ארכיון תגיות: סכיזופרניה

לינקים לכל המרבה במחיר: תוקפים את ה-DSM, מנסים להבין מה זה ADHD, מריחים סכיזופרניה וממשיכים עם מיינדפולנס

זה אולי הסיפור הכי גדול בתחום הפסיכיאטריה מתחילת השנה ובכלל בזמן האחרון – כולם יודעים שה-DSM (המדריך לאבחנות פסיכיאטריות של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי) הוא "התנ"ך של הפסיכיאטרים" (או, יש לומר, "התנ"ך של חברות הביטוח"). החודש יוצאת הגרסה החדשה, מספר 5, שעובדים עליה כמה שנים טובות ויש מאחוריה לא מעט ביקורת. עכשיו, ה-NIMH (המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב) מרים את הכפפה ויוצא נגד ה-DSM ושיטת האבחון שבו. המכון מכריז על פרויקט שמטרתו ליצור מערכת חלופית שתתבסס, למשל, על מחקרים גנטיים או הדמיות מוח. האם הפתרון הזה באמת יותר טוב? נראה. אבל כשמישהו מנסה לערער את ההגמוניה של ה-DSM, אני בעד.

אבחון יתר ל-ADHD – עיתון "הארץ" מביא כתבה מהניו יורק טיימס ובה מדווח שעשרים אחוז (!) מבני הנוער בארה"ב מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז. אם אכן יש עליה בשכיחות ההפרעה או שזה אבחון יתר?
בהקשר זה, הנה פוסט קצר אבל חשוב של ד"ר גבריאלה בינדר שמעורר את השאלה מתי זה כן ADHD ומתי לא.

לאבחן סכיזופרניה דרך האף – אין לי מה להוסיף על הכותרת הזו.

מתי להפסיק פסיכותרפיה? – ד"ר ירדן לוינסקי מתמודד עם שאלה מאוד חשובה בכל טיפול פסיכולוגי.

האמריקאים האלו, שיהיו בריאים – אז לאמריקאים קשה להתמודד עם זה שבבתי הספר מלמדים את הילדים להשתמש במילים כמו "ואגינה" או "פין", רחמנא ליצלן. (גם לא במסגרת תכנית למניעת הטרדות מיניות, כן?)

תפקידה המועיל של הימנעות – ג'וזף לדו, מבכירי חוקרי המוח הפעילים היום, כותב בניו יורק טיימס על תיאוריה ומודל שמנסים להתמודד עם האופן שבו הימנעות מהדבר שמאיים עלינו יכולה דווקא לעזור במקרי חרדה.

השפעתה של טראומה – בכתב-העת של הסתדרות הרופאים מדווח על מחקר שמצא שגברים שפונו מגוש-קטיף נמצאים בסיכון מוגבר לסכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב.
בעיתון "הארץ" מדווח על כך שחיילים שהינם דור שני לשואה פיתחו מנגנון שהגן עליהם מפני פוסט-טראומה.
ולעומת זאת, מחקר שבדק ילדים שנשלחו מפינלד לשבדיה במלחמת העולם השניה, כדי שלא ייאלצו להתמודד עם זוועות המלחמה. התברר שדווקא הילדים שנשלחו לאיזור ללא המלחמה היו בעלי סיכון גבוה יותר לסכרת , מחלות לב והפרעות נפשיות.

Beauty is in the eye of the beer holder – תודו שהשם של המחקר הזה משעשע. ובכן, מסתבר שכשאנחנו שתויים, אנחנו חושבים שאנחנו יפים יותר. עד כאן, לא מפתיע. אבל מסתבר שכשאנחנו חושבים שאנחנו שתויים, אז אנחנו גם חושבים שאנחנו יפים יותר. (מה שאותי מעניין הוא איך יוצרים פלסבו לאלכוהול)

ולסיום, בפוסט הקודם התחלתי עם כמה מילים וקישורים על מיינדפולנס. בשבוע שעבר הגיע לארץ ג'ון קבאט-זין, ליום עיון וסדנאות בנושא. קבאט-זין, ביולוג מולקולרי, שכונה ע"י אחד ממארגני הכנס "אבי המיינדפולנס החילוני", פעל ופועל רבות כדי לקרב בין הפרקטיקה הבודהיסטית הזו לבין המיינסטרים של הרפואה המערבית, ובהצלחה גוברת. יום העיון היה מעניין מאוד, ועוד יותר מכך הסדנה שנערכה למחרת והייתה, ובכן, חוויתית מאוד (דמיינו 200 איש, לפחות, באמצע בית חולים תל השומר, הולכים בקצב של צעד לדקה בערך, בעיניים עצומות, הלוך וחזור). אני עוד מתכוון לכתוב משהו יותר ומפורט על המחשבות שלי בנושא, אבל בינתיים, אני אשים כאן הרצאה שנתן קבאט-זין בדראטמות'. כן, זה כמעט שעתיים. זה לא הופך את זה לפחות מומלץ.

הרים של הפרעות נפשיות

הפוסט הבא הוא תרגום של פוסט שהופיע בבלוג המאוד מוצלח Neuroskeptic. בעבר כבר תרגמתי פוסט מהבלוג ההוא ואני באמת ממליץ לכם לעקוב אחריו אם מעניינים אתכם נושאים כמו מחקר פסיכולוגי/נוירולוגי, הקשר בין מדע לבין טיפולים נפשיים ותרופתיים ועוד נושאים הקשורים לחקר המוח.

אני אתחיל מהפוסט, ואחר כך כמה מילים שלי.

זהו סיפורו של אדם המתגורר בבית אחד. הנה:

הבית היה לא יותר מבקתה פשוטה שנבנתה בעמק מיוער בין שתי גבעות קטנות, ומעל הכל משקיף הנוף המרהיב של הר גדול ומושלג. שם האיש נולד, ושם חי כל חייו.

יום אחד הדהדה דפיקה בדלת הבית. האיש פתח את הדלת ומצא שני אנשים בבגדים רשמיים, אוחזים בידיהם לוח כתיבה ועוטים הבעה רצינית על פניהם.

"שלום, אדוני. אנחנו נציגים של משרד ההרים. מצטעים שלקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע."
"אה… סליחה?", שאל האיש, מבולבל.
"אנחנו מצטערים שלא הגענו לכאן קודם."
"אני חושש שאין לי מושג על מה אתם מדברים.", ענה האיש. "לא ציפיתי לאף אחד."
"כן. תן לנו להסביר. משרד ההרים הוקם במטרה לעזור לאנשים שגרים על הרים. אז, כמו שאתה מבין, אנחנו כאן כדי…"
"לקבל הוראות הגעה אל ההר?", שאל האיש. "זה עוד כמה קילומטרים במורד הדרך. פשוט הסתכלו למעלה – אתם לא יכולים לפספס את זה."

אנשי הממשל לא נראו משועשעים.
"לא. אנחנו פה כדי לעזור לך, אדוני."
"לעזור לך להתמודד עם הקשיים של מגורים בהר!", הוסיפה הנציגה השניה.
"אבל… אני לא גר על הר."
"אני חושש שאתה כן. תראה," אמרה הנציגה ופתחה מפה גדולה. "אתה מסכים איתי שיש פה הר?", אמרה והצביעה על נקודה במרחק כמה קילומטרים במורד הדרך.
"כן.", ענה האיש והוסיף "אמרתי לכם על זה רק לפני…"
"…ואתה מסכים שאתה גר כאן?", אמרה והצביעה על הנקודה בה נמצא הבית.
"כמובן, אבל…"

"אז אתה כן גר על ההר. האדמה שמתחת לרגלינו כרגע היא חלק מההר הקרוב לכאן."
"לא היא לא." מחה האיש. "אנחנו בעמק, קילומטרים משם. פשוט תסתכלו סביב. ברור שאנחנו לא על הר כרגע, לא?"
נציגי הממשל הסתכלו זה על זו.
"כמה מיושן. זה מה שנהגנו לחשוב בעבר. אך תודות להתקדמות במדע הגאולוגיה, אנחנו מבינים היום שהגבעות והעמקים האלו הם בסך הכל חלק מההר".
"כן!", אמר השני והוציא ספר עבה בהתרגשות. "אתה מבין, הר הוא בסך הכל מסה של סלעים, והסלעים האלו ממשיכים מתחת לאדמה למרחק רב… למעשה, זה בלתי אפשרי לצייר על המפה קו שיקבע באופן קטגורי שצד אחד הוא הר והצד השני איננו הר. כך ש'הרים' הם מושגים שרירותיים. 'גבעות', בהתאם, הן רק בליטות מעל פני הקרקע של ההר ו…"

האיש בבקתה רק נעשה למבולבל יותר. "ובכן… אני מניח שטכנית… אבל…"
"…אז כן, אתה כן גר על הר. ואנחנו יודעים שזה מאוד קשה לגור על הר. אתה חשוף לכל מיני סכנות כמו סופות שלגים, מחלת גבהים, מפולות שלג…", המשיך הנציג.
"לא ממש.", תיקן האיש. "מאוד נחמד פה. אפילו לא יורד פה שלג ברוב השנים."
"זה לא סביר. אתה מסכים איתנו שבהרים יש סופות ומפולות שלג? כן. ולפני כן הסכמת שאין קו שמפריד בינך לבין ההר. אז באופן הגיוני…"
"אהה…"
"אתה גר במקום מסוכן! אך אל דאגה, אנחנו כאן כדי לעזור. בתור התחלה, אנחנו הולכים לחזק את הבית שלך עם שישה טון של מלט. זה יגן עליו ממפולות סלעים. צוות הבניה יגיע מחר בבוקר. עכשיו, בקשר לסופות השלג…"

לאיש בבקתה נמאס.
"זה ממש אבסורד. תראו – יש בחור אחד שבאמת גר על ההר בצריף רעוע. הזקן מק'הרמיט. הוא ודאי זקוק לעזרה שלכם. אני לא. לכו מפה! ואם אני אראה מישהו מתקרב לפה עם שק מלט מחר בבוקר, אני אדחוף לו את השק ישר ל…"

* * *

כמו שודאי ניחשתם, סיפור זה הוא מטאפורה. ישנה כיום תנועה בפסיכיאטריה שמתרחקת מהתפיסה ה"קטגורית" למחלות נפש והולכת לכיוון של תפיסת "רצף" (ספקטרום). לפי תפיסה זו, מחלות נפש אינן משהו שיש או אין לך – ומוגדרות על פי קו גבול שרירותי. לעומת זאת, הן משהו שיש לכולם, ברמה זו או אחרת.

המהלך הזה כבר התרחש, או מתרחש כיום, באוטיזם, סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות אישיות ועוד.

עכשיו, לגישת הרצף או ה"מימדים" יש הרבה יתרונות. זה נכון שקווי גבול אבחנתיים הם שרירותיים. זה נכון שהגישה הקטגורית לא תופסת באופן מלא את השונות הגדולה שאנשים אמיתיים מציגים.

אך החשש שלי הוא שה"רצפים" האלו הם למעשה הקטגוריות הישנות, רק גדולות יותר. אנחנו עדיין ממשיכים לחשוב על אנשים כעל חולים או בריאים, גם אם אנחנו קוראים להם "על הרצף" או "לא על הרצף".
גרוע מכך, אנחנו עדיין חושבים על "מחלה" באופן הישן – דהיינו, כמשהו שמתייחס לקצה הקשה ביותר של הרצף. ההבדל היחיד הוא שהרחבנו את הקטגוריה הישנה של המחלה כך שתכלול יותר אנשים.

הנושא הזה ניכר בכך שאנחנו ממשיכים להשתמש בתוויות הקטגוריות הישנות. אנחנו מדברים על רצף אוטיסטי (או סכיזופרני או דו-קוטבי), למרות ש"אוטיזם", במובן הישן של הפרעה ספציפית, אמורה להיות רק בקצה אחד של הרצף. אבל כל המשמעות של קצוות היא שהם חריגים, אז למה אנו משתמשים בשם שלהם?

אנחנו לא קוראים לקשת בענן "הרצף האדום". אנחנו לא קוראים לגובה "הרצף הגמדי". אנחנו לא קוראים לגבעות חלק מ"הרצף ההררי".

הנקודה היא שאנחנו באמת חושבים על צבע או גובה כעל רצפים, ולא כעל קירובים לאיזו נקודה קיצונית. וזה טוב, מכיוון שזה מה שהם. ייתכן וניתן לחשוב באופן דומה על תכונות אוטיסטיות או דו-קוטביות – אבל לא אם נקרא להן תכונות אוטיסטיות או דו-קוטביות. ולא אם רק נשנה להן את השם אך נשמור את האסוציאציות באותו מקום.

אלא אם נמצא דרך להתייחס למה שהיום נקרא הרצף האוטיסטי מבלי לגרום לכולם לחשוב על אוטיזם כשהם שומעים את זה. כנ"ל עם "דו-קוטבי" וכל השאר. עד שנגיע למקום הזה, יש סיכון אמיתי שה"רצפים" יישארו פשוט קטגוריות גדולות.

כמה מילים שלי
בפוסט הזה, אדון נוירוסקפטי (אין לי מושג איך קוראים לו באמת) מציג את הפער בין שתי גישות לאבחון מחלות. התבוננות על רצף או התבוננות על קטגוריות. כמו בהרבה דברים בעולם, גם פה אני לא חושב שיש נכון ולא נכון (או נכון יותר ונכון פחות, אם תרצו לחשוב על רצפים). יהיו מי שיגידו שאנחנו בכלל לא צריכים להשתמש בתוויות אבחנתיות אבל אני לא מסכים עם זה.

אני כן מסכים עם הבעייתיות של ההתבוננות ברצפים כמשהו שעלול להביא לכך שפשוט נאבחן את כולם עם הכל כל הזמן, או משהו קצת פחות קיצוני. אבל אם נחשוב על כולנו כעל מדוכאים פחות או יותר, פסיכוטים פחות או יותר, נוירוטים פחות או יותר וכן הלאה – לא נצא מזה לשום מקום. זה מתקשר אולי לנסיון להגדיר את הבריא דרך החולה, עד לכדי כך שכולם חולים אז אין לנו מושג איך נראה הבריא.
ואולי כאן שווה להיזכר בהגדרה מסוימת של פרויד את הבריא – זה שמסוגל לעבוד ולאהוב (אני לא זוכר את הציטוט המקורי). או במילים אחרות – האדם הבריא הוא האדם המתפקד עם עצמו ובחברה. אדם שמסוגל לשאוף למשהו ולפעול בשבילו ואדם שמסוגל ליצור קשרים חברתיים. אבל גם זה לא מושלם, גם זה משאיר הרבה מקומות אפורים. מה עם אדם שעובד ומתקשר עם החברה שסביבו אבל שרוי בדכאון ושונא את כל מה שהוא עושה? אני גם מכיר אדם שנמצא על הרצף האוטיסטי אך מתפקד באופן עצמאי להפליא, כולל בחברה.

מצד שני יש יתרונות בגישת הרצפים. כשאנחנו חושבים על מטופל שלנו, למשל, ורוצים להבין אותו באמת, קשה לעשות את זה דרך הקטגוריות הנוקשות של ה-DSM (ספר האבחנות הרשמיות – כבודו במקומו מונח) והאפשרות לחשיבה גמישה יותר – למשל תיאור של אדם דכאוני אבל עם קווי אישיות גבוליים – מאפשרת לנו להתאים את עצמנו טוב יותר לטיפול בו. והרי זו המטרה.

במילים אחרות, זה פוסט שמעלה שאלות ולא נותן תשובות. כמו שאנחנו הפסיכולוגים אוהבים לעשות לפעמים, להשאיר דברים פתוחים בתחום האפור. בפוסט המקורי באנגלית התפתח דיון מעניין בתגובות, למי שרוצה להמשיך את המחשבהה. ואפשר, כמובן, גם כאן.

מצב הסכיזופרניה בימינו

אני נמצא עכשיו בירח דבש בחו"ל, אז אין לי ממש פנאי לכתוב בבלוג, שזה לא נורא, כי עולם הפסיכולוגיה ממשיך להתקדם גם בלעדיי. אני רק מנצל את השעה המוקדמת שבה התעוררתי ואת הפינה הפסטורלית שבה אני יושב (ברצינות, יש סביבי יער ירוק וסנאים קופצים פה מול החלון) כדי לספר לכם שאם אתם מתעניינים באחת ממחלות הנפש הכי מפורסמות, אז הנה משהו בשבילכם.

אני מדבר, כמובן, על סכיזופרניה. אותה מחלת נפש שאנשים נוטים לבלבל עם פיצול אישיות והוצגה בכל כך הרבה דרכים עם השנים, גם באמנות, גם בעיתונות. אין ספק שיחד עם דיכאון ואולי גם הפרעה בי-פולרית (מאניה דפרסיה בלשון המדוברת), מדובר באחת ממחלות הנפש הכי "סקסיות".

סכיזופרניה היא מחלה מאוד מורכבת. קודם כל, מדובר באמת במחלה, שיש לה גורמים פיזיולוגיים מוכרים במערכת העצבים. בתחילת המאה הקודמת עדיין היה מדובר במחלה כמעט חשוכת מרפא, שהסובלים ממנה מילאו את רוב המיטות במוסדות לחולי הנפש (אגב מוסדות לחולי נפש, ראיתם את הפוסט הזה על צילומים במוסדות נטושים?). לקראת אמצע המאה העשרים החלו להתפתח תרופות אנטי-פסיכוטיות שהצליחו להפחית את התסמינים של המחלה בצורה דרמטית ולאפשר לסובלים ממנה להשתלב איכשהו בקהילה, ומשם ההתפתחות לא מפסיקה.

אז אם המחלה הזו מעניינת אתכם. אם מעניין אתכם ללמוד על הגורמים שלה, על הטיפולים שלה ומה מצב העניינים העדכני ביותר בתחום המרתק הזה, תשמחו לשמוע שגליון אוגוסט של Current Directions in Psychological Science מוקדש כולו לסכיזופרניה. ועוד יותר תשמחו לשמוע שבגלל שהוא עורר כל כך הרבה עניין, המו"ל שלו החליט לפתוח אותו לכל הציבור, לא רק למנויים. תוכלו למצוא כאן מאמרים שסוקרים תחומים נרחבים בסכיופרניה כמו התפתחות מערכת העצבים, הגרומים הגנטיים למחלה, גורמים חברתיים, טיפולים ועוד. הכל פתוח וחופשי. קחו בחשבון שמדובר במאמרים מקצועיים, אז סביר להניח שחלקם יהיו עמוסים בז'רגון לא מוכר (במיוחד אלו שעוסקים במערכת העצבים) אבל עדיין, אם התחום מעניין אתכם, זה מקור מצוין ללמוד עליו.

תוכלו להגיע לכל המאמרים ממש מכאן.

סרט לשבת: ג'ון נאש וחייו עם סכיזופרניה

אני חושב לייסד בבלוג פינה שבה מדי כמה שבועות, בסוף השבוע, אביא סרט או חלק מסדרה העוסקים בנושאים שונים הקשורים לבלוג. בתור סיפתח, הנה "A Brilliant Madness", סרט דוקומנטרי שנעשה על ג'ון נאש, אותו מתמטיקאי מפורסם שהגה את "Nash Equilibrium" בגיל 21, שקע לאחר כמה שנים למחלת הסכיזופרניה ובסופו של דבר זכה להכרה עולמית כשקיבל את פרס הנובל בכלכלה בשנת 1994 על תרומתו הגדולה לתחום. סיפורו התפרסם, כמובן, בסרט "נפלאות התבונה", אך כפי שיעידו רבים, סיפור חייו של נאש עוות לטובת הסרט וקיבל זריקה הגונה של שמאלץ.
בסרט הדוקומנטרי הזה מרואיינים מכרים של נאש אשר ראו את ההדרדרות שלו מקרוב, כמו גם נאש עצמו ואשתו. הסרט מעניין במיוחד בגלל התיאור הכל כך קרוב של הסכיזופרניה שלו, הזיותיו ומחשבות השווא מהן סבל. הצצה מרתקת למחלה הזו.

תהנו מהסרט. אם אתם מכירים סרטים או סדרות שמתאימים לבלוג, אשמח אם תצרו איתי קשר.

(הערה טכנית: אם הסרט לא מופיע בעמוד, נסו לרפרש)