ארכיון תגיות: OCD

לנסות להכנס לראש הכפייתי

הנה וידאו שהוכן על ידי דניאל ברק וטל שוויגר ממקאן-אריקסון עבור ארגון ה-OCD הבינלאומי:

קצר, נכון?

הרעיון העומד מאחורי הסרטון יפה ומעניין. הוא קצר מכדי שתספיקו באמת לקרוא את הכתוב, וכדי שתוכלו לקרוא תצטרכו להקליק שוב ושוב על כפתור הנגינה ולראות את הסרט מחדש (או לעצור אותו ממש מהר). בדרך זו מבקשים יוצרי הסרט לתת לגולש תחושה של לפחות חלק אחד מהחיים עם הפרעה טורדנית-כפייתית, או OCD.

כאמור, הרעיון יפה וחשוב. אני בעד להעלות את המודעות להפרעות ומחלות נפשיות אצל מי שאינם סובלים מהן. אבל לדעתי הסרטון הזה מפספס נקודה מהותית ב-OCD. היופי הוא שאפשר לנצל את הפספוס הזה כדי להאיר את אותה נקודה.

הסרטון מנסה להדגים לגולש איך זה מרגיש לחזור על אותה פעולה שוב ושוב. אחד התסמינים המוכרים ביותר של הפרעה טורדנית-כפייתית הוא ביצוע כפייתי של פעולות. הדוגמה הכי מוכרת היא רחיצת ידיים חוזרת ונשנית. דוגמה אחרת היא לכבות ולהדליק את האור שוב ושוב. אי אפשר שלא להזכיר את הסרט "הכי טוב שיש" שבמרכזו סופר הסובל מ-OCD:

אבל יש הבדל משמעותי בין לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ב-OCD לבין הרצת הסרט שוב ושוב כדי לראות מה כתוב בו. כשאתם, הצופים, מריצים את הסרט שוב ושוב כדי להצליח לקרוא את כל הטקסט, אתם עושים זאת מכיוון שבפעם הראשונה לא הספקתם לקרוא. וכך גם בפעם השניה ושלישית וכן הלאה. בכל פעם אתם קופצים עם העין לסוף החלק שכן הצלחתם לקרוא וכך מצליחים לקרוא את הכל. וברגע שקראתם את כל המשפט, אפשר לשכוח מהסרט, לסגור את החלון בו הוא נמצא ולהמשיך הלאה.

לא כך הדבר כשמדובר בפעולה כפייתית. כאשר אדם בעל OCD מדליק ומכבה את האור עשר פעמים לפני שהוא יוצא מהבית, הוא לא עושה זאת משום שפעם הראשונה הוא לא הצליח לכבות את האור כמו שצריך. ואחרי שיעשה זאת עשר פעמים, יכול להיות שהוא יחוש את הצורך לעשות זאת עוד עשר פעמים. גם האדם שרוחץ את ידיו שוב ושוב לא עושה זאת כי הפעם הראשונה לא הצליחה או לא השאירה אותו מספיק נקי.

כל זה נוגע באחד המאפיינים הבולטים ביותר של OCD לעומת הפרעות נפשיות אחרות. זוהי הפרעה שהינה אגו-דיסטונית, זאת אומרת שהאדם מזהה שההתנהגות שלו (והמחשבות הטורדניות גם) הינה מוגזמת או מוזרה. האדם שרוחץ את ידיו באופן בלתי פוסק יודע שאין בזה צורך. הוא יודע שמספיקה פעם אחת, אבל הוא עדיין חש צורך בלתי נשלט להמשיך ולרחוץ את הידיים. למעשה, אם האדם מתנהג כך ולא מזהה את המוּזרות וההגזמה שבפעולותיו הוא לא יאובחן עם OCD1.

אם כך, הסרטון שבתחילת הפוסט יכול להעביר אולי את ההרגשה הבסיסית של הצורך בללחוץ שוב ושוב על כפתור, אבל שם זה נעצר. הוא לא מסוגל להעביר את תחושת המצוקה הנלווית להתנהגות הכפייתית, ולא פחות חשוב – את תחושת חוסר התוחלת המתלווה אליה. אני לא יודע אם סרט כלשהו יכול לעשות זאת. ואולי טוב שכך.

משהו קטן ולא קשור: בבר הצידי, שם משמאל למעלה מתחת לתיבת החיפוש, הוספתי ספירה לאחור ליום שבו אתחיל סוף כל סוף את ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. זה ייצא קצת יותר משנה אחרי שקיבלתי באופן רשמי את התואר השני, ובאופן מפתיע זה לא נחשב למרווח זמן גדול מי-יודע-מה. בכל אופן, יפה שעה אחת קודם.

(למי שמעוניין לקרוא עוד על OCD, אני ממליץ על שני הפוסטים של ד"ר ירדן לוינסקי בנושא: מבוא לאובססיה חלק ראשון וחלק שני).

  1. אלא אם מדובר בילד []

להכחיד את הפחד

פחד הוא אחד מהרגשות הקמאיים ביותר שלנו. הוא מלווה אותנו משחר קיומנו, ולא רק אותנו, אלא את שאר שותפינו לעולם החי. הפחד קשור באופן הדוק לפעילותו של אזור במוח הקרוי אמיגדלה. איזור זה, שקיבל את שמו מצורתו שהיא כצורת השקד, הוא חלק מהמערכת הלימבית שאחראית בעיקר על עיבוד רגשות וזכרונות. זוהי אחת המערכות המוקדמות ביותר שהתפתחו באבולוציה של מערכת העצבים אצל בעלי החוליות, ולכן הפחד הוא אכן אחד הרגשות המוקדמים שהתפתחו בעולם החי. ולא בכדי, שכן מי שחי ללא פחד, סופו לסיים את חייו מהר מאוד. גם בעולם המוגן יחסית שלנו, אך במיוחד בעולם הפראי שבו התפתחו בעלי החיים ובתוכם גם בני האדם. היום שבו התרחשה למידת הפחד הראשונה, כאשר בעל חיים מסוים למד שניצבת מולו סכנה שעליו להזהר ממנה אם חייו יקרים לו היה יום חשוב באבולוציה.
להמשיך לקרוא להכחיד את הפחד

השיר הזה לא יוצא לי מהראש!

בימים האחרונים תקועה לי מנגינה מסוימת בראש. מה זה תקועה? כמו החרב אקסקליבר הממתינה בסלע לאדם הראוי למלוכה. זו נעימה בסגנון ימי-ביניימי, משהו שאולי הייתי מצפה למצוא בסרט שייקספירי של קנת' בראנה. היא מתנגנת לי הלוך ושוב בראש, מפורטת להפליא, מלודית מאוד. אני יודע שאני מכיר אותה, אבל לא מצליח להזכר מאיפה. בהתחלה זה שיגע אותי שלא הצלחתי להזכר מאיפה אני מכיר אותה. אחר כך השתגעתי פשוט מהעובדה שהיא לא נעלמת וממשיכה להתנגן שוב ושוב ושוב ושוב…

התופעה הזו ודאי מוכרת לרוב (אם לא לכל) הקוראים. קטע מוזיקלי, בדרך כלל מוכר, נתקע לכם בראש. לא חשוב אם אתם בהרצאה, פגישת עבודה, באמצע הפקק או באמצע הסקס – הקטע נכנס ומתנגן בלולאה אינסופית. עד שהוא מתחלף באחר. למה זה קורה? האם אנחנו כולנו סובלים מהזיות קול?

סביר להניח שלא, ושיש הסבר טוב יותר לתופעה הזו. כך או כך, עושה רושם שזו תופעה הפוקדת אנשים רבים. כמי שאוהב מוזיקה ואוהב לערוך מיקסטייפים (כפי שיעיד הבלוג הראשון שלי, לטאת האמבט) ביקשתי מאנשים בטוויטר לספר לי אם תקוע להם שיר בנקודת זמן מסוימת, ואם כן אז מהו. מהשירים שאספתי הרכבתי מיקסטייפ בן כשעה המהווה ייצוג ארעי לחלוטין של שירים שנתקעו לאנשים שונים בראש בנקודות זמן שונות. תוכלו להקשיב למיקסטייפ כאן תוך כדי הקריאה. אם תרצו עוד פרטים על השירים ו/או האנשים שהשתתפו – גשו לעמוד המיקסטייפ בלטאת האמבט.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

התופעה הזו של שיר-שנתקע-בראש נקראת בעגה המקצועית earworm, מהמקור הגרמני Ohrwurm. זו תופעה מוכרת מאוד וממש לא מאפיינת רק את החיים המודרניים (בהם נחשפים כל הזמן למוזיקה ממקורות שונים). ראו למשל, את הטקסט הזה של מארק טווין, אשר מתאר בצורה הייחודית והמשעשעת שלו איך נתקע לו קטע בראש והדרך היחידה שבה הצליח להפטר ממנו היתה "להדביק" מישהו אחר באותו הקטע.

תופעה זו שייכת לסדרת תופעות של קוגניציות לא רצויות, שנעות ממחשבות פשוטות ולא רצויות (מה שיקרה לכם אם אני אבקש מכם בכל לשון של בקשה עכשיו לא לחשוב על פיל בצבע לבן עם נקודות סגולות) עד למצבים מפריעים ופתולוגיים כמו מחשבות אובססיביות או פלאשבקים טראומטיים. Earworms, שמעתה אקרא להן מנגינות תקועות, הן תופעה יומיומית המוכרת, כפי שציינתי, לרוב האנשים. התופעה מוגדרת בצורה פשוטה: חוסר היכולת להפסיק את המנגינה התקועה בראש. בדרך כלל החוויה לא מציקה במיוחד, לכן אין הרבה התייחסות אליה מבחינה מחקרית. אחד הנסיונות המרכזיים לבחון את התופעה הזו נעשה בפינלנד, שם תושאלו 12 אלף גולשי אינטרנט על מקרים בהם הם חוו גירוי כלשהו שנתקע בראש (לאו דווקא מוזיקלי). 90 אחוזים דיווחו שהם חווים מקרה כזה בכל שבוע. שליש מהנשאלים חווים זאת מדי יום. ובאופן לא מפתיע, סוג הגירוי הכי שכיח הוא מוזיקה, והיא גם דורגה כהכי מציקה.

מעבר למחקר זה, לא נעשו כמעט מחקרים על התופעה. מה שלא מפריע לאנשי מקצוע שונים לטעון, למשל, שמוזיקאים חווים מנגינות תקועות יותר משאר האנשים. או למשל שאנשים הסובלים מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) סובלים יותר מהתופעה (הם גם חווים אותה יותר והיא גם מציקה להם יותר), ולהסיק מכאן ששימוש בתרופות העוזרות להפרעה אובססיבית קומפולסיבית יכול להקל או למנוע מנגינות תקועות. טענות נוספת היא שאורך המנגינה שנתקעת חייב להיות קצר (15 עד 30 שניות), שפרסומות נתקעות יותר מסתם מנגינות, שנשים סובלות ממנגינות תקועות יותר מגברים ועוד. אך למרבית הטענות אלו אין שום ביסוס מחקרי.

למה בכלל חשוב לחקור את התופעה?
יש שתי סיבות לחקור את התופעה. נתחיל מזה שמדובר בתופעה מוזרה בסך הכל. מנגינה שנכנסת "משום מקום" וחוזרת על עצמה וקשה להפטר ממנה? למה שזה יקרה בכלל?המוח שלנו הוא איבר כל כך מורכב ומתוחכם, אז מה גורם לו להתנהג בצורה מוזרה שכזו, ועוד אצל כל כך הרבה אנשים? אם נחקור את התופעה ונרד לשורשיה אולי נזכה בהבנה מהותית על המוח ואיך הוא עובד. זה מוביל אותי לסיבה השניה לחקור את התופעה. ציינתי כבר שאפשר לנסות ולמקם את התופעה על רצף של קוגניציות לא רצויות כאשר בקצה אחד נמצאות קוגניציות לא מזיקות כמו מנגינות תקועות, אך בקצה השני נמצאת קוגניציות מאוד לא רצויות שיכולות מאוד להפריע לאדם הסובל מהן, בין אם אלו מחשבות אובססיביות המאפיינות OCD ובין אם אלו זכרונות מסויטים המופיעים לאחר חוויה טראומטית קשה. אם נחקור קצה אחד של הרצף, אולי נצליח להגיע להבנה טובה יותר של הקצה השני, ובאופן הזה גם למצוא דרכים נוספות וטובות לטפל באותה מצבים ולהקל על הסובלים מהם.

לאחרונה התפרסם מחקר הנערך באנגליה ומנסה לבחון את תופעת המנגינות התקועות בצורה שיטתית. המחקר התחלק לשני חלקים. בחלק הראשון ניגשו החוקרים לאנשים בתחנת רכבת או באוניברסיטה וביקשו מהם למלא שאלון שכל השאלות בו עסקו בתופעה. במחקר השני קיבלו הנבדקים יומנים בהם הם תיעדו את התופעה באופן יומיומי לאורך שבועיים או חודש.

במחקר הראשון כל הנבדקים הכירו את התופעה. מרביתם (כמעט 90 אחוז!) דיווחו שכאשר מנגינה נתקעת, היא נשארת לכמה שעות לפחות. 11 אחוז מהנשאלים אמרו שהמנגינות מציקות להן עד כדי כך שהם לא מסוגלים להתרכז ומאבדים זמן.

הזכרתי קודם את הטענה שמוזיקאים סובלים יותר ממנגינות תקועות. אמנם לא נערך מחקר ספציפי על מוזיקאים אך במחקר הנוכחי ראו שמי שציין שמוזיקה היא תחום חשוב בחייו1 חווה את התופעה כמתמשכת יותר זמן, מציקה יותר וקשה יותר לשלוט בה. זה מעניין מאוד כי זה מראה שקוגניציות שיש להן חשיבות אישית (כמו מנגינה למי שאוהב מוזיקה) מקבלות יותר תשומת לב (לטוב ולרע). אפשר להקביל את זה למחשבות האובססיביות אצל האדם הסובל מ-OCD, אשר נוטות להיות קשורות לדברים החשובים לאדם (נקיון וסדר, למשל).

מה נתקע לנו בראש?
המחקר בדק גם איזה סגנונות מוזיקליים ואיזה חלקים של השיר נוטים יותר להתקע לאנשים בראש. במחקר הראשון התברר שהחלק השכיח ביותר של השיר הוא הפזמון. השיר נוטה להשתנות והוא בדרך כלל אינדיבידואלי (זאת אומרת שבדרך כלל אין מצב ששני אנשים שונים מדווחים על אותו שיר). רוב השירים הם שירי פופ, מה שלא מפתיע, הרי המטרה שלהם היא להיות קליטים… ובניגוד למה שנוטים לחשוב, שכיחות הג'ינגלים שנתקעים בראש לא גבוהה. עוד משהו ששמו לב אליו הוא שתמיד מדובר במנגינה מוכרת. אף אחד מהנבדקים לא סיפר שנתקעה לו מנגינה שהוא לא מכיר בראש. אבל אם כבר דיברנו על מוזיקאים לעומת שאר האוכלוסייה – זה משהו שצריך לבדוק על מוזיקאים. לא אופתע אם מוזיקאים חווים מנגינות חדשות שנתקעות להם בראש, כחלק מתהליך היצירה (ואשמח לתגובות מהמוזיקאים שבכם).
המחקר הראשון בעייתי כי הוא מבקש מאנשים לדווח מהזכרון ולא לדווח על מה שקורה בפועל. לשם כך נערך המחקר השני שתיעד בזמן אמת את המנגינות התקועות. התוצאות מראות תמונה דומה, אך מפורטת יותר. מתוך 269 אפיזודות של מנגינה תקועה, רוב המקרים כללו חלקים שונים של השיר אך כמעט שלושים אחוז מהמקרים כללו שיר שלם.

איך נפטרים מזה?
להפטר משיר תקוע זה קשה. קשה מאוד, כפי שאני יכול להעיד. אנשים שונים פיתחו אסטרטגיות שונות שלא תמיד מצליחות. רוב הנשאלים במחקר סיפרו שהם מנסים לחשוב על שיר אחר או פשוט להתעלם. חלק מנסים להסיח את דעתם עם משהו אחר לגמרי, כמו לשקוע בעבודה או לקרוא ספר (אם כי ממש לא ברור לי למה שזה יעזור) ושני אחוזים מהנבדקים (במחקר הראשון) סיפרו שהם מנסים להתמודד עם זה דרך שתיית אלכוהול. מה הקשר? לא לי הפתרונים.

אז, יש לזה קשר להפרעה טורדנית כפייתית?
קשה להגיע למסקנה חד משמעית לגבי הקשר בין המנגינות התקועות למחשבות הטורדניות ב-OCD (או לקוגניציות לא רצויות אחרות) בעקבות המחקר הזה, פשוט מכיוון שהמחקר נערך על אוכלוסייה כללית ולא בדק אנשים הסובלים מ-OCD באופן ספציפי. מה שכן ברור הוא שבניגוד לאופי הלא נעים של המחשבות הטורדניות, המנגינות התקועות לא נחוות כמשהו שלילי במיוחד. עוד הבדל משמעותי בין מחשבות טורדניות ומנגינות תקועות הוא שהמנגינות נעלמות, בדרך כלל, לאחר כמה שעות או לאחר יום, וכשהן חוזרות, מדובר במנגינה חדשה. המחשבות הטורדניות ב-OCD אינן כאלו, שכן הן חוזרות ונשנות פעמים רבות במהלך היום והתוכן שלהן חוזר על עצמו.

מצד שני, אני לא בטוח שאפשר לשלול כל קשר בין הדברים. עדיין, בשני המקרים מדובר בקוגניציה החודרת לתודעה ומסרבת לעזוב למרות נסיונות להפטר ממנה. אני עדיין חושב שיש מקום להניח שמנגנונים מוחיים דומים עובדים כאן, לפחות בכל הנוגע למידת השליטה בקשב המופנה לקוגניציה. נראה לי שהסיבה להבדלים בין המחשבות הטורדניות למנגינות התקועות היא שהמחשבות הטורדניות קשורות לחלקים נוספים באישיות. חלקים הקשורים בפחדים של האדם (אחרי הכל מדובר בהפרעת חרדה) ולכן הן מקבלות אופי שלילי ועוצמתי יותר. המנגינות התקועות, בסופו של דבר, הן תמימות ומגיעות מבחוץ (הראו, למשל, שמידת החשיפה לשיר משפיעה על הסיכוי שלו להתקע בראש) אך המחשבות הטורדניות הן ממש לא תמימות, והן מגיעות מבפנים. אבל הבסיס הנוירולוגי של החזרתיות ונסיונות השליטה בקוגניציה, בהחלט יכול להיות שזה אותו בסיס. אם נחקור את הבסיס הזה, נפענח איזה חלקים במוח נאבקים עם הלולאה הזו ומה משפיע על מידת ההצלחה שלהם – נוכל אולי לעזור להם במאבק – ומכאן לעזור לאדם הסובל מ-OCD, הפרעת דחק פוסט-טראומטית וכן הלאה.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

  1. מה שאני בהחלט יכול לומר על עצמי []