איך לדבר עם ילדים על אלוהים

לכאורה, התשובה לשאלה שבכותרת צריכה להיות פשוטה, משהו בסגנון של "שכל אחד יספר לילד מה שהוא חושב בעצמו". אבל המציאות שבה אנחנו חיים מורכבת יותר, בעיקר במדינה שבה הדת נוכחת מאוד בחיי הילדים – דרך החברים, מסגרות החינוך והתרבות בכלל. וכך, ככל שההורים מנסים להתעלם מהנושא, הילד לעתים מתקיל עם שאלות או אפילו דרישות לקיום מצווה כזו או אחרת שלמד בגן או בית הספר. במשפחות שבהן ההורים מאמינים, הדילמה לכאורה פשוטה יותר – אין סתירה בין האמונה של ההורה למה שהילד מביא עמו. למה לכאורה? כי עדיין יכולים להיות פערים בין התפיסה והאמונה של ההורים לזו של סבא וסבתא, או של הורים אחרים בשכונה או בכיתה, ואפילו בין ההורים לבין עצמם. במשפחות חילוניות, ובעיקר אתאיסטיות, הפערים בין הבית לסביבה בולטים יותר.

אז מה עושים? איך להתמודד עם ילד שבא הביתה ומספר שאלוהים אמר שאסור לנסוע בשבת אבל אתם ממש רוצים ללכת לים? או שמסרב בתוקף שתאכלו ספגטי בולונייז עם פרמזן ונכנס לחרדה מפני מה שיקרה לכם? מצד אחד, אתם רוצים לחנך את הילד על פי האמונה שלכם; מצד שני, אתם רוצים לנהל שיחה כזו בצורה רגישה, שלא תבלבל את הילד או תכניס אותו ללחץ.

מה ילדים מבינים על אלוהים?
אלוהים הוא מושג סופר-מופשט. בינינו, גם המבוגרים לא תמיד יודעים להסביר אותו. לכל מסורת יש וריאציה קצת שונה והסברים שונים על המעורבות של אלוהים בחיינו (אם בכלל). כך או כך, בתרבות שבה אנו חיים, אלוהים מתואר לרוב כישות כל-יכולה ונוכחת-בכל-מקום; מישהו שיודע הכל, גם את הדברים הכמוסים שבנפשנו; ומישהו ששופט, לעתים באלימות.

במידה כזו או אחרת, ילדים נולדים לתוך עולם שיש בו ישות כזו בדיוק – ההורה. תינוק נולד לתוך העולם כשהוא עוד לא מסוגל לתפוס את עצמו ואת הסביבה, ומבחינתו יש אותו וזהו. ההורה המטפל בו – בין אם זו אמא או אבא – עוד לא נתפס כישות נפרדת ושלמה אך הוא מקיים את התינוק ומהווה עבורו כמו-אלוהים – הוא נוכח, הוא יודע מה עובר על התינוק (קר לו? הוא רטוב? הוא רעב?), הוא מעניק לו מה שהוא צריך. ייתכן שהחוויה המכוננת הזו היא זו שתרמה עם הזמן להתפתחות המושג האלוהי.

כך או כך, להבין מה זה אלוהים (או כח עליון או חיבור לעולם איך שלא נקרא לזה) ברמה הפילוסופית זה דבר אחד, וברמה הפרקטית זה דבר אחר. בגיל הרך ילדים שומעים סיפורים על אלוהים, על דת ועל מצוות. זה המקום שבו דילמות וחיכוכים יכולים להתחיל.

אם אני לא מאמין באלוהים, האם בכל זאת לומר לילד שאלוהים קיים?
לעתים אנחנו לא רוצים לבלבל את הילד ולסתור את מה שנאמר לו בגן או בבית הספר, ולכן יש הורים שאולי לא ישתפו את הילדים בדעה שלהם לגבי אי-קיומו של אלוהים. לדעתי זו טעות. הרי לכם כהורים יש דעה לגבי אלוהים ומותר לכם להחזיק בה. לספר לילד שיש אלוהים למרות שאתם בטוחים שאין – זה פשוט לא יעבוד לאורך זמן ואני מאמין שילדים ירגישו בזה. זה לא אותו דבר כמו לספר לילד שיש פייה שבאה לקחת את השיניים שנפלו לו בלילה ומשאירה לו מתנה. פיית השיניים היא שקר לבן, חמוד ובלתי מזיק, ובעיקר – נקודתי. אלוהים זה קונספט גדול שמקיף את כל תחומי החיים ולכן עלול להיווצר כאן דיסוננס לא נוח עבורנו ההורים, ובמוקדם או במאוחר – הילד ירגיש בזה.

איך לדבר עם ילדים על אלוהים
מקור תמונה

לכל אחד מותר להחזיק בדעה משלו
אם יש דבר אחד שתיקחו מהפוסט הזה, אני רוצה שהוא יהיה המשפט הזה. לכל אחד מותר להחזיק בדעה משלו. בהקשר הזה אין דעה אסורה. זה המסר הכי חשוב שאתם יכולים להנחיל לילדים שלכם בשיחה על אלוהים. בסופו של דבר, אנחנו לא באמת יודעים מה נכון או לא, אלא מאמינים בדבר כזה או אחר. אני חושב שדרך המלך טמונה ביכולת שלנו ההורים לומר – בכנות – שיש אנשים שמאמינים באלוהים ויש אנשים שמאמינים שאין אלוהים, וגם זה וגם זה בסדר. אם יש סתירה בין מה שהילד חושב למה שאתם חושבים (וזה לא משנה אם אתם מאמינים והוא לא או להפך) – לא כדאי לומר לו שהוא חייב לחשוב כמוכם או שהוא טועה. עדיף לומר לו שזה בסדר, מותר לו לחשוב כמו שהוא חושב, ושאתם חושבים אחרת. אפשר גם לפתוח בשיחה או סדרת שיחות שבה תנסו לשכנע אחד את השני – אך מתוך מטרה לנהל דיאלוג פתוח בין שני צדדים ששומעים זה את זה – כך תלמדו את הילד להטיל ספק, לשמוע דעות שונות ובעיקר תתנו לו תחושה שהדעה שלו נחשבת ונשמעת, גם אם לא מתקבלת.

אבל מה אם הוא מתעקש שנתחיל להפריד בשר וחלב או לא נשתמש בחשמל בשבת?
צריך להבדיל בין אמונה לבין ציפייה להתנהגות. אם וכאשר הילד מתחיל לדרוש התנהגות כזו או אחרת שאתם לא מעוניינים בה, אתם יכולים להציב גבול – בכל זאת אתם ההורים. במקרה כזה הייתי מנסח אמירה שמכבדת את דעתו של הילד אך מציינת את הגבול שלכם כהורים שאחראים על הבית. דוגמה: "זה נכון שאלוהים של היהודים לא מרשה לאכול בשר וחלב ביחד, וזה בסדר. אבל אני לא מאמין בו ולכן אני אמשיך לאכול בשר וחלב, ובבית הזה לא נעשה הפרדה מיוחדת". אם הילד מתעקש לשמור על ההפרדה בעצמו, לא הייתי נכנס לו לצלחת. באותה שיחה הייתי מדבר עם הילד על כך שיש עוד אלוהים מכל מיני סוגים בכל מיני ארצות ותרבויות, ושחלק מהם מרשים לאכול בשר וחלב (או לנסוע בשבת או ללבוש שרוול קצר). כך תציגו בפני הילדים את עובדת קיומן של תרבויות ואמונות אחרות ושכולן לגיטימיות.

ובעיקר, תנשמו ותנו לזמן לעשות את שלו
ילדים הם יצורים הפכפכים ומושפעים מהרבה דברים. אם הילד מתחיל לדבר על דת ומצוות, תנו לו לדבר ותסבירו את דעתכם אבל אל תכנסו ללחץ – זה לא שהוא עובר למאה שערים. גם להפך – אם אתם מאמינים והילד אומר שהוא לא, אל תכנסו ללחץ – הוא עוד לא מתפקר לכם. מי יודע במה הוא יאמין ומה הוא יחשוב בעוד שבוע, חודש או שנה?

רגישות וכבוד
לסיכומו של עניין, השיחה הזו צריכה להתנהל ברוגע ועם הרבה כבוד לכל הצדדים. כשאנחנו מדברים עם הילדים על נושאים מורכבים ורגישים, שלא תמיד אנחנו מבינים עד הסוף (וגם אם אנחנו חושבים שאנחנו כן), עלינו לזכור שאנחנו הבוגרים והילדים הם הילדים ולרוב הם מתבלבלים יותר בקלות מאתנו, ושעמוק בפנים הם זקוקים לאישור שלנו. לא תמיד הם יודעים איך לבחור בין סטים שונים של אמונה שהם נחשפים אליהם ולא יודעים למי "להאמין". תנו להם את הזמן והכבוד, הסבירו להם שאין שחור-לבן ויש הרבה מקום לדעות שונות באמצע הדרך, ובעיקר – מותר להם לחשוב אחרת מילדים אחרים, מהמורה או הגננת וגם מכם. זה שיעור חשוב לחיים.

* רוצים לקרוא עוד על איך לדבר עם ילדים? נסו את איך ללמד את הילדים שלנו לא לשקר?

** הפוסט מבוסס על הראיון הזה שנתתי למאקו **

איך זה שאנחנו מתאבלים על מי שלא הכרנו?

הבוקר של העשרה בינואר היה מבלבל מאד בשביל הרבה אנשים. לקח זמן עד שהגיעו ידיעות רשמיות שאימתו שאכן, דיוויד בואי הלך לעולמו, אך בזמן שעבר עד לאישור הסופי, הפיד שלי התמלא בציוצים ופוסטים של אנשים שסירבו להאמין שבואי מת והיו משוכנעים שזו מתיחה. ברגע שהתברר שזו לא מתיחת רשת, רבים החלו לזעוק את כאבם בשלל פוסטים, ציוצים וכתבות. אני מאמין שאם באותו בוקר היה מגיע לכדור הארץ איש שנפל מכוכב אחר ורואה את ההתרחשות הזו, סביר להניח שהיה שואל את עצמו מה לעזאזל קורה כאן, ואיך ייתכן שכל כך הרבה אנשים מתאבלים בצורה כל כך כנה וכואבת על אדם שמעולם לא פגשו ולא הכירו באמת, אדם שלא היה מזהה אותם ברחוב.

בואי, כמובן, הוא רק דוגמה אחת מני רבות לתופעה הזו, שניתן לצפות בה בכל פעם שאדם מפורסם ומוערך נפטר. באופן אישי אני זוכר את הלילה שבו החלו דיווחים שאריק איינשטיין הובהל לבית החולים. כשנפטר, אני זוכר את תחושת האובדן העמוקה שהופיעה בחלל הבטן והיתה מאוד אמיתית, אפילו שלא פגשתי את איינשטיין מימי ולא היה לי קשר איתו. אז מה קורה כאן בעצם?

קשה להבין איך אפשר להתאבל על אדם שלא הכרנו, אולם ההסבר נעוץ בהנחה הזו בדיוק – שלא היה לנו קשר עם בואי או עם איינשטיין או עם כל אדם מפורסם אחר שהערצנו ונפטר. כי למען האמת, היה לנו קשר עמוק עם אותם אנשים – כל אדם עם הדמויות הנערצות והאהובות בחייו – ולכן זה יכול לכאוב כל כך.

דיוויד בואי

גיל ההתבגרות הוא התקופה שבה אנחנו לרוב מתחילים להעריץ דמויות אחרות, בדרך כלל מעולם התרבות הפופולרית (כולל עולם הספורט), אך לעתים גם מעולמות אחרים. אמנם, ילדים צעירים יותר מפגינים לעתים הערצה לדמויות, אך זהו בדרך כלל סוג אחר של הערצה המופנית כלפי דמויות בדיוניות (צבי הנינג'ה בתקופתי, למשל) והיא מבוססת על הזדהות עם הדמות ומשחק בדמיון כאילו הילד הוא הוא הדמות. נערים ונערות בגיל ההתבגרות נוטים יותר להעריץ דמויות אמיתיות – כאמור, מוזיקאים, שחקנים ועוד. גם כאן ההערצה מבוססת על הזדהות – אנחנו מאוד רוצים להיות דומים לאותה דמות, אולם מקור ההזדהות שונה ועל מנת להבין אותו צריך להבין מה קורה לנו במהלך ההתבגרות.

נפרדים מההורים ומזדהים עם דמויות מחוץ למשפחה

תינוק נולד להוריו ותלוי בהם מאוד. בראשית חייו הוא לא מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אולם עם התפתחותו המנטלית והפיזית הוא לומד לזהות את קווי הגבול בינו לבין האנשים האחרים ומפתח מערכת יחסים מורכבת עם הסביבה. הפסיכולוגית מרגרט מאהלר תיארה את התהליך המכונה ספרציה-אינדיבידואציה שמתרחש עד גיל 3, בו הילד נפרד – מנטלית ורגשית – מהוריו ויוצר זהות מגובשת משלו ביחס אליהם. הפסיכואנליטיקאי פיטר בלוס תיאר כיצד בגיל ההתבגרות עובר הילד תהליך אינדיבידואציה שני שבמהלכו הוא נפרד מהתלות וההזדהות עם הוריו, ומתחיל לגבש את האישיות העצמית שלו מחדש.

בתקופה זו הילד-שהופך-לנער מברר מיהו, מחפש את הזהות שלו, ואך טבעי שבמצב זה הוא יתחיל להתקשר ולהזדהות עם דמויות אחרות מחוץ למשפחתו (זה הגיל שבו קבוצת החברים הופכת להיות משמעותית במיוחד) – וגם להעריץ דמויות רחוקות. הדמויות שאנחנו מעריצים הן בדרך כלל מי שנגעו בנו באותה תקופה מבלבלת וסוערת, כיוון שהן ייצגו עבורנו משהו עמוק שהתחולל בנו.

לא פלא שנערים ונערות מעריצים אמנים ויוצרים שמצליחים לתפוס במילים או במוזיקה שלהם משהו מהחוויה הרגשית של אותן נפשות צעירות ומבולבלות. האמנים האלו הופכים להיות מאוד חשובים עבורנו באותו גיל, כי באותה תקופה הם פורטים על המיתרים הכי עדינים שלנו ועוזרים לנו להרגיש מובנים, שאנחנו לא לבד, שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, שיש שם בחוץ מישהו שיכול להבין אותנו, ויש לזה ערך עצום באותה תקופה לא פשוטה של בניית העצמי מחדש.

לכתו של דיוויד בואי מן העולם הכתה אנשים רבים כל כך בתדהמה ובאבל,, כי עבור כל אחד ואחד מהם, דיוויד בואי לא היה רק מוזיקאי בריטי מוערך, אלא דמות עמה יש להם קשר אישי, גם אם חד-צדדי. עבורם הוא חלק מהמשפחה הפנימית ולאבד אותו זה לאבד חלק מעצמך, חלק שהיתה לו משמעות אישית שמילאה אותם בתחושת הכרה והכלה, בתקופה שבה היה זה מצרך נדיר.

פורסם במקור באתר מאקו

למה "הקול בראש" הוא הסרט הכי חשוב שתראו השנה?

הרבה זמן לא כתבתי על סרט, והסרט החדש של פיקסאר "הקול בראש" (או Inside Out במקור) הוא הזדמנות נפלאה לכתיבה.

אתחיל מאזהרה: אם לא ראיתם את הסרט, תפסיקו לקרוא את הפוסט, לכו לראות אותו ויפה שעה אחת קודם. אחר כך תחזרו. יהיו פה ספויילרים לסרט. ובלי קשר לספויילרים, זה סרט כל כך טוב שחבל שאתם מפספסים אותו.

אם אתם עוד כאן, אני מניח שראיתם את הסרט. יופי. בואו נדבר עליו לרגע.

רק כדי ליישר קו, ולטובת העצלים ביניכם שלא טרחו לראות אותו ובכל זאת ממשיכים לקרוא: "הקול בראש" מספר סיפור בשני רבדים המתרחשים בו זמנית. מצד אחד, זה סיפור פשוט על ילדה-על-סף-התבגרות שנעקרת מביתה ועוברת למדינה אחרת ומתמודדת עם הקשיים הנלווים למעבר כזה. מצד שני, זה סיפור על הרגשות וחשיבותם בחיינו. ריילי, הילדה, והוריה, הם דמויות משניות בסיפור שלנו. הדמויות הראשיות הם הרגשות שחיים ופועלים בתוך ראשה של ריילי (ושל כל דמות אחרת בסרט).

הכל מתחיל, כמובן, עם הלידה (נשאיר את השאלה אם זה לא מתחיל עוד קודם לדיון אחר). התינוקת ריילי פוקחת עיניים ורואה את שני הוריה מסתכלים עליה. ויחד עם ריילי נולדת שמחה, הרגש הראשון שלה (למען הנוחות, כשאכתוב את שמות הרגשות באותיות נוטות אני לא מתייחס לרגש המופשט אלא לדמות המייצגת אותו בסרט). שמחה, או במקור Joy, כשמה כן היא, פיצוץ של שמחה בלתי מתפשרת. היא שוכנת במוחה של ריילי, צופה דרך עיניה כמו במסך קולנוע ומשפיעה על התנהגותה דרך קונסולה שבשלב זה כוללת רק כפתור אחד. כשהיא לוחצת עליו, ריילי שמחה ומחייכת. פשוט מאוד.
ואז מגיעה עצב. כשהיא לוחצת על אותו כפתור, ריילי עצובה או מתוסכלת והיא מתחילה לבכות. וכך מתחיל מעין מאבק נצחי בין שמחה ועצב. עם השנים ריילי גדלה ומתפתחים רגשות נוספים ובסופו של דבר אנחנו למדים שלכל אחד בראש יש חמישה רגשות בסיסיים: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס.

הרגשות מהסרט הכל בראש

וכך לאורך הסרט אנחנו רואים בעיקר את המתרחש בתוך מוחה של ריילי, כשאנחנו מלווים את הסיפור של חייה וקורותיה עם המעבר ממינסוטה לסן-פרנסיסקו, מעבר שנוחת עליה בהפתעה, כך זה נראה. המעבר הזה קשה לה. מאוד. המשפחה עוברת לטובת העסק של האב ומשהו שם תקוע והוא מאוד מתוח ולא פנוי לריילי. היא לא מוצאת את עצמה בבית הספר החדש ולא מצליחה להתקבל לנבחרת ההוקי – תחום מאוד מאוד חשוב בחייה.

בתחילת הסרט ריילי שלנו ילדה שמחה מאוד. היא מבלה ילדות מאושרת עם הוריה שאוהבים מאוד לכייף איתה. יש לה חברים, היא אוהבת לצחוק ולעשות שטויות אבל מחזיקה בתפיסה מוסרית ברורה, יש לה תחביב שמעשיר אותה (הוקי) וחיבור משמעותי לדבר הזה שנקרא משפחה. היא מחייכת כל הזמן.

ריילי והוריה

למעשה, שמחה תפסה פיקוד על "חדר הבקרה" בראשה של ריילי. היא המנהיגה הבלתי מעורערת של חמשת הרגשות ותעשה הכל כדי שריילי תהיה מאושרת, תצבור רק זכרונות שמחים ושום דבר לא נעים לא יידבק אליה. לא כעס, לא פחד, לא גועל, ובטח שלא עצב.
אבל אחרי המעבר לסן-פרנסיסקו, משהו משתנה. פתאום עצב נמצאת בכל מקום. באופן כאילו בלתי נשלט (שבהתחלה גורם לנו, הצופים, לכעוס עליה) היא נוגעת בזכרונות של ריילי ומקלקלת אותם. היא מתחילה להתעסק עם הקונסולה של השליטה בריילי וגורמת לה לבכות באמצע הכיתה ביום הראשון ללימודים. בתגובה, שמחה מנסה לתחום אותה, פשוטו כמשמעו, לתוך מקום מאוד קטן בחדר הבקרה (היא מציירת לה עיגול ממנו אסור לה לצאת). אבל עצב לא שולטת בזה, או שכן, אבל היא יוצאת מהעיגול ועושה בלגן ומתחילה שרשרת אירועים שבסופה שמחה ועצב נזרקות מחדר הבקרה יחד עם זכרונות הליבה השמחים של ריילי. מכאן הסרט מתמקד במסע שלהן בחזרה לחדר הבקרה כשלאורך הדרך שמחה משוכנעת שהיא חייבת לחזור כדי הדבר הכי הכי הכי חשוב הוא שריילי תהיה שמחה כל הזמן. במהלך המסע הזה נוצר בלגן שלם, עצוב ומשעשע לפרקים, שמתבטא בעולם החיצוני בנסיגה דכאונית של ריילי, עד שבסופו של דבר שמחה לומדת שאי אפשר לחיות ללא עצב (הדמות עצמה והרגש עצמו).

joy and sadness

נקודת המפתח היא רגע יפה מאוד שבו בינג-בונג, החבר הדמיוני והנשכח של ריילי הפעוטה, מבין שלעולם לא יגשים את חלומו לטוס לירח עם ריילי ולמעשה מבין שסיים את תפקידו בחייה. הוא כל כך עצוב שהוא מסרב להמשיך בתפקידו כמורה-דרך של שמחה ועצב. באופן טיפוסי, שמחה אומרת לו שיפסיק להיות עצוב ופשוט שיבוא. זה לא עובד. ואז עצב עושה משהו שזורע אצל שמחה את זרע התובנה: היא ניגשת לבינג-בונג, מתיישבת לידו, שמה עליו יד מנחמת ואומרת לו שזה עצוב. בינג-בונג פורץ בבכי ואחריו נרגע, מרגיש טוב יותר והחבורה ממשיכה בדרכה.

אבל רגע השיא מגיע מאוחר יותר. ריילי, שמאבדת חלקים משמעותיים מאישיותה, נכנסת למעין לדכאון. היא מנתקת קשר עם חברים, מפסיקה לעשות פעילויות שהיא אוהבת, מייחלת לפתרון קסם והופכת לאפאתית עם הזמן. לאורך כל הדרך זה נראה כאילו הוריה מצליחים לפספס את מה שקורה לה, ובגדול. באחד הלילות הראשונים אמה ניגשת אליה ואומרת לה שלאבא יש הרבה מתח בעבודה וזה מאוד יעזור אם שתיהן יהיו חיוביות וישמרו על החיוך. כשריילי מתחילה לבטא כעס ותסכול ההורים לא מבינים מאיפה זה יוצא לה (הרי היא היתה ילדה מאושרת עד לאותו רגע) ולא מנסים לברר אלא מזיזים את הכעס הצידה (שולחים את ריילי הכועסת לחדר) ומנסים לעורר את השמחה במחוות ילדותיות מהעבר. זה לא עובד, ובסופו של דבר ריילי מחליטה לברוח מהבית ולחזור למינסוטה. כשהיא על האוטובוס, שמחה ועצב מצליחות לחזור לחדר הבקרה. כולם מחכים לרגע שבו שמחה תתפוס את המושכות, תהפוך את ריילי לילדה שמחה שוב ותציל את המצב, אבל בינתיים נפל לה האסימון והיא נותנת לעצב את המקום הראוי לה, כחלק משמעותי בצוות הרגשות ולא כסרח עודף שיש להיפטר ממנו או לפחות לדחוק אותו הצידה ככל האפשר. היא מבינה שהעצב מאפשר לריילי לבטא מצוקה ולבקש עזרה, ואז קורים דברים טובים.

כשכל הרגשות נמצאים שוב בחדר הבקרה, משהו נדלק אצל ריילי, היא מבינה מה היא עושה ומחליטה לחזור מיד הביתה. הוריה יושבים בבית, דואגים, מתקשרים לכל מי שרק אפשר כשלפתע ריילי נכנסת הביתה. ההורים נעמדים מולה, בטח חשים הקלה וגם כעס. ובתוך ראשה של ריילי לא שולטת רק השמחה, אלא גם העצב. וברגע הכי מרגש של הסרט ריילי פורצת בבכי ומספרת להם הכל. כמה קשה לה המעבר, כמה היא סובלת, איך היא חשבה שלברוח הביתה יפתור הכל. וההורים שלה, נוכחים בפעם הראשונה בעצב של בתם. רואים אותה באמת בפעם הראשונה ועושים את הדבר הנכון. כורעים לידה ומחבקים אותה.

ההורים של ריילי מחבקים אותה

מכאן הדברים משתפרים. המשפחה מחוברת יותר, ובעיקר ריילי מחוברת יותר לרגשותיה, גם לעצב, מה שבסופו של דבר מאפשר לה לחוות את שאר הדברים בחיים בעוצמה גדולה יותר (שימו לב לאיי-האישיות שלה לפני ואחרי) ולהיות גמישה יותר בהתנהלותה בעולם.

וזה המסר של הסרט. שאי אפשר לדחוק את העצב לפינה. אי אפשר להעלים אותו. אי אפשר להתעלם ממנו. ובכלל לא אמורים לשאוף לזה. כי ככל שננסה לעשות את זה, נמחוק נדבכים משמעותיים באישיותנו. והמסר הזה כל כך חשוב כי אנחנו חיים בחברה שמקדשת, ברובה, את ההפך. החברה הזו מקדשת את התפקוד, את החתירה קדימה. זו לא ארץ למדוכאים. זו לא ארץ לעצובים. הם מבאסים אותנו. אנחנו מבאסים אותנו. אבל אנחנו גם מבואסים, וחיים בתוך סיר לחץ חיצוני ופנימי. לא פלא, אני חושב, שגישות מהמזרח שנותנות הרבה מקום לרגשות הקשים, מבלי לברוח מהם, תופסות יותר ויותר מקום בקליניקות הפסיכולוגיות המערביות.

אבל זה לא המסר היחיד של הסרט. לפחות עבורי, ואולי כאן טמונה הסיבה למחשבה שלי שהסרט הזה חשוב כל כך. המסר הכי חשוב נוגע להתקשרות של ריילי והוריה. למה הרגע הזה שבו ריילי חוזרת הביתה ומתפרקת בבכי כל כך עוצמתי? כי זה הרגע שבו היא הפסיקה להעמיד פנים מול עצמה ומול ההורים ואפשרה לכל העצב לצאת החוצה. והכי חשוב, זה הרגע שבו ההורים שלה הצליחו לראות את העצב שלה ולתת לו מקום ופשוט. להיות. שם. איתה.
כי מה כל ילד רוצה? שיאהבו אותו? ברור. אבל מה זו האהבה הזו אם לא מילוי המשאלה שיראו אותו. שיראו אותו גם כשהוא פוחד, או כועס, או עצוב. ושיהיו שם איתו, בלי לדחות אותו או לבטל את מה שהוא מרגיש. עצב צריך שיהיה לו מקום. עצב צריך שיראו אותו וישתתפו בו, אחרת הוא מרעיל מבפנים בבדידותו. או כמו שאומרת אחת הדמויות בספרה המצוין של רוני גלבפיש, "אגם הצללים": "אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו… שיכאב לך ביחד עם כולם".

והמסר הזה, בשבילי, הוא הכי חשוב. הוא חשוב לי כילד-של. הוא חשוב לי כבן-זוג. הוא חשוב לי כפסיכולוג. הוא חשוב לי כהורה.
ובגלל שני המסרים האלו אני חושב שזה הסרט הכי חשוב שתראו השנה. ושאני רוצה שייצא כבר ב-DVD כי הוא יכול להיות כל כך שימושי בהדרכות הורים ובטיפול בכלל.

איך ללמד את הילדים שלנו לא לשקר?

איך אנחנו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו? בדרך כלל אנחנו רוצים שיהיו מנומסים ונחמדים לזולת, שידעו לזהות את רגשותיהם ואת רגשותיו של האחר ולהתחשב בהם, שלא יעברו על החוקים ושברוב הזמן יאמרו את האמת (לפחות לנו ההורים). אנחנו המבוגרים עושים שימוש בכל מיני כלים כדי ללמד אותם איך להתנהג. אנחנו מעירים או מענישים, אנחנו משבחים או מלמדים, אנחנו משתמשים בסיפורים ומטאפורות או בדוגמה אישית ובטח יש עוד כמה טכניקות ששכחתי. בדרך כלל אנחנו פועלים מתוך אינטואיציה, מתוך מה שאנחנו מכירים מהסביבה (למשל, איך ההורים שלנו חינכו אותנו?) וגם מתוך מדריכי פעולה כאלה ואחרים. אבל בסופו של דבר, מה עובד? זו, מן הסתם, שאלה מורכבת ולתשובה פנים רבות, אבל מדי פעם שווה לנסות להתמקד בצד כזה או אחר שלה.

בפוסט הזה אתמקד בסיפורים חינוכיים לגיל הרך, שמטרתם ללמד את הילד שאסור לשקר. הדוגמה המפורסמת ביותר היא ככל הנראה "פינוקיו", הסיפור על בובת-העץ איטלקית שקמה לתחיה ובכל פעם ששיקרה אפה התארך באופן פלאי. השאלה שננסה לענות עליה היא האם יש ערך חינוכי אמיתי לסיפורים כאלו (מעבר להנאה שבהאזנה או קריאה של סיפור). או במילים אחרות, האם סיפורי מוסר מהסוג הזה משפיעים על התנהגות הילד? מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת Psychological Science מנסה לענות על השאלה הזו בעזרת שני מחקרים קטנים ופשוטים (לקריאת המאמר לחצו כאן).

להמשיך לקרוא איך ללמד את הילדים שלנו לא לשקר?

התגובה שלי לכתבה על הקרב בין הפסיכולוגים במוסף הארץ

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה גדולה במוסף הארץ על קרב האיתנים בתוך הפסיכולוגיה הישראלית: "לוחמה פסיכולוגית: דיווח מזירת הקרב על עתידו של הטיפול הנפשי בישראל" וכותרת המשנה סיפרה ש"הפסיכולוגים המטפלים בגישה הפסיכודינמית לא ראו את זה מגיע: בשנים האחרונות הם נדחקים מהאוניברסיטאות, מאבדים אחיזה במועצת הפסיכולוגים, ועכשיו עלולה הרפורמה בבריאות הנפש להביא לשחיקה בשליטתם המוחלטת בקליניקות. כך משתלטים חסידי הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית על שוק הטיפול בישראל".
הכתבה לא קצרה ויכולה לייגע, אבל דווקא מעניינת, והקפיצה אצלי כמה דברים. אז כתבתי מכתב תגובה ושלחתי אותו. ואז ביקשו שאקצר אותו, אז שלחתי גרסה מקוצרת. במוסף שיצא היום המכתב לא התפרסם. אולי יתפרסם בפעם הבאה, אולי לא. כך או אחרת, הנה הגרסה המקורית, לא המקוצרת (למרות שגם זו פחות מ-500 מילה, לא להיבהל):

להמשיך לקרוא התגובה שלי לכתבה על הקרב בין הפסיכולוגים במוסף הארץ