ארכיון תגיות: אמנות

רשמים של שגעון רחוק

בתי משוגעים, או בשמם היותר פוליטקלי-קורקט – בתי חולים לבריאות הנפש – נתפסים בדרך כלל כמקום קודר, מסתורי ומאיים, שבין כתליו נשמעות זעקות נשכחות של אנשים שאיבדו את עצמם. מקום שבו מסתובבים רופאים חמורי סבר בחלוקים לבנים וביניהם אחים גדולים וחסונים שגוררים מטופל לחדר טיפולים בעל מכשירים מפחידים. אני חושב שהדימוי התרבותי שלהם מזכיר אולי יותר מהכל את הדימוי התרבותי של "טירת הפרופסור המשוגע", רק בשירות המדינה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בתי חולים לחולי נפש היו תמיד איזור שמסוכן להתקרב אליו. אחרי הכל, היו שם משוגעים. הסביבה ידעה ליצור סביבם הילה של סכנה ופחד, כדי שאנשים יפחדו להגיע אליהם, שמא יידבקו בטירוף או פשוט ייחשפו לסכנה הנשקפת דרך המשוגעים. חולי נפש מאז ומתמיד קיבלו טיפול אכזרי וגרוע מהסביבה. בהתחלה מכיוון שהם לא זוהו כאנשים חולים אלא אחוזי דיבוק ובהמשך כשהרפואה אחזה במושכות עדיין לא היו את כלי הטיפול שיש לפסיכיאטריה והפסיכולוגיה היום וכך הפכו בתי החולים האלו יותר לבתי כלא שנועדו לשמור את החולים מחוץ לחברה ולרסן אותם ופחות עסקו בטיפול אמיתי. (וגם שכן נעשו נסיונות לטיפול, הם היו בדרך כלל אכזריים ולא יעילים).

רשיון by-nc-nd, מאת howzey

האגף למקרים קשים של Hellingly Asylum – מקור

המאה העשרים הביאה איתה שינוי מבורך עבור כל אותם חולים. הידע שהתפתח על מבנה הנפש, על פעילות המוח ועל ההשפעה של תרופות פסיכיאטריות, אפשר לרפואה המודרנית לפתח טיפולים יעילים שאפשרו לחולים רבים לחזור אל הקהילה, עד שבשנת 1963 נחקק בארה"ב חוק בריאות הנפש בקהילה שעיקרו פירוק בתי החולים הגדולים לבריאות הנפש והעברת הטיפול למרכזים קהילתיים. יישום החוק ארך שנים ארוכות אך היום מרבית הטיפול מתבצע בקהילה.

מה עלה בגורלם של אותם מבנים גדולים ומסתוריים? ובכן, חלק גדול מהם עדיין עומד על תלו. הם עומדים ריקים, כמין אנדרטה לחיים המשונים שהתנהלו בהם פעם. מבולגנים, מרקיבים, דוממים לכאורה – אך מכילים אינספור סימנים ורמזים לחיים שהתנהלו בהם פעם, לאנשים רבים שעברו בשעריהם.


מחלקת הילדים של West Park – מקור

בתי החולים הנטושים האלו הם כר פורה מאוד לצלמים שרוצים לתעד את שברי החיים (או הדממה) שעוד נותרו במקומות האלו, לפני שהם יפנו את מקומם לפרויקט נדל"ן כזה או אחר. צלם אחד כזה הוא Matt McDonough, בחור בן 26 שצילם בכמה בתי חולים בחוף המזרחי. צילומי בתי החולים שלו זכו לאחרונה לאזכור בבלוג הצילום של הניו יורק טיימס ובאתר שלו תוכלו לראות כמה מהתמונות שצילם.

מאותו פוסט הגעתי לשני סטים נוספים ומעניינים. הראשון הוא של הצלם הברזילאי Claudio Edinger, שבשונה ממאט מק'דונו, צילם בבית חולים פעיל. סט התמונות הזה – שאפשר לראות כאן – מתרכז באנשים שעדיין חיים בבית החולים ותופס היטב את האנושיות המיוחדת שלהם.

הסט השני הוא של הצלם Christopher Payne שצילם גם הוא בתי חולים נטושים. זה סט מעניין במיוחד, בגלל שבניגוד לדימוי האפרורי (או אפלולי) שיש לנו מהמקומות האלו, חלק מהתמונות כאן מאוד צבעוניות. הוא הוציא בשנה שעברה את הספר Asylum, שמאגד את התמונות האלו, וכאן תוכלו לראות עוד תמונות מהספר.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

האמנות השביעית והמוח האנושי: איך סרטים משפיעים על המוח

הסדרן תולש את ספח הביקורת ואתם נכנסים לאולם. האורות עדיין דלוקים ואתם מוצאים בזריזות את המקומות. מקום טוב, באמצע. אתם מכבים את הסלולרי ומשתדלים לנשנש כמה שפחות מהפופקורן כדי שלא יחסר בזמן הסרט יתחיל. עוד ועוד אנשים זורמים אל האולם המתמלא לאיטו. ואז, באיחור אופנתי של כרבע שעה, הוילונות האדומים הכבדים המכסים על המסך נפתחים1. עוד כמה דקות ארוכות של פרסומות ובקרובים ואז שקט… המסך נפרש למלוא אורכו. הסרט מתחיל.

להמשיך לקרוא האמנות השביעית והמוח האנושי: איך סרטים משפיעים על המוח

  1. זוכרים שבבתי הקולנוע היו וילונות כאלו? []