על פסיכולוגיה ומה שמסביב
בשבוע שעבר קיבלתי את ההודעה הרשמית שהתקבלתי לדוקטורט. כמובן שהתגובה הראשונה שלי היתה שמחה מהולה בחרדה.
משהו כזה:
כך או כך, הלימודים יתחילו אחרי החגים, אבל המחקר עצמו כבר קורם עור וגידים ויתחיל ממש בקרוב, וחשבתי לעצמי שזה זמן מתאים לספר כאן על המחקר. הפוסט הזה מבוסס על הצעת המחקר שהגשתי עם ההרשמה לדוקטורט. כמקובל, זו הצעה ראשונית שהוגשה כמעין הצהרת כוונות. השלב הבא הוא שההצעה צריכה לעבור שיפוט אקדמי וייתכן ותעבור עוד תיקונים ושינויים אבל מכאן אני יוצא לדרך.
ברוכים השבים לסדרת הפוסטים על תיאוריית ההתקשרות. זוהי מבחינתי סדרה פתוחה של פוסטים – זאת אומרת שאני עוד לא יודע מה ייכתב וכמה חלקים יהיו לה. אני כותב אותה בעיקר כחלק מהלמידה וההעמקה שלי לתיאורייה הזו שתופסת יותר ויותר מקום בחשיבה הקלינית שלי, ואני שמח לשמוע מעוד אנשים שמתעניינים לשמוע עליה יותר. לכן אני גם מזמין אתכם, הקוראים, להגיב בתחתית הפוסט ולשתף מה חשבתם על הפוסטים, לשאול שאלות ולהציע נושאים הקשורים לתחום ומעניין אתכם להכיר.
בפוסט הראשון הצגתי את ג'ון בולבי, ה"אבא" של התיאורייה. הפוסט השני הסביר מדוע נוצרה וקיימת מערכת ההתקשרות ומה המשמעות שלה להתפתחות הילד והמבוגר. בפוסט השני גם הכרנו את ההמשגה של בסיס בטוח המאפשר לילד לחקור את העולם ואת החשיבות של תקשורת מילולית ולא-מילולית לביסוס תחושת הבטחון אצל הילד. הפוסט הנוכחי יעסוק בפיתוח מאוד חשוב של מארי איינסוורת', ה"אמא" של התיאורייה, אם תרצו – דפוסי ההתקשרות.
ברוכים השבים. זהו הפוסט השני מתוך סדרה של אני-לא-יודע-כמה פוסטים שיעסקו בתיאוריית ההתקשרות. הפוסט הקודם היה מבוא כללי על ג'ון בולבי, הפסיכואנליטיקאי שהביא את תיאוריית ההתקשרות לעולם וטיפח אותה. בפוסט הזה אתחיל להכנס לעקרונות התיאורייה, כבסיס לדיוני המשך על התקשרות במהלך החיים.
אחד הדברים האהובים עלי ביותר במסגרת העיסוק בפסיכולוגיה, הוא שזה מקצוע שתמיד יש בו מה ללמוד. זה לא שאחרי שסיימת תואר שני אתה יודע הכל. זה לא שאחרי שסיימת התמחות אתה יודע הכל. תמיד יש עוד משהו להכיר, ללמוד, להתנסות בו.
עוד במהלך ההתמחות שלי בפסיכולוגיה קלינית התחלתי להתעניין בתיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) ובשנה האחרונה נכנסתי יותר ויותר לעולם הזה של תיאוריית ההתקשרות – הן בקריאה והן בפרקטיקה הטיפולית.
למי שלא מכיר, על רגל אחת, תיאוריית ההתקשרות היא תיאוריה פסיכולוגית שבוחנת כיצד אופנויות התקשורת והקשר בין הורה לילדו מבנים את התפיסה של הילד את העולם החברתי ואת תפיסתו העצמית, ומכאן למעשה משפיע על התפתחותו "מהעריסה עד לקבר". היא רלוונטית להבנה שלנו את עולם הילדים, את עולם היחסים הבוגרים ועוד ועוד. זהו תחום ענק ומרתק, ואין שום סיכוי לסכם אותו בפוסט או שניים, ולכן אני מתחיל כאן סדרה של פוסטים שאני עוד לא יודע לאן תגיע ואיך תיגמר. אתם מוזמנים לקחת אוויר ולצעוד איתי בקצב שיתבסס עם הזמן.
לכאורה, התשובה לשאלה שבכותרת צריכה להיות פשוטה, משהו בסגנון של "שכל אחד יספר לילד מה שהוא חושב בעצמו". אבל המציאות שבה אנחנו חיים מורכבת יותר, בעיקר במדינה שבה הדת נוכחת מאוד בחיי הילדים – דרך החברים, מסגרות החינוך והתרבות בכלל. וכך, ככל שההורים מנסים להתעלם מהנושא, הילד לעתים מתקיל עם שאלות או אפילו דרישות לקיום מצווה כזו או אחרת שלמד בגן או בית הספר. במשפחות שבהן ההורים מאמינים, הדילמה לכאורה פשוטה יותר – אין סתירה בין האמונה של ההורה למה שהילד מביא עמו. למה לכאורה? כי עדיין יכולים להיות פערים בין התפיסה והאמונה של ההורים לזו של סבא וסבתא, או של הורים אחרים בשכונה או בכיתה, ואפילו בין ההורים לבין עצמם. במשפחות חילוניות, ובעיקר אתאיסטיות, הפערים בין הבית לסביבה בולטים יותר.
אז מה עושים? איך להתמודד עם ילד שבא הביתה ומספר שאלוהים אמר שאסור לנסוע בשבת אבל אתם ממש רוצים ללכת לים? או שמסרב בתוקף שתאכלו ספגטי בולונייז עם פרמזן ונכנס לחרדה מפני מה שיקרה לכם? מצד אחד, אתם רוצים לחנך את הילד על פי האמונה שלכם; מצד שני, אתם רוצים לנהל שיחה כזו בצורה רגישה, שלא תבלבל את הילד או תכניס אותו ללחץ.
מה ילדים מבינים על אלוהים?
אלוהים הוא מושג סופר-מופשט. בינינו, גם המבוגרים לא תמיד יודעים להסביר אותו. לכל מסורת יש וריאציה קצת שונה והסברים שונים על המעורבות של אלוהים בחיינו (אם בכלל). כך או כך, בתרבות שבה אנו חיים, אלוהים מתואר לרוב כישות כל-יכולה ונוכחת-בכל-מקום; מישהו שיודע הכל, גם את הדברים הכמוסים שבנפשנו; ומישהו ששופט, לעתים באלימות.
במידה כזו או אחרת, ילדים נולדים לתוך עולם שיש בו ישות כזו בדיוק – ההורה. תינוק נולד לתוך העולם כשהוא עוד לא מסוגל לתפוס את עצמו ואת הסביבה, ומבחינתו יש אותו וזהו. ההורה המטפל בו – בין אם זו אמא או אבא – עוד לא נתפס כישות נפרדת ושלמה אך הוא מקיים את התינוק ומהווה עבורו כמו-אלוהים – הוא נוכח, הוא יודע מה עובר על התינוק (קר לו? הוא רטוב? הוא רעב?), הוא מעניק לו מה שהוא צריך. ייתכן שהחוויה המכוננת הזו היא זו שתרמה עם הזמן להתפתחות המושג האלוהי.
כך או כך, להבין מה זה אלוהים (או כח עליון או חיבור לעולם איך שלא נקרא לזה) ברמה הפילוסופית זה דבר אחד, וברמה הפרקטית זה דבר אחר. בגיל הרך ילדים שומעים סיפורים על אלוהים, על דת ועל מצוות. זה המקום שבו דילמות וחיכוכים יכולים להתחיל.
אם אני לא מאמין באלוהים, האם בכל זאת לומר לילד שאלוהים קיים?
לעתים אנחנו לא רוצים לבלבל את הילד ולסתור את מה שנאמר לו בגן או בבית הספר, ולכן יש הורים שאולי לא ישתפו את הילדים בדעה שלהם לגבי אי-קיומו של אלוהים. לדעתי זו טעות. הרי לכם כהורים יש דעה לגבי אלוהים ומותר לכם להחזיק בה. לספר לילד שיש אלוהים למרות שאתם בטוחים שאין – זה פשוט לא יעבוד לאורך זמן ואני מאמין שילדים ירגישו בזה. זה לא אותו דבר כמו לספר לילד שיש פייה שבאה לקחת את השיניים שנפלו לו בלילה ומשאירה לו מתנה. פיית השיניים היא שקר לבן, חמוד ובלתי מזיק, ובעיקר – נקודתי. אלוהים זה קונספט גדול שמקיף את כל תחומי החיים ולכן עלול להיווצר כאן דיסוננס לא נוח עבורנו ההורים, ובמוקדם או במאוחר – הילד ירגיש בזה.
לכל אחד מותר להחזיק בדעה משלו
אם יש דבר אחד שתיקחו מהפוסט הזה, אני רוצה שהוא יהיה המשפט הזה. לכל אחד מותר להחזיק בדעה משלו. בהקשר הזה אין דעה אסורה. זה המסר הכי חשוב שאתם יכולים להנחיל לילדים שלכם בשיחה על אלוהים. בסופו של דבר, אנחנו לא באמת יודעים מה נכון או לא, אלא מאמינים בדבר כזה או אחר. אני חושב שדרך המלך טמונה ביכולת שלנו ההורים לומר – בכנות – שיש אנשים שמאמינים באלוהים ויש אנשים שמאמינים שאין אלוהים, וגם זה וגם זה בסדר. אם יש סתירה בין מה שהילד חושב למה שאתם חושבים (וזה לא משנה אם אתם מאמינים והוא לא או להפך) – לא כדאי לומר לו שהוא חייב לחשוב כמוכם או שהוא טועה. עדיף לומר לו שזה בסדר, מותר לו לחשוב כמו שהוא חושב, ושאתם חושבים אחרת. אפשר גם לפתוח בשיחה או סדרת שיחות שבה תנסו לשכנע אחד את השני – אך מתוך מטרה לנהל דיאלוג פתוח בין שני צדדים ששומעים זה את זה – כך תלמדו את הילד להטיל ספק, לשמוע דעות שונות ובעיקר תתנו לו תחושה שהדעה שלו נחשבת ונשמעת, גם אם לא מתקבלת.
אבל מה אם הוא מתעקש שנתחיל להפריד בשר וחלב או לא נשתמש בחשמל בשבת?
צריך להבדיל בין אמונה לבין ציפייה להתנהגות. אם וכאשר הילד מתחיל לדרוש התנהגות כזו או אחרת שאתם לא מעוניינים בה, אתם יכולים להציב גבול – בכל זאת אתם ההורים. במקרה כזה הייתי מנסח אמירה שמכבדת את דעתו של הילד אך מציינת את הגבול שלכם כהורים שאחראים על הבית. דוגמה: "זה נכון שאלוהים של היהודים לא מרשה לאכול בשר וחלב ביחד, וזה בסדר. אבל אני לא מאמין בו ולכן אני אמשיך לאכול בשר וחלב, ובבית הזה לא נעשה הפרדה מיוחדת". אם הילד מתעקש לשמור על ההפרדה בעצמו, לא הייתי נכנס לו לצלחת. באותה שיחה הייתי מדבר עם הילד על כך שיש עוד אלוהים מכל מיני סוגים בכל מיני ארצות ותרבויות, ושחלק מהם מרשים לאכול בשר וחלב (או לנסוע בשבת או ללבוש שרוול קצר). כך תציגו בפני הילדים את עובדת קיומן של תרבויות ואמונות אחרות ושכולן לגיטימיות.
ובעיקר, תנשמו ותנו לזמן לעשות את שלו
ילדים הם יצורים הפכפכים ומושפעים מהרבה דברים. אם הילד מתחיל לדבר על דת ומצוות, תנו לו לדבר ותסבירו את דעתכם אבל אל תכנסו ללחץ – זה לא שהוא עובר למאה שערים. גם להפך – אם אתם מאמינים והילד אומר שהוא לא, אל תכנסו ללחץ – הוא עוד לא מתפקר לכם. מי יודע במה הוא יאמין ומה הוא יחשוב בעוד שבוע, חודש או שנה?
רגישות וכבוד
לסיכומו של עניין, השיחה הזו צריכה להתנהל ברוגע ועם הרבה כבוד לכל הצדדים. כשאנחנו מדברים עם הילדים על נושאים מורכבים ורגישים, שלא תמיד אנחנו מבינים עד הסוף (וגם אם אנחנו חושבים שאנחנו כן), עלינו לזכור שאנחנו הבוגרים והילדים הם הילדים ולרוב הם מתבלבלים יותר בקלות מאתנו, ושעמוק בפנים הם זקוקים לאישור שלנו. לא תמיד הם יודעים איך לבחור בין סטים שונים של אמונה שהם נחשפים אליהם ולא יודעים למי "להאמין". תנו להם את הזמן והכבוד, הסבירו להם שאין שחור-לבן ויש הרבה מקום לדעות שונות באמצע הדרך, ובעיקר – מותר להם לחשוב אחרת מילדים אחרים, מהמורה או הגננת וגם מכם. זה שיעור חשוב לחיים.
* רוצים לקרוא עוד על איך לדבר עם ילדים? נסו את איך ללמד את הילדים שלנו לא לשקר?
** הפוסט מבוסס על הראיון הזה שנתתי למאקו **
