ארכיון תגיות: ילדים

איך לדבר עם ילדים על אלוהים

לכאורה, התשובה לשאלה שבכותרת צריכה להיות פשוטה, משהו בסגנון של "שכל אחד יספר לילד מה שהוא חושב בעצמו". אבל המציאות שבה אנחנו חיים מורכבת יותר, בעיקר במדינה שבה הדת נוכחת מאוד בחיי הילדים – דרך החברים, מסגרות החינוך והתרבות בכלל. וכך, ככל שההורים מנסים להתעלם מהנושא, הילד לעתים מתקיל עם שאלות או אפילו דרישות לקיום מצווה כזו או אחרת שלמד בגן או בית הספר. במשפחות שבהן ההורים מאמינים, הדילמה לכאורה פשוטה יותר – אין סתירה בין האמונה של ההורה למה שהילד מביא עמו. למה לכאורה? כי עדיין יכולים להיות פערים בין התפיסה והאמונה של ההורים לזו של סבא וסבתא, או של הורים אחרים בשכונה או בכיתה, ואפילו בין ההורים לבין עצמם. במשפחות חילוניות, ובעיקר אתאיסטיות, הפערים בין הבית לסביבה בולטים יותר.

אז מה עושים? איך להתמודד עם ילד שבא הביתה ומספר שאלוהים אמר שאסור לנסוע בשבת אבל אתם ממש רוצים ללכת לים? או שמסרב בתוקף שתאכלו ספגטי בולונייז עם פרמזן ונכנס לחרדה מפני מה שיקרה לכם? מצד אחד, אתם רוצים לחנך את הילד על פי האמונה שלכם; מצד שני, אתם רוצים לנהל שיחה כזו בצורה רגישה, שלא תבלבל את הילד או תכניס אותו ללחץ.

מה ילדים מבינים על אלוהים?
אלוהים הוא מושג סופר-מופשט. בינינו, גם המבוגרים לא תמיד יודעים להסביר אותו. לכל מסורת יש וריאציה קצת שונה והסברים שונים על המעורבות של אלוהים בחיינו (אם בכלל). כך או כך, בתרבות שבה אנו חיים, אלוהים מתואר לרוב כישות כל-יכולה ונוכחת-בכל-מקום; מישהו שיודע הכל, גם את הדברים הכמוסים שבנפשנו; ומישהו ששופט, לעתים באלימות.

במידה כזו או אחרת, ילדים נולדים לתוך עולם שיש בו ישות כזו בדיוק – ההורה. תינוק נולד לתוך העולם כשהוא עוד לא מסוגל לתפוס את עצמו ואת הסביבה, ומבחינתו יש אותו וזהו. ההורה המטפל בו – בין אם זו אמא או אבא – עוד לא נתפס כישות נפרדת ושלמה אך הוא מקיים את התינוק ומהווה עבורו כמו-אלוהים – הוא נוכח, הוא יודע מה עובר על התינוק (קר לו? הוא רטוב? הוא רעב?), הוא מעניק לו מה שהוא צריך. ייתכן שהחוויה המכוננת הזו היא זו שתרמה עם הזמן להתפתחות המושג האלוהי.

כך או כך, להבין מה זה אלוהים (או כח עליון או חיבור לעולם איך שלא נקרא לזה) ברמה הפילוסופית זה דבר אחד, וברמה הפרקטית זה דבר אחר. בגיל הרך ילדים שומעים סיפורים על אלוהים, על דת ועל מצוות. זה המקום שבו דילמות וחיכוכים יכולים להתחיל.

אם אני לא מאמין באלוהים, האם בכל זאת לומר לילד שאלוהים קיים?
לעתים אנחנו לא רוצים לבלבל את הילד ולסתור את מה שנאמר לו בגן או בבית הספר, ולכן יש הורים שאולי לא ישתפו את הילדים בדעה שלהם לגבי אי-קיומו של אלוהים. לדעתי זו טעות. הרי לכם כהורים יש דעה לגבי אלוהים ומותר לכם להחזיק בה. לספר לילד שיש אלוהים למרות שאתם בטוחים שאין – זה פשוט לא יעבוד לאורך זמן ואני מאמין שילדים ירגישו בזה. זה לא אותו דבר כמו לספר לילד שיש פייה שבאה לקחת את השיניים שנפלו לו בלילה ומשאירה לו מתנה. פיית השיניים היא שקר לבן, חמוד ובלתי מזיק, ובעיקר – נקודתי. אלוהים זה קונספט גדול שמקיף את כל תחומי החיים ולכן עלול להיווצר כאן דיסוננס לא נוח עבורנו ההורים, ובמוקדם או במאוחר – הילד ירגיש בזה.

איך לדבר עם ילדים על אלוהים
מקור תמונה

לכל אחד מותר להחזיק בדעה משלו
אם יש דבר אחד שתיקחו מהפוסט הזה, אני רוצה שהוא יהיה המשפט הזה. לכל אחד מותר להחזיק בדעה משלו. בהקשר הזה אין דעה אסורה. זה המסר הכי חשוב שאתם יכולים להנחיל לילדים שלכם בשיחה על אלוהים. בסופו של דבר, אנחנו לא באמת יודעים מה נכון או לא, אלא מאמינים בדבר כזה או אחר. אני חושב שדרך המלך טמונה ביכולת שלנו ההורים לומר – בכנות – שיש אנשים שמאמינים באלוהים ויש אנשים שמאמינים שאין אלוהים, וגם זה וגם זה בסדר. אם יש סתירה בין מה שהילד חושב למה שאתם חושבים (וזה לא משנה אם אתם מאמינים והוא לא או להפך) – לא כדאי לומר לו שהוא חייב לחשוב כמוכם או שהוא טועה. עדיף לומר לו שזה בסדר, מותר לו לחשוב כמו שהוא חושב, ושאתם חושבים אחרת. אפשר גם לפתוח בשיחה או סדרת שיחות שבה תנסו לשכנע אחד את השני – אך מתוך מטרה לנהל דיאלוג פתוח בין שני צדדים ששומעים זה את זה – כך תלמדו את הילד להטיל ספק, לשמוע דעות שונות ובעיקר תתנו לו תחושה שהדעה שלו נחשבת ונשמעת, גם אם לא מתקבלת.

אבל מה אם הוא מתעקש שנתחיל להפריד בשר וחלב או לא נשתמש בחשמל בשבת?
צריך להבדיל בין אמונה לבין ציפייה להתנהגות. אם וכאשר הילד מתחיל לדרוש התנהגות כזו או אחרת שאתם לא מעוניינים בה, אתם יכולים להציב גבול – בכל זאת אתם ההורים. במקרה כזה הייתי מנסח אמירה שמכבדת את דעתו של הילד אך מציינת את הגבול שלכם כהורים שאחראים על הבית. דוגמה: "זה נכון שאלוהים של היהודים לא מרשה לאכול בשר וחלב ביחד, וזה בסדר. אבל אני לא מאמין בו ולכן אני אמשיך לאכול בשר וחלב, ובבית הזה לא נעשה הפרדה מיוחדת". אם הילד מתעקש לשמור על ההפרדה בעצמו, לא הייתי נכנס לו לצלחת. באותה שיחה הייתי מדבר עם הילד על כך שיש עוד אלוהים מכל מיני סוגים בכל מיני ארצות ותרבויות, ושחלק מהם מרשים לאכול בשר וחלב (או לנסוע בשבת או ללבוש שרוול קצר). כך תציגו בפני הילדים את עובדת קיומן של תרבויות ואמונות אחרות ושכולן לגיטימיות.

ובעיקר, תנשמו ותנו לזמן לעשות את שלו
ילדים הם יצורים הפכפכים ומושפעים מהרבה דברים. אם הילד מתחיל לדבר על דת ומצוות, תנו לו לדבר ותסבירו את דעתכם אבל אל תכנסו ללחץ – זה לא שהוא עובר למאה שערים. גם להפך – אם אתם מאמינים והילד אומר שהוא לא, אל תכנסו ללחץ – הוא עוד לא מתפקר לכם. מי יודע במה הוא יאמין ומה הוא יחשוב בעוד שבוע, חודש או שנה?

רגישות וכבוד
לסיכומו של עניין, השיחה הזו צריכה להתנהל ברוגע ועם הרבה כבוד לכל הצדדים. כשאנחנו מדברים עם הילדים על נושאים מורכבים ורגישים, שלא תמיד אנחנו מבינים עד הסוף (וגם אם אנחנו חושבים שאנחנו כן), עלינו לזכור שאנחנו הבוגרים והילדים הם הילדים ולרוב הם מתבלבלים יותר בקלות מאתנו, ושעמוק בפנים הם זקוקים לאישור שלנו. לא תמיד הם יודעים איך לבחור בין סטים שונים של אמונה שהם נחשפים אליהם ולא יודעים למי "להאמין". תנו להם את הזמן והכבוד, הסבירו להם שאין שחור-לבן ויש הרבה מקום לדעות שונות באמצע הדרך, ובעיקר – מותר להם לחשוב אחרת מילדים אחרים, מהמורה או הגננת וגם מכם. זה שיעור חשוב לחיים.

* רוצים לקרוא עוד על איך לדבר עם ילדים? נסו את איך ללמד את הילדים שלנו לא לשקר?

** הפוסט מבוסס על הראיון הזה שנתתי למאקו **

נגיסי דרקון הברקת

לפני כמה שבועות העלתי את השאלה האם כדאי לשחד ילדים כדי שיאכלו ירקות. בפוסט ההוא תיארתי מחקר שבחן האם מתן פרס בכל פעם שילד טועם מאכל חדש (בדרך כלל ירק או מאכל אחר הנחשב בריא) באמת עוזר ומעודד ילדים לטעום דברים חדשים וחשוב יותר – האם הם מעדיפים להמשיך לאכול את הדברים החדשים גם אחרי שהפרסים נעלמו. המסקנה היתה שמתן פרסים (או שוחד, אם תרצו) כדי לעודד את הילד לאכול בריא יותר זו טכניקה לא רעה בכלל – גם כי זה עובד וגם כי הרצון לאכול את אותו מאכל נשאר לאורך זמן.

השמות שאנו מעניקים למאכלים יכולים להשפיע לא מעט על האופן שבו נצרוך אותם. וכשאני אומר “שמות” אני מתכוון לא רק לשמות עצמם אלא גם לתכונות שאנו מייחסים אליהם. כל מי שעוסק בשיווק יודע על מה אני מדבר, מן הסתם, אבל מספיק להסתובב מעט בסופרמרקט כדי לראות שחברות המזון משקיעות הרבה מאמץ ומחשבה בכל הנוגע לעיצוב המוצר שלהן ובכלל זה גם למילים המופיעות על האריזה. ובסופו של דבר, הורה שמכנה מאכל המוגש לילד בשם כזה או אחר עוסק בעצם בשיווק.

כשמדובר בהאכלת ילדים, הורים צריכים להתמודד עם נאו-פוביה, או הפחד ממאכלים חדשים. במקרים רבים ילדים פשוט מעדיפים את המוכר ונרתעים ממאכלים שהם לא מכירים. בעיקר כשמדובר במאכלים שאינם כל כך מגרים כמו, נניח, שניצל וקטשופ. ומכיוון שהיום המודעות שלנו הולכת וגדלה לכיוון אוכל בריא יותר, הורים צריכים למצוא פתרון שיגרום לילדים לפתוח את הפה גם כשעל הצלחת יש, נניח, ברוקולי. דרך אחת לתקוף את העניין היא על ידי הדגשת היתרונות הבריאותיים של המאכל. זה נוטה לעבוד אצל מבוגרים: קחו כמה דקות לשוטט בסופרמרקט וספרו כמה פעמים מופיעות הצהרות בריאותיות על אריזות המזון – “ללא שומן טרנס”, “מעודד את מערכת העיכול”, “עוזר לשריפת שומנים”, “דל קלוריות"” ועוד. כל אלו הצהרות שנועדו לעודד אותנו לקנות את המוצר כי הוא טוב בשבילנו.

אבל לא אצל ילדים. במחקר שנערך בשנת 2000 התברר שילדים נוטים לתפוס את המושגים “בריא” ו”טעים” כנפרדים אלו מאלו. באותו מחקר נמצא שמיתוג של משקה כבריא לא רק שלא יגרום לילדים לרצות לצרוך יותר ממנו, אלא אפילו ירחיק את הילדים מהמשקה ויגרום להם לרצות אותו פחות. אם כך, אולי לא כדאי לשווק לילד את צלחת הלפת במילים “זה טוב לך וזה ימלא אותך בויטמינים”.

אלטרנטיבה אחרת היא לנסות ולהמציא שמות יותר כיפיים לאוכל, שמות משעשעים או מגניבים שייצרו עניין אצל הילד. במידה מסוימת, זה דומה מעט לטכניקה המתוחכמת הידועה בשם “אוירווווון”.

כדי לבדוק האם המצאת שמות משעשעים למאכלים באמת מעודדת ילדים לאכול יותר מהם, ערכו כמה חוקרים מאוניברסיטת Bowling Green State University את המחקר הבא:

36 ילדים השתתפו במחקר (בהסכמת ההורים, כמובן). 11 מהם פעוטות (בגיל ממוצע של 2.2 שנים) ו-25 בגיל הרך (גיל ממוצע של 4.6 שנים). המחקר עצמו נערך במסגרת הגן של הילדים שבה הם אכלו ארוחת צהריים. החוקרים בחרו שלושה מאכלי מטרה שאותם הילדים הוזמנו לטעום: אדממה, גרגרי חומוס ועדשים. מאכל המטרה הוגש לילדים יחד עם ארוחת הצהריים פעם בשבוע. כל מאכל הוגש בשתי הזדמנויות שונות כשבפעם אחת הוא קיבל שם משעשע ובפעם השניה שם “בריא”, כך שלמעשה לכל ילד היו שתי הזדמנויות לטעום כל מאכל, בסך הכל שישה נסיונות.

כאמור, כל מאכל הוצג בשני שמות, לסירוגין – שם משעשע ושם בריא. האדממה קיבלה את השמות veggie beans ו-emerald dragon bites שהאחד בריא והשני משעשע בהתאמה (כשאני אומר משעשע אני מתכוון ל-fun. כך הם הוצגו במחקר, והתרגום המדויק צריך להיות אולי “כיפי”, אבל אני נשאר עם משעשע). גרגרי החומוס קיבלו את השמות nutrition bits ו-roly poly poppers והעדשים קיבלו את השמות healthy stew ו-teddy bear porridge. (האמת היא שרוב השמות ה”בריאים” שניתנו כאן באמת לא מעוררים תאבון. “צלי בריא”? נו באמת, מי יאכל את זה כשהוא יכול לאכול “דייסת דובונים”?)

 

אז כאמור, בכל שבוע הילדים קיבלו אחד מהמאכלים (לעולם לא אותו מאכל מטרה שבוע אחר שבוע) כשפעם אחת הוא עם שם משעשע ופעם אחת עם שם בריא. הילדים הוזמנו לאכול כמה שבא להם ממנו ואף לקבל תוספת. החוקרים מדדו כמה מהמאכל הילדים צרכו על ידי שקילת הצלחת לפני ואחרי הארוחה.

מקור תמונה

Creative Commons by-nc-nd by Sifu Renka
אדממה? או שמא נגיסי דרקון הברקת

 

והתוצאות?

בניגוד להרבה מחקרים אחרים, את התוצאות אפשר לסכם בשורה אחת:

באופן כללי ולא מפתיע במיוחד, הילדים אכלו יותר ממאכל המטרה כשהיה לו שם משעשע, בלי קשר לאיזה מהמאכלים זה היה. כן, הילדים העדיפו את “נגיסי דרקון הברקת” על פני “פולים צמחוניים” – ומי יכול להאשים אותם?

מדובר פה בכמות שנאכלה, ולא רק בנכונות לטעום. החוקרים בדקו מה אחוז הילדים שהיו בכלל מוכנים לטעום את מאכל המטרה בכל מצב אך לא מצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות . או במילים אחרות: לתת שם משעשע לאדממה לא בהכרח תגרום לילד לרצות לטעום אותו, אבל אם הוא כבר טועם (וזה לא דוחה אותו), סביר שהוא יאכל יותר ממנה אם יש לה שם חמוד ומשעשע.

הבעיה המרכזית במחקר, עם זאת, היא הקבוצה הקטנה של הנבדקים. 36 ילדים זה לא הרבה ויכול להיות שאם היו בוחנים את זה במסגרת גדולה יותר היו מקבלים תוצאות אחרות וכן היו נמצאים הבדלים בנכונות לטעום. אבל כך או כך, המחקר הזה – קטן ופשוט – מצביע על אפשרות פשוטה מאוד להתמודד עם נאו-פוביה של ילדים בכל הנוגע לאוכל.

האם לשחד ילדים כדי שיאכלו ירקות?

אני לא יודע מאיפה התחיל המיתוס הזה שגורס ש"ילדים לא אוהבים ירקות". בתור ילד לא זכור לי שלא אהבתי ירקות (תקני אותי אם אני טועה, אמא). אבל אין ספק שהדעה הרווחת בין הורים ומי-שאינם-הורים כאחד הוא שילדים לא אוהבים ירקות, לא רוצים לאכול בריא, ואם תשאירו אותם על אי בודד, רצוי שתעשו זאת עם ארגז קולה, כמה שקים של במבה, חבילת נקניקיות וגלון קטשופ.

למה ילדים לא אוהבים ירקות זו שאלה טובה, ששווה לבחון בשלב כזה או אחר. אבל הפעם נדבר על אחת הדרכים שבה הורים משתמשים כדי לגרום לילדים לאכול ירקות. יש כל מיני דרכים שם בחוץ, כמו למשל להסוות את הירקות בתוך הבשר (קציצות בקר שבתוכן מחית גזר, מישהו?) או להאכיל את הילד ירקות בשנתו. אך מה לגבי שוחד? מי מבין הקוראים שהינו הורה אולי נתקל פעם במצב הזה: סלט ירקות טרי ומלא עזוז מונח על השולחן, כל כולו מופת של רעננות צבעונית. אך הילד בשלו, מעדיף לטבול את השניצל בקטשופ ובמקרה הטוב לטעום מעט פירה. או אז נדלקת נורה מעל ראשו של ההורה והוא פונה אל הילד בזו הלשון: "חמודי, תאכל שלוש כפות סלט וזהו. אם תאכל שלוש כפות סלט תקבל שוקולד מיוחד בסוף הארוחה". מפה לשם סביר להניח שהילד יעשה טובה ויאכל כפית סלט ויקבל את השוקולד המיוחד בלאו הכי, אבל הצעת השוחד הונחה על השולחן.

ילדים לא אוהבים ירקות
מה שילדים אוהבים

יש הטוענים שלשחד ילדים על מנת שיאכלו ירקות זה רעיון גרוע. הם מסבירים שדרך הפעולה הזו לא באמת גורמת לילד לחבב את הירקות ושהוא יאכל אותם רק בתנאי שהם ילוו בפרס מתקתק. ברגע שנסיר את הבטחת הפרס, הילד לא ירצה להמשיך לאכול את הירקות. החשש הוא לא רק שהילד לא יאכל ירקות עכשיו, אלא יגדל להיות מבוגר המתנזר מירקות או אוכל אותם ואחר כך מתנחם בקערת גלידה.

האם הטענה הזו נכונה? או שמא נכון להשתמש בשוחד – או בחיזוק גשמי, אם להשתמש בשפה נקייה יותר – על מנת לגרום לילדים לאכול בריא יותר? על השאלה הזו מנסה לענות מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Psychological Science.

החוקרים ביקשו לבדוק האם שימוש בפרסים ישפיעו על הצריכה של ירקות מחד ועל החיבה לירקות מאידך. זאת אומרת, במקום לשאול את הילד אם הוא אוהב את הירק או לא, בודקים גם כמה מהירק הוא אוכל באופן ספונטני. הם בדקו את האפקט לטווח הקצר של השימוש בפרסים וגם את האפקט לטווח ארוך, כדי לראות האם השפעת הפרסים נמשכת גם אחרי שמפסיק השימוש בהם.

החוקרים ביצעו את המחקר בבתי ספר בבריטניה והשתתפו בו 472 ילדים בגילאי 4 עד 6. הילדים חולקו באופן רנדומלי לאחת מארבע קבוצות:
חשיפה+פרס מוחשי (מדבקה); חשיפה+פרס חברתי (מחמאה כמו "אתה טועם נהדר!"); חשיפה בלבד; וקבוצת בקרה.
המחקר התבצע בכמה חלקים. בחלק הראשון הוצגו לכל ילד, בנפרד, שישה ירקות (גזר, פלפל אדום, אפונה, כרוב, מלפפון וסלרי). הילד התבקש לטעום חתיכה קטנה מכל ירק ולדרג כמה הוא אוהב אותו. כך קבעו החוקרים "ירק מטרה" לכל ילד, שהוא הירק שקיבל את המקום הרביעי בדירוג.הילד הוזמן לאכול כמה שהוא רוצה מאותו ירק והחוקרים מדדו (בעזרת משקל) כמה הוא אכל.

החלק השני של המחקר הוא שלב ההתערבות. מדי יום הילדים הוזמנו, כל אחד בתורו, לאכול מירק המטרה. לילדים בקבוצת החשיפה+פרס מוחשי הוצעה מדבקה אם יאכלו מהירק. הילדים בקבוצת החשיפה+פרס חברתי זכו במחמאה. הילדים בקבוצת החשיפה בלבד לא זכו בשום פרס, מוחשי או מילולי. ילדי קבוצת הביקורת למעשה לא השתתפו בשלב זה ולא נחשפו לירק. שלב זה ארך 11 יום.

השלבים האחרונים הם שלבי הבדיקה. בשלב זה התרחשה סיטואציה זהה לשלב ההתערבות, אך הפעם הילדים בקבוצת החשיפה+פרס מוחשי ידעו שאין יותר מדבקות, גם אם יאכלו מהירקות. הילדים הוזמנו לאכול כאוות נפשם מהירקות ונמדדה הן כמות הירק שנאכלה והן מידת החיבה לירק, כפי שדורגה על ידי הילד. הבדיקה נערכה בשלוש נקודות זמן. ביום הראשון שאחרי שלב ההתערבות, חודש אחרי שלב ההתערבות ושלושה חודשים לאחר שלב ההתערבות.

והתוצאות?

קודם כל, התוצאות מראות שלאורך כל תקופת המחקר, החיבה לירק עולה, בלי קשר לקבלת פרס או לא. זה מראה שהחשיפה הקבועה לירק יכולה להביא לכך שהוא יתחבב על הילד. מצד שני, שימוש בפרס (מוחשי או חברתי) הביא לעלייה מעט חדה יותר ומעט (מעט) משמעותית יותר. השאלה היא, כמובן, איזה פרס עדיף… אך נגיע לכך עוד מעט.

אחת ההבחנות החשובות במחקר היא בין חיבה מוצהרת לירק לבין צריכה בפועל. ילדים יכולים לומר שהם אוהבים את הכרוב שנותנים להם, אבל מה שמשנה הוא כמה ממנו הם אוכלים. כזכור, החוקרים מדדו את כמות הירק הנאכלת. כאן כבר רואים הבדל משמעותי יותר בין הקבוצות השונות. לאורך שלושת החודשים, כל הילדים העלו את כמות הצריכה שלהם. אך הילדים שקיבלו פרס מוחשי צרכו באופן משמעותי יותר ירקות מהילדים שקיבלו את הפרס החברתי. הילדים שלא קיבלו פרס (והילדים בקבוצת הביקורת) צרכו פחות או יותר אותה כמות. לפי הגרף ניתן לראות שחודש אחרי הניסוי, הילדים בקבוצת הפרס המוחשי אכלו בממוצע כמעט 60 גרם (לעומת 10 גרם בתחילת הניסוי) והילדים בקבוצת הפרס החברתי אכלו כ-40 גרם. ומה שחשוב לא פחות: האפקט הזה נשאר יציב גם שלושה חודשים לאחר תום הניסוי.

כמות צריכת הירקות של כל קבוצה בנקודות זמן שונות
גרף מספר 2 במאמר

יש פה נקודה מעניינת וחשובה שכדאי להתעכב עליה. כאמור, הילדים בשתי קבוצות הפרס, המוחשי והחברתי, דירגו את החיבה לירק באופן זהה. אבל אמירות לחוד ומעשים לחוד: בפועל, הילדים שקיבלו פרס מוחשי גם אכלו יותר מהירק. להזכירכם, הם המשיכו לעשות זאת גם חודש ושלושה חודשים אחרי שהפרס ירד מהפרק.

לסיכומו של דבר, המחקר הזה מלמד אותנו שעצם החשיפה עצמה למאכלים וטעמים שונים יכולה לגרום לילד לחבב יותר את האוכל המוצע לו. אז קודם כל, הורים, אל ייאוש – תמשיכו להציע מדי יום את הגזר, העגבניה והספרים הישנים.
אך המחקר הזה מלמד אותנו שאם הילד מתעקש לזרוק עליכם עגבניות במקום לאכול אותן בהנאה, אתם יכולים להרגיש טוב אם זה שאתם מציעים לו איזה שוחד קטן. זה לא יקלקל את הילד ולא יגרום לו לאהוב את הירק פחות. למעשה, סיכוי סביר שהילד ימשיך להנות ולרצות את הירק גם אחרי שתפסיקו להציע לו את הפרס.
אבל יש עוד משהו חשוב שצריך לזכור פה. נכון שהפרס המוחשי השיג תוצאות יותר טובות, אבל זכרו שהפרס החברתי (מחמאה) השיג תוצאות לא פחות מרשימות, כך שאפילו לא חייבים לרוץ לחנות לקנות מדבקות. זה גם עובד לטובת ההורים במקרים שבהם רק אחד הילדים הוא לא אכלן-מי-יודע-מה וההורים לא רוצים להציע פרס רק לילד הזה ולאחיו לא.

מה אתם אומרים? איזה טכניקות מיוחדות יש לכם לגרום לילדים לאכול איזה ירק או שניים?

להורדת המאמר לחצו כאן.