איך זה שאנחנו מתאבלים על מי שלא הכרנו?

הבוקר של העשרה בינואר היה מבלבל מאד בשביל הרבה אנשים. לקח זמן עד שהגיעו ידיעות רשמיות שאימתו שאכן, דיוויד בואי הלך לעולמו, אך בזמן שעבר עד לאישור הסופי, הפיד שלי התמלא בציוצים ופוסטים של אנשים שסירבו להאמין שבואי מת והיו משוכנעים שזו מתיחה. ברגע שהתברר שזו לא מתיחת רשת, רבים החלו לזעוק את כאבם בשלל פוסטים, ציוצים וכתבות. אני מאמין שאם באותו בוקר היה מגיע לכדור הארץ איש שנפל מכוכב אחר ורואה את ההתרחשות הזו, סביר להניח שהיה שואל את עצמו מה לעזאזל קורה כאן, ואיך ייתכן שכל כך הרבה אנשים מתאבלים בצורה כל כך כנה וכואבת על אדם שמעולם לא פגשו ולא הכירו באמת, אדם שלא היה מזהה אותם ברחוב.

בואי, כמובן, הוא רק דוגמה אחת מני רבות לתופעה הזו, שניתן לצפות בה בכל פעם שאדם מפורסם ומוערך נפטר. באופן אישי אני זוכר את הלילה שבו החלו דיווחים שאריק איינשטיין הובהל לבית החולים. כשנפטר, אני זוכר את תחושת האובדן העמוקה שהופיעה בחלל הבטן והיתה מאוד אמיתית, אפילו שלא פגשתי את איינשטיין מימי ולא היה לי קשר איתו. אז מה קורה כאן בעצם?

קשה להבין איך אפשר להתאבל על אדם שלא הכרנו, אולם ההסבר נעוץ בהנחה הזו בדיוק – שלא היה לנו קשר עם בואי או עם איינשטיין או עם כל אדם מפורסם אחר שהערצנו ונפטר. כי למען האמת, היה לנו קשר עמוק עם אותם אנשים – כל אדם עם הדמויות הנערצות והאהובות בחייו – ולכן זה יכול לכאוב כל כך.

דיוויד בואי

גיל ההתבגרות הוא התקופה שבה אנחנו לרוב מתחילים להעריץ דמויות אחרות, בדרך כלל מעולם התרבות הפופולרית (כולל עולם הספורט), אך לעתים גם מעולמות אחרים. אמנם, ילדים צעירים יותר מפגינים לעתים הערצה לדמויות, אך זהו בדרך כלל סוג אחר של הערצה המופנית כלפי דמויות בדיוניות (צבי הנינג'ה בתקופתי, למשל) והיא מבוססת על הזדהות עם הדמות ומשחק בדמיון כאילו הילד הוא הוא הדמות. נערים ונערות בגיל ההתבגרות נוטים יותר להעריץ דמויות אמיתיות – כאמור, מוזיקאים, שחקנים ועוד. גם כאן ההערצה מבוססת על הזדהות – אנחנו מאוד רוצים להיות דומים לאותה דמות, אולם מקור ההזדהות שונה ועל מנת להבין אותו צריך להבין מה קורה לנו במהלך ההתבגרות.

נפרדים מההורים ומזדהים עם דמויות מחוץ למשפחה

תינוק נולד להוריו ותלוי בהם מאוד. בראשית חייו הוא לא מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אולם עם התפתחותו המנטלית והפיזית הוא לומד לזהות את קווי הגבול בינו לבין האנשים האחרים ומפתח מערכת יחסים מורכבת עם הסביבה. הפסיכולוגית מרגרט מאהלר תיארה את התהליך המכונה ספרציה-אינדיבידואציה שמתרחש עד גיל 3, בו הילד נפרד – מנטלית ורגשית – מהוריו ויוצר זהות מגובשת משלו ביחס אליהם. הפסיכואנליטיקאי פיטר בלוס תיאר כיצד בגיל ההתבגרות עובר הילד תהליך אינדיבידואציה שני שבמהלכו הוא נפרד מהתלות וההזדהות עם הוריו, ומתחיל לגבש את האישיות העצמית שלו מחדש.

בתקופה זו הילד-שהופך-לנער מברר מיהו, מחפש את הזהות שלו, ואך טבעי שבמצב זה הוא יתחיל להתקשר ולהזדהות עם דמויות אחרות מחוץ למשפחתו (זה הגיל שבו קבוצת החברים הופכת להיות משמעותית במיוחד) – וגם להעריץ דמויות רחוקות. הדמויות שאנחנו מעריצים הן בדרך כלל מי שנגעו בנו באותה תקופה מבלבלת וסוערת, כיוון שהן ייצגו עבורנו משהו עמוק שהתחולל בנו.

לא פלא שנערים ונערות מעריצים אמנים ויוצרים שמצליחים לתפוס במילים או במוזיקה שלהם משהו מהחוויה הרגשית של אותן נפשות צעירות ומבולבלות. האמנים האלו הופכים להיות מאוד חשובים עבורנו באותו גיל, כי באותה תקופה הם פורטים על המיתרים הכי עדינים שלנו ועוזרים לנו להרגיש מובנים, שאנחנו לא לבד, שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, שיש שם בחוץ מישהו שיכול להבין אותנו, ויש לזה ערך עצום באותה תקופה לא פשוטה של בניית העצמי מחדש.

לכתו של דיוויד בואי מן העולם הכתה אנשים רבים כל כך בתדהמה ובאבל,, כי עבור כל אחד ואחד מהם, דיוויד בואי לא היה רק מוזיקאי בריטי מוערך, אלא דמות עמה יש להם קשר אישי, גם אם חד-צדדי. עבורם הוא חלק מהמשפחה הפנימית ולאבד אותו זה לאבד חלק מעצמך, חלק שהיתה לו משמעות אישית שמילאה אותם בתחושת הכרה והכלה, בתקופה שבה היה זה מצרך נדיר.

פורסם במקור באתר מאקו

2 Replies to “איך זה שאנחנו מתאבלים על מי שלא הכרנו?”

  1. מעניין ביותר! האמת שזה משהו שלא חשבתי עליו ולחלוטין תופס אותנו ביומיום, תודה על ההארה.
    תמשיך לכתוב!

  2. אני חושב שלמוזיקאים יש השפעה מיוחדת, הרבה יותר חזקה מכל מיני סלבריטאים אחרים.

    נכתבו אינספור מאמרים על ההשפעה של המוזיקה על הרגש. כל אחד יודע מניסיונו האישי, שלשירים יש השפעה עצומה על הנפש. רבים יעידו כי לשירים יש השפעה רגשית חזקה, לא זו אף זו, בכל מדיום אחר, לרבות סרטים, ואפילו אירועי ספורט, תמיד משתמשים במוזיקה כדי להעצים את האפקט הרגשי, ובהצלחה רבה. מוזיקאים אפילו מעוררים משיכה בהרבה מעריצים, יש כאלה שממש מתאהבים בהם (וגם קראתי מחקרים מעניינים שיכולת מוזיקלית זה ספציפית משהו שהוא מאוד מושך).

    משהו מאוד מעניין בהקשר זה: יותר ממה שאנחנו מרגישים שאנו מכירים אומן דרך השירים שלו, אנחנו מרגישים ש*הוא* מכיר *אותנו*, כשאנחנו שומעים איך הוא שר כל כך יפה על הרגשות שלנו בשיר, כאילו מסכם את החיים שלנו ומספר לנו עליהם.

    יוצא שאנחנו מתחברים למוזיקאים בהרבה מאוד רבדים.

    לכן, טבעי שאנחנו נרגיש מחוברים למוזיקאים שלנו, ולכל אחד יש את האהובים עליו, שהמוזיקה שלהם מהווה חלק בלתי נפרד מאיתנו ומפסקול החיים שלנו. כשאמן אהוב עלינו הולך לעולמו, אנחנו מרגישים שמשהו מאיתנו הלך איתו, ומוצאים נחמה בשירים שהוא השאיר לנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.