ארכיון תגיות: פסיכותרפיה

לינקים לכל המרבה במחיר: תוקפים את ה-DSM, מנסים להבין מה זה ADHD, מריחים סכיזופרניה וממשיכים עם מיינדפולנס

זה אולי הסיפור הכי גדול בתחום הפסיכיאטריה מתחילת השנה ובכלל בזמן האחרון – כולם יודעים שה-DSM (המדריך לאבחנות פסיכיאטריות של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי) הוא "התנ"ך של הפסיכיאטרים" (או, יש לומר, "התנ"ך של חברות הביטוח"). החודש יוצאת הגרסה החדשה, מספר 5, שעובדים עליה כמה שנים טובות ויש מאחוריה לא מעט ביקורת. עכשיו, ה-NIMH (המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב) מרים את הכפפה ויוצא נגד ה-DSM ושיטת האבחון שבו. המכון מכריז על פרויקט שמטרתו ליצור מערכת חלופית שתתבסס, למשל, על מחקרים גנטיים או הדמיות מוח. האם הפתרון הזה באמת יותר טוב? נראה. אבל כשמישהו מנסה לערער את ההגמוניה של ה-DSM, אני בעד.

אבחון יתר ל-ADHD – עיתון "הארץ" מביא כתבה מהניו יורק טיימס ובה מדווח שעשרים אחוז (!) מבני הנוער בארה"ב מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז. אם אכן יש עליה בשכיחות ההפרעה או שזה אבחון יתר?
בהקשר זה, הנה פוסט קצר אבל חשוב של ד"ר גבריאלה בינדר שמעורר את השאלה מתי זה כן ADHD ומתי לא.

לאבחן סכיזופרניה דרך האף – אין לי מה להוסיף על הכותרת הזו.

מתי להפסיק פסיכותרפיה? – ד"ר ירדן לוינסקי מתמודד עם שאלה מאוד חשובה בכל טיפול פסיכולוגי.

האמריקאים האלו, שיהיו בריאים – אז לאמריקאים קשה להתמודד עם זה שבבתי הספר מלמדים את הילדים להשתמש במילים כמו "ואגינה" או "פין", רחמנא ליצלן. (גם לא במסגרת תכנית למניעת הטרדות מיניות, כן?)

תפקידה המועיל של הימנעות – ג'וזף לדו, מבכירי חוקרי המוח הפעילים היום, כותב בניו יורק טיימס על תיאוריה ומודל שמנסים להתמודד עם האופן שבו הימנעות מהדבר שמאיים עלינו יכולה דווקא לעזור במקרי חרדה.

השפעתה של טראומה – בכתב-העת של הסתדרות הרופאים מדווח על מחקר שמצא שגברים שפונו מגוש-קטיף נמצאים בסיכון מוגבר לסכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב.
בעיתון "הארץ" מדווח על כך שחיילים שהינם דור שני לשואה פיתחו מנגנון שהגן עליהם מפני פוסט-טראומה.
ולעומת זאת, מחקר שבדק ילדים שנשלחו מפינלד לשבדיה במלחמת העולם השניה, כדי שלא ייאלצו להתמודד עם זוועות המלחמה. התברר שדווקא הילדים שנשלחו לאיזור ללא המלחמה היו בעלי סיכון גבוה יותר לסכרת , מחלות לב והפרעות נפשיות.

Beauty is in the eye of the beer holder – תודו שהשם של המחקר הזה משעשע. ובכן, מסתבר שכשאנחנו שתויים, אנחנו חושבים שאנחנו יפים יותר. עד כאן, לא מפתיע. אבל מסתבר שכשאנחנו חושבים שאנחנו שתויים, אז אנחנו גם חושבים שאנחנו יפים יותר. (מה שאותי מעניין הוא איך יוצרים פלסבו לאלכוהול)

ולסיום, בפוסט הקודם התחלתי עם כמה מילים וקישורים על מיינדפולנס. בשבוע שעבר הגיע לארץ ג'ון קבאט-זין, ליום עיון וסדנאות בנושא. קבאט-זין, ביולוג מולקולרי, שכונה ע"י אחד ממארגני הכנס "אבי המיינדפולנס החילוני", פעל ופועל רבות כדי לקרב בין הפרקטיקה הבודהיסטית הזו לבין המיינסטרים של הרפואה המערבית, ובהצלחה גוברת. יום העיון היה מעניין מאוד, ועוד יותר מכך הסדנה שנערכה למחרת והייתה, ובכן, חוויתית מאוד (דמיינו 200 איש, לפחות, באמצע בית חולים תל השומר, הולכים בקצב של צעד לדקה בערך, בעיניים עצומות, הלוך וחזור). אני עוד מתכוון לכתוב משהו יותר ומפורט על המחשבות שלי בנושא, אבל בינתיים, אני אשים כאן הרצאה שנתן קבאט-זין בדראטמות'. כן, זה כמעט שעתיים. זה לא הופך את זה לפחות מומלץ.

מה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לשיחה עם חבר

במהלך דיון בפורום על פסיכולוגיה, נשאלה (בניסוח כזה או אחר) השאלה שבכותרת הפוסט וגרמה לי לעצור רגע. זו שאלה ישנה שיצא לי כבר להיתקל בה בעבר. "למה צריך ללכת ולשלם מאות שקלים לפסיכולוג אם אפשר לשבת עם חבר על כוס בירה?" או "פסיכולוג זה למי שאין לו חברים לדבר איתם".

עכשיו, ביני לבין עצמי התשובה היתה לי די מובנת מאליה, אבל כשהיא נשאלה בפורום עצרתי רגע וניסיתי לחשוב עליה מחדש, בעיקר כדי לנסח לעצמי את התשובה בצורה ברורה יותר. מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לחשוב על זה באובייקטיביות, כי אני בעצמי פסיכולוג. זה המקצוע שבחרתי בו, זו הקריירה והפרנסה שבחרתי לעצמי, אז מן הסתם הדיעה שלי תהיה מוטה לטובת החוויה הטיפולית, ואולי לאנשים שאינם במקצוע יהיו דיעות אחרות. אז הלכתי ושאלתי אנשים אחרים שאינם מטפלים. קיבלתי מגוון תגובות שעזרו לי לחדד את המחשבות שלי בנושא. ניסחתי את הדברים וכתבתי אותם בפורום, אבל אז חשבתי שזה נושא מעניין להביא אותו גם לכאן.

אז באמת, מה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לשיחה עם חבר, ולמה טיפול פסיכולוגי עדיף (אם בכלל)?
השאלה נבעה מתוך התפיסה שפסיכולוג בסך הכל מקשיב ומדבר עם המטופל. ומכיוון שהוא פסיכולוג ולכן לא רושם תרופות, אז במה השיחה איתו עדיפה על שיחה עם חבר? מה יש בו ש"שווה" יותר מהחבר?

אולי כדאי להתחיל באמירה שטיפול פסיכולוגי הוא לא בהכרח עדיף על שיחה חברית, בעצם. ההשוואה בין שני הדברים האלו בעייתית בעיניי כי מדובר על סיטואציות מאוד שונות, וכל אחת מהן משרתת פונקציות אחרת. מבחינתי זה קצת כמו לשאול מה יותר טוב, קישוא או אבטיח. הם מגיעים מאותה משפחה, אבל הם שונים ופועלים בצורות שונות ולמטרות שונות.

ובכל זאת, מה יש בו בטיפול הפסיכולוגי, ששווה להשקיע בו את הזמן והכסף? אפשר לחלק את התשובות לארבע תימות מרכזיות (וקשורות זו לזו, אבל לצורך העניין החלוקה הזו נוחה).

כלים מקצועיים
איך שלא נסובב את זה, לפסיכולוג מומחה יש הכשרה מאוד ארוכה – לפחות 9 שנים(!) של למידה והתנסות מעשית. זה המון וזה יוצר הבדל משמעותי. אם לגנוב מטאפורה שניתנה לי באחת השיחות על הנושא: כל אחד יכול לעשות עיסוי, זה די פשוט. אבל מי שלמד אנטומיה, פיזיולוגיה ופתולוגיה, ואז גם התנסה במתן עיסוי לאנשים שונים עם בעיות שונות ובשיטות עיסוי שונות – הוא יידע לתת עיסוי הרבה יותר מקצועי ויעיל. אותו דבר אפשר לומר על עזרה נפשית. או במילים אחרות (ושוב, אני גונב מהתשובות שניתנו לי): זה כמו ההבדל בין שרברב לילד הולנדי. שניהם עוצרים את השיטפון אבל הראשון עושה את זה בצורה מובנית, עם כלים מקצועיים ובאופן שמחזיק לאורך זמן.

ההכשרה וההסמכה המקצועית מעניקים גם מימד מסוים של סמכות לפסיכולוג, וסמכות היא אלמנט שחשוב להרבה מאוד אנשים, בעיקר כשזה נוגע לטיפול בבעיה כלשהי. "זה כמו עם פגיעה פיזית. חבר יתן לך פלסטר, אבל לא תלך אליו כדי שינתח אותך", היתה אחת התגובות שקיבלתי.

הנושא הזה של המקצועיות הוא החשוב ביותר בעיניי. עבודה נפשית היא עניין מורכב למדי, ולמרות זאת יש הרבה אנשים שחושבים שהם יכולים להתעסק בה באופן אינטואיטיבי, בלי לרכוש הכשרה מתאימה (תהא זו אשר תהא). זה אחד ההבדלים המשמעותיים בעיני בין מטפל מומחה ומקצועי למי שהוא לא כזה, אבל אנחנו בכלל מדברים על ההבדל בין מטפל מקצועי לבין פשוט שיחה חברית. זה לא שלאנשים אין אינטואיציות טובות והרבה פעמים חברים יוכלו לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, גם אם זה לא בא ממקום של נסיון מקצועי – אבל זה טוב למצבים מסוימים ולא לאחרים. לכן, כאמור, אני חושב שמדובר בכלל בפונקציות שונות שלא סותרות זו את זו.

psychotherapy_fridays

עמדה נייטרלית ובלתי תלויה
כאמור, חברים זה חשוב, ואני לא מזלזל בערך של שיחה עם חברים. לפעמים זה מספיק ולא תמיד צריך לרוץ לפסיכולוג. אבל פסיכולוג יכול לעשות דברים שחבר לא יכול, או לא מחוייב, לעשות.

אחד הדברים הכי בולטים שעלו בתשובות שנתנו לי היא שפסיכולוג, לעומת חבר, מגיע מ

    עמדה נייטרלית ובלתי תלויה

. מספר אנשים אמרו שעם הפסיכולוג הם הרגישו בנוח לומר דברים מאוד פרטיים, שאפילו עם חברים מאוד טובים הם לא יכלו לשתף. יש הרבה כוח בזה שהפסיכולוג הוא צד שלישי. הוא שומע את הדברים מהצד של המטופל (ובמקרים רבים רק מהצד של המטופל) מה שמאפשר לו לגבש נקודת מבט שאין לחברים (לטוב ולרע, יש להודות) – אבל נקודת המבט הזו תהיה בלתי תלויה ביחסים מוקדמים בין המטפל והמטופל, פשוט כי אין כאלו.

הגדרה יפה מאוד שנתנו לי היא שהפסיכולוג מאפשר למטופל לחוות קשר בתוך

    סיטואציה מאוד מוגדרת

ולבחון איך הוא מתנהל בתוך האינטראקציה הזו וכך להבין את עצמו בתוך מערכות יחסים אחרות. זו הגדרה טובה ואכן לעתים קרובות אנחנו עובדים עם המטופל כדי לעזור לו להבין את עצמו ביחס לאחרים. פה אפשר לתת דוגמה לכלים מקצועיים שלומדים במהלך ההכשרה: היכולת של הפסיכולוג להבין תהליכים בתוך הקשר שלרוב לא שמים לב אליהם (העברה והעברה נגדית) וההתעקשות שלו להתייחס אליהם, גם אם זה לא נוח.
בנוסף, פסיכולוג אמור לשים לב למקום שהוא עצמו תופס בקשר. כמו שאמרו לי: "חבר יכול להשליך מעצמו ולתת עצות אחיתופל". גם פסיכולוג יכול להשליך מעצמו ולתפוס לא נכון את המטופל, אבל פסיכולוג טוב יידע לזהות את זה, להימנע מזה או ללמוד מזה לטובת המטופל. בנוסף, מכיוון שהפסיכולוג הוא אדם בלתי תלוי, הוא יכול לבוא מ

    מקום לא שיפוטי

.

אסכם את הנקודה הזו במשפט מאוד יפה שכתבו לי: "יש חברים שהם מראה בשבילנו, עם נקודות-עיוורון או עיוות שקיימות פחות בטיפול. כמו דיוקן מצויר לעומת דיוקן מצולם."

יחסי עבודה מאפשרים יותר תעוזה
זה מתחבר לחלק הקודם, אבל הוא מאוד חשוב בעיני. כשמדברים עם חבר טוב, אפשר לסמוך עליו שיתן כתף או עצה, אבל בסופו של דבר זה חלק ממערכת יחסים מורכבת ומתמשכת וסביר להניח שלא תרצו לפגוע בה. לא פעם ולא פעמיים אפשר לשמוע על מקרים בהם חבר לא מעז לומר משהו כי הוא לא רוצה לפגוע או להכעיס. זה לא שלפסיכולוג אין אינטרס לשמור על הקשר (ולא, אני לא מדבר על האינטרס הכלכלי), אבל פסיכולוג בהחלט יכול להעלות נקודות או לשאול שאלות שחברים היו מתקש להעלות. במילים אחרות, הוא לא מרגיש מחוייב לייפות את המציאות. אני אוסיף לזה ציטוט נוסף מתשובה שקיבלתי: "[אני] אוהבת את זה שאין לו שום מחוייבות להיות 'בצד שלי' כמו חבר."

זה לא שפסיכולוג לא אומר דברים שמכעיסים, מרגיזים או פוגעים בקשר. אבל הוא גם צריך לדעת איך להתמודד עם מצבים כאלו כשהם עולים ולהשתמש בהם בטיפול. זה חלק משמעותי מהכלים שרוכשים במהלך ההתנסות המעשית (זו אחת הסיבות, אגב, שאי אפשר ללמוד לטפל רק מספרים).

הצד השני הוא שיחסי העבודה מאפשרים גם לקיחת זמן וסבלנות, והתאמה לצרכים של המטופל. אצטט שוב: "נדמה לי שלפעמים הפסיכולוג מבין עלי דברים חשובים, אבל במקום להגיד ולזעזע אותי, הוא מוביל אותי בסבלנות, ואם זה נכון, אבין בעצמי."

פסיכולוג מעניק את מלוא תשומת הלב, הזמן והקשב שלו עבורך

אנחנו רוצים לחשוב שחבר טוב יהיה שם בשבילנו כל הזמן, אבל בינינו, זה לא באמת עובד ככה. פסיכולוג לעומת זאת, מתחייב לתת למטופל שלו זמן קבוע, פעם בשבוע (לפחות), במרחב מוגן ומוגדר, שהוא רק שלו (שעה בשבוע זה נשמע מעט, אבל תחשבו על זה, זה הרבה מאוד). הוא מחויב לתת לו את מלוא תשומת הלב, הקשב והזמן, בלי קשר למה קורה איתו באותו רגע (נסו לדמיין כמה קשה לפעמים להתנתק ממה שעובר עלינו ולתת את הקשב לאדם אחר. גם זה מעין "כלי מקצועי" שרוכשים תוך כדי העבודה). פסיכולוג גם מחוייב לסודיות מלאה, מה שלא בהכרח קורה עם חברים.

חברות, חשובה ככל שתהיה, היא דבר הדדי. טיפול לא. כמו שכתבו לי: "חברה לא תרצה שכל שבוע כשאנחנו נפגשות נדבר רק עלי. טיפול קודם כל ממוקד בי ובצרכים שלי ולא אמור להיות הדדי", וגם: "לחבר טוב המחויבות היא בחירה. לפסיכולוג המחויבות היא חובה אתית".

התימות האלו, הדוגמאות האלו, נראה לי שהן מכסות פחות או יותר את הנושא כמו שאני רואה אותו. איך זה נראה מהצד שלכם? מתי נראה לכם שעדיף הקשר הטיפולי על פני הקשר החברי ולהפך? האם אתם רואים את זה בצורה שונה?