ארכיון תגיות: קוגניציות

למה כדאי לבשל את ארוחת הערב

הפוסט הזה הוא תרגום של פוסט של הבלוגר ג'ונה לרר. למי שלא מכיר, מדובר בכותב מוכשר מאוד שכותב על פסיכולוגיה בבלוג שנקרא The Frontal Cortex. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא כותב בצורה פשוטה, בהירה ומהנה על נושאים מאוד מגוונים בפסיכולוגיה. מאחוריו גם שני ספרים העוסקים האחד בחקר המוח והשני בקבלת החלטות. מה שעוד אני אוהב אצלו הוא שכמוני, הוא אוהב אוכל ובישול, ומדי פעם משלב בין פסיכולוגיה, בישול ואכילה. בעבר כבר תרגמתי פוסט שלו לבלוג הבישול של אשתי ושלי על חווית הבישול בבית ועכשיו אני מביא לכם פוסט חדש שנוגע בפסיכולוגיה, אוכל ובישול – אבל מתאים יותר ברוחו לבלוג הזה.
למי שרוצה לקרוא את המקור – כאן.

למה כדאי לבשל את ארוחת הערב / ג'ונה לרר

"אפקט איקאה" הוא אפקט הטיה פסיכולוגי שזוהה לראשונה על ידי מייקל נורטון, דניאל מוצ'ון ודן אריאלי. הרעיון יהיה בהיר מאוד למי שאי פעם נאבק בנסיון להרכיב ספריה על סמך סט הוראות לא ברור. למרות שהרהיט נראה על הפנים – אני תמיד שוכח כמה ברגים – האוסף הרעוע של עץ מעובד מרגיש כמו יצירת פאר. (המדף הזה לא אמור להיות ישר, נכון?)

באחד המחקרים, הכלכלנים ההתנהגותיים הנ"ל ביקשו מאנשים לקפל אוריגאמי ולאחר מכן להציע מחיר עבור היצירה שלהם. כפי שציפו החוקרים, הנבדקים היו מוכנים לשלם יותר על היצירות שלהם. למעשה, הם היו כל כך מוקסמים מהיצירות החובבניות שלהם עד שהם שפטו אותן כשוות ערך ליצירות אוריגאמי שנוצרו על ידי מקצוענים.

מתברר שאפקט איקאה תקף גם לגבי אוכל, לפחות אצל עכברים. הניסוי הוא פשוט: עכברים אומנו ללחוץ על ידיות על מנת לקבל אחד משני חיזוקים. אם לחצו על ידית א', הם קיבלו טיפה טעימה של מי סוכר. אם לחצו על ידית ב', הם קיבלו טיפת מי סוכר בטעם אחר (חיזוק זה נעשה עם פוליקוז, לא עם סוכרוז.)

לאחר מכן החלו החוקרים לערוך משחקי מחשבה עם העכברים, כאשר הם העלו בהדרגתיות את כמות המאמץ הנדרש על מנת לקבל את אחד החיזוקים. בעוד שבתחילת הניסוי העכברים היו צריכים ללחוץ פעם אחת על הידית על מנת לקבל את מי הסוכר, בסוף הניסוי הם נדרשו ללחוץ 15 פעמים.

וכאן הדברים מתחילים להיות מעניינים: כאשר הניסוי נגמר והעכברים הורשו להרגע בכלוב הבית שלהם, הם הראו העדפה מרשימה לאותו חיזוק שהם היו צריכים להתאמץ יותר עבורו. יותר לחיצות על הידית הובילו למים טעימים יותר (החוקרים מדדו את ההעדפה הזו בכמה דרכים, כולל ניתוח של "מיקרו-מבנה של הליקוק". מאכלים מועדפים מובילים לקצב מהיר יותר של ליקוק ול"פרצי ליקוק" ממושכים יותר.)

החוקרים מסכמים את המאמר עם השערה מדוע אפקט כזה מתרחש. הם טוענים שהקישור בין מאמץ לטעם טוב היה אדפטיבי כאשר קלוריות היו מצרך נדיר, ולפעמים היינו נאלצים לעבוד קשה רק בשביל לקבל ארוחה מגעילה.

במונחים אבולוציוניים, מנגנונים שכאלו יכלו לתמוך בהישרדות תחת תנאים של חסך (במזון, ע.כ.) וכאשר הסיכויים למצוא מזון קשורים למאמצי ליקוט גדולים יותר. בתנאים כאלו, עליה בטעימוּת (palatability, ערבות לחיך, ע.כ.) של מזונות בעלי ערך נמוך משרתת שתי מטרות, העלאת הצריכה של המזון ושיפור היכולת ללמוד דרך רמזים הקיימים בסביבה.

על פי המטרה הראשונה, שינוי בערבות לחיך של המזון תגביר את משך הארוחה ו/או את הצריכה של מזונות מסוימים (למשל, בעלי ערך נמוך) אשר יידחו במצבים אחרים, כאשר המזון מצוי בשפע.

ניסוי זה מזכיר לי מאמר פרובוקטיבי משנת 2003, הנקרא “?Why Have Americans Become More Obese” (זהירות, PDF), מאת הכלכלנים דיוויד קטלר, אדוארד גלסר וג'סי שפירו. הם טענו שהעליה במשקל הממוצע של האזרח האמריקני בעשורים האחרונים נגרמה בעיקר עקב שינוי טכנולוגי באופן ייצור המזון, שינוי המאפשר לנו לבשל קלוריות בקלות שהולכת וגוברת.1 (בשנת 1965, אישה נשואה שלא עבדה השקיעה שעתיים ביום בבישול וניקוי לאחר הארוחה. בשנת 1995, אותן מטלות דרשו 50 דקות של עבודה.)

הכלכלנים מדגימים את טיעוניהם בעזרת תפוחי אדמה:
לפני מלחמת העולם השניה, האמריקאים אכלו כמויות גדולות מאוד של תפוחי אדמה, בדרך כלל אפויים, מבושלים או כמחית. תפוחי האדמה נצרכו בעיקר בבית. צ'יפס היו מנה נדירה, הן בבתים והן במסעדות, מכיוון שהכנתם דורשת עבודה רבה של קילוף, חיתוך וטיגון. ללא מכשירים יקרים, פעולות אלו דורשות זמן רב.

בתקופה שלאחר המלחמה, מספר המצאות אפשרו ייצור צ'יפס בצורה מרכזית. תפוחי אדמה קולפו, נחתכו ובושלו במספר מקומות מרכזיים תוך כדי שימוש בטכנולוגיות חדשות ומתוחכמות. הם הוקפאו במינוס 40 מעלות ונשלחו לנקודות הצריכה, שם הם חוממו מחדש במהירות בעזרת סיר טיגון עמוק (במסעדות המזון המהיר) או בעזרת תנור או מיקרוגל (בבית).

היום, הצ'יפס הוא הצורה השלטת של תפוחי אדמה והירק האהוב על האמריקאים. שינוי זה בולט בנתוני הצריכה. בין השנים 1977-1995, הצריכה הכוללת של תפוחי אדמה עלתה בכשלושים אחוזים, כאשר מרביתם מגיעים מצריכת צ'יפס וחטיפי צ'יפס (potato chips and French fries).

מדוע ארוחות מיקרוגל וארוחות קפואות מובילות בצורה ברורה כל כך להשמנת יתר? על פי הכלכלנים, העלות הנמוכה של הקלוריות (הן מבחינה כספית והן מבחינת הזמן הנדרש להכנתן) גרמו לנו, בצורה משמעותית, לצרוך אותן יותר. אוכל הפסיק להיות משהו שאנחנו יוצרים – במילים אחרות, הוא לא דורש מאיתנו הרבה לחיצות על הידית – והפך להיות פשוט משהו שאנחנו מעכלים. אכילה הופכת לקלה יותר. ואנחנו הופכים לשמנים יותר.

בישול
אנחנו כבר לא מבשלים בבית

מקור

אבל אולי אנחנו לא צורכים יותר קלוריות רק בגלל שהן כל כך זולות. אולי אנחנו צורכים יותר קלוריות בגלל שכל קלוריה מעניקה לנו פחות הנאה. הלקח שיש ללמוד מהעכברים לוחצי הידיות, אחרי הכל, הוא שאם אנחנו לא עובדים בשביל האוכל שלנו – כאשר הוא דורש מאיתנו לחיצת ידית אחת, או סיבוב מהיר במיקרוגל – הוא פחות ערב לחך.

השערה זו מובילה אותי למחקר הבא, שפורסם בשנת 2008 בכתב העת Science. הניסוי כלל מתן לגימות של מילקשייק שוקולד לנבדקים השוכבים במכונת fMRI. החוקרים התעניינו בדפוסי הפעולה של הסטריאטום, אזור עשיר בנוירונים דופאמינרגיים2 המעורב בעיבוד של חיזוקים הדוניסטיים (כשהסטריאטום שלכם עובד, החיים טובים.) ואכן, אצל אנשים בעלי השמנת יתר נמצאה תת-פעילות של הסטריאטום לאחר לגימה מהמילקשייק, מה שהוביל לצריכה גדולה יותר של המילקשייק. במילים אחרות, הם המשיכו ללגום מהמילקשייק בחיפוש אחר ההנאה.

מחקר שני מצא שלאורך זמן, אנשים בעלי כמות נמוכה יותר של קולטני דופאמין בסטריאטום נוטים להעלות יותר במשקל. נתון זה מציע שהשמנת יתר, לפחות באופן חלקי, נגרמת על ידי מחסור בהנאה עצבית. כמובן שזה סותר את הסטראוטיפ התרבותי הפופולארי (והמאוד לא הוגן) בנוגע להשמנת יתר, שמניח שאנשים שמנים הם גרגרנים שאינם מסוגלים לעמוד בפני פיתויים. למעשה, ההפך הוא הנכון: הסיבה שהם אוכלים יותר מדי היא שהם לא נהנים מספיק מהאוכל שלהם. הם ממשיכים ללגום מהמילקשייק בדיוק בגלל שהוא לא מספיק מענג.

אולי זו הסיבה שהאמריקאים צריכים מנות שהולכות וגדלות: מכיוון שלא הכנו את המילקשייק בעצמנו, מכיוון שארוחת הערב דרשה רק דקות בודדות של עבודה, אנחנו צריכים לצרוך יותר קלוריות כדי להגיע לאותה רמת בסיס של סיפוק והנאה. הפתרון לבעיה זו הוא פשוט, כמובן: אנחנו צריכים להקדיש זמן להכנת ארוחת ערב. במקום לקנות צ'יפס קפוא, הכינו ריזוטו. 30 הדקות שתשקיעו בערבוב יהפכו את התוצאות לטעימה הרבה יותר.

מקור תמונה גדולה

  1. עד שקטלר, גלסר ושפירו הגיעו, אחת התיאוריות המובילות על המשקל העודף באמריקה היתה זו של תומס פיליפסון וריצ'ארד פוזנר, שטענו ששינוי בכמות האנרגיה המבוזבזת במהלך העבודה וההגעה לעבודה אחראיות לעליה במקרי השמנת היתר. אך כפי שציינו קטלר ושותפיו, עיקר המעבר למקצועות פסיביים התרחש בתחילת שנות השבעים. יתרה מכך, קטלר ושותפיו מדגימים בצורה משכנעת שהשינויים בדפוס האימון הגופני בשלושים השנים האחרונות היו מינימליים. על מנת שהעלייה הגדולה בהשמנת היתר תוסבר על ידי שינויים בפעילות הגופנית, האמריקאים היו צריכים להפחית את צריכה האנרגיה שלהם בכמות השווה ערך להליכה של שני קילומטר ליום. שינוי כזה מעולם לא התרחש. []
  2. תאי עצב המפרישים את המעביר העצבי דופאמין, שנמצא קשור לתהליכים של חיזוק, או במילים אחרות, מה שגורם לנו להרגיש טוב. מנגנונים אלו קשורים במקרים רבים להתמכרות. ע.כ. []

להרגיש את העתיד

אני בטוח שכל אחד מכם מכיר מישהו שמכיר מישהו ששמע על מישהו שיכול לראות דברים מהעתיד, או דברים הנסתרים מהעין. אותם אנשים שפוגשים מישהו ויודעים עליו הכל ואומרים לו מה כל החולשות והחוזקים שלו בלי שהוא בכלל ביקש לשמוע ומזהירים אותו שאם לא יעשה כך וכך העתיד שלו יהיה עגום. לפעמים הם זורקים פנימה רוחות רפאים, או כל מיני ישויות אחרות. לפעמים הם מדברים על אנרגיות רבות כוח. לפעמים הם לא מסבירים.

אם אתם דומים לי, אתם ודאי מסתכלים על האנשים האלו ומפטירים מבין השפתיים משהו על הקשקשנות הרמאית שלהם. כל אותם ידעונים בגרוש או ביוקר שטוענים שיש להם היכולת לצפות את העתיד, להתבונן קדימה אל מעבר לזמן ולראות דברים שאנחנו, בני התמותה הרגילים, עיוורים להם – על מי הם מנסים לעבוד?

אבל מה אם כן קיימת יכולת אנושית שכזו. מה אם בכל אחד מאיתנו טבועה היכולת להיות מושפעים מאירועים שטרם התרחשו ולחזות את העתיד?

מי שמכיר אותי יודע שאני לא אקבל תשובה חיובית לשאלה הזו כל כך בקלות, ואני אצטרך לראות ביסוס מדעי ומהימן לעניין הזה. ולכן, המאמר שעומד להתפרסם בכתב העת לאישיות ופסיכולוגיה חברתית (Journal of Personality and Social Psychology) הוא כל כך מעניין ובעל פוטנציאל נפיץ.
המאמר מסכם שורה של תשעה ניסויים שנערכו במשך מספר שנים ובהם השתתפו למעלה מאלף נחקרים. עורך המחקר הוא דריל בם, פסיכולוג חברתי מכובד ובעל שם מאוניברסיטת קורנל, שהחליט לקחת את הנושא הזה של יכולת פארא-פסיכולוגית ולבחון אותה בכלים מדעיים.

לשם כך הוא בנה מערך ניסוי מבריק בפשטות שלו. הוא לקח תשע פרדיגמות של ניסויים פסיכולוגיים מוכרים ומבוססים ועשה עליהן היפוך זמנים. וכדי להסביר זאת בצורה ברורה יותר, ניקח לדוגמה את הניסוי השלישי המתואר במאמר.

הניסוי הזה לוקח טכניקה שכל סטודנט שנה א' לפסיכולוגיה מכיר, ונקראת הטרמה או Priming באנגלית. תהליך הטרמה מתרחש כאשר אנו נחשפים לגירוי כלשהו, נניח מילה, והוא משפיע על ההתנהגות שלנו ברמה בלתי מודעת. אני זוכר למשל ניסוי שסיפרו לנו עליו בתואר הראשון שבו אנשים זומנו למעבדה לצורך מחקר על זכרון. כל נבדק שובץ לאחת משתי קבוצות באופן שרירותי. קבוצה אחת התבקשה לשנן מילים הקשורות לעזרה והקבוצה השניה שיננה מילים ניטרליות. הניסוי האמיתי התרחש כשהם עזבו את המעבדה. במסדרון מחוץ למעבדה הם ראו אדם שהפיל כאילו במקרה קופסה מלאה בעטים. החוקרים רצו לדעת כמה אנשים יעצרו לעזור לאותו אדם וכמה ימשיכו הלאה. התוצאות הראו שבאופן מובהק יותר אנשים שנחשפו למילים הקשורות לעזרה (דהיינו, עברו הטרמה), עצרו לעזור.

האפקט הכי פשוט של הטרמה מתרחש כאשר נבדקים מתבקשים לקבוע האם תמונה היא חיובית או שלילית. לפני שהתמונה מוקרנת על המסך הנבדק עובר הטרמה פשוטה כאשר על המסך מוקרנת במהירות מילה חיובית או שלילית ("יפה" או "מגעיל", למשל). המילה מוקרנת לשבריר שניה והנבדק אפילו לא מודע לכך שהוא ראה אותה, אבל המוח שלו ראה ועיבד אותה. בניסוי כזה רואים שהנבדקים קובעים שתמונה היא חיובית מהר יותר אם המילה המטרימה היא חיובית, ולהפך.

אז מה עשה דריל בם? הוא הפך את הסדר של האירועים. הנבדקים התבקשו לקבוע אם תמונה היא חיובית או שלילית וזמני התגובה שלהם נמדדו (זהו המשתנה התלוי). אך הפעם המילה המטרימה הופיעה אחרי שהנבדק הספיק להגיב, כך שלכאורה המילה המטרימה לא היתה יכולה להשפיע על תגובתו של הנבדק.

במצב כזה היינו מצפים כמובן שהנבדקים לא יושפעו מהמילים ולא יקבעו שתמונה היא חיובית מהר יותר במידה והמילה שמוקרנת אחריה חיובית, נכון? אז זהו, שתוצאות הניסוי מראות שאם המילה שהופיעה אחרי התמונה היא חיובית, הנבדקים קבעו שהתמונה חיובית – ולהפך – למרות שהם קבעו את אופי התמונה לפני שהמילה ה"מטרימה" הופיעה.

מה קורה פה?

בואו נסתכל על ניסוי אחר ומפתיע לא פחות. בניסוי זה הנבדקים צפו במסך עליו הוצגו שני וילונות. נאמר להם שמאחורי אחד הוילונות יש תמונה, ורק מאחוריו. הנבדקים התבקשו לבחור את הוילון שלדעתם מאחוריו יש תמונה. כמובן שאין להם שום יכולת לדעת איפה תהיה תמונה (המחשב בחר באופן רנדומלי בכל סיבוב איפה התמונה תוצג). בנוסף, חלק מהתמונות היו אירוטיות וחלק ניטרליות, ודבר זה נאמר לנבדקים.

מכיוון שמיקום התמונה נבחר בכל סיבוב מחדש ובאופן רנדומלי על ידי המחשב, היינו מצפים שסיכויי ההצלחה של הנבדקים יהיו 50 אחוז. אבל התוצאות הראו שהנבדקים הצליחו לבחור את הוילון הנכון ב-53 אחוז מהמקרים, אבל רק כאשר מדובר בתמונות האירוטיות. כאשר היה מדובר בתמונות הניטרליות, אחוז ההצלחה של הנבדקים היה 49.8 אחוז.

זה נכון ש-53 אחוזים זה לא הרבה מאוד מעל חמישים, ויש מי שיאמר שמדובר במקריות טהורה. אבל זה מביא אותי למקום שבו טמון הכוח של המחקר של בם ולסיבה שהוא בכלל ראוי לציון ולא צריך להיזרק למגירת ה"קשקוש-פסאודו-מדעי". בם ערך את המחקר במשך כמה שנים והשתתפו בו מעל לאלף נבדקים. כשמדובר בכמות גדולה כזו של נבדקים, סטייה של שלושה אחוזים מהמצופה היא משמעותית. אולי לא מדובר באפקט גדול מאוד, אבל הוא אפקט שקשה להתעלם ממנו לחלוטין.

היופי של המחקר של בם הוא שמדובר במחקר. כזה שמנסה להתבונן בתופעה בעזרת כלים מדעיים ורציניים, ולא כקוריוז. הרי כולנו "עדים" מדי יום ליכולות טלפתיות, אנרגטיות, וכן הלאה. כולנו ראינו את אורן הקטן מופיע בטלוויזיה בשנות השמונים, כולנו רואים את הפרסומות של אורן זריף במוספי השבת. חלק מכם אולי פגשו אדם ש"התברך" ביכולות כאלו וחוו זאת באופן אישי. אבל כל אלו אינן דרכים רציניות ומהימנות להתבונן על התופעה. בם הוא האדם הראשון שהרים את הכפפה והחליט לבחון תופעה שכזו בעזרת שיטות מדעיות מקובלות, תוך הסתמכות על מערכי ניסוי מוכרים ומבוססים – והכי חשוב: את הניסויים של בם אפשר לנסות ולשחזר באופן בלתי תלוי. מי יודע, אולי בם טועה? אולי התוכנות שהשתמש בהם כדי ליצור רנדומליזציה לא באמת עבדו? אולי הגישה הסטטיסטית שלו שגויה? אולי יש הסברים פשוטים שיראו שהניסוי שלו לא באמת בדק מה שהוא היה אמור לבדוק? את כל אלו אפשר לבדוק.

שלא כמו כל הידעונים למיניהם, המרפאים האלטרנטיביים שמוכרים מים וטוענים שיש בהם כוחות ריפוי (הומיאופתיה, אני מסתכל עלייך), וכל מי שטוען שאצלו זה עובד וזה מספיק – בם מכניס לתחום הזה גישה אחרת, רצינית יותר, ספקנית אם תרצו. גישה שאומרת "הי, תראו מה הצלחתי לעשות. עכשיו תנסו גם אתם ונראה אם יש כאן משהו אמיתי או לא". והכי חשוב – זו גישה שמוכנה לקבל שהיא טועה. זאת הדרך, וזו הדרך היחידה, שבה אמור להתקדם המדע והידע שלנו.

מי שרוצה לקרוא את המאמר של בם, אפשר להוריד את הגרסה הכמעט סופית כאן (PDF).

עדכוןרועי צזנה מהבלוג המצוין "מדע אחר" כתב גם הוא על המחקר ועל הבעיות שבו.

מקור התמונה הגדולה | מקור התמונה הקטנה

השיר הזה לא יוצא לי מהראש!

בימים האחרונים תקועה לי מנגינה מסוימת בראש. מה זה תקועה? כמו החרב אקסקליבר הממתינה בסלע לאדם הראוי למלוכה. זו נעימה בסגנון ימי-ביניימי, משהו שאולי הייתי מצפה למצוא בסרט שייקספירי של קנת' בראנה. היא מתנגנת לי הלוך ושוב בראש, מפורטת להפליא, מלודית מאוד. אני יודע שאני מכיר אותה, אבל לא מצליח להזכר מאיפה. בהתחלה זה שיגע אותי שלא הצלחתי להזכר מאיפה אני מכיר אותה. אחר כך השתגעתי פשוט מהעובדה שהיא לא נעלמת וממשיכה להתנגן שוב ושוב ושוב ושוב…

התופעה הזו ודאי מוכרת לרוב (אם לא לכל) הקוראים. קטע מוזיקלי, בדרך כלל מוכר, נתקע לכם בראש. לא חשוב אם אתם בהרצאה, פגישת עבודה, באמצע הפקק או באמצע הסקס – הקטע נכנס ומתנגן בלולאה אינסופית. עד שהוא מתחלף באחר. למה זה קורה? האם אנחנו כולנו סובלים מהזיות קול?

סביר להניח שלא, ושיש הסבר טוב יותר לתופעה הזו. כך או כך, עושה רושם שזו תופעה הפוקדת אנשים רבים. כמי שאוהב מוזיקה ואוהב לערוך מיקסטייפים (כפי שיעיד הבלוג הראשון שלי, לטאת האמבט) ביקשתי מאנשים בטוויטר לספר לי אם תקוע להם שיר בנקודת זמן מסוימת, ואם כן אז מהו. מהשירים שאספתי הרכבתי מיקסטייפ בן כשעה המהווה ייצוג ארעי לחלוטין של שירים שנתקעו לאנשים שונים בראש בנקודות זמן שונות. תוכלו להקשיב למיקסטייפ כאן תוך כדי הקריאה. אם תרצו עוד פרטים על השירים ו/או האנשים שהשתתפו – גשו לעמוד המיקסטייפ בלטאת האמבט.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

התופעה הזו של שיר-שנתקע-בראש נקראת בעגה המקצועית earworm, מהמקור הגרמני Ohrwurm. זו תופעה מוכרת מאוד וממש לא מאפיינת רק את החיים המודרניים (בהם נחשפים כל הזמן למוזיקה ממקורות שונים). ראו למשל, את הטקסט הזה של מארק טווין, אשר מתאר בצורה הייחודית והמשעשעת שלו איך נתקע לו קטע בראש והדרך היחידה שבה הצליח להפטר ממנו היתה "להדביק" מישהו אחר באותו הקטע.

תופעה זו שייכת לסדרת תופעות של קוגניציות לא רצויות, שנעות ממחשבות פשוטות ולא רצויות (מה שיקרה לכם אם אני אבקש מכם בכל לשון של בקשה עכשיו לא לחשוב על פיל בצבע לבן עם נקודות סגולות) עד למצבים מפריעים ופתולוגיים כמו מחשבות אובססיביות או פלאשבקים טראומטיים. Earworms, שמעתה אקרא להן מנגינות תקועות, הן תופעה יומיומית המוכרת, כפי שציינתי, לרוב האנשים. התופעה מוגדרת בצורה פשוטה: חוסר היכולת להפסיק את המנגינה התקועה בראש. בדרך כלל החוויה לא מציקה במיוחד, לכן אין הרבה התייחסות אליה מבחינה מחקרית. אחד הנסיונות המרכזיים לבחון את התופעה הזו נעשה בפינלנד, שם תושאלו 12 אלף גולשי אינטרנט על מקרים בהם הם חוו גירוי כלשהו שנתקע בראש (לאו דווקא מוזיקלי). 90 אחוזים דיווחו שהם חווים מקרה כזה בכל שבוע. שליש מהנשאלים חווים זאת מדי יום. ובאופן לא מפתיע, סוג הגירוי הכי שכיח הוא מוזיקה, והיא גם דורגה כהכי מציקה.

מעבר למחקר זה, לא נעשו כמעט מחקרים על התופעה. מה שלא מפריע לאנשי מקצוע שונים לטעון, למשל, שמוזיקאים חווים מנגינות תקועות יותר משאר האנשים. או למשל שאנשים הסובלים מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) סובלים יותר מהתופעה (הם גם חווים אותה יותר והיא גם מציקה להם יותר), ולהסיק מכאן ששימוש בתרופות העוזרות להפרעה אובססיבית קומפולסיבית יכול להקל או למנוע מנגינות תקועות. טענות נוספת היא שאורך המנגינה שנתקעת חייב להיות קצר (15 עד 30 שניות), שפרסומות נתקעות יותר מסתם מנגינות, שנשים סובלות ממנגינות תקועות יותר מגברים ועוד. אך למרבית הטענות אלו אין שום ביסוס מחקרי.

למה בכלל חשוב לחקור את התופעה?
יש שתי סיבות לחקור את התופעה. נתחיל מזה שמדובר בתופעה מוזרה בסך הכל. מנגינה שנכנסת "משום מקום" וחוזרת על עצמה וקשה להפטר ממנה? למה שזה יקרה בכלל?המוח שלנו הוא איבר כל כך מורכב ומתוחכם, אז מה גורם לו להתנהג בצורה מוזרה שכזו, ועוד אצל כל כך הרבה אנשים? אם נחקור את התופעה ונרד לשורשיה אולי נזכה בהבנה מהותית על המוח ואיך הוא עובד. זה מוביל אותי לסיבה השניה לחקור את התופעה. ציינתי כבר שאפשר לנסות ולמקם את התופעה על רצף של קוגניציות לא רצויות כאשר בקצה אחד נמצאות קוגניציות לא מזיקות כמו מנגינות תקועות, אך בקצה השני נמצאת קוגניציות מאוד לא רצויות שיכולות מאוד להפריע לאדם הסובל מהן, בין אם אלו מחשבות אובססיביות המאפיינות OCD ובין אם אלו זכרונות מסויטים המופיעים לאחר חוויה טראומטית קשה. אם נחקור קצה אחד של הרצף, אולי נצליח להגיע להבנה טובה יותר של הקצה השני, ובאופן הזה גם למצוא דרכים נוספות וטובות לטפל באותה מצבים ולהקל על הסובלים מהם.

לאחרונה התפרסם מחקר הנערך באנגליה ומנסה לבחון את תופעת המנגינות התקועות בצורה שיטתית. המחקר התחלק לשני חלקים. בחלק הראשון ניגשו החוקרים לאנשים בתחנת רכבת או באוניברסיטה וביקשו מהם למלא שאלון שכל השאלות בו עסקו בתופעה. במחקר השני קיבלו הנבדקים יומנים בהם הם תיעדו את התופעה באופן יומיומי לאורך שבועיים או חודש.

במחקר הראשון כל הנבדקים הכירו את התופעה. מרביתם (כמעט 90 אחוז!) דיווחו שכאשר מנגינה נתקעת, היא נשארת לכמה שעות לפחות. 11 אחוז מהנשאלים אמרו שהמנגינות מציקות להן עד כדי כך שהם לא מסוגלים להתרכז ומאבדים זמן.

הזכרתי קודם את הטענה שמוזיקאים סובלים יותר ממנגינות תקועות. אמנם לא נערך מחקר ספציפי על מוזיקאים אך במחקר הנוכחי ראו שמי שציין שמוזיקה היא תחום חשוב בחייו1 חווה את התופעה כמתמשכת יותר זמן, מציקה יותר וקשה יותר לשלוט בה. זה מעניין מאוד כי זה מראה שקוגניציות שיש להן חשיבות אישית (כמו מנגינה למי שאוהב מוזיקה) מקבלות יותר תשומת לב (לטוב ולרע). אפשר להקביל את זה למחשבות האובססיביות אצל האדם הסובל מ-OCD, אשר נוטות להיות קשורות לדברים החשובים לאדם (נקיון וסדר, למשל).

מה נתקע לנו בראש?
המחקר בדק גם איזה סגנונות מוזיקליים ואיזה חלקים של השיר נוטים יותר להתקע לאנשים בראש. במחקר הראשון התברר שהחלק השכיח ביותר של השיר הוא הפזמון. השיר נוטה להשתנות והוא בדרך כלל אינדיבידואלי (זאת אומרת שבדרך כלל אין מצב ששני אנשים שונים מדווחים על אותו שיר). רוב השירים הם שירי פופ, מה שלא מפתיע, הרי המטרה שלהם היא להיות קליטים… ובניגוד למה שנוטים לחשוב, שכיחות הג'ינגלים שנתקעים בראש לא גבוהה. עוד משהו ששמו לב אליו הוא שתמיד מדובר במנגינה מוכרת. אף אחד מהנבדקים לא סיפר שנתקעה לו מנגינה שהוא לא מכיר בראש. אבל אם כבר דיברנו על מוזיקאים לעומת שאר האוכלוסייה – זה משהו שצריך לבדוק על מוזיקאים. לא אופתע אם מוזיקאים חווים מנגינות חדשות שנתקעות להם בראש, כחלק מתהליך היצירה (ואשמח לתגובות מהמוזיקאים שבכם).
המחקר הראשון בעייתי כי הוא מבקש מאנשים לדווח מהזכרון ולא לדווח על מה שקורה בפועל. לשם כך נערך המחקר השני שתיעד בזמן אמת את המנגינות התקועות. התוצאות מראות תמונה דומה, אך מפורטת יותר. מתוך 269 אפיזודות של מנגינה תקועה, רוב המקרים כללו חלקים שונים של השיר אך כמעט שלושים אחוז מהמקרים כללו שיר שלם.

איך נפטרים מזה?
להפטר משיר תקוע זה קשה. קשה מאוד, כפי שאני יכול להעיד. אנשים שונים פיתחו אסטרטגיות שונות שלא תמיד מצליחות. רוב הנשאלים במחקר סיפרו שהם מנסים לחשוב על שיר אחר או פשוט להתעלם. חלק מנסים להסיח את דעתם עם משהו אחר לגמרי, כמו לשקוע בעבודה או לקרוא ספר (אם כי ממש לא ברור לי למה שזה יעזור) ושני אחוזים מהנבדקים (במחקר הראשון) סיפרו שהם מנסים להתמודד עם זה דרך שתיית אלכוהול. מה הקשר? לא לי הפתרונים.

אז, יש לזה קשר להפרעה טורדנית כפייתית?
קשה להגיע למסקנה חד משמעית לגבי הקשר בין המנגינות התקועות למחשבות הטורדניות ב-OCD (או לקוגניציות לא רצויות אחרות) בעקבות המחקר הזה, פשוט מכיוון שהמחקר נערך על אוכלוסייה כללית ולא בדק אנשים הסובלים מ-OCD באופן ספציפי. מה שכן ברור הוא שבניגוד לאופי הלא נעים של המחשבות הטורדניות, המנגינות התקועות לא נחוות כמשהו שלילי במיוחד. עוד הבדל משמעותי בין מחשבות טורדניות ומנגינות תקועות הוא שהמנגינות נעלמות, בדרך כלל, לאחר כמה שעות או לאחר יום, וכשהן חוזרות, מדובר במנגינה חדשה. המחשבות הטורדניות ב-OCD אינן כאלו, שכן הן חוזרות ונשנות פעמים רבות במהלך היום והתוכן שלהן חוזר על עצמו.

מצד שני, אני לא בטוח שאפשר לשלול כל קשר בין הדברים. עדיין, בשני המקרים מדובר בקוגניציה החודרת לתודעה ומסרבת לעזוב למרות נסיונות להפטר ממנה. אני עדיין חושב שיש מקום להניח שמנגנונים מוחיים דומים עובדים כאן, לפחות בכל הנוגע למידת השליטה בקשב המופנה לקוגניציה. נראה לי שהסיבה להבדלים בין המחשבות הטורדניות למנגינות התקועות היא שהמחשבות הטורדניות קשורות לחלקים נוספים באישיות. חלקים הקשורים בפחדים של האדם (אחרי הכל מדובר בהפרעת חרדה) ולכן הן מקבלות אופי שלילי ועוצמתי יותר. המנגינות התקועות, בסופו של דבר, הן תמימות ומגיעות מבחוץ (הראו, למשל, שמידת החשיפה לשיר משפיעה על הסיכוי שלו להתקע בראש) אך המחשבות הטורדניות הן ממש לא תמימות, והן מגיעות מבפנים. אבל הבסיס הנוירולוגי של החזרתיות ונסיונות השליטה בקוגניציה, בהחלט יכול להיות שזה אותו בסיס. אם נחקור את הבסיס הזה, נפענח איזה חלקים במוח נאבקים עם הלולאה הזו ומה משפיע על מידת ההצלחה שלהם – נוכל אולי לעזור להם במאבק – ומכאן לעזור לאדם הסובל מ-OCD, הפרעת דחק פוסט-טראומטית וכן הלאה.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

  1. מה שאני בהחלט יכול לומר על עצמי []