אחרי שיכבו הלהבות – להתמודד עם פוסט-טראומה

במהלך הערב של השריפה הגדולה בכרמל התחילה לנקר לי בראש מחשבה על מה שיקרה אחרי שהלהבות יעלמו. אחרי ששאריות האפר ינוקו והחיים יחזרו למסלולם הרגיל. מה יקרה לכל האנשים שחוו את השריפה הזו ממקור ראשון או שני. כיצד ייראו החיים של כל מי שנאלצו להתפנות מבתיהם או לחיות בחרדה שאולי עוד שעה, עוד שעתיים, האש תתקרב אליהם והם ייאלצו להתפנות. וזה גרם לי לחשוב על כל העוסקים בפסיכולוגיה וטיפול שם באיזור. אנשי השירות הפסיכולוגי החינוכי שיצטרכו להכנס לבתי הספר כשהלימודים יתחדשו ולעזור לתלמידים ולמורים להתמודד עם מה שעברו, אנשי הפסיכולוגיה הציבורית שיתנו מענה לקהל וכן הלאה. שהרי אין לי ספק שמדובר באירוע מחריד ומפחיד כל כך, שאחריו נוכל למצוא לא מעט מקרים של פוסט-טראומה.
כי אחרי שיכבו הלהבות, תתחיל העבודה האמיתית של השיקום.

מהי טראומה ופוסט-טראומה

כשאני אומר פוסט-טראומה אני מתכוון למעשה להפרעת דחק פוסט-טראומטית, או באנגלית Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD). מדובר בהפרעה מוכרת מאוד שהתחילה להתאפיין וליצור עניין אצל העוסקים בטיפול אחרי מלחמות המאה העשרים, כאשר חיילים רבים חזרו משדה הקרב עם סימפטומים שונים שנבעו מהחשיפה לקרב. לכן ההפרעה מוכרת ביום-יום גם כהלם קרב.

הפרעת דחק פוסט טראומטית נחווית תמיד כתגובה לאירוע טראומטי שבמהלכו נחווה פחד עמוק של אימה, חוסר אונים או חשש לפגיעה. כמו שאפשר להבין משמה של ההפרעה, היא מגיעה אחרי האירוע, לעתים תוך כמה ימים ולעתים אחרי כמה שבועות ואפילו כמה חודשים. חשוב לזכור את הנקודה הזו ולהבין שגם אם לכאורה נראה שאין בעיה בימים הראשונים שאחרי האירוע, יכולים להתפתח תסמינים פוסט-טראומטיים בשלב מאוחר יותר (בדרך כלל עד חצי שנה לאחר המאורע).

כיצד נחווית פוסט-טראומה

פוסט-טראומה נחווית בכמה צורות ויש לה תסמינים המשתנים מאדם לאדם. באופן עקרוני, התסמינים נחלקים לשלוש קבוצות:

1. לחיות מחדש את הטראומה: תסמינים שבהם האדם חי מחדש את מה שקרה, דרך חלומות חוזרים ונשנים או פלאשבקים. כך למשל במקרה של השריפה אפשר בקלות לחשוב על אנשים שמדי לילה חולמים על אש ועל החוויות האישיות שלהם מהשריפה, או חווים פלאשבקים שבהם באמצע היום, ללא התרעה, הם חווים זכרונות מאוד ברורים וחיים מהאירוע. עוד דרך שבה הטראומה חוזרת לתודעה היא על ידי מחשבות טורדניות הקשורות לטראומה. במקרה הזה אני יכול לחשוב על מחשבות בלתי פוסקות על אש ואיך להזהר מאש (אפילו מחשבות שלכאורה אינן קשורות למה שקרה, כמו עיסוק ביתר בהאם כיביתי את הגז וכדומה). אצל ילדים אפשר לא פעם לראות שהם עוסקים במשחק שמשחזר את האירוע. חשבו למשל על ילד שמשחק בחיילי צעצוע ויוצר סצינה של מלחמה באש או פינוי בתים.

2. תסמינים של המנעות: הפחד הגדול שליווה את הטראומה ונשאר גם לאחריה גורם לאדם להמנע מגירויים שעלולים להזכיר לו את הטראומה. הוא לא ירצה לדבר על הטראומה או להסתובב במקומות שמזכירים לו אותה. במקרה הנוכחי זה יכול להתבטא גם בהמנעות מאש (אדם שיפחד להתקרב לכיריים פועלות, למשל). ההימנעות עלולה להתבטא גם כלפי דברים שאינם קשורים לטראומה. אנשים רבים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מתחילים להמנע מפעילויות שהיו חשובות להם ומהנות עבורם בעבר. לדוגמה, אדם שמפסיק ללכת למפגשים חברתיים קבועים, ילדים שלא רוצים ללכת לחברים או לחוגים שהם אוהבים. ההימנעות הזו מאפשרת להם להשאר באיזור מאוד בטוח (הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית).

אספקט נוסף של ההימנעות הוא קהות רגשית. אפשר לראות אצל אנשים עם פוסט-טראומה אובדן של היכולת להנות מדברים, תחושה של קהות רגשית ושל רגשות מאוד שטוחים, לעתים עד לכדי אפאתיות.
ולסיום, קושי לזכור את המאורע או דברים הקשורים אליו, גם יכולים להיכלל בתסמיני ההימענות.

3. עוררות מוגברת: כשאנחנו במצב של סכנה, החושים שלנו מתחדדים ואנחנו נמצאים במצב של עוררות יתר. זה בריא וחשוב כשאנחנו בסכנה מיידית וצריכים להיות חדים ותגובתיים, אבל זו בעיה כשעוררות היתר נמשכת הרבה אחרי שהאירוע הסתיים. אנשים הסובלים מפוסט-טראומה עם עוררות יתר נבהלים מאוד בקלות, הם קופצים בבהלה למשמע רעשים – בעיקר כאלו הקשורים איכשהו לטראומה (אני בטוח שהרבה אנשים, ובעיקר ילדים, יחסירו הרבה פעימות בשבועות הקרובים בכל פעם שהם ישמעו סירנה). עוררות היתר יכולה להתבטא גם בחוסר מנוחה כללי, קשיים בשינה, עצבנות ונטייה להתפרצויות זעם.

מתי מדובר בהפרעה ומתי מדובר בתגובה סבירה?

אני בטוח שרבים מבין הקוראים יגידו לעצמם שזה מאוד הגיוני לחוות את התסמינים האלו. הגיוני לפחד, להיזכר באירועים הקשים ומצד שני לנסות ולהמנע מהזכרונות האלו. הגיוני להיבהל בקלות אחרי מה שקרה וכן הלאה. וזה נכון. בסך הכל אלו תגובות סבירות והגיוניות. אז למה אנחנו קוראים לזה הפרעה ורצים לטפל בה?
האמת היא שלא כל מי שמראה את התסמינים האלו יוגדר אוטומטית כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. לכאן צריך להכניס את שיקול הזמן והפגיעה באיכות החיים. לחוות את התסמינים האלו בימים הראשונים שאחרי האירוע, כלשאחר מכן הם שוככים – זה סביר. אבל, אם התסמינים מופיעים לאחר האירוע וממשיכים להופיע בעקביות במשך יותר מחודש – יש כאן בעיה.
ודבר נוסף: אם מופיע תסמין אחד או שניים, אפילו שלושה, אבל אין הפרעה משמעותית לתפקוד, איכות החיים או לרווחה הנפשית – לא נמהר לקבוע שמדובר בהפרעה. לדעתי מבחן המצוקה הנפשית והתפקוד הוא אחד החשובים ביותר כשאנחנו באים לאבחן הפרעה.

טראומה וילדים

כל אחד מאיתנו פגיע לטראומה, אבל אני רוצה להתעכב רגע על נושא הילדים. בסך הכל התסמינים שמפגינים ילדים הסובלים מפוסט-טראומה דומים לאלו שמפגינים מבוגרים, אך הבדל מהותי הוא שלא תמיד ילדים יודעים לשים על זה את האצבע. מבוגרים שמרגישים חרדה מתמשכת, עוררות יתר, חווים סיוטים וכדומה, בדרך כלל יוכלו יותר בקלות לשייך את זה לטראומה, כי קל להם יותר לשייך את זה לנראטיב. אצל ילדים זה לפעמים פחות בולט. מבחינה זו יש נחמה אולי כשמדובר בילדים קטנים. היכולת הקוגנטיבית שלהם קטנה יותר והם פחות מבינים את גודל המאורע ואת הסכנה שהיו שרויים בה, כך שהם פחות פגיעים לתסמיני הפוסט-טראומה.

כל זה לא אומר, כמובן, שילדים בכל גיל אינם פגיעים. זה רק אומר שאולי יהיה לנו (ולהם) קצת יותר קשה לזהות את הפגיעה. כאן חשוב לזכור שילדים יכולים להראות הרבה מאוד בתקשורת לא ישירה. דרך המשחק למשל. ילדים שנמנעים ממשחקים מסוימים שאולי מזכירים את מה שקרה, או נהפוך הוא – מתמקדים אך ורק במשחקים כאלו.

איך להתמודד עם הטראומה

קודם כל, חשוב לי לומר שקטונתי מלומר לאנשים איך בדיוק להתמודד עם מה שקרה ועם ההשלכות שעלולות להיות לזה על הנפש. אני עוד לא פסיכולוג קליני ואני מדבר מתוך ידע אקדמי אולי, אבל לא נסיון מעשי. ובכל זאת, יש כמה דברים שכן ניתן לומר.
נתחיל מהשאלה הגדולה: "האם לדבר על מה שקרה?". במשך שנים הנטייה הפסיכולוגית היתה שהדחקה זה רע וצריך לדבר על מאורעות טראומטיים כדי למנוע מצב שהם יישארו לא מעובדים ויעיקו במשך שנים ארוכות על הנפש. אבל בשנים האחרונות החשיבה משתנה ואנחנו מבינים יותר ויותר שדווקא לדבר על זה לא תמיד עוזר וזה עלול אפילו להזיק. הסיבה היא שלפעמים נוצר מצב של התערבות יתר, נסיון עז ולוחץ של הגורמים המטפלים או התומכים להביא לשחרור נפשי, כי נראה לנו שאם לא מדברים על זה, אז הכאב רק מתגבר. אז נכון שחשוב להעניק עזרה ראשונה נפשית, וכשמישהו רוצה לדבר אז לדבר. אבל יש לעשות זאת בזהירות. אל תלחצו על החברים שלכם, ההורים שלכם, הילדים שלכם או מה שזה לא יהיה לדבר. מחקרים מראים שהתערבות יתר מהסוג הזו יכולה רק להגביר את הטראומה לאורך זמן.
מצד שני, כן חשוב לתת מקום לאנשים לדבר על זה, אם הם מעוניינים בכך. אני מעריך (ומקווה) ששירותי הפסיכולוגיה החינוכית בחיפה והסביבה ייכנסו למתכונת עבודה מאומצת בשבועות הקרובים וידברו בבתי הספר עם התלמידים והמורים וינסו להקל ולאתר ילדים שמתקשרים להתמודד. במקרים כאלו יש לקבוצה כוח מרפא גדול.

מה בכל זאת אפשר לעשות במקרה של פוסט-טראומה או חשש לפוסט-טראומה?
העצה הבנאלית, אך החשובה, היא לפנות לעזרה מקצועית. ניתן לפנות למרכזים לבריאות הנפש (אני אנסה להכין רשימה של המרכזים בחיפה, אך אני לא ממש מכיר את האיזור. אשמח למידע בתגובות). ניתן לפנות לקופות החולים. ניתן כמובן לפנות לעזרה פרטית. אבל חשוב לא להזניח את זה. שימו לב לתחושות שלכם, או של חבריכם. אם אתם הורים, שימו לב לשינויים בהתנהגות או בביטוי הרגשי של הילד שלכם. הפרעת דחק פוסט-טראומטית יכולה להתפתח להפרעות נוספות כמו דכאון או הפרעות חרדה, וחבל להגיע לשם. יש היום מגוון של טיפולים בידי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שמגיעים לתוצאות מעולות בכל הנוגע להפרעת דחק פוסט-טראומטית. בשביל זה אנחנו שם.

עדכון: למי שמחפש פרטים ליצירת קשר עם מוקדי תמיכה, להלן שניים. אם יהיו עוד אוסיף בהמשך.

נט"ל – 1-800-363-363

ת.ל.מ. – 04-9835375

מקור תמונה גדולה

5 Replies to “אחרי שיכבו הלהבות – להתמודד עם פוסט-טראומה”

  1. חבל שאתה לא מזכיר עוד אפשרות טיפולית והיא טיפול בחשיפה מתמשכת (PE). לצערי בנט"ל לא כל כך אוהבים את הטכניקה הזו, למרות שהיא הטכניקה היחידה (היחידה שמתקרבת אליה היא EMDR) שעברה באמת הרבה מחקר והוכחות, היא היום נחשבת הטכניקה הכי יעילה בטיפול בטראומה, היא טכניקת הבחירה גם בטיפול בנפגעי הלם קרב בצבא הישראלי וגם בארה"ב. כמובן שכמו כל שיטת טיפול זה לא מתאים לכולם, אבל עדיין….

    1. הי ירדן. ברוך הבא, שמח לראות אותך פה.
      אתה צודק, כמובן. אם כי לא ממש התייחסתי לטכניקות עצמן.

      לא ידעתי שבנט"ל לא אוהבים את השימוש בחשיפה ממושכת . יש לך מושג מה הסיבה? ומה דעתם על EMDR?

  2. סך הכל ארגון הבריאות העולמי מכיר רק בשתי שיטות טיפול כמוכחות מחקרית לטיפול בטראומה לילדים לנוער ולמבוגרים – EMDR וטיפול קוגנטיבי התנהגותי,
    כאשר מחקרים שהשוו ביניהם מצאו שEMDR עוזרת מהר יותר (תוך פחות פגישות), והיא לא דורשת בניגוד לטיפול קוגנטיבי התנהגותי שיעורי בית בין פגישות.
    חמור מכך, בעוד שהמחקרים מצביעים על 77-90 אחוז החלמה מפוסט טראומה תוך 5-12 שעות של EMDR, מחקר מאחרונה שסקר שורת מחקרים של טיפול קוגנטיבי בפוסט טראומה הראה שכשני שליש (60-72 אחוז) עדין סבלו מפוסט טראומה גם לאחר סיום הטיפול.
    Steenkamp MM, Litz BT, Hoge CW, Marmar CR. Psychotherapy for Military-Related PTSD: A Review of Randomized Clinical Trials. JAMA. 2015;314(5):489-500.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.