ארכיון תגיות: התניה קלאסית

מדע, תקשורת ודגי זהב

קחו מחקר מדעי, הוסיפו גוף תקשורת אחד או שניים, הקפיצו במעט בדד-ליין ומה תקבלו?

ברוב המקרים, תקבלו כתבה שמעבירה את המחקר בצורה, איך לומר זאת במילים עדינות? מעוותת ומטופשת. במקרים רבים הכתבה תכיל רק חצאי אמיתות מן המחקר, תנפח ותגזים את ההשלכות שניתן או לא ניתן להסיק ממנו ובאופן כללי תציג תמונה מעוותת החוטאת לאמת. שמעתי כבר על חוקרים שממש חוששים שגוף תקשורת כזה או אחר יפרסם ידיעה על המחקר שלהם, פשוט כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הפרשנות הלא נכונה, מסירת העובדות החלקית וכן הלאה.

הדיווחים התקשורתיים האלו נגרמים מסיבות ברורות. אנשי מערכות החדשות רודפים אחרי שני דברים: רגש וזמן. זמן – כאשר הם ממהרים להדביק את הדד-ליין ולהיות הראשונים שמדווחים על הסיפור שלהם. רגש – כאשר הם רוצים להפעיל את הקוראים/צופים/מאזינים שלהם, לעורר את הרגשות שלהם ולהדביק אותם לעיתון/מסך/רדיו – אחרי הכל, רגש שווה רייטינג, ששווה כסף.

מלבד זאת, אני מרשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה (ואני מודה שלא בדקתי את הנושא) שמרבית הכתבים שמדווחים על מחקרים מדעיים אינם בעלי הכשרה מדעית, וגם אם כן, מן הסתם הם לא יכולים להיות בעלי הכשרה מדעית בכל התחומים. לא שאני מצפה שכל מערכת עיתון תחזיק סוללת כתבים שכל אחד מתמחה בתחום מחקר אחר, אבל זה משהו שכדאי לזכור.
באותם מקרים שבהם לכתב יש נסיון במחקר מדעי, לפעמים נראה שהוא בכלל לא קרא את המחקר שעליו הוא מדווח, אלא ניזון מהודעות לעיתונות או מקורות אחרים שהם לא הטקסט המדעי שנכתב בעקבות המחקר.

מה הבעיה כאן בעצם? האם זה רע? אחרי הכל, לאדם הממוצע אין את הזמן או הכלים להתעדכן בנעשה במחקר המדעי ולרכוש את הידע בעצמו. לכן לוקחים גופי התקשורת על עצמם לדווח עבורו. הבעיה היא שברוב המקרים הם עושים זאת בצורה רשלנית שיכולה גם לפגוע.
אז מצד אחד מדובר בדיווח עיתונאי שברוב המקרים יישכח לאחר יום או יומיים. נכון שיכולים להיות מקרים בהם הדיווח התקשורתי עולה על גדותיו ומעורר סערה כללית שמזינה את עצמה (שזה מאוד טוב לגופי התקשורת, בסך הכל) – ראו למשל את סיפור החיסון המשולש והאוטיזם שרק לפני חודשיים, שנים אחרי המחקר הראשון שהצביע על קשר לכאורה בין השניים, פורסם באופן סופי שמדובר במחקר שגוי. זהו מקרה קיצוני, והאמת היא שלא רק התקשורת אשמה פה, אלא גם חלק מהקהילה המדעית. אבל כך או כך, זה מקרה נדיר וכאמור, ברוב המקרים הדיווח בא ונעלם.

אבל אותי זה עדיין מרגיז לפעמים לקרוא כתבה ולמצוא בה דיווח מעוות, מוגזם ולעתים פשוט לא נכון. זה מרגיז אותי כי התפקיד של העיתונות, אני חושב, הוא להביא מידע טוב ומדויק ככל האפשר, ולא מידע שגוי שמגדיל את גוף הידע הלא נכון ויוצר מצג שווא שלעתים יכול להטעות את הקורא התמים. זה מרגיז אותי גם מכיוון שבאופן לא מפתיע, הרבה מהכתבות האלו נוגעות לתחום הפסיכולוגיה, שבו אפשר למצוא הרבה יותר פיקנטריה ולמשוך יותר קוראים.

דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בידיעה שפורסמה באתר של עיתון "הארץ" בעשרים ורביעי למרץ,וכותרתה "הזריקה שתעזור להתגבר על פוביות", או הכתבה המקבילה שהתפרסמה יום קודם לכן בווינט תחת השם "זריקה חדשה תעלים פוביות ופחדים"'.

בכתבות מסופר על מחקר יפני אשר בחן את ההשפעה של החומר המרדים לידוקאין על תגובת פחד של דגי זהב כאשר הוא מוזרק לצרבלום (המוח הקטן). כותרות הכתבות (ובמקרה של "הארץ" גם פסקת הפתיחה) מבטיחות לנו שבעקבות המחקר הזה נוכל להפטר מבעיה פסיכולוגית קשה הפוגעת בחייהם של אנשים רבים בעזרת זריקה פשוטה.

האם זה באמת כך? אתם יכולים לנחש את התשובה אבל למען הסדר הטוב, בואו נבין את המחקר. פרדיגמת המחקר פשוטה מאוד. דגי הזהב חולקו לשתי קבוצות אשר עברו תהליך זהה של התניית פחד פשוטה:

הדגים הוכנסו לאקווריום שמוקם בחדר חשוך לגמרי כאשר מדי פעם נדלקת נורה ירוקה.
בשלב הראשון, שנקרא שלב ההתניה, כאשר נדלקה הנורה הועבר זרם חשמלי באקווריום.עם הזמן, למדו הדגים לפחד מהנורה הירוקה (מה שמוכיח, אגב, שלדגי זהב יש זכרון קצת יותר ארוך מכמה שניות). איך יודעים שהדגים רכשו את הפחד? את זה לומדים בשלב השלישי שנקרא שלב ההכחדה. בשלב זה מראים לדגים את הנורה הירוקה בלי לתת זרם חשמלי. על ידי ניטור קצב הלב של הדגים, אפשר להסיק שהם מפחדים מהאור הירוק. אם כך, בהתחלה האור הירוק היווה גירוי נייטרלי לחלוטין ועכשיו הוא גירוי מפחיד. משמע: התניית פחד התרחשה.

מה ההבדל בין שתי קבוצות הדגים? קבוצה אחת קיבלה זריקות של לידוקאין ישירות לצרבלום במהלך שלב ההתנייה. לידוקאין הוא חומר מרדים אשר מנטרל את פעולת תאי העצב שבאים איתו במגע, כך שלמעשה הצרבלום של אותם דגים היה בלתי פעיל. כאשר נבדקו ההבדלים בין הקבוצות התברר שהדגים שקיבלו את זריקות הלידוקאין לא פיתחו תגובת פחד כמו הדגים בקבוצת הביקורת.

המסקנה המתבקשת היא שהזרקת לידוקאין לצרבלום ושיתוקו מונעת מהדגים ללמוד פחד חדש. המשמעות היא שלצרבלום יש תפקיד בלמידת פחד.

למידת פחד

מקור תמונה

אך מה מספרים לנו הכתבים?
כתבת "הארץ" נפתחת במילים הבאות: "ידיעה משמחת לאלו מאתנו שסובלים מפוביות – בקרוב תוכלו להפסיק להשקיע את מיטב כספכם בסדנאות וטיפולים ארוכי טווח, ולהתגבר על הפחד שלכם בדרך קצרה וקלה יותר". מה אמור להבין מכך האדם הסובל מפוביה? האם עליו להבין את כוונת הכתב כפשוטה? סוף סוף הוא יוכל לקחת זריקה פשוטה ולהפסיק לפחד? האם הוא יוכל להפטר מהצורך המעיק כל כך ללכת לטיפול?1.
אם הקורא יבין את זה, חבל, כי זה רחוק מהאמת ובטח שלא משהו שניתן להבין מהמחקר. בהמשך מצוטט עורך המחקר, פרופ' מסיוקי יושידה, כמי שאומר "תארו לעצמכם שאפשר יהיה בזריקה פשוטה לרפא את הפחד שלכם מעכבישים, מגבהים או מטיסות". האמת? מדהים, רק תארו לעצמכם. אבל גם את זה אי אפשר להבין מהמחקר שהוא עצמו ביצע.

כפי שהסברתי קודם לכן, כל מה שאפשר ללמוד מהמחקר הזה הוא שיש לצרבלום תפקיד מרכזי ברכישת פחד אצל דגי זהב. זו לא הפרשנות שלי, זה כתוב שחור על גבי PDF במאמר המקורי שאני בכלל לא בטוח שטל לינזן, כתב "הארץ" טרח לקרוא. מי שיקרא את המאמר, הזמין בחינם, יגלה שלמעשה, זהו משפט המפתח. אין ספק שיכול להיות שיש קשר בין המבנה המוחי של דג הזהב למבנה המוחי של בן האדם, וזה נכון שזה מחזק את האפשרות שהצרבלום האנושי קשור לרכישת פחד, וזה נכון שאולי (וזה אולי גדול) בעתיד ניתן יהיה להשתמש בקשר הזה לטובת טיפול בפוביות – אבל מפה ועד לפסקת הפתיחה של הכתבה הזו יש חתיכת קפיצה לוגית שהמילה "מופרכת" תיעלב אם אטריח אותה לצורך התיאור.

לעומת "הארץ", Ynet מציגים כתבה מאוזנת יותר. אמנם הכותרת שלהם גם מדברת על זריקה חדשה שתעלים את הפוביות, אבל תוכן הכתבה מתון יותר. קודם כל, Ynet כנראה מבינים יותר את העובדה שהם נמצאים באינטרנט וטורחים לקשר למחקר המקורי (למאמר הממשי, לא לקומוניקט בנושא), לטובת הקוראים שאולי רוצים להרחיב את הדעת. בנוסף, זוכרים את הציטוט של יושידה, עורך המחקר? אז Ynet נותנים גם את ההמשך שלו: "המחקר שלנו מציע כי יום אחד הדבר יתאפשר במציאות". במילים אחרות, ב-Ynet לפחות מנסים קצת להמנע מלצאת בהצהרות מרחיקות לכת ונשארים נאמנים במידה מסוימת לרוח שבה נכתב המאמר של יושידה ועמיתיו ולפיה הם בסך הכל גילו שלצרבלום של דג הזהב קשר ללמידת פחד, ויכול להיות שבעתיד זה יעזור לפיתוח טיפול לפחד.

כאמור, זו בסך הכל עוד כתבה קטנה שתשכח במהרה, אך היא מדגימה את האופי המעצבן הזה שבו הדרך מהמחקר המאופק אל התקשורת רצופה אולי כוונות טובות אך מביאה לתוצר שהוא, בעיני, מביך. באופן אישי זה מרגיז אותי כי כתבה כמו זו מוטעית ומטעה. היא מטעה את הקורא הסובל מפוביות כשהיא יוצרת אצלו תקוות חינם, היא מטעה את הוקראים האחרים שיחשבו שטיפול בחרדות הוא עניין פשוט של מה בכך, אז מה רוצים כל הפסיכולוגים האלה ובאופן כללי עושה עוול למהות של המחקר המדעי שמטרתו לבאר ולמצוא את האמת.

אני די בספק שדיווחים כמו אלו ישתנו בעתיד. בתוך התזזית הזו שאנו חיים בה לכתבים אין, ככל הנראה, את הזמן לקרוא ולהתעמק במחקר שעליו הם מדווחים ולהבין את השלכותיו וההקשרים שלו. הם צריכים לתת בשר כאן ועכשיו. יכול להיות שכאן מקומם של הבלוגים להכנס מעט לתמונה. בלוגרים, כמוני, שאינם מחוייבים לדד-ליין אכזרי או לעריכה המחייבת אותם לעגל פינות, יוכלו לתת דיווח מדויק יותר ועדיין להנגיש את הטקסט המדעי לקהל הרחב. זה, לפחות, אחד הדברים שאני מנסה לעשות כאן בבלוג.

מקור תמונה גדולה

  1. אני אפילו לא נכנס לזה שטיפול בפוביה לא צריך להיות ארוך ויקר []

סרט לשבת: למידה קלאסית ורפלקסים במעבדה של פאבלוב

איוון פאבלוב הוא אחד השמות המוכרים ביותר בעולם הפסיכולוגיה, גם למי שאיננו פסיכולוג. פאבלוב, שבשבוע הבא ימלאו 74 שנים למותו (אני יודע זאת רק משום שהוא נפטר באותו תאריך בו נולדתי), נחשב לאחד המדענים החשובים בחקר הפיזיולוגיה וההתנהגות. הוא קיבל פרס נובל כבר ב-1904 על מחקריו בנוגע למערכת העיכול, אך הוא מוכר יותר בזכות מחקריו פורצי הדרך על למידה ורפלקסים.

על מנת לחקור את מערכת העיכול, ובאופן ספציפי את מערכת הריור, פאבלוב יצר מערכת אשר אוספת את הרוק המופרש על ידי כלבים ומאפשרת את ניתוחו. הרוק נועד, כמובן, לעיכול המזון הנכנס אל הפה וריכוכו לפני הבליעה. אך פאבלוב שם לב שהכלבים מריירים עוד בטרם שנכנס מזון לפיהם, והחליט לבחון לעומק את התופעה הלא טריוויאלית הזו. בדרך זו גילה פאבלוב את מה שנקרא היום התניה קלאסית וידוע גם בשם התניה פאבלובית. הניסוי הקלאסי שנערך במעבדתו של פאבלוב הוא כדלקמן:
מזון הוגש לכלב וגרם לו לרייר. תגובת הריור היא טבעית ומתרחשת למראה המזון, ולכן היא נקראת תגובה בלתי מותנית (המזון, בהתאם, נקרא גירוי בלתי מותנה).
לאחר מכן, כאשר הוגש לכלב המזון, הוא הוגש בלווית גירוי נוסף כמו צלצול פעמון, נורה שנדלקה ועוד. הגירוי הנוסף נקרא גירוי מותנה. הכלבים כמובן ריירו מכיוון שהגישו להם מזון.
האפקט המעניין התרחש כאשר הגירוי המותנה הוצג לכלב מבלי שיוגש המזון. לכאורה אין שום סיבה שכלב ירייר למראה נורה שנדלקת, אך פאבלוב מצא שכלבים אלו ריירו גם ריירו. המסקנה היתה שהגשת המזון בצימוד עם הגירוי המותנה יצרה התניה במוחו של הכלב בין שני הגירויים ונוצר מצב ששניהם מפעילים את בלוטות הרוק בלי תלות אחד בשני.
למיטב ידיעתי זוהי ההדגמה הראשונה (והניסוח הראשון) של למידה קלאסית פשוטה. וכמה שזו למידה פשוטה, היא מצויה בבסיסם של הרבה תהליכים נפשיים בחיינו, כמו האופן שבו אנו רוכשים פחד מדברים מכאיבים או לומדים להגעל מגבינה מקולקלת.

הסרט שאני מביא לכם היום הופק בשנת 1930 וצולם במעבדה של פאבלוב עצמו. הסרט, שאורכו כמחצית השעה, מציג את התהליכים הבסיסיים של הלמידה הקלאסית והאופן בו הם נחקרו במעבדה. זהו סרט אילם שהופק במקור ברוסית אך הכתוביות המלוות אותו הוחלפו לכתוביות באנגלית. עם זאת, תמצאו קצת רוסית באנימציות שבגוף הסרט. בגלל שזה סרט אילם, הוא יכול קצת לשעמם אך כמסמך בהיסטוריה של הפסיכולוגיה הוא מעניין ושווה צפייה אחת לפחות. אני, באופן אישי, הייתי מצמיד לו נעימות פסנתר בסגנון הסרטים האילמים של פעם – אז כדי לעשות לכם נעים, הנה כמה קטעים כאלו.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הסרט הופץ ברשיון cc-by-nc על ידי wellcome library והוא זמין להורדה ישירה מכאן. (ותגללו גם קצת למטה מהסרט, יש הפתעה)
במידה ואחד הסרטים לא עולה, תעשו ריפרש.

שבת שלום וצפיה מהנה!

[quicktime width="500" height="400"]http://www.alhasapa.com/wp-content/uploads/2010/02/pavlov.mp4[/quicktime]

הפתעה קטנה לסיום: אני לא יכול לכתוב פוסט על התניה קלאסית מבלי לתת לכם את הקטע המעולה הבא מתוך המשרד. אם ביום מן הימים אלמד באוניברסיטה על התניה קלאסית, תהיו בטוחים שאפתח איתו את השיעור (הקטע הרלוונטי מסתיים ב-7:25, אבל כיף להמשיך לצפות)

וקטנה אחרונה לסיום, אם כבר פאבלובה, למה לא פבלובה?