ארכיון תגיות: חקר המוח

למה כדאי לבשל את ארוחת הערב

הפוסט הזה הוא תרגום של פוסט של הבלוגר ג'ונה לרר. למי שלא מכיר, מדובר בכותב מוכשר מאוד שכותב על פסיכולוגיה בבלוג שנקרא The Frontal Cortex. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא כותב בצורה פשוטה, בהירה ומהנה על נושאים מאוד מגוונים בפסיכולוגיה. מאחוריו גם שני ספרים העוסקים האחד בחקר המוח והשני בקבלת החלטות. מה שעוד אני אוהב אצלו הוא שכמוני, הוא אוהב אוכל ובישול, ומדי פעם משלב בין פסיכולוגיה, בישול ואכילה. בעבר כבר תרגמתי פוסט שלו לבלוג הבישול של אשתי ושלי על חווית הבישול בבית ועכשיו אני מביא לכם פוסט חדש שנוגע בפסיכולוגיה, אוכל ובישול – אבל מתאים יותר ברוחו לבלוג הזה.
למי שרוצה לקרוא את המקור – כאן.

למה כדאי לבשל את ארוחת הערב / ג'ונה לרר

"אפקט איקאה" הוא אפקט הטיה פסיכולוגי שזוהה לראשונה על ידי מייקל נורטון, דניאל מוצ'ון ודן אריאלי. הרעיון יהיה בהיר מאוד למי שאי פעם נאבק בנסיון להרכיב ספריה על סמך סט הוראות לא ברור. למרות שהרהיט נראה על הפנים – אני תמיד שוכח כמה ברגים – האוסף הרעוע של עץ מעובד מרגיש כמו יצירת פאר. (המדף הזה לא אמור להיות ישר, נכון?)

באחד המחקרים, הכלכלנים ההתנהגותיים הנ"ל ביקשו מאנשים לקפל אוריגאמי ולאחר מכן להציע מחיר עבור היצירה שלהם. כפי שציפו החוקרים, הנבדקים היו מוכנים לשלם יותר על היצירות שלהם. למעשה, הם היו כל כך מוקסמים מהיצירות החובבניות שלהם עד שהם שפטו אותן כשוות ערך ליצירות אוריגאמי שנוצרו על ידי מקצוענים.

מתברר שאפקט איקאה תקף גם לגבי אוכל, לפחות אצל עכברים. הניסוי הוא פשוט: עכברים אומנו ללחוץ על ידיות על מנת לקבל אחד משני חיזוקים. אם לחצו על ידית א', הם קיבלו טיפה טעימה של מי סוכר. אם לחצו על ידית ב', הם קיבלו טיפת מי סוכר בטעם אחר (חיזוק זה נעשה עם פוליקוז, לא עם סוכרוז.)

לאחר מכן החלו החוקרים לערוך משחקי מחשבה עם העכברים, כאשר הם העלו בהדרגתיות את כמות המאמץ הנדרש על מנת לקבל את אחד החיזוקים. בעוד שבתחילת הניסוי העכברים היו צריכים ללחוץ פעם אחת על הידית על מנת לקבל את מי הסוכר, בסוף הניסוי הם נדרשו ללחוץ 15 פעמים.

וכאן הדברים מתחילים להיות מעניינים: כאשר הניסוי נגמר והעכברים הורשו להרגע בכלוב הבית שלהם, הם הראו העדפה מרשימה לאותו חיזוק שהם היו צריכים להתאמץ יותר עבורו. יותר לחיצות על הידית הובילו למים טעימים יותר (החוקרים מדדו את ההעדפה הזו בכמה דרכים, כולל ניתוח של "מיקרו-מבנה של הליקוק". מאכלים מועדפים מובילים לקצב מהיר יותר של ליקוק ול"פרצי ליקוק" ממושכים יותר.)

החוקרים מסכמים את המאמר עם השערה מדוע אפקט כזה מתרחש. הם טוענים שהקישור בין מאמץ לטעם טוב היה אדפטיבי כאשר קלוריות היו מצרך נדיר, ולפעמים היינו נאלצים לעבוד קשה רק בשביל לקבל ארוחה מגעילה.

במונחים אבולוציוניים, מנגנונים שכאלו יכלו לתמוך בהישרדות תחת תנאים של חסך (במזון, ע.כ.) וכאשר הסיכויים למצוא מזון קשורים למאמצי ליקוט גדולים יותר. בתנאים כאלו, עליה בטעימוּת (palatability, ערבות לחיך, ע.כ.) של מזונות בעלי ערך נמוך משרתת שתי מטרות, העלאת הצריכה של המזון ושיפור היכולת ללמוד דרך רמזים הקיימים בסביבה.

על פי המטרה הראשונה, שינוי בערבות לחיך של המזון תגביר את משך הארוחה ו/או את הצריכה של מזונות מסוימים (למשל, בעלי ערך נמוך) אשר יידחו במצבים אחרים, כאשר המזון מצוי בשפע.

ניסוי זה מזכיר לי מאמר פרובוקטיבי משנת 2003, הנקרא “?Why Have Americans Become More Obese” (זהירות, PDF), מאת הכלכלנים דיוויד קטלר, אדוארד גלסר וג'סי שפירו. הם טענו שהעליה במשקל הממוצע של האזרח האמריקני בעשורים האחרונים נגרמה בעיקר עקב שינוי טכנולוגי באופן ייצור המזון, שינוי המאפשר לנו לבשל קלוריות בקלות שהולכת וגוברת.1 (בשנת 1965, אישה נשואה שלא עבדה השקיעה שעתיים ביום בבישול וניקוי לאחר הארוחה. בשנת 1995, אותן מטלות דרשו 50 דקות של עבודה.)

הכלכלנים מדגימים את טיעוניהם בעזרת תפוחי אדמה:
לפני מלחמת העולם השניה, האמריקאים אכלו כמויות גדולות מאוד של תפוחי אדמה, בדרך כלל אפויים, מבושלים או כמחית. תפוחי האדמה נצרכו בעיקר בבית. צ'יפס היו מנה נדירה, הן בבתים והן במסעדות, מכיוון שהכנתם דורשת עבודה רבה של קילוף, חיתוך וטיגון. ללא מכשירים יקרים, פעולות אלו דורשות זמן רב.

בתקופה שלאחר המלחמה, מספר המצאות אפשרו ייצור צ'יפס בצורה מרכזית. תפוחי אדמה קולפו, נחתכו ובושלו במספר מקומות מרכזיים תוך כדי שימוש בטכנולוגיות חדשות ומתוחכמות. הם הוקפאו במינוס 40 מעלות ונשלחו לנקודות הצריכה, שם הם חוממו מחדש במהירות בעזרת סיר טיגון עמוק (במסעדות המזון המהיר) או בעזרת תנור או מיקרוגל (בבית).

היום, הצ'יפס הוא הצורה השלטת של תפוחי אדמה והירק האהוב על האמריקאים. שינוי זה בולט בנתוני הצריכה. בין השנים 1977-1995, הצריכה הכוללת של תפוחי אדמה עלתה בכשלושים אחוזים, כאשר מרביתם מגיעים מצריכת צ'יפס וחטיפי צ'יפס (potato chips and French fries).

מדוע ארוחות מיקרוגל וארוחות קפואות מובילות בצורה ברורה כל כך להשמנת יתר? על פי הכלכלנים, העלות הנמוכה של הקלוריות (הן מבחינה כספית והן מבחינת הזמן הנדרש להכנתן) גרמו לנו, בצורה משמעותית, לצרוך אותן יותר. אוכל הפסיק להיות משהו שאנחנו יוצרים – במילים אחרות, הוא לא דורש מאיתנו הרבה לחיצות על הידית – והפך להיות פשוט משהו שאנחנו מעכלים. אכילה הופכת לקלה יותר. ואנחנו הופכים לשמנים יותר.

בישול
אנחנו כבר לא מבשלים בבית

מקור

אבל אולי אנחנו לא צורכים יותר קלוריות רק בגלל שהן כל כך זולות. אולי אנחנו צורכים יותר קלוריות בגלל שכל קלוריה מעניקה לנו פחות הנאה. הלקח שיש ללמוד מהעכברים לוחצי הידיות, אחרי הכל, הוא שאם אנחנו לא עובדים בשביל האוכל שלנו – כאשר הוא דורש מאיתנו לחיצת ידית אחת, או סיבוב מהיר במיקרוגל – הוא פחות ערב לחך.

השערה זו מובילה אותי למחקר הבא, שפורסם בשנת 2008 בכתב העת Science. הניסוי כלל מתן לגימות של מילקשייק שוקולד לנבדקים השוכבים במכונת fMRI. החוקרים התעניינו בדפוסי הפעולה של הסטריאטום, אזור עשיר בנוירונים דופאמינרגיים2 המעורב בעיבוד של חיזוקים הדוניסטיים (כשהסטריאטום שלכם עובד, החיים טובים.) ואכן, אצל אנשים בעלי השמנת יתר נמצאה תת-פעילות של הסטריאטום לאחר לגימה מהמילקשייק, מה שהוביל לצריכה גדולה יותר של המילקשייק. במילים אחרות, הם המשיכו ללגום מהמילקשייק בחיפוש אחר ההנאה.

מחקר שני מצא שלאורך זמן, אנשים בעלי כמות נמוכה יותר של קולטני דופאמין בסטריאטום נוטים להעלות יותר במשקל. נתון זה מציע שהשמנת יתר, לפחות באופן חלקי, נגרמת על ידי מחסור בהנאה עצבית. כמובן שזה סותר את הסטראוטיפ התרבותי הפופולארי (והמאוד לא הוגן) בנוגע להשמנת יתר, שמניח שאנשים שמנים הם גרגרנים שאינם מסוגלים לעמוד בפני פיתויים. למעשה, ההפך הוא הנכון: הסיבה שהם אוכלים יותר מדי היא שהם לא נהנים מספיק מהאוכל שלהם. הם ממשיכים ללגום מהמילקשייק בדיוק בגלל שהוא לא מספיק מענג.

אולי זו הסיבה שהאמריקאים צריכים מנות שהולכות וגדלות: מכיוון שלא הכנו את המילקשייק בעצמנו, מכיוון שארוחת הערב דרשה רק דקות בודדות של עבודה, אנחנו צריכים לצרוך יותר קלוריות כדי להגיע לאותה רמת בסיס של סיפוק והנאה. הפתרון לבעיה זו הוא פשוט, כמובן: אנחנו צריכים להקדיש זמן להכנת ארוחת ערב. במקום לקנות צ'יפס קפוא, הכינו ריזוטו. 30 הדקות שתשקיעו בערבוב יהפכו את התוצאות לטעימה הרבה יותר.

מקור תמונה גדולה

  1. עד שקטלר, גלסר ושפירו הגיעו, אחת התיאוריות המובילות על המשקל העודף באמריקה היתה זו של תומס פיליפסון וריצ'ארד פוזנר, שטענו ששינוי בכמות האנרגיה המבוזבזת במהלך העבודה וההגעה לעבודה אחראיות לעליה במקרי השמנת היתר. אך כפי שציינו קטלר ושותפיו, עיקר המעבר למקצועות פסיביים התרחש בתחילת שנות השבעים. יתרה מכך, קטלר ושותפיו מדגימים בצורה משכנעת שהשינויים בדפוס האימון הגופני בשלושים השנים האחרונות היו מינימליים. על מנת שהעלייה הגדולה בהשמנת היתר תוסבר על ידי שינויים בפעילות הגופנית, האמריקאים היו צריכים להפחית את צריכה האנרגיה שלהם בכמות השווה ערך להליכה של שני קילומטר ליום. שינוי כזה מעולם לא התרחש. []
  2. תאי עצב המפרישים את המעביר העצבי דופאמין, שנמצא קשור לתהליכים של חיזוק, או במילים אחרות, מה שגורם לנו להרגיש טוב. מנגנונים אלו קשורים במקרים רבים להתמכרות. ע.כ. []

מראה, מראה שעל הקיר

בספרו "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" עוסק פיליפ ק. דיק בשאלה מה זה אומר להיות אנושי. הספר מספר על עתיד פוסט-אפוקליפטי שבו מרבית האנושות עזבה את כדור הארץ ולקחה איתה אנדרואידים – חיקויים כמעט מושלמים של בני אדם, המשמשים כמשרתים. הדמיון בין האנדרואידים לבני האדם כל כך מדהים ומבלבל, עד שציידי הגולגלות המתמחים באיתור אנדרואידים שברחו נאלצו למצוא דרך להבין מי אנדרואיד, ומי אנושי. על פי הספר, אנדרואידים חסרים תכונה אחת המאפיינת בני אנוש, והיא האמפתיה. חוסר היכולת שלהם לחוש אמפתיה כלפי הזולת, יהא הוא אנושי או מכונה, אמורה להבדיל אותם מהאחרים. אצל דיק כמו אצל דיק, דבר אינו פשוט וכמו שהוא נראה, וגיבור הספר מוצא עצמו מתלבט בשאלות על מהי אנושיות, מה תפקידה של האמפתיה בתוכה ועוד.

אמפתיה היא מושג שפסיכולוגים מרבים להשתמש בו, אך הוא מושג חמקמק למדי. בגדול ניתן לומר שאמפתיה היא היכולת לחוש את רגשותיו של האחר (לטוב ולרע). מוצאת חן בעיני ההגדרה של היינץ קוהוט: "אמפתיה היא היכולת לחשוב ולהרגיש את עצמך לתוך חייו הפנימיים של אדם אחר". זה משפט מעט מוזר: "להרגיש את עצמך לתוך חייו…" – אבל הוא קולע יפה במטרה, שכן המהות של האמפתיה היא להכנס לנעליו של האחר ברמה כזו שתוכל להרגיש ככל האפשר (אך לעולם לא באופן מושלם) את מה שהוא מרגיש, תוך שמירה על הנפרדות ביניכם. זאת להבדיל מסימפטיה שמוגדרת יותר כיכולת להבין את הרגשות של האחר, מבלי ממש להרגיש אותם. הנה מה שיש לאודרי הפבורן לומר על אמפתיה וסימפטיה, מתוך Funny Face:

איך אנחנו מצליחים להכנס לנעליו המנטליות של האחר ולהרגיש רגשות ואף תחושות פיזיות שהוא חש? מכיוון שמקור כל התחושות שלנו הוא מערכת העצבים, אזי ברור שמתרחש משהו אצלנו במוח שמדמה או מחקה את מה שקורה אצל האחר. אבל מהו אותו משהו?

נוירוני מראה

בשנים האחרונות מתחילות להצטבר עבודות מחקר העוסקות בזיהוי נוירוני מראה במוח. נוירוני מראה הם נוירונים – תאי עצב – המצויים במוח ומגיבים בשני מצבים דומים אך שונים מהותית. הם מגיבים גם כאשר האדם מבצע פעולה כלשהי וגם כשהוא צופה במישהו אחר מבצע את אותה פעולה. כך הם משקפים את הפעולה המבוצעת על ידי האחר, כאילו האדם הצופה ביצע אותה. לדוגמה, כאשר אתם חותכים עגבניה, התנועה נולדת מנוירונים השולחים הוראה לשרירים המפעילים את היד. אך במקביל פועלים נוירונים אחרים שאינם מפעילים את השריר. אותם נוירונים פועלים בתצורה דומה גם כאשר אתם צופים במישהו אחר חותך עגבניה.

נוירוני מראה נחקרים כבר מהשנים האחרונות של המאה הקודמת אך במובנים רבים מדובר עדיין בתחום חדש ואפילו שנוי במחלוקת. רובן ככולן של העדויות המחקריות על נוירוני מראה מגיעות ממחקרים שבוצעו על קופים, אך מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת Current Biology מביא עדות ראשונה לקיומם, לכאורה, של נוירוני מראה1 אצל בני אדם, באמצעות מדידות ישירות מתוך המוח.

לחקור את המוח של בני אדם זה עסק מסובך, ולא רק מכיוון שמדובר באיבר מורכב להפליא, אלא קודם כל מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא יכולים לקחת נבדק ולהכניס לו מכשירי מדידה לתוך הראש. לכן נאלצים החוקרים להשתמש בטכניקות שאינן חודרניות כמו MRI, EEG ועוד. אך במחקר זה מצאו החוקרים הזדמנות להקליט ישירות מתוך מוחם של הנבדקים. הנבדקים במחקר הם אנשים החולים באפילפסיה קשה אשר עמדו לפני ניתוח מוח. על מנת לאתר את מקור האפילפסיה במוח הוחדרו לתוכו אלקטרודות, וזו היתה ההזדמנות של החוקרים לבצע את הניסוי.

הניסוי התחלק לשלושה מצבים. מצב אחד היה מצב הפעולה שבו התבקשו הנבדקים לבצע את פעולה הכתובה על המסך ("חיוך", "אחיזת כוס"); מצב שני היה מצב הצפיה שבו צפו הנבדקים בקטע וידאו שבו בוצעה הפעולה; המצב השלישי היה הביקורת ובו הוצגו המילים לנבדקים אך הם התבקשו לא לעשות כלום.

החוקרים הקליטו את פעילותם של 1,177 נוירונים מאיזורים שונים במוח. מרבית הנוירונים הגיבו לאחד משני המצבים (פעולה או צפיה), אך החוקרים הצליחו לזהות קבוצות קטנות של נוירונים אשר הגיבו גם לפעולה וגם לצפייה. למשל, הנוירונים הגיבו באותו אופן כאשר האדם חייך וכאשר האדם ראה מישהו אחר מחייך.
במילים אחרות, נוירוני מראה.

זוהי, אם כך, העדות הראשונה לקיומם האפשרי של נוירוני מראה במוח האנושי, שהושגה באמצעי מדידה ישירים ולא עקיפים. המחקר הזה אינו חף מבעיות ואסור לבנות עליו תורה שלמה, אבל הוא בהחלט מספק נקודה מעניינת לצאת ממנה. בבלוג Neurocritic תוכלו למצוא ביקורת על המחקר ועל נוירוני מראה באופן כללי.

למה זה טוב?

גם אם נניח שהקונספט של נוירוני מראה באמת מתקיים, עדיין נשאלת השאלה מדוע הם קיימים. מרבית החוקרים קושרים בין נוירוני מראה לבין למידה דרך חיקוי. כל מי שמכיר ילדים קטנים יודע כמה הרבה הם מסוגלים ללמוד פשוט על ידי חיקוי פעולות של אחרים. מערכת של נוירונים המגיבים כאשר הילד צופה בפעולה יכולה להסביר חלק מתהליך זה. אך מעניינות לא פחות הפונקציות הרגשיות שיכולות להיות לנוירוני המראה, מה שמחזיר אותנו למקום בו התחלנו – האמפתיה.

הרי בבסיס האמפתיה עומדת היכולת לחוות דבר מה שחווה אדם אחר. מדובר בחוויה אמיתית, פנימית לנו, שמקורה מתוך מערכת העצבים שלנו. נוירוני מראה יכולים להוות את הבסיס לקיומה של אמפתיה אם בתגובה למצב נפשי של אדם אחר הם מתחילים להגיב וכך לייצר אצלנו מצב נפשי דומה. המנגנון הזה, אם באמת קיים, חייב להיות מורכב יותר – אבל שוב, יש פה ניצן של תחום מחקרי שיכול להתפתח למשהו מרתק בהבנה שלנו את האמפתיה.

ומי יודע, אולי יום אחד נבין האם האמפתיה היא באמת מה שהופך אותנו לאנושיים.

  1. למה לכאורה? מכיוון שקיומם של נוירוני מראה עדיין שנוי במחלוקת ויש ויכוחים על המהות שלהם []

מדע, תקשורת ודגי זהב

קחו מחקר מדעי, הוסיפו גוף תקשורת אחד או שניים, הקפיצו במעט בדד-ליין ומה תקבלו?

ברוב המקרים, תקבלו כתבה שמעבירה את המחקר בצורה, איך לומר זאת במילים עדינות? מעוותת ומטופשת. במקרים רבים הכתבה תכיל רק חצאי אמיתות מן המחקר, תנפח ותגזים את ההשלכות שניתן או לא ניתן להסיק ממנו ובאופן כללי תציג תמונה מעוותת החוטאת לאמת. שמעתי כבר על חוקרים שממש חוששים שגוף תקשורת כזה או אחר יפרסם ידיעה על המחקר שלהם, פשוט כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הפרשנות הלא נכונה, מסירת העובדות החלקית וכן הלאה.

הדיווחים התקשורתיים האלו נגרמים מסיבות ברורות. אנשי מערכות החדשות רודפים אחרי שני דברים: רגש וזמן. זמן – כאשר הם ממהרים להדביק את הדד-ליין ולהיות הראשונים שמדווחים על הסיפור שלהם. רגש – כאשר הם רוצים להפעיל את הקוראים/צופים/מאזינים שלהם, לעורר את הרגשות שלהם ולהדביק אותם לעיתון/מסך/רדיו – אחרי הכל, רגש שווה רייטינג, ששווה כסף.

מלבד זאת, אני מרשה לעצמי לצאת מנקודת הנחה (ואני מודה שלא בדקתי את הנושא) שמרבית הכתבים שמדווחים על מחקרים מדעיים אינם בעלי הכשרה מדעית, וגם אם כן, מן הסתם הם לא יכולים להיות בעלי הכשרה מדעית בכל התחומים. לא שאני מצפה שכל מערכת עיתון תחזיק סוללת כתבים שכל אחד מתמחה בתחום מחקר אחר, אבל זה משהו שכדאי לזכור.
באותם מקרים שבהם לכתב יש נסיון במחקר מדעי, לפעמים נראה שהוא בכלל לא קרא את המחקר שעליו הוא מדווח, אלא ניזון מהודעות לעיתונות או מקורות אחרים שהם לא הטקסט המדעי שנכתב בעקבות המחקר.

מה הבעיה כאן בעצם? האם זה רע? אחרי הכל, לאדם הממוצע אין את הזמן או הכלים להתעדכן בנעשה במחקר המדעי ולרכוש את הידע בעצמו. לכן לוקחים גופי התקשורת על עצמם לדווח עבורו. הבעיה היא שברוב המקרים הם עושים זאת בצורה רשלנית שיכולה גם לפגוע.
אז מצד אחד מדובר בדיווח עיתונאי שברוב המקרים יישכח לאחר יום או יומיים. נכון שיכולים להיות מקרים בהם הדיווח התקשורתי עולה על גדותיו ומעורר סערה כללית שמזינה את עצמה (שזה מאוד טוב לגופי התקשורת, בסך הכל) – ראו למשל את סיפור החיסון המשולש והאוטיזם שרק לפני חודשיים, שנים אחרי המחקר הראשון שהצביע על קשר לכאורה בין השניים, פורסם באופן סופי שמדובר במחקר שגוי. זהו מקרה קיצוני, והאמת היא שלא רק התקשורת אשמה פה, אלא גם חלק מהקהילה המדעית. אבל כך או כך, זה מקרה נדיר וכאמור, ברוב המקרים הדיווח בא ונעלם.

אבל אותי זה עדיין מרגיז לפעמים לקרוא כתבה ולמצוא בה דיווח מעוות, מוגזם ולעתים פשוט לא נכון. זה מרגיז אותי כי התפקיד של העיתונות, אני חושב, הוא להביא מידע טוב ומדויק ככל האפשר, ולא מידע שגוי שמגדיל את גוף הידע הלא נכון ויוצר מצג שווא שלעתים יכול להטעות את הקורא התמים. זה מרגיז אותי גם מכיוון שבאופן לא מפתיע, הרבה מהכתבות האלו נוגעות לתחום הפסיכולוגיה, שבו אפשר למצוא הרבה יותר פיקנטריה ולמשוך יותר קוראים.

דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בידיעה שפורסמה באתר של עיתון "הארץ" בעשרים ורביעי למרץ,וכותרתה "הזריקה שתעזור להתגבר על פוביות", או הכתבה המקבילה שהתפרסמה יום קודם לכן בווינט תחת השם "זריקה חדשה תעלים פוביות ופחדים"'.

בכתבות מסופר על מחקר יפני אשר בחן את ההשפעה של החומר המרדים לידוקאין על תגובת פחד של דגי זהב כאשר הוא מוזרק לצרבלום (המוח הקטן). כותרות הכתבות (ובמקרה של "הארץ" גם פסקת הפתיחה) מבטיחות לנו שבעקבות המחקר הזה נוכל להפטר מבעיה פסיכולוגית קשה הפוגעת בחייהם של אנשים רבים בעזרת זריקה פשוטה.

האם זה באמת כך? אתם יכולים לנחש את התשובה אבל למען הסדר הטוב, בואו נבין את המחקר. פרדיגמת המחקר פשוטה מאוד. דגי הזהב חולקו לשתי קבוצות אשר עברו תהליך זהה של התניית פחד פשוטה:

הדגים הוכנסו לאקווריום שמוקם בחדר חשוך לגמרי כאשר מדי פעם נדלקת נורה ירוקה.
בשלב הראשון, שנקרא שלב ההתניה, כאשר נדלקה הנורה הועבר זרם חשמלי באקווריום.עם הזמן, למדו הדגים לפחד מהנורה הירוקה (מה שמוכיח, אגב, שלדגי זהב יש זכרון קצת יותר ארוך מכמה שניות). איך יודעים שהדגים רכשו את הפחד? את זה לומדים בשלב השלישי שנקרא שלב ההכחדה. בשלב זה מראים לדגים את הנורה הירוקה בלי לתת זרם חשמלי. על ידי ניטור קצב הלב של הדגים, אפשר להסיק שהם מפחדים מהאור הירוק. אם כך, בהתחלה האור הירוק היווה גירוי נייטרלי לחלוטין ועכשיו הוא גירוי מפחיד. משמע: התניית פחד התרחשה.

מה ההבדל בין שתי קבוצות הדגים? קבוצה אחת קיבלה זריקות של לידוקאין ישירות לצרבלום במהלך שלב ההתנייה. לידוקאין הוא חומר מרדים אשר מנטרל את פעולת תאי העצב שבאים איתו במגע, כך שלמעשה הצרבלום של אותם דגים היה בלתי פעיל. כאשר נבדקו ההבדלים בין הקבוצות התברר שהדגים שקיבלו את זריקות הלידוקאין לא פיתחו תגובת פחד כמו הדגים בקבוצת הביקורת.

המסקנה המתבקשת היא שהזרקת לידוקאין לצרבלום ושיתוקו מונעת מהדגים ללמוד פחד חדש. המשמעות היא שלצרבלום יש תפקיד בלמידת פחד.

למידת פחד

מקור תמונה

אך מה מספרים לנו הכתבים?
כתבת "הארץ" נפתחת במילים הבאות: "ידיעה משמחת לאלו מאתנו שסובלים מפוביות – בקרוב תוכלו להפסיק להשקיע את מיטב כספכם בסדנאות וטיפולים ארוכי טווח, ולהתגבר על הפחד שלכם בדרך קצרה וקלה יותר". מה אמור להבין מכך האדם הסובל מפוביה? האם עליו להבין את כוונת הכתב כפשוטה? סוף סוף הוא יוכל לקחת זריקה פשוטה ולהפסיק לפחד? האם הוא יוכל להפטר מהצורך המעיק כל כך ללכת לטיפול?1.
אם הקורא יבין את זה, חבל, כי זה רחוק מהאמת ובטח שלא משהו שניתן להבין מהמחקר. בהמשך מצוטט עורך המחקר, פרופ' מסיוקי יושידה, כמי שאומר "תארו לעצמכם שאפשר יהיה בזריקה פשוטה לרפא את הפחד שלכם מעכבישים, מגבהים או מטיסות". האמת? מדהים, רק תארו לעצמכם. אבל גם את זה אי אפשר להבין מהמחקר שהוא עצמו ביצע.

כפי שהסברתי קודם לכן, כל מה שאפשר ללמוד מהמחקר הזה הוא שיש לצרבלום תפקיד מרכזי ברכישת פחד אצל דגי זהב. זו לא הפרשנות שלי, זה כתוב שחור על גבי PDF במאמר המקורי שאני בכלל לא בטוח שטל לינזן, כתב "הארץ" טרח לקרוא. מי שיקרא את המאמר, הזמין בחינם, יגלה שלמעשה, זהו משפט המפתח. אין ספק שיכול להיות שיש קשר בין המבנה המוחי של דג הזהב למבנה המוחי של בן האדם, וזה נכון שזה מחזק את האפשרות שהצרבלום האנושי קשור לרכישת פחד, וזה נכון שאולי (וזה אולי גדול) בעתיד ניתן יהיה להשתמש בקשר הזה לטובת טיפול בפוביות – אבל מפה ועד לפסקת הפתיחה של הכתבה הזו יש חתיכת קפיצה לוגית שהמילה "מופרכת" תיעלב אם אטריח אותה לצורך התיאור.

לעומת "הארץ", Ynet מציגים כתבה מאוזנת יותר. אמנם הכותרת שלהם גם מדברת על זריקה חדשה שתעלים את הפוביות, אבל תוכן הכתבה מתון יותר. קודם כל, Ynet כנראה מבינים יותר את העובדה שהם נמצאים באינטרנט וטורחים לקשר למחקר המקורי (למאמר הממשי, לא לקומוניקט בנושא), לטובת הקוראים שאולי רוצים להרחיב את הדעת. בנוסף, זוכרים את הציטוט של יושידה, עורך המחקר? אז Ynet נותנים גם את ההמשך שלו: "המחקר שלנו מציע כי יום אחד הדבר יתאפשר במציאות". במילים אחרות, ב-Ynet לפחות מנסים קצת להמנע מלצאת בהצהרות מרחיקות לכת ונשארים נאמנים במידה מסוימת לרוח שבה נכתב המאמר של יושידה ועמיתיו ולפיה הם בסך הכל גילו שלצרבלום של דג הזהב קשר ללמידת פחד, ויכול להיות שבעתיד זה יעזור לפיתוח טיפול לפחד.

כאמור, זו בסך הכל עוד כתבה קטנה שתשכח במהרה, אך היא מדגימה את האופי המעצבן הזה שבו הדרך מהמחקר המאופק אל התקשורת רצופה אולי כוונות טובות אך מביאה לתוצר שהוא, בעיני, מביך. באופן אישי זה מרגיז אותי כי כתבה כמו זו מוטעית ומטעה. היא מטעה את הקורא הסובל מפוביות כשהיא יוצרת אצלו תקוות חינם, היא מטעה את הוקראים האחרים שיחשבו שטיפול בחרדות הוא עניין פשוט של מה בכך, אז מה רוצים כל הפסיכולוגים האלה ובאופן כללי עושה עוול למהות של המחקר המדעי שמטרתו לבאר ולמצוא את האמת.

אני די בספק שדיווחים כמו אלו ישתנו בעתיד. בתוך התזזית הזו שאנו חיים בה לכתבים אין, ככל הנראה, את הזמן לקרוא ולהתעמק במחקר שעליו הם מדווחים ולהבין את השלכותיו וההקשרים שלו. הם צריכים לתת בשר כאן ועכשיו. יכול להיות שכאן מקומם של הבלוגים להכנס מעט לתמונה. בלוגרים, כמוני, שאינם מחוייבים לדד-ליין אכזרי או לעריכה המחייבת אותם לעגל פינות, יוכלו לתת דיווח מדויק יותר ועדיין להנגיש את הטקסט המדעי לקהל הרחב. זה, לפחות, אחד הדברים שאני מנסה לעשות כאן בבלוג.

מקור תמונה גדולה

  1. אני אפילו לא נכנס לזה שטיפול בפוביה לא צריך להיות ארוך ויקר []

האמנות השביעית והמוח האנושי: איך סרטים משפיעים על המוח

הסדרן תולש את ספח הביקורת ואתם נכנסים לאולם. האורות עדיין דלוקים ואתם מוצאים בזריזות את המקומות. מקום טוב, באמצע. אתם מכבים את הסלולרי ומשתדלים לנשנש כמה שפחות מהפופקורן כדי שלא יחסר בזמן הסרט יתחיל. עוד ועוד אנשים זורמים אל האולם המתמלא לאיטו. ואז, באיחור אופנתי של כרבע שעה, הוילונות האדומים הכבדים המכסים על המסך נפתחים1. עוד כמה דקות ארוכות של פרסומות ובקרובים ואז שקט… המסך נפרש למלוא אורכו. הסרט מתחיל.

להמשיך לקרוא האמנות השביעית והמוח האנושי: איך סרטים משפיעים על המוח

  1. זוכרים שבבתי הקולנוע היו וילונות כאלו? []