ג'ון בולבי ותיאוריית ההתקשרות

אחד הדברים האהובים עלי ביותר במסגרת העיסוק בפסיכולוגיה, הוא שזה מקצוע שתמיד יש בו מה ללמוד. זה לא שאחרי שסיימת תואר שני אתה יודע הכל. זה לא שאחרי שסיימת התמחות אתה יודע הכל. תמיד יש עוד משהו להכיר, ללמוד, להתנסות בו.

עוד במהלך ההתמחות שלי בפסיכולוגיה קלינית התחלתי להתעניין בתיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) ובשנה האחרונה נכנסתי יותר ויותר לעולם הזה של תיאוריית ההתקשרות – הן בקריאה והן בפרקטיקה הטיפולית.

למי שלא מכיר, על רגל אחת, תיאוריית ההתקשרות היא תיאוריה פסיכולוגית שבוחנת כיצד אופנויות התקשורת והקשר בין הורה לילדו מבנים את התפיסה של הילד את העולם החברתי ואת תפיסתו העצמית, ומכאן למעשה משפיע על התפתחותו "מהעריסה עד לקבר". היא רלוונטית להבנה שלנו את עולם הילדים, את עולם היחסים הבוגרים ועוד ועוד. זהו תחום ענק ומרתק, ואין שום סיכוי לסכם אותו בפוסט או שניים, ולכן אני מתחיל כאן סדרה של פוסטים שאני עוד לא יודע לאן תגיע ואיך תיגמר. אתם מוזמנים לקחת אוויר ולצעוד איתי בקצב שיתבסס עם הזמן.

בראשית, ברא פרויד את הפסיכואנליזה

זיגמונד פרויד עשה לילות כימים בנסיונות להבין ולהסביר את הנפש האנושית. אלמלא התרומה שלו להבנת הנפש, אני לא בטוח איך היתה נראית החברה היום, או מה אני הייתי עושה למחייתי. אבל למרות הנטיה להמשיך ולעסוק בפרויד – דמותו והתיאוריה שלו – גם היום, הוא היה פורץ הדרך ולא האדם היחיד שסלל אותה. הוא עצמו היה מעדיף ודאי את הדימוי של הארכיאולוג, חוקר מערות עתיקות עם פנס התובנה שלו, ואכן, הוא פרץ את הדרך אל נבכי הנפש האנושית בנסיון להבין את מניעיה, חולשותיה ושגיונותיה, במטרה לא רק להבין, אלא גם להקל על הסבל האנושי. ובדרכים שהוא פרץ החלו לצעוד רבים אחריו, שלקחו את התיאוריה הפסיכואנליטית למקומות חדשים, חלקם קרובים לפרויד וחלקם רחוקים ממנו.

אני כותב את הפוסט הזה כדי לכתוב על תיאוריית ההתקשרות. אז למה אני מתחיל מהפסיכואנליזה? כי שם הכל התחיל. כי ג'ון בולבי, האבא של תיאוריית ההתקשרות, היה פסיכואנליטיקאי פעיל. נכון שלימים הוא הודר מהחברה הפסיכואנליטית ותיאוריית ההתקשרות כמו התרחקה מהפסיכואנליזה ופרחה במקומות אחרים עד שכמעט נשכח הקשר. למעשה, כשסוף סוף תורגם ספר שלו לעברית ("בסיס בטוח", בהוצאת עם עובד), עורך הסדרה עמנואל ברמן הדגיש את הקשר הזה בהקדמתו לספר שקיבלה את הכותרת "ג'ון בולבי, פסיכואנליטיקאי". ועל מנת להבין את התפתחותה של תיאוריה פסיכולוגית, חשוב להכיר את המקום והזמן שבו מי שפיתח אותה חי ועבד.

אז מי היה ג'ון בולבי

ג'ון בולבי נולד בלונדון ב-1907 למשפחה אמידה. אביו היה רופא נחשב שעבד עבור בית המלוכה ואמו עסקה בניהול משק הבית וניהול חיי החברה. בהתאם לרוח התקופה, ג'ון וחמשת אחיו היו באחריות כמעט בלעדית של אומנות, כאשר אחת מהן, מיני, היתה הדמות ההורית המשמעותית ביותר עבור הילד ג'ון. כשהיה ג'ון בן ארבע, עזבה מיני את עבודתה בבית המשפחה. לימים, בולבי נזכר בפרידה מהאומנת האהובה שלו ותיאר אותה כאובדן של אם ממשית. כשהיה בן עשר, נשלח ג'ון – עם אחיו הבכור – לפנימיה, בעיקר עקב ההפגזות על לונדון באותה תקופה. לימים, לונדון תופגז מחדש במהלך מלחמת העולם השניה וילדים רבים יישלחו ממנה למוסדות או משפחות אומנה מחוץ לעיר, אקט שבולבי התנגד אליו נמרצות.

ג'ון בולבי
ג'ון בולבי, 1907-1990.

בולבי התכוון ללכת בעקבות אביו והחל ללמוד רפואה, אך מצא שהוא לא מתעניין בלימודי האנטומיה ופיזיולוגיה ובעקבות נסיון תעסוקתי כמדריך במוסד לנערים פגועים, החל ללמוד פסיכולוגיה וסיים את לימודי הרפואה תוך כדי שהתחיל הכשרה כפסיכואנליטיקאי. במהלך הכשרתו במכון הפסיכואנליטי, הוא קיבל הדרכה קלינית ממלאני קליין, אחת מהפסיכואנליטיקאיות המוכרות והמשפיעות ביותר, במיוחד בתחום הטיפול בילדים. תיאור טוב של התיאוריה הקלייניאנית הוא ממש לא בתחום של הפוסט הזה, אך על רגל אחת אפשר לומר שקליין היתה חלוצה של פסיכואנליזה עם ילדים והתיאוריות שלה שמו את כל הדגש על העולם הפנימי של הילד. קליין עשתה שימוש במשחק עם ילדים כדי לנסות להבין ולפרש את הפנטזיות והמשאלות של הילד בנוגע לאובייקטים השונים בחייו. במהלך העבודה המשותפת עם קליין, התגלעו ביניהם חילוקי דעות משמעותיים בנוגע לחשיבות הסביבה החיצונית שבה גדל הילד. קליין הדריכה את בולבי להתעלם מהסביבה החיצונית ולהתמקד בעולם הפנימי של הילד, כך למשל במקרה של ילד בן שלוש שבמהלך טיפולו בולבי היה מוטרד ממצבה הנפשי של אמו ומהאופן שבו הילד מגיב לתקשורת מול האם. קליין הנחתה את בולבי להתעלם מהאמא ולהמשיך בניתוח המשחקים של הילד, עד אשר הטיפול הופסק כאשר האם אושפזה במוסד פסיכיאטרי. לימים, בולבי סיפר שמקרה זה ואחרים הובילו אותו להיפרד מקליין ולהקדיש את חייו כדי להוכיח שטעתה כשהתעלמה כך מהסביבה.

בולבי החל לפתח את תיאוריית ההתקשרות ולהוביל ליישומים שלה בעולם הטיפולי ומחוצה לו. כך למשל, הוא חבר לעובד הסוציאלי ג'יימס רוברטסון שתעד את ההשפעה של הנפשית של פרידה מההורים במהלך אשפוז רפואי (באותה תקופה נאסר על ההורים לבקר את הילדים לאורך זמן מתוך מחשבה שזה יפריע להחלמתם). בזכות תיעוד מצולם הצליחו לשכנע את קובעי המדיניות בנזק הרגשי שיש לפרידה כזו, ואת תוצאות השינוי הזה במדיניות הביקורים בבתי החולים אנו רואים וחווים עד היום.

בולבי לא היה הפסיכואנליטיקאי הראשון שדיבר על חשיבות הסביבה להתפתחות הנפשית של הילד. דונלד וודס וויניקוט, למשל, היה אנליטיקאי מאוד חשוב ומשפיע (גם הוא, אגב, מודרך של קליין) שהדגיש מאוד את חשיבות הסביבה, ובעיקר ההורים, להתפתחות בריאה. אז למה הממסד הפסיכואנליטי הפנה לו עורף? התשובה לכך מורכבת, מן הסתם, אבל אני רוצה לציין שני דברים שבעיני הם מהותיים.

ראשית, בולבי לא המציא "תיאוריה של איש אחד". אצלנו הפסיכולוגים, נהוג לעשות ניים-דרופינג ולהגיד דברים כמו "לפי פרויד…" או "קוהוט אמר שכך וכך…" או "התיאוריה הקלייניאנית גורסת ש…", אבל תיאוריית ההתקשרות איננה כזו. בולבי לא פיתח את התיאוריה הבולביאנית ומימי לא ישבתי בקבוצת הדרכה ושמעתי מדריך שאומר "אתה יודע, לפי בולבי, אפשר לראות את המשחק של הילד כך וכך". למעשה, תיאוריית ההתקשרות לא היתה נראית כמו שהיא נראית היום ללא אנשים אחרים, כמו מארי איינסוורת' (האמא של תיאוריית ההתקשרות, אם תרצו), שלקחה את הרעיונות של בולבי והפכה אותם לתחום מחקר מסודר ובזכותה אנחנו יודעים לומר דברים כמו "התקשרות בטוחה" או "התקשרות נמנעת". תיאוריית ההתקשרות היא תחום מחקר שממשיך להתפתח בזכות המוני חוקרים ואנשי טיפול (שאני מקווה להיות אחד מהם), וככזו, היא קצת שונה מתיאוריות אנליטיות קלאסיות.

שנית, בולבי לא היה הרופא או איש המדע הראשון שהחל לעסוק בפסיכואנליזה (הרי פרויד היה הראשון). אבל בשונה ממרבית "גדולי התחום", הוא לא זנח את החשיבה המדעית והשאיפה להשען ככל האפשר על מחקר. עבור רבים מההוגים הפסיכואנליטיים, כלי המחקר העיקרי (שלא לומר בלעדי, לעתים) היה הם עצמם. בולבי אמנם השתמש הרבה בחוויות שלו מול מטופלים, אבל כבר מההתחלה ערך מחקרים ובכתיבה שלו שילב ממצאים של חוקרים רבים אחרים.

לסיכום הפוסט הזה, שהוקדש להתבוננות מהירה על הרקע של בולבי כפתיח להתבוננות על תיאוריית ההתקשרות, אצטט מתוך ההקדמה של עמנואל ברמן לספר "בסיס בטוח":

הפולמוס בעולם הפסיכואנליטי סביב תאוריית ההתקשרות לא הוכרע, אך יחסי הכוחות התשנו בעשורים האחרונים. מדי פעם מופיעה דעה שלילית, אך ההערכות החיוביות בעיקרן בולטות הרבה יותר… אימוץ מעין זה מתאפשר אם נוותר על ההפרדה בין "דרך המלך" ל"שבילים צדדיים ושוליים" בפסיכואנליזה; אם נקבל חשיבה חדשנית ובין-תחומית שאין בה גבול חד בין "מה ששלנו" ל"מה שזר לנו"; ואם נחשוב על הפסיכואנליזה כמורכבת ממגון רחב של מודלים שלכ אחד מהם תורם להבנת היבטים מסוימים של החיים הנפשיים, אך אף אחד מהם אין בכוחו לאפשר בכוחות עצמו הבנה מושלמת של המכלול.

בפוסט הבא אנסה להסביר מדוע בכלל אנו זקוקים למערכת ההתקשרות וכיצד היא משמעותית להבניית היחסים שלנו עם העולם.

מי שהגיע עד לכאן (כל הכבוד!) מוזמן מאוד לכתוב בתגובות מה הוא או היא חשבו ואם יש לכם שאלות או דברים ספציפיים שמעניינים אתכם בנוגע לתיאוריית ההתקשרות. לא מבטיח לכתוב על הכל, אבל אשמח לשמוע.

2 תגובות בנושא “ג'ון בולבי ותיאוריית ההתקשרות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *