אתמול פרסמתי את החלק הראשון של הפוסט על הפסיכולוגיה בסרטיו של אלפרד היצ'קוק. כעת מתפרסם החלק השני והאחרון של הפוסט.
לחצו כאן לקריאת החלק הראשון.
בפוסט הקודם תיארתי כיצד הפסיכואנליזה תפסה מקום נכבד בסרטיו של היצ'קוק ושימשה כגורם מניע לעלילה, לדוגמה בסרטים Spellbound, פסיכו או ורטיגו. התייחסתי גם ליחסיו של היצ'קוק עם נשים ואיך אלו באו לידי ביטוי בסרטים שונים שלו. בפוסט הזה אגע באספקט אחר לגמרי של פסיכולוגיה בסרטיו של אלפרד היצ'קוק: היכולת שלו לשלוט ברגשות הצופה בעזרת השפה הקולנועית.
לביים את הצופים
אספקט נוסף של הפסיכולוגיה בסרטיו של היצ'קוק הוא החיבה שלו למשחק ברגשות הצופים. היצ'קוק הוא לא סתם מספר סיפורים מוכשר. הוא נהנה מהיכולת שלו לשלוט ברגשותיהם של הצופים דרך השימוש בשפה הקולנועית. והרי מה יותר קשור לפסיכולוגיה מרגשות?
להיצ'קוק היתה תפיסה מצוינת של נפש האדם, לפחות בכל הנוגע להפעלה רגשית. הוא ידוע כאמן של סרטי מתח, ואכן, הוא ידע טוב מאוד איך לייצר מתח אצל צופיו. אנשים שלא מכירים היטב את סרטיו מתייחסים אליו כאל במאי של סרטי אימה, אך זו טעות. סרטי אימה מפחידים את הצופה על ידי צילומים גרפיים של אלימות והפתעות הקופצות אל המסך משום מקום. אך זה לא עובד כך בסרטיו של היצ'קוק, מכיוון שהוא ידע היטב שלא בהפתעות ובגועל מצויה האימה. קראו היטב את המשפט הבא, שאמר היצ'קוק בעצמו:
“There is no terror in the bang, only in the anticipation of it.”
בפיצוץ אין כל אימה, רק בציפיה לו יש אימה.
היצ'קוק הסביר פעם את העקרון הזה, נדמה לי במסגרת שיחותיו עם פרנסואה טריפו. אם הוא היה מצלם סצינה שבה שני אנשים משוחחים במסעדה כאשר מתחת לשולחן ישנה פצצה שאמורה להתפוצץ בעוד עשר דקות, אך הצופים אינם יודעים על קיומה (וגם הדמויות לא, מן הסתם), אין פה שום מתח, רק הפתעה רגעית ברגע הפיצוץ. אבל, אם הוא היה מצלם את הפצצה, מראה לנו את התקדמות שעון העצר עד לרגע הפיצוץ, מראה לנו כיצד האנשים משוחחים מבלי לדעת מה מצפה להם בעוד דקה, חצי דקה, עשר שניות…
הדמיון, הבין היצ'קוק, הוא הכלי המשמעותי ביותר בארסנל של במאי הקולנוע. הוא אפילו לא חייב היה להראות לנו את הפיצוץ בסוף השיחה בין החברים כדי למלא אותנו במתח וחרדה. המוח שלנו משלים את החסר. אם תבחנו את כל פילמווגרפיה שלו, לא תמצאו אלימות גרפית של ממש (בטח לא ברמה שנהוגה היום). אפילו בסצינה המפורסמת והאלימה ביותר שלו, הרצח במקלחת בפסיכו.
זוהי סצינה מופתית הכוללת 77 זוויות צילום, 50 קאטים ונמשכת כשלוש דקות. היצ'קוק עבד על צילום הסצינה במשך שבוע. בסצינה רואים, כמובן, את מריון נרצחת בדקירות סכין בזמן שהיא מתקלחת. אך התבוננו היטב בצילומי הדקירה שלה. באף אחד מהשוטים לא רואים את הסכין חודרת לגופה של מריון. זה לא סתם מכיוון שלא היתה דרך לצלם את הדקירה באופן משכנע, אלא מתוך רצון מודע של היצ'קוק לתת לצופה למלא את החסר.
פסיכו הוא אולי הדוגמה היפה ביותר ליכולת של היצ'קוק לשחק עם רגשותיו של הצופה. כל תסריטאי או במאי מתחיל יודע שהדבר הכי חשוב הוא ליצור הזדהות של הצופה עם הדמות הראשית. ברגע שאתה יוצר הזדהות אתה מחבר את רגשות הצופים לרגשות הדמות. הצופים מושקעים רגשית בדמות והסרט הופך לאפקטיבי ומעניין הרבה יותר.
בתחילת הסרט, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, אנו מתוודעים למריון שרוצה להתחתן עם סאם הגרוש, אך אין להם כסף. מריון היא פקידה במשרד לתיווך נדל"ן ובהחלטה רגעית, כאשר הבוס מבקש ממנה להפקיד סכום כסף נכבד בבנק, היא שומרת את הכסף לעצמה ובורחת מהעיר. כמו צופים טובים, אנו מפתחים הזדהות עם מריון. היא אמנם עשתה משהו לא בסדר, אך אנו מבינים את המניע שלה ויכולים להזדהות איתו. במיוחד לאור העובדה שהכסף נגנב מאייל נפט טקסני ושוביניסט.
אנחנו עוקבים אחריה כשהיא מסתלקת מהעיר ונחרדים לרגע כשהבוס שלה קולט אותה. ולאחר מכן כאשר שוטר תופס אותה ישנה בצד הדרך, אנו חוששים שהוא יגלה שהיא נושאת איתה סכום כסף מכובד ויעצור אותה.
אנחנו ממשיכים לעקוב אחריה כשהיא מגיעה למלון של נורמן בייטס ונקיפות המצפון מציקות לה יותר ויותר. בזמן שהיא משוחחת עם נורמן היא מבינה שהיא לא יכולה להמשיך ולברוח מהמציאות אלא להתמודד איתה כמו שהיא, ומחליטה לחזור. כצופים, הדואגים לדמות הראשית שלנו, אנו אולי חשים הקלה יחד איתה כשהיא מחליטה לחזור ונראית שלווה יותר.
ואז היצ'קוק מטלטל לנו את העולם. דקה אחרי שמריון החליטה לחזור הביתה, היא נרצחת באכזריות. עכשיו תגידו לי, בכמה סרטים הורג הבמאי את הדמות הראשית ארבעים דקות לתוך הסרט? מבחינת מערכת היחסים בין הצופה לדמות זו מכה של ממש. אם נעשה את המקבילה הפרוידיאנית, אז הליבידו של הצופה, האנרגיה הנפשית שלו, נשאר ללא אובייקט להתקשר אליו. ובמצב זה הוא מחפש את הדבר הבא שהוא יוכל להתקשר אליו. וכאן מגיעה הגאונות של היצ'קוק לשיא של ממש.
לאחר שמריון נרצחת, נורמן בייטס המזועזע מגלה את דבר המעשה וממהר לנקות את העקבות. הוא לוקח את גופתה של מריון, עוטף אותה בוילון האמבט ומכניס את כל החבילה הזו (כולל הכסף שהיא גנבה, שהוא כלל אינו מודע אליו) לתא המטען של מכוניתה. את המכונית הוא מגלגל לתוך הביצה. רציתי להביא לכם את הסצינה לצפיה אך לא הצלחתי למצוא אותה. תיאלצו לסמוך על התיאור שלי.
אנו רואים את המכונית שוקעת. בתוכה מריון והכסף. החלק הקדמי של המכונית שקוע לגמרי בביצה והחלק האחורי מתחיל לשקוע. הנה תא המטען מתחיל לשקוע אבל רגע.
המכונית נעצרת. היא לא ממשיכה לשקוע. המבט על פניו של נורמן מודאג, מה הוא יעשה? אבל הוא לא היחיד שמודאג. גם הצופים פתאום מוצאים את עצמם נחרדים מהמחשבה שהוא לא יצליח להעלים את המכונית.
אך רגע אחר כך המבט שלו נרגע כשהמכונית ממשיכה לשקוע ונעלמת כליל מתחת למי הביצה העכורים. נורמן נרגע.
וגם אנחנו.
רגע, מה קרה פה עכשיו? רק לפני חמש דקות הזדהינו, כצופים, עם מריון. צפינו בחרדה ואימה איך היא נרצחת בצורה אכזרית למול עינינו ועכשיו אנחנו חרדים שמע בנה של הרוצחת לא יצליח להסתיר את הפשע? איך עברנו כל כך מהר מהזדהות עם מריון היפה והחביבה להזדהות עם בחור מתוסבך ונוירוטי שזורק את גופתה לביצה?
היצ'קוק עושה פה דבר מה מדהים, בעיני. הוא מצליח לשלוט באופן מעורר הערכה בהזדהות הרגשית של צופיו. ממש כמו הבמאי המנחה את שחקניו כיצד לדבר ולהביע את רגשותיהם הוא כאילו מביים אותנו, הצופים.
סיכום: אז מי אתה אלפרד היצ'קוק?
כמו שאמרתי בתחילת הפוסט הקודם, אין לי כוונה לנתח את אישיותו של אלפרד היצ'קוק ולהציע פתרונות. בעיני הוא נשאר טיפוס מעניין מאוד, הן כיוצר והן כטיפוס. הוא עצמו אמר פעם שהדרך שלו להמודד עם פחדים היא לעשות עליהם סרטים, אך יש משהו פשטני באמירה הזו. בכל מקרה הוא ידוע כאדם שאוהב להחזיק את הקלפים קרוב לחזה ולא לתת הרבה מעצמו.
אני מניח שהוא יישאר חידה מסוימת – אבל לא הייתי מצפה לשום דבר אחר ממי שנחשב לאמן המתח…
קריאה נוספת מומלצת:
התכוונת פילמוגרפיה, כמובן, ולא דיסקוגרפיה 🙂 למרות שאני ממליץ מאוד על הפסקולים המוקלטים של ברנרד הרמן לסרטיו של היצ'קוק, שהם מופת בפני עצמם.
יופי של פוסטים, אהבתי את זה במיוחד.
צודק, יתוקן 🙂
תודה