המדריך לפסיכולוג שבדרך 5#: הראיון האישי

תזכורת: בסדרת הפוסטים "אז אתה רוצה להיות פסיכולוג" אספר לכם על התהליך שנדרש לעבור מי שרוצה לעבוד כפסיכולוג בארץ, עם תיבול מהחוויות האישיות שלי. סדרה זו נולדה כשהבנתי שאין שום מקור אחיד ומקיף ברשת עבור מי שבאמת רוצה להכנס למקצוע ומתעניין לדעת מה נדרש ממנו. בפרקים הקודמים: מה זה אומר להיות פסיכולוג ; התואר הראשון ; לקראת תואר שני – ממוצע התואר הראשון; לקראת תואר שני – המתא"ם

חלק חמישי וקרוב לסיום
בו מתעוררות חרדות הקיום
תפגשו בו שדים ממקומות אפלים
אך בסיומו ודאי שתצאו מחושלים

ובכן, בשעה טובה צלחתם את מימיו העכורים של נהר הסטיקס המתא"ם. עכשיו, בעודכם נרגעים וממתינים לציון, אתם ניגשים למילוי בקשות הקבלה לתואר השני ומגלים, לחרדתכם, שעליכם לכתוב "סיפור חיים". לא רק זאת, מתברר לכם שהעתיד צופן לכם חוויה אשר משאירה חותם עמוק על כל סטודנט מתקדם לפסיכולוגיה – הראיון האישי.

הערה חשובה: כל הפוסטים הקודמים בסדרה היו נכונים לכל הסטודנטים לפסיכולוגיה ללא תלות במגמת הלימוד בתואר השני. הפוסט הזה מתייחס בעיקר למגמות הקליניות (קלינית וקלינית של הילד) פשוט מכיוון שאני מכיר אותן מנסיון אישי. תהליך הקבלה למגמות אחרות יכול להיות שונה ולהדגיש צדדים אחרים. אם אתם מתעניינים במגמות אחרות, מומלץ לקרוא בעיון את המידע הרלוונטי באתר האוניברסיטה (זה נכון תמיד) ולנסות לדבר עם אנשים שלמדו/לומדים בהן (גם זה נכון תמיד). אם יש מישהו מהקוראים שלמד או לומד במגמות אחרות בתואר השני, אשמח אם יספר על כך בתגובות (או יפנה אלי אם הוא מעוניין לכתוב פוסט אורח בנושא).

סיפור חיים? הפכנו ליורם קניוק?

לאחר שתמלאו את הטפסים הרגילים של בקשת הקבלה לתואר השני, תצטרכו להוסיף למעטפה גם את סיפור החיים. זוהי בקשה חריגה בנוף מסמכי הקבלה לתארים מתקדמים (למיטב ידיעתי) וסטודנטים רבים מוצאים את עצמם מבולבלים. מה רוצים ממני בעצם? קורות חיים? אוטוביוגרפיה?
נתחיל ממה לא רוצים. האוניברסיטאות לא רוצות לקבל מכם מסמך קורות חיים סטנדרטי. אתם יודעים, כזה הכולל רשימת מכולת של מקומות העבודה שלכם ואיזה כישורי מחשב ואינטרנט מצוינים יש לכם. מצד שני, הן גם ממש לא רוצות לקבל מכם ספר המגולל את כל מה שאירע בחייכם מאז הגחתם לאוויר העולם ועד היום. הן רוצות משהו באמצע.
כדי לקבל מושג איך נראה משהו באמצע, הנה כמה דוגמאות מהדרישות כפי שמופיעות בידיעוני האוניברסיטאות השונות:

קורות חיים מפורטים (2-3 עמודים מודפסים)… יכללו פרטים ביוגראפיים… פעילויות שונות מחוץ למסגרת הלימודים)… סיבת הבחירה במגמה זו ותכונות אישיות המצדיקות את הבחירה – אוניברסיטת תל אביב

קורות חיים והתפתחות אישית ומקצועית, תיאור והבהרה של כוונות, מטרות ויעדים… עד 500 מילים – האוניברסיטה העברית

תכניותיך בתחום הקליני בזמן הלימודים ואחריו… התעניינויות מיוחדות במסגרת המגמה – אוניברסיטת חיפה

אילו מאורעות בחייך עד כה נראים לך כנקודות פסגה? אילו נראים לך כנקודות שפל? מנה את תכונותיך החיוביות והשליליות. מהן תכונותיך המתאימות ביותר לתפקיד [הפסיכולוג], מה דעתך על הופעתך החיצונית? האם היית אי פעם בהתייעצות פסיכולוגית? מה תגובתך האופיינית במצבי-לחץ? – אוניברסיטת בר אילן

מבולבלים עוד יותר? אין לי ספק. נסו לזכור את הדבר הבא: סיפור החיים הזה, מטרתו היא אחת, לפתוח עבור ועדת הקבלה שתבחן אתכם צוהר אל העולם הפנימי שלכם. זהו מעין חלון ראשוני שאמור לתת להם מושג מי אתם, מעבר לציונים היפים שקיבלתם. הם מנסים להבין פחות או יותר מה מעניין אתכם, למה אתם בכלל רוצים ללמוד פסיכולוגיה ואיזה מין טיפוס אתם (עד כמה שאפשר להבין איזה מין טיפוס אתם מטקסט של 500 מילה, שזה מעט מאוד. ותסמכו על פסיכולוגים שהם יודעים שזה מעט מאוד). וזכרו גם שבמידה והציונים שלכם טובים מספיק ועשיתם רושם סביר, תזומנו לראיון קבלה (שעליו ארחיב עוד רגע) ושם יהיה מקום להביע את עצמכם בצורה נוספת וברורה יותר.

ובכל זאת? איך לכתוב את הדבר הזה? אני מציע לקחת פרק זמן ולחשוב אחורה. נסו לחשוב למה אתם לומדים פסיכולוגיה בכלל, נסו להזכר על מה חלמתם כשהתחלתם עם זה, והעלו זאת על הכתב. ואז חשבו גם על אירועים משמעותיים בחייכם, ואל תחששו לחשוב על אירועים קשים. העלו את אירועים אלו על הכתב, בהתחלה כתיאור פשוט ואז נסו לכתוב את הלך הרוח שלכם במהלך ההתרחשות. לאחר מכן נסו לחשוב מה עזר לכם להתמודד עם אותו אירוע, ואיך אולי השתנתם בעקבותו ומה למדתם על עצמכם. כתבו גם את זה. אל תגבילו את עצמכם לכמות מילים, שפכו הכל על הדף ותערכו אחר כך.

הטיפ הכי חשוב שיש לי בהקשר הזה הוא לשמור על פרופורציות. מצפים מכם לספר על עצמכם, מצפים מכם להפתח ולהציע תובנות אישיות. כך שאתם לא יכולים להסתפק בכמה שורות בודדות ולא לחשוף דבר. זה ייראה כאילו אתם מסתירים משהו, או שאתם פשוט לא מסוגלים להתבונן פנימה – תכונה חשובה מאוד עבור פסיכולוג. מצד שני, ואני חושש שפה המלכודת שהרבה סטודנטים נופלים בה, אל תכתבו יותר מדי. כמו שחשוב לראות שאתם מסוגלים להפתח, חשוב גם לראות שאתם מסוגלים להציב גבולות. זהו ממש לא המקום לחשוף את ההתעללות הנפשית שעברתם בגיל 5 והצלקות הנוראיות שהיא הותירה בכם. וגם אם לא חוויתם התעללות כזו, זה לא המקום לפרט כל שנה ושנה בחייכם. היו ממוקדים – זה בהחלט המקום לחשוף חלקים מכם, להראות שאתם מודעים לצדדים החלשים והחזקים שלכם, להראות שאתם מסוגלים להתבונן פנימה וגם ללמוד ממה שקורה לכם, אבל במידה.

אחרי ששפכתם הכל על הדף, יש לכם טיוטת בסיס. זה הזמן לקרוא היטב את ההוראות של כל אוניברסיטה ולהתאים את המסמך לדרישות שלה. עמדו בהגבלת המילים, הוציאו מהטקסט התייחסויות שלא נדרשו על ידי האוניברסיטה. בקיצור, תערכו מחדש את המסמך כך שיתאים לאוניברסיטה אליה אתם שולחים את קורות החיים. בהנחה שתירשמו ליותר מאוניברסיטה אחת, תיאלצו לעבוד קצת ולערוך כמה מסמכים.

חשיבותם של קוראים נוספים
תראו את מה שכתבתם לאנשים שמכירים אתכם ואתם סומכים על דעתם. הם לא חייבים להיות מתחום הפסיכולוגיה, אבל אם יש מישהו כזה, למה לא. מה שבטוח, תזכרו שמדובר בחיבור מזן ייחודי. מה שטוב לחיבור קבלה לבית ספר למנהל עסקים לא בהכרח טוב לסיפור החיים לפסיכולוגיה. תזכרו את זה כשאתם נותנים לאחרים לקרוא את הטקסט ובמיוחד כשאתם מקבלים מהם הערות.

בסופו של דבר העקרון הכי חשוב הוא שתהיו שלמים עם מה שכתבתם ותעמדו מאחוריו, כי השלב הבא הוא הראיון האישי ובו תחזרו לטקסט הזה.

לפגוש את מדוזה – הראיון האישי

זהו השלב האחרון ואולי המפחיד מכולם בתהליך הארוך הזה של הקבלה לתואר השני. אחרי שתשלחו את כל הטפסים הרלוונטיים,תכססו ציפורניים ותחכו לטלפון או המכתב שיזמין אתכם ליום הערכה או ראיון אישי. כשהוא יגיע סוף סוף תרשמו את התאריך ביומן ותתחילו לנסות לאסוף כמה שיותר מידע על מה שמצפה לכם.
אז מה מצפה לכם?

כמו שאתם יכולים לנחש – אין לי תשובה ברורה לשאלה הזו. נתחיל מזה שכל אוניברסיטה עורכת מבחנים מסוג אחר. לא רק זאת אלא כל מגמה עורכת מבחנים עצמאיים שמשתנים ממגמה למגמה. נמשיך עם זה שכל מראיין מתמקד בדברים שונים והסגנון שלו שונה ונסיים בזה שבסופו של דבר, החוויה היא מאוד אינדיבידואלית.
וזה המקום להכניס את הטיפ הכי חשוב שאני יכול לתת לכם בקשר לראיון האישי (וכן, אני יודע שזה טיפ קלישאתי ובנאלי, אבל הוא מאוד נכון): תהיו עצמכם. ברצינות. אל תנסו לצאת יותר טוב ממה שאתם, כי זה בדרך כלל שקוף. אל תשכחו שאתם עומדים מול מראיינים מיומנים שהמקצוע שלהם הוא לזהות מאפיינים אישיותיים1. נכון שאין להם ראיית רנטגן, אבל אחרי מאות מועמדים שמתראיינים מדי שנה, מפתחים איזושהי יכולת לזהות מי מזויף. תדברו בשפה שלכם ואל תתפלצנו, תספרו על החוויות האמיתיות שלכם ואל תמציאו כל מיני דברים, תחשפו את עצמכם אבל במידה ההגיונית.

ראיון אישי בפסיכולוגיה
מקור תמונה

איך בכל זאת אפשר להתכונן לזה? יש שתי דרכים עיקריות.

פורום לקראת תואר שני בפסיכולוגיה עברית – האתר "פסיכולוגיה עברית" מהווה פורטל לתחומים שונים בפסיכולוגיה. הוא מכיל יומן אירועים (כנסים וכו'), מאמרים שונים ופורומים המיועדים לאנשי מקצוע ולקהל הרחב. אחד הפורומים הכי פופולריים שם בקרב סטודנטים הוא הפורום "לקראת תואר שני". זה המקום שלכם לבוא ולשאול שאלות ולחלוק חוויות בכל הנוגע לתהליך הקבלה. הפורום הופך שוקק במיוחד באיזור אפריל-מאי, כשנערכים המיונים האישיים. או אז מגיעים המוני הסטודנטים לפורום ומתחילים לשאול מה הולך לקרות בכל יום מיונים ולא פחות חשוב – לספר מה עבר עליהם. חפשו את הסיפורים האלו בפורום ותוכלו לדלות מהם מידע על מה צפוי לכם לפי האוניברסיטה והמגמה. אזהרה: אל תתנו לפורום הזה להלחיץ אתכם. זה לא שווה את זה.

שוחחו עם אנשים שעברו את זה – סביר להניח שאתם מכירים באופן ישיר או עקיף מישהו שניסה להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה ויוכל לספר לכם על המיונים שעבר. נסו למצוא כמה אנשים כאלו, אחד מכל אוניברסיטה שאליה זומנתם, ופשוט תשמעו מה היה להם. מי ראיין אותם, מה שאלו אותם, האם זה היה ראיון אחד-על-אחד או מיון קבוצתי וכו'.

בתור מי שעבר מיונים בחמש אוניברסיטאות (במגמה הקלינית של הילד), אספר לכם בקצרה על המיונים כפי שהיו בתקופה שבה אני עברתי אותם. יכול מאוד להיות שדברים השתנו מאז וחלק מהדברים ודאי נשכחו ממני, אבל בכל זאת, אולי זה יעזור:

אוניברסיטת תל אביב – יום מיונים קבוצתי: עברנו "יום כיף" שכלל כמה תחנות. התבקשנו לספר על עצמנו במשך כמה דקות, ראינו סרט המתאר מקרה טיפולי והתבקשנו לדון בקבוצה קטנה על המקרה ולנסות לחשוב מה היינו עושים כמטפלים, ערכנו דיון על בעיה אתית המתרחשת בטיפול ולסיום עברנו ראיון אישי קצרצר.

אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת חיפה – נערכו שני ראיונות אישיים. זה לא משנה מי היו המראיינים שלי כי זה משתנה מאדם לאדם ומשנה לשנה. כל ראיון ערך כשלושים-ארבעים דקות וסבב סביב סיפור החיים שלי כפי שכתבתי אותו, עם התמקדות ביחסים שלי עם הקרובים אלי, משבר שתיארתי ומה למדתי ממנו, ובעיקר – למה אני רוצה להיות פסיכולוג.

האוניברסיטה העברית – נערכו מיונים בקבוצה של 5-6 מועמדים. המיונים כללו הצגה עצמית ומספר מטלות בקבוצה שהיו קשורות לסיטואציות מחדר הטיפולים. למשל, סימולציה של שיחה בין הורים ופסיכולוג. בסיום החלק הקבוצתי עברתי ראיון אישי קצר עם אחד המרצים שנתן לי להבין במהלך הראיון שמצבי טוב מאוד והראיון רק מנסה לברר שאני באמת בסדר ולא הסתרתי מהקבוצה את הדפיקויות שלי…

אוניברסיטת בן גוריון – נערך ראיון אחד בלבד, עם מרצה במגמה. הראיון עסק סביב שני נושאים עיקריים: הנסיון שלי בעריכת מחקרים והמצב הנפשי המעורער או לא מעורער שלי. הבן אדם אשכרה שאל אם אי פעם חשבתי להתאבד.

המכללה האקדמית תל אביב יפו – לא ניסיתי להתקבל אליה, כך שאין לי מושג מה קורה שם. מישהו היה? רוצה לספר בתגובות?

חשוב להזכיר: אלו המיונים שלי, כפי שאני חוויתי אותם. בסך הכל אני זוכר את החוויה כולה כנעימה ולא מאוד מלחיצה. אבל זה אני (רוצים לנחש לאיזו מהאוניברסיטאות לא התקבלתי?)
אם מישהו מהקוראים מעוניין לחלוק את חוויותיו, אשמח אם יעשה זאת דרך התגובות.

זהו. הפוסט הזה חותם את הפרק המשולש של הקבלה לתואר השני, זה שהתחיל בממוצע התואר הראשון, עבר במתא"ם והסתיים בראיון האישי. אבל הדרך לתעודת הפסיכולוג המומחה עוד ארוכה מאוד מאוד. גם אם וכאשר תתקבלו לתואר השני, זוהי רק תחילתה של דרך חדשה ומפותלת. בפוסט הבא נדבר בדיוק על זה.

  1. וכן, אני יודע שהתוקף של ראיון ככלי לניבוי הוא בעייתי, אבל זה המצב []

13 מחשבות על “המדריך לפסיכולוג שבדרך 5#: הראיון האישי

  1. קצת תוספות בשביל הידע הכללי:
    * במכללה האקדמית, יש שלב ראשון של ראיון קבוצתי (8 מועמדים, 2 מעריכים), ומי שעובר אותו זוכה לראיון אישי.
    * באוניברסיטה העברית בקלינית מבוגר יש שני ראיונות אישיים.
    * למיטב ידיעתי כל המגמות המחקריות ממיינות באמצעות ראיון אישי קצר עם מראיין אחד או יותר. בניגוד לראיונות לקלינית, כאן מדובר על ראיונות ענייניים ומקצועיים שבהם נשאלים על רקע אקדמי, תחומי עניין, ניסיון מחקרי, וחלקם גם טורחים לוודא שאתה לא שם בשביל לעבור אח"כ לקלינית.

    לסיום, אני לא מסכימה ב-100% עם העצה "להיות עצמכם". יש המון מועמדים על מעט מקומות. התיאור העצמי והראיונות הם המקום למכור את עצמך ולהתבלט – אחרת למה שיקבלו דווקא אותך? כמובן, לא צריך להגזים עם תשובות פלצניות מנוסחות היטב ותיאורי חוויות שמעולם לא היו, אבל קצת הסתרה וקצת הגזמה can go a long way. ראיונות הם תמיד מוטים. ראיונות לקלינית, אפילו יותר.

  2. שרון – תודה על העדכונים.
    אני אחדד את הנושא של להיות עצמכם. אני לא מתכוון שלא צריך להסתיר ולייפות דברים, אבל צריך לעשות את זה במידה. אי אפשר להגזים עם זה כי זה נהייה שקוף ומיותר. נראה לי שהרבה יותר טוב לבוא עם מה שיש לך באמת והוא רלוונטי, להבליט את החלקים החיובים שבאמת קיימים אצלך ומשם להצליח.

  3. אני עברתי ראיונות לשלוש מגמות (קלינית, קלינית ילד, חברתית) במרבית האוניברסיטאות בארץ במהלך שנתיים עוקבות. באופן כללי אני מסכימה עם הרשמים של ערן (כנראה שהמגעילות של מראיינים בבן-גוריון היא גלובלית).

    ראיון למגמה החברתית בת"א נערך מול חבר סגל בכיר וחבר סגל זוטר, בד"כ דוקטורנט של חבר הסגל, ואורך כ-15 דקות. בראיון תתבקשו לתאר מחקרים בהם הייתם מעורבים, ולכן כדאי לעבור על הסמינר שכתבתם במהלך התואר הראשון. תישאלו על תחומי עניין ועל הסיבה שאתם רוצים לחקור דווקא את התחום הזה. המראיינת שלי גם שאלה על ציון נמוך יחסית בניתוח שונות, דבר שגרם לי אי נוחות לא מעטה. איך עונים על שאלה כמו "למה קיבלת ציון כל כך נמוך?" הפתרון שלי היה משהו כמו "הקורס הזה היה לי קשה מכל מיני סיבות, אבל בסה"כ יש לי ציון גבוה בססטיסטיקה ואני מאמינה שאוכל להתמודד עם הקורסים הסטטיסטיים בתואר השני."

    ראיון למגמה החברתית-מחקרית-אישית באוניברסיטת חיפה ארך כ-20 דקות מול חבר סגל בכיר והיה דומה למדי לזה שנערך בת"א, פרט לכך שדווקא המראיין הוא שהשתדל למכור את המגמה ואפילו דיבר איתי על האפשרות למלגות ומשרות תרגול החל מהשנה הראשונה ללימודים.

    בקלינית מבוגר עברתי ראיון בבר-אילן (15 דקות, לקוני ומשעמם) ושני ראיונות אישיים ארוכים יותר (כחצי שעה כל אחד) באוניברסיטה העברית. אני לא יודעת אם עברו מאז למרכזי הערכה – אני עברתי רק ראיונות אישיים מול מראיין יחיד.

    לדעתי הדבר החשוב ביותר בראיונות הוא להגיע בידיעה מה אתם רוצים ולמה אתם נמצאים שם, וכן, להיות אמיתיים וכנים. לא חייבים לשפוך את כל מהלך הטיפול הנפשי שעברתם – זה מביך ולא הולם את הסיטואציה – אבל גם אל תנסו לטייח, להסתיר ולמכור מצג שווא. זכרו שמותר גם להסס, להתלבט ולא לדעת הכל.

    הערה אחרונה לגבי סיפור החיים הכתוב: בשלב מסוים הייתי אמורה להיות גם מעברו השני של השולחן בתור קו-מראיינת, וכך יצא שקראתי כמה סיפורי חיים. בסופו של דבר לא ראיינתי, אז אני לא יכולה לתאר את התהליך מנקודת מבטו של מראיין, אבל אני כן מבקשת לציין שבדומה לעצתו של ערן לגבי שמירה על פרופורציות, סיפור החיים שמצורף לתהליך הקבלה אינו המקום להשתפך. בקריאת סיפורי החיים נרתעתי והסתייגתי ממרואיינים שיצקו את נפשם הדוויה על הדף ויצרו את הרושם העז, בין אם באופן מובלע ובין אם במילים מפורשות, שהם רוצים ללמוד פסיכולוגיה קלינית כדי לטפל בעצמם. זה בפירוש לא מה שאתם רוצים לשדר. אחד מתפקידיו של פסיכולוג קליני הוא להכיל את המצוקות של מטופליו; אם אתם לא מסוגלים להכיל את הקשיים שלכם ולסנן בצורה הולמת במדיום סלחני כמו כתיבה, זה מעלה ספקות לגבי היכולת וההתאמה שלכם.

  4. יש דרך שבה דברים אישיים שכתבנו לא ייראו כמשתפכים? באופן אישי כתבתי נרטיב שהתחיל בילדות שלי עד לבגרות עם התייחסות להווה ולנסיון המקצועי ולמה אני רוצה להיות פסיכולוגית. אך החלק שהתייחס לחיי האישיים כן היה יחסית מפורט ושילב תובנות לגביו. נתתי ל2-3 חברות מהתחום לקרוא, ויישמתי הערות. ואני מקווה שיהיה בסדר. אני עדיין חוששת שאולי יש גבול פתיחות שעברתי, ואני מקווה שזה לא יהיה לרעתי. בסך הכל אני שלמה ומעובדת עם הדברים. אני פשוט באמת לא יודעת לאיזו רמה של פתיחות מצפים, וכמה רחוק/קרוב שאר המועמדים הלכו עם זה ביחס אליי, ואם אני בנורמה מהבחינה הזו. זה קצת מטעה בעיני.
    בכל אופן, קצת חבל לי שלא קראתי את הפוסט הזה מוקדם יותר, יש כמה דברים שלא יישמתי מספיק טוב לדעתי…. נקווה לטוב. כרגע אין לי יותר מדי מה לעשות לגבי זה… :-(

  5. איילת – באמת לא קל לדעת איפה עובר הגבול בין שיתוף טוב לשיתוף מוגזם. אם את שלמה עם מה שכתבת, דייך. מקווה שתצליחי.

  6. היי ערן,

    בימים אלה אני לומד לתואר ראשון בפסיכולוגיה מתוך כוונה להתקדם בתחום הקליני. הפוסטים שלך שפכו הרבה אור על מה ניצב לפני. ממש נהניתי לקרוא, ואין ספק שאחזור לפה ואקרא שוב.

    תודה רבה לך, ובהצלחה!
    ניר

  7. שלום ערן,
    אני סטודנטית לפסיכולוגיה. מאוד אהבתי לקרוא את הפוסטים שלך!
    בהחלט עוזרים. אשמח לדעת האם לדעתך, לפי מה ששמעת, ניסיון מקצועי (אפילו עבודה של מספר חודשים) בתחום במהלך התואר הראשון או לפני הקבלה לתואר השני עוזר מאוד/חשוב בקבלה, או שולי? (מעבר להתנדבות שהבנתי שהיא די חובה).
    תודה

  8. הי מירית.
    נסיון מקצועי טיפולי איננו הכרחי לצורך קבלה לתואר שני אך הוא עשוי לעזור, אני מניח. הכוונה היא לעבודה (או התנדבות) כחונך במקומות שעובדים עם פגועי נפש, אולי דרך אנוש או ארגונים אחרים. אני מניח שזה נראה טוב בקורות החיים ויכול להיות נושא שיחה בראיון.
    עד כמה זה עוזר מעבר להתנדבות שעושים במסגרת התואר הראשון? אני לא יודע. אני עצמי לא עשיתי משהו כזה (מלבד עבודה בפר"ח אבל זה נראה לי לא רלוונטי).

  9. היי ערן,
    בתור מישהי שמתחילה שנה א׳ עוד חודש, מצאתי את הפוסטים שלך מאוד אינפורמטיביים ומועילים. יש מצב שתוכל להמשיך ולכתוב על הדרך הקשה והמפותלת?
    תודה.

  10. תודה אלינור. אולי אעדכן בהמשך. השלב הבא בסדרה הוא למעשה ההתמחות וזה קצת יותר מורכב ופחות אבסולוטי :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>