ארכיון תגיות: מחלות נפש

הרים של הפרעות נפשיות

הפוסט הבא הוא תרגום של פוסט שהופיע בבלוג המאוד מוצלח Neuroskeptic. בעבר כבר תרגמתי פוסט מהבלוג ההוא ואני באמת ממליץ לכם לעקוב אחריו אם מעניינים אתכם נושאים כמו מחקר פסיכולוגי/נוירולוגי, הקשר בין מדע לבין טיפולים נפשיים ותרופתיים ועוד נושאים הקשורים לחקר המוח.

אני אתחיל מהפוסט, ואחר כך כמה מילים שלי.

זהו סיפורו של אדם המתגורר בבית אחד. הנה:

הבית היה לא יותר מבקתה פשוטה שנבנתה בעמק מיוער בין שתי גבעות קטנות, ומעל הכל משקיף הנוף המרהיב של הר גדול ומושלג. שם האיש נולד, ושם חי כל חייו.

יום אחד הדהדה דפיקה בדלת הבית. האיש פתח את הדלת ומצא שני אנשים בבגדים רשמיים, אוחזים בידיהם לוח כתיבה ועוטים הבעה רצינית על פניהם.

"שלום, אדוני. אנחנו נציגים של משרד ההרים. מצטעים שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע."
"אה… סליחה?", שאל האיש, מבולבל.
"אנחנו מצטערים שלא הגענו לכאן קודם."
"אני חושש שאין לי מושג על מה אתם מדברים.", ענה האיש. "לא ציפיתי לאף אחד."
"כן. תן לנו להסביר. משרד ההרים הוקם במטרה לעזור לאנשים שגרים על הרים. אז, כמו שאתה מבין, אנחנו כאן כדי…"
"לקבל הוראות הגעה אל ההר?", שאל האיש. "זה עוד כמה קילומטרים במורד הדרך. פשוט הסתכלו למעלה – אתם לא יכולים לפספס את זה."

אנשי הממשל לא נראו משועשעים.
"לא. אנחנו פה כדי לעזור לך, אדוני."
"לעזור לך להתמודד עם הקשיים של מגורים בהר!", הוסיפה הנציגה השניה.
"אבל… אני לא גר על הר."
"אני חושש שאתה כן. תראה," אמרה הנציגה ופתחה מפה גדולה. "אתה מסכים איתי שיש פה הר?", אמרה והצביעה על נקודה במרחק כמה קילומטרים במורד הדרך.
"כן.", ענה האיש והוסיף "אמרתי לכם על זה רק לפני…"
"…ואתה מסכים שאתה גר כאן?", אמרה והצביעה על הנקודה בה נמצא הבית.
"כמובן, אבל…"

"אז אתה כן גר על ההר. האדמה שמתחת לרגלינו כרגע היא חלק מההר הקרוב לכאן."
"לא היא לא." מחה האיש. "אנחנו בעמק, קילומטרים משם. פשוט תסתכלו סביב. ברור שאנחנו לא על הר כרגע, לא?"
נציגי הממשל הסתכלו זה על זו.
"כמה מיושן. זה מה שנהגנו לחשוב בעבר. אך תודות להתקדמות במדע הגאולוגיה, אנחנו מבינים היום שהגבעות והעמקים האלו הם בסך הכל חלק מההר".
"כן!", אמר השני והוציא ספר עבה בהתרגשות. "אתה מבין, הר הוא בסך הכל מסה של סלעים, והסלעים האלו ממשיכים מתחת לאדמה למרחק רב… למעשה, זה בלתי אפשרי לצייר על המפה קו שיקבע באופן קטגורי שצד אחד הוא הר והצד השני איננו הר. כך ש'הרים' הם מושגים שרירותיים. 'גבעות', בהתאם, הן רק בליטות מעל פני הקרקע של ההר ו…"

האיש בבקתה רק נעשה למבולבל יותר. "ובכן… אני מניח שטכנית… אבל…"
"…אז כן, אתה כן גר על הר. ואנחנו יודעים שזה מאוד קשה לגור על הר. אתה חשוף לכל מיני סכנות כמו סופות שלגים, מחלת גבהים, מפולות שלג…", המשיך הנציג.
"לא ממש.", תיקן האיש. "מאוד נחמד פה. אפילו לא יורד פה שלג ברוב השנים."
"זה לא סביר. אתה מסכים איתנו שבהרים יש סופות ומפולות שלג? כן. ולפני כן הסכמת שאין קו שמפריד בינך לבין ההר. אז באופן הגיוני…"
"אהה…"
"אתה גר במקום מסוכן! אך אל דאגה, אנחנו כאן כדי לעזור. בתור התחלה, אנחנו הולכים לחזק את הבית שלך עם שישה טון של מלט. זה יגן עליו ממפולות סלעים. צוות הבניה יגיע מחר בבוקר. עכשיו, בקשר לסופות השלג…"

לאיש בבקתה נמאס.
"זה ממש אבסורד. תראו – יש בחור אחד שבאמת גר על ההר בצריף רעוע. הזקן מק'הרמיט. הוא ודאי זקוק לעזרה שלכם. אני לא. לכו מפה! ואם אני אראה מישהו מתקרב לפה עם שק מלט מחר בבוקר, אני אדחוף לו את השק ישר ל…"

* * *

כמו שודאי ניחשתם, סיפור זה הוא מטאפורה. ישנה כיום תנועה בפסיכיאטריה שמתרחקת מהתפיסה ה"קטגורית" למחלות נפש והולכת לכיוון של תפיסת "רצף" (ספקטרום). לפי תפיסה זו, מחלות נפש אינן משהו שיש או אין לך – ומוגדרות על פי קו גבול שרירותי. לעומת זאת, הן משהו שיש לכולם, ברמה זו או אחרת.

המהלך הזה כבר התרחש, או מתרחש כיום, באוטיזם, סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות אישיות ועוד.

עכשיו, לגישת הרצף או ה"מימדים" יש הרבה יתרונות. זה נכון שקווי גבול אבחנתיים הם שרירותיים. זה נכון שהגישה הקטגורית לא תופסת באופן מלא את השונות הגדולה שאנשים אמיתיים מציגים.

אך החשש שלי הוא שה"רצפים" האלו הם למעשה הקטגוריות הישנות, רק גדולות יותר. אנחנו עדיין ממשיכים לחשוב על אנשים כעל חולים או בריאים, גם אם אנחנו קוראים להם "על הרצף" או "לא על הרצף".
גרוע מכך, אנחנו עדיין חושבים על "מחלה" באופן הישן – דהיינו, כמשהו שמתייחס לקצה הקשה ביותר של הרצף. ההבדל היחיד הוא שהרחבנו את הקטגוריה הישנה של המחלה כך שתכלול יותר אנשים.

הנושא הזה ניכר בכך שאנחנו ממשיכים להשתמש בתוויות הקטגוריות הישנות. אנחנו מדברים על רצף אוטיסטי (או סכיזופרני או דו-קוטבי), למרות ש"אוטיזם", במובן הישן של הפרעה ספציפית, אמורה להיות רק בקצה אחד של הרצף. אבל כל המשמעות של קצוות היא שהם חריגים, אז למה אנו משתמשים בשם שלהם?

אנחנו לא קוראים לקשת בענן "הרצף האדום". אנחנו לא קוראים לגובה "הרצף הגמדי". אנחנו לא קוראים לגבעות חלק מ"הרצף ההררי".

הנקודה היא שאנחנו באמת חושבים על צבע או גובה כעל רצפים, ולא כעל קירובים לאיזו נקודה קיצונית. וזה טוב, מכיוון שזה מה שהם. ייתכן וניתן לחשוב באופן דומה על תכונות אוטיסטיות או דו-קוטביות – אבל לא אם נקרא להן תכונות אוטיסטיות או דו-קוטביות. ולא אם רק נשנה להן את השם אך נשמור את האסוציאציות באותו מקום.

אלא אם נמצא דרך להתייחס למה שהיום נקרא הרצף האוטיסטי מבלי לגרום לכולם לחשוב על אוטיזם כשהם שומעים את זה. כנ"ל עם "דו-קוטבי" וכל השאר. עד שנגיע למקום הזה, יש סיכון אמיתי שה"רצפים" יישארו פשוט קטגוריות גדולות.

כמה מילים שלי
בפוסט הזה, אדון נוירוסקפטי (אין לי מושג איך קוראים לו באמת) מציג את הפער בין שתי גישות לאבחון מחלות. התבוננות על רצף או התבוננות על קטגוריות. כמו בהרבה דברים בעולם, גם פה אני לא חושב שיש נכון ולא נכון (או נכון יותר ונכון פחות, אם תרצו לחשוב על רצפים). יהיו מי שיגידו שאנחנו בכלל לא צריכים להשתמש בתוויות אבחנתיות אבל אני לא מסכים עם זה.

אני כן מסכים עם הבעייתיות של ההתבוננות ברצפים כמשהו שעלול להביא לכך שפשוט נאבחן את כולם עם הכל כל הזמן, או משהו קצת פחות קיצוני. אבל אם נחשוב על כולנו כעל מדוכאים פחות או יותר, פסיכוטים פחות או יותר, נוירוטים פחות או יותר וכן הלאה – לא נצא מזה לשום מקום. זה מתקשר אולי לנסיון להגדיר את הבריא דרך החולה, עד לכדי כך שכולם חולים אז אין לנו מושג איך נראה הבריא.
ואולי כאן שווה להיזכר בהגדרה מסוימת של פרויד את הבריא – זה שמסוגל לעבוד ולאהוב (אני לא זוכר את הציטוט המקורי). או במילים אחרות – האדם הבריא הוא האדם המתפקד עם עצמו ובחברה. אדם שמסוגל לשאוף למשהו ולפעול בשבילו ואדם שמסוגל ליצור קשרים חברתיים. אבל גם זה לא מושלם, גם זה משאיר הרבה מקומות אפורים. מה עם אדם שעובד ומתקשר עם החברה שסביבו אבל שרוי בדכאון ושונא את כל מה שהוא עושה? אני גם מכיר אדם שנמצא על הרצף האוטיסטי אך מתפקד באופן עצמאי להפליא, כולל בחברה.

מצד שני יש יתרונות בגישת הרצפים. כשאנחנו חושבים על מטופל שלנו, למשל, ורוצים להבין אותו באמת, קשה לעשות את זה דרך הקטגוריות הנוקשות של ה-DSM (ספר האבחנות הרשמיות – כבודו במקומו מונח) והאפשרות לחשיבה גמישה יותר – למשל תיאור של אדם דכאוני אבל עם קווי אישיות גבוליים – מאפשרת לנו להתאים את עצמנו טוב יותר לטיפול בו. והרי זו המטרה.

במילים אחרות, זה פוסט שמעלה שאלות ולא נותן תשובות. כמו שאנחנו הפסיכולוגים אוהבים לעשות לפעמים, להשאיר דברים פתוחים בתחום האפור. בפוסט המקורי באנגלית התפתח דיון מעניין בתגובות, למי שרוצה להמשיך את המחשבהה. ואפשר, כמובן, גם כאן.

אחרי שיכבו הלהבות – להתמודד עם פוסט-טראומה

במהלך הערב של השריפה הגדולה בכרמל התחילה לנקר לי בראש מחשבה על מה שיקרה אחרי שהלהבות יעלמו. אחרי ששאריות האפר ינוקו והחיים יחזרו למסלולם הרגיל. מה יקרה לכל האנשים שחוו את השריפה הזו ממקור ראשון או שני. כיצד ייראו החיים של כל מי שנאלצו להתפנות מבתיהם או לחיות בחרדה שאולי עוד שעה, עוד שעתיים, האש תתקרב אליהם והם ייאלצו להתפנות. וזה גרם לי לחשוב על כל העוסקים בפסיכולוגיה וטיפול שם באיזור. אנשי השירות הפסיכולוגי החינוכי שיצטרכו להכנס לבתי הספר כשהלימודים יתחדשו ולעזור לתלמידים ולמורים להתמודד עם מה שעברו, אנשי הפסיכולוגיה הציבורית שיתנו מענה לקהל וכן הלאה. שהרי אין לי ספק שמדובר באירוע מחריד ומפחיד כל כך, שאחריו נוכל למצוא לא מעט מקרים של פוסט-טראומה.
כי אחרי שיכבו הלהבות, תתחיל העבודה האמיתית של השיקום.

מהי טראומה ופוסט-טראומה

כשאני אומר פוסט-טראומה אני מתכוון למעשה להפרעת דחק פוסט-טראומטית, או באנגלית Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD). מדובר בהפרעה מוכרת מאוד שהתחילה להתאפיין וליצור עניין אצל העוסקים בטיפול אחרי מלחמות המאה העשרים, כאשר חיילים רבים חזרו משדה הקרב עם סימפטומים שונים שנבעו מהחשיפה לקרב. לכן ההפרעה מוכרת ביום-יום גם כהלם קרב.

הפרעת דחק פוסט טראומטית נחווית תמיד כתגובה לאירוע טראומטי שבמהלכו נחווה פחד עמוק של אימה, חוסר אונים או חשש לפגיעה. כמו שאפשר להבין משמה של ההפרעה, היא מגיעה אחרי האירוע, לעתים תוך כמה ימים ולעתים אחרי כמה שבועות ואפילו כמה חודשים. חשוב לזכור את הנקודה הזו ולהבין שגם אם לכאורה נראה שאין בעיה בימים הראשונים שאחרי האירוע, יכולים להתפתח תסמינים פוסט-טראומטיים בשלב מאוחר יותר (בדרך כלל עד חצי שנה לאחר המאורע).

כיצד נחווית פוסט-טראומה

פוסט-טראומה נחווית בכמה צורות ויש לה תסמינים המשתנים מאדם לאדם. באופן עקרוני, התסמינים נחלקים לשלוש קבוצות:

1. לחיות מחדש את הטראומה: תסמינים שבהם האדם חי מחדש את מה שקרה, דרך חלומות חוזרים ונשנים או פלאשבקים. כך למשל במקרה של השריפה אפשר בקלות לחשוב על אנשים שמדי לילה חולמים על אש ועל החוויות האישיות שלהם מהשריפה, או חווים פלאשבקים שבהם באמצע היום, ללא התרעה, הם חווים זכרונות מאוד ברורים וחיים מהאירוע. עוד דרך שבה הטראומה חוזרת לתודעה היא על ידי מחשבות טורדניות הקשורות לטראומה. במקרה הזה אני יכול לחשוב על מחשבות בלתי פוסקות על אש ואיך להזהר מאש (אפילו מחשבות שלכאורה אינן קשורות למה שקרה, כמו עיסוק ביתר בהאם כיביתי את הגז וכדומה). אצל ילדים אפשר לא פעם לראות שהם עוסקים במשחק שמשחזר את האירוע. חשבו למשל על ילד שמשחק בחיילי צעצוע ויוצר סצינה של מלחמה באש או פינוי בתים.

2. תסמינים של המנעות: הפחד הגדול שליווה את הטראומה ונשאר גם לאחריה גורם לאדם להמנע מגירויים שעלולים להזכיר לו את הטראומה. הוא לא ירצה לדבר על הטראומה או להסתובב במקומות שמזכירים לו אותה. במקרה הנוכחי זה יכול להתבטא גם בהמנעות מאש (אדם שיפחד להתקרב לכיריים פועלות, למשל). ההימנעות עלולה להתבטא גם כלפי דברים שאינם קשורים לטראומה. אנשים רבים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מתחילים להמנע מפעילויות שהיו חשובות להם ומהנות עבורם בעבר. לדוגמה, אדם שמפסיק ללכת למפגשים חברתיים קבועים, ילדים שלא רוצים ללכת לחברים או לחוגים שהם אוהבים. ההימנעות הזו מאפשרת להם להשאר באיזור מאוד בטוח (הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית).

אספקט נוסף של ההימנעות הוא קהות רגשית. אפשר לראות אצל אנשים עם פוסט-טראומה אובדן של היכולת להנות מדברים, תחושה של קהות רגשית ושל רגשות מאוד שטוחים, לעתים עד לכדי אפאתיות.
ולסיום, קושי לזכור את המאורע או דברים הקשורים אליו, גם יכולים להיכלל בתסמיני ההימענות.

3. עוררות מוגברת: כשאנחנו במצב של סכנה, החושים שלנו מתחדדים ואנחנו נמצאים במצב של עוררות יתר. זה בריא וחשוב כשאנחנו בסכנה מיידית וצריכים להיות חדים ותגובתיים, אבל זו בעיה כשעוררות היתר נמשכת הרבה אחרי שהאירוע הסתיים. אנשים הסובלים מפוסט-טראומה עם עוררות יתר נבהלים מאוד בקלות, הם קופצים בבהלה למשמע רעשים – בעיקר כאלו הקשורים איכשהו לטראומה (אני בטוח שהרבה אנשים, ובעיקר ילדים, יחסירו הרבה פעימות בשבועות הקרובים בכל פעם שהם ישמעו סירנה). עוררות היתר יכולה להתבטא גם בחוסר מנוחה כללי, קשיים בשינה, עצבנות ונטייה להתפרצויות זעם.

מתי מדובר בהפרעה ומתי מדובר בתגובה סבירה?

אני בטוח שרבים מבין הקוראים יגידו לעצמם שזה מאוד הגיוני לחוות את התסמינים האלו. הגיוני לפחד, להיזכר באירועים הקשים ומצד שני לנסות ולהמנע מהזכרונות האלו. הגיוני להיבהל בקלות אחרי מה שקרה וכן הלאה. וזה נכון. בסך הכל אלו תגובות סבירות והגיוניות. אז למה אנחנו קוראים לזה הפרעה ורצים לטפל בה?
האמת היא שלא כל מי שמראה את התסמינים האלו יוגדר אוטומטית כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. לכאן צריך להכניס את שיקול הזמן והפגיעה באיכות החיים. לחוות את התסמינים האלו בימים הראשונים שאחרי האירוע, כלשאחר מכן הם שוככים – זה סביר. אבל, אם התסמינים מופיעים לאחר האירוע וממשיכים להופיע בעקביות במשך יותר מחודש – יש כאן בעיה.
ודבר נוסף: אם מופיע תסמין אחד או שניים, אפילו שלושה, אבל אין הפרעה משמעותית לתפקוד, איכות החיים או לרווחה הנפשית – לא נמהר לקבוע שמדובר בהפרעה. לדעתי מבחן המצוקה הנפשית והתפקוד הוא אחד החשובים ביותר כשאנחנו באים לאבחן הפרעה.

טראומה וילדים

כל אחד מאיתנו פגיע לטראומה, אבל אני רוצה להתעכב רגע על נושא הילדים. בסך הכל התסמינים שמפגינים ילדים הסובלים מפוסט-טראומה דומים לאלו שמפגינים מבוגרים, אך הבדל מהותי הוא שלא תמיד ילדים יודעים לשים על זה את האצבע. מבוגרים שמרגישים חרדה מתמשכת, עוררות יתר, חווים סיוטים וכדומה, בדרך כלל יוכלו יותר בקלות לשייך את זה לטראומה, כי קל להם יותר לשייך את זה לנראטיב. אצל ילדים זה לפעמים פחות בולט. מבחינה זו יש נחמה אולי כשמדובר בילדים קטנים. היכולת הקוגנטיבית שלהם קטנה יותר והם פחות מבינים את גודל המאורע ואת הסכנה שהיו שרויים בה, כך שהם פחות פגיעים לתסמיני הפוסט-טראומה.

כל זה לא אומר, כמובן, שילדים בכל גיל אינם פגיעים. זה רק אומר שאולי יהיה לנו (ולהם) קצת יותר קשה לזהות את הפגיעה. כאן חשוב לזכור שילדים יכולים להראות הרבה מאוד בתקשורת לא ישירה. דרך המשחק למשל. ילדים שנמנעים ממשחקים מסוימים שאולי מזכירים את מה שקרה, או נהפוך הוא – מתמקדים אך ורק במשחקים כאלו.

איך להתמודד עם הטראומה

קודם כל, חשוב לי לומר שקטונתי מלומר לאנשים איך בדיוק להתמודד עם מה שקרה ועם ההשלכות שעלולות להיות לזה על הנפש. אני עוד לא פסיכולוג קליני ואני מדבר מתוך ידע אקדמי אולי, אבל לא נסיון מעשי. ובכל זאת, יש כמה דברים שכן ניתן לומר.
נתחיל מהשאלה הגדולה: "האם לדבר על מה שקרה?". במשך שנים הנטייה הפסיכולוגית היתה שהדחקה זה רע וצריך לדבר על מאורעות טראומטיים כדי למנוע מצב שהם יישארו לא מעובדים ויעיקו במשך שנים ארוכות על הנפש. אבל בשנים האחרונות החשיבה משתנה ואנחנו מבינים יותר ויותר שדווקא לדבר על זה לא תמיד עוזר וזה עלול אפילו להזיק. הסיבה היא שלפעמים נוצר מצב של התערבות יתר, נסיון עז ולוחץ של הגורמים המטפלים או התומכים להביא לשחרור נפשי, כי נראה לנו שאם לא מדברים על זה, אז הכאב רק מתגבר. אז נכון שחשוב להעניק עזרה ראשונה נפשית, וכשמישהו רוצה לדבר אז לדבר. אבל יש לעשות זאת בזהירות. אל תלחצו על החברים שלכם, ההורים שלכם, הילדים שלכם או מה שזה לא יהיה לדבר. מחקרים מראים שהתערבות יתר מהסוג הזו יכולה רק להגביר את הטראומה לאורך זמן.
מצד שני, כן חשוב לתת מקום לאנשים לדבר על זה, אם הם מעוניינים בכך. אני מעריך (ומקווה) ששירותי הפסיכולוגיה החינוכית בחיפה והסביבה ייכנסו למתכונת עבודה מאומצת בשבועות הקרובים וידברו בבתי הספר עם התלמידים והמורים וינסו להקל ולאתר ילדים שמתקשרים להתמודד. במקרים כאלו יש לקבוצה כוח מרפא גדול.

מה בכל זאת אפשר לעשות במקרה של פוסט-טראומה או חשש לפוסט-טראומה?
העצה הבנאלית, אך החשובה, היא לפנות לעזרה מקצועית. ניתן לפנות למרכזים לבריאות הנפש (אני אנסה להכין רשימה של המרכזים בחיפה, אך אני לא ממש מכיר את האיזור. אשמח למידע בתגובות). ניתן לפנות לקופות החולים. ניתן כמובן לפנות לעזרה פרטית. אבל חשוב לא להזניח את זה. שימו לב לתחושות שלכם, או של חבריכם. אם אתם הורים, שימו לב לשינויים בהתנהגות או בביטוי הרגשי של הילד שלכם. הפרעת דחק פוסט-טראומטית יכולה להתפתח להפרעות נוספות כמו דכאון או הפרעות חרדה, וחבל להגיע לשם. יש היום מגוון של טיפולים בידי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שמגיעים לתוצאות מעולות בכל הנוגע להפרעת דחק פוסט-טראומטית. בשביל זה אנחנו שם.

עדכון: למי שמחפש פרטים ליצירת קשר עם מוקדי תמיכה, להלן שניים. אם יהיו עוד אוסיף בהמשך.

נט"ל – 1-800-363-363

ת.ל.מ. – 04-9835375

מקור תמונה גדולה

סרט לשבת: ג'ון נאש וחייו עם סכיזופרניה

אני חושב לייסד בבלוג פינה שבה מדי כמה שבועות, בסוף השבוע, אביא סרט או חלק מסדרה העוסקים בנושאים שונים הקשורים לבלוג. בתור סיפתח, הנה "A Brilliant Madness", סרט דוקומנטרי שנעשה על ג'ון נאש, אותו מתמטיקאי מפורסם שהגה את "Nash Equilibrium" בגיל 21, שקע לאחר כמה שנים למחלת הסכיזופרניה ובסופו של דבר זכה להכרה עולמית כשקיבל את פרס הנובל בכלכלה בשנת 1994 על תרומתו הגדולה לתחום. סיפורו התפרסם, כמובן, בסרט "נפלאות התבונה", אך כפי שיעידו רבים, סיפור חייו של נאש עוות לטובת הסרט וקיבל זריקה הגונה של שמאלץ.
בסרט הדוקומנטרי הזה מרואיינים מכרים של נאש אשר ראו את ההדרדרות שלו מקרוב, כמו גם נאש עצמו ואשתו. הסרט מעניין במיוחד בגלל התיאור הכל כך קרוב של הסכיזופרניה שלו, הזיותיו ומחשבות השווא מהן סבל. הצצה מרתקת למחלה הזו.

תהנו מהסרט. אם אתם מכירים סרטים או סדרות שמתאימים לבלוג, אשמח אם תצרו איתי קשר.

(הערה טכנית: אם הסרט לא מופיע בעמוד, נסו לרפרש)