הפסיכולוגיה של אלפרד היצ'קוק

היום לפני שלושים שנה הגיעו לסיומם חייו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בתרבות המערבית במאה העשרים, ובנימה האישית – אחד האנשים שהשפיעו עלי יותר מכל. אלפרד היצ'קוק.

מעטים האנשים, אני חושב, שיתווכחו איתי עם הקביעה שהיצ'קוק קנה את מקומו בכבוד בפנתיאון של יוצרי הקולנוע הגדולים ביותר. מעטים יותר האנשים שלא יסכימו לומר שהיצ'קוק היה במאי קולנוע פורץ דרך אשר הבין את האמנות השביעית בצורה ייחודית ונתן השראה ליוצרים רבים שבאו אחריו.

אולי אתם שואלים את עצמכם למה אני כותב על אלפרד היצ'קוק בבלוג הזה דווקא. חבריי יודעים כמה אני אוהב את היצ'קוק ואיך כנער-סינמטקים הייתי כמעט מכור לסרטיו. אך כבר שיתפתי בכך את העולם כשכתבתי בבלוג אחר שלי פוסט לכבוד יום הולדתו המאה ועשר של היצ'קוק. ובכן, הפוסט הזה יהיה שונה. אחרי הכל, זהו בלוג על פסיכולוגיה, לכן הגיע הזמן לדבר על הפסיכולוגיה של אלפרד היצ'קוק.

הפוסט הזה יצא ארוך למדי, לכן החלטתי לחלק אותו לשני חלקים. החלק הראשון הוא זה, ובו ידובר על הופעת הפסיכואנליזה בסרטיו של היצ'קוק ועל יחסיו לנשים. החלק השני, שיתפרסם מחר, ידבר על היכולת שלו היצ'קוק להפעיל את רגשות הצופה.

כשאני מדבר על הפסיכולוגיה של אלפרד היצ'קוק אני יכול להסתכל עליה משני כיוונים. כיוון אחד הוא כיצד היצ'קוק מכניס את הפסיכולוגיה לסרטיו ככלי להנעת העלילה. כיוון שני הוא כיצד הפסיכולוגיה שלו עצמו משפיעה על אופן העבודה והיצירה שלו. כדי לא לבחור בין שני הכיוונים אני אכתוב קצת על כל אחד. אבל חשוב לומר שאין לי כוונה בפוסט הזה להציע ניתוח פסיכולוגי מלא של היצ'קוק. זו תהיה משימה שאפתנית מדי והיריעה פה קצרה כל כך.

ולפני שנתחיל, הערה על ספויילרים. אין שום דרך שאצליח לדבר על הפסיכולוגיה בסרטיו של היצ'קוק מבלי לתאר את העלילות, כולל ספויילרים. אך אני לא רוצה לפגום בהנאה של המפגש הראשון עם סרטים אלו. לכן, אם תתקלו במהלך הקריאה בסרט שלא ראיתם, אני ממליץ (או מתחנן) שתעזבו את הפוסט הזה, אוצו רוצו לספריית הוידאו הקרובה לביתכם ותצפו בו.

חייו של אלפרד היצ'קוק

אלפרד ג'וזף היצ'קוק נולד באוגוסט 1899 למשפחה קוקנית בלונדון. את ילדותו הוא מתאר כנוקשה ובודדה. הוא היה ילד שמן שהרגיש מנותק מהחברה שסביבו. הוריו היו קשוחים למדי איתו. הוא נהג לספר כיצד אמו נהגה להכריח אותו לעמוד למרגלות מיטתה במשך שעות כאשר התנהג לא יפה. סיפור מפורסם אחר (אך כנראה לא נכון) מספר שבאחת הפעמים שבהן היה שובב, שלח אותו אביו לתחנת המשטרה עם פתק שאותו היה צריך לתת לשוטר. השוטר קרא את הפתק, הכניס את אלפרד הקטן לתא המעצר ואמר לו שזה מה שעושים לילדים רעים.

כשהיצ'קוק היה בן 14 נפטר אביו. באותה שנה הוא עזב את בית הספר והתחיל לעבוד כמעצב שיווקי בחברה מקומית וגילה עניין רב בצילום. מהר מאוד הוא מצא את עצמו נכנס לתעשיית הסרטים. אלו היו ימי הראינוע והיצ'קוק עבד כמעצב כתוביות (מהסוג שבהן היה כתוב הדיאלוג במהלך הסרט). כשהיה בן 21 עבר לעבוד בסניף החדש שנפתח בלונדון של האולפן האמריקאי Famous-Players Laskey והתקדם לתפקידי עוזר במאי ולאחר מכן במאי.

שני סרטיו הראשונים לא נחלו הצלחה אך סרטו השלישי העלה אותו על הדרך להפוך לבמאי שהיה. הסרט נקרא The Lodger וזכה להצלחה רבה הן בקופות והן בקרב המבקרים. זהו סיפור מתח פשוט, אך לימים הוא נחשב בתור הסרט ההיצ'קוקי הראשון. ובצדק, יש לומר.

לאחר הצלחת The Lodger, נשא היצ'קוק לאשה את אלמה רוויל, עוזרת במאי מוכשרת שעבדה איתו. רוויל נחשבה למוכשרת למדי בתחומה, הן כעוזרת במאי והן כתסריטאית, ולאחר שנישאה להיצ'קוק הקדישה את עצמה לקריירה שלו. לשניים נולדה ילד אחת, פטרישיה.

בשנים הבאות דרך כוכבו של היצ'קוק בשמי הקולנוע הבריטי. למזלו הוא עבד בתקופה של שינויים רבים בטכניקות העבודה הקולנועיות והוא אהב להתנסות בטכניקות חדשות ולהמציא דרכים חדשות לביטוי קולנועי. סרטו Blackmail, למשל, הוא אחד הראשונים שנעשו באנגליה עם סאונד. בשנת 1939 עבר היצ'קוק לארצות הברית ושם הקריירה שלו זינקה למעלה לאין שיעור.

היצ'קוק והפסיכואנליזה

על מנת להבין את הפסיכולוגיה בסרטיו של היצ'קוק, אנו צריכים לזכור שבתקופה שבה עבד היצ'קוק הפסיכולוגיה ששלטה בכיפת הטיפול הנפשי היתה הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. אנחנו מדברים על שנות הארבעים עד השישים של המאה העשרים, בעיקר. היצ'קוק הכיר היטב את התאוריות של פרויד ועשה בהן שימוש רב בסרטיו. לא חייבים להבין מכך שהוא לחלוטין האמין בנכונותן או בתקפותן, ויש הטוענים שהשימוש שעשה בהן נועד למתוח עליהן ביקורת, אך אין ספק שהפסיכואנליזה מופיעה בסרטיו של היצ'קוק ללא הרף.

קחו לדוגמה את הסרט Spellbound. זהו סרטו הפסיכואנליטי ביותר של היצ'קוק, ולו רק משום שהדמויות הראשיות הן של פסיכואנליטיקאים.
(ניתן לצפות בסרט כולו ביוטיוב)
הסרט נפתח עם הכיתוב הבא:

סיפורנו עוסק בפסיכואנליזה, שיטה שבעזרתה המדע המודרני מטפל בבעיותיו הרגשיות של האדם השפוי. האנליטיקאי מנסה לגרום לפציינט לדבר על הבעיות החבויות שלו, לפתוח דלתות נעולות לנפשו. ברגע שהתסביכים שהכבידו על הפציינט מתגלים ומפורשים [על ידי האנליטיקאי, ע.כ.], המחלה והבלבול נעלמים… ושדי האי-גיון מסולקים מנפש האדם

אם תחשבו על זה, מדובר בתיאור מוצלח למדי של העקרון הבסיסי של הפסיכואנליזה, השואפת להביע תכנים לא-מודעים למודעות המטופל והמטפל, ודרך פירושיו של המטפל, לשחרר את האנרגיה העצורה בהם ולהביא לריפוי.

עלילת הסרט מספרת על פסיכואנליטיקאית, ד"ר פיטרסון, שעובדת בבית חולים פסיכיאטרי בוורמונט. לבית החולים מגיע מנהל חדש, ד"ר אדוארדס. פיטרסון שמה לב שאדוארדס הוא טיפוס קצת משונה. הוא סובל מחרדה בכל פעם שהוא רואה קווים מקבילים על רקע לבן ונכנס להתקף פאניקה. עם הזמן מבינה פיטרסון שאדוארדס הוא לא רופא, אלא מתחזה. כשהיא מתעמתת איתו על כך מתברר שהוא אינו ד"ר אדוארדס אלא למעשה הרג את אדוארדס ותפס את מקומו. למעשה, הוא לא יודע בכלל מי הוא שכן הוא סובל מאמנזיה. אך פיטרסון אינה מאמינה שהוא הרג את אדוארדס ומשוכנעת שהוא סובל מתסביך אשמה שגורם לו להאמין שזו האמת.
פיטרסון, נחושה להוכיח את חפותו של "אדוארדס" לפני שהמשטרה תעצור אותו, לוקחת אותו למורה שלה והשניים מנתחים חלום שהוא חלם. סצינת החלום היא אחת המפורסמות של היצ'וק, והיא עוצבה, כמו שתזהו בוודאי, על ידי סלבאדור דאלי.

פיטרסון והמורה שלה מנתחים את חלומו של "אדוארדס" (המתקרא עכשיו בראון) ומסיקים שהשניים היו בחופשת סקי, שם נהרג אדוארדס האמיתי בתאונה. הקווים המקבילים על הרקע הלבן הם כמובן מגלשי הסקי על רקע השלג. כשהם מגיעים עם בראון לאיזור התאונה הוא נזכר בחוויה טראומטית נוספת מילדותו כשהוא הפיל, בטעות, את אחיו הקטן על מסילה בעל חודים. אחיו נהרג, שוב על קווים מקבילים. האשמה שהוא חש בזמנו גרמה לו לפתח אמנזיה. התאונה עם אדוארדס הזכירה לו את המקרה עם אחיו הקטן ולכן הוא הדחיק אותה מזכרונו. עכשיו הכל ברור, כמובן, ולכאורה אפשר לזכות את בראון. הפסיכואנליזה פתרה את התעלומה.

אין ספק ש-Spellbound הוא הסרט הכי פסיכואנליטי של היצ'קוק, אך הפסיכואנליזה מופיעה גם ברבים מסרטיו האחרים. קחו למשל את מושג האשמה שהופיע ב-spellbound והסתכלו על פסיכו.

פסיכו: אגואיזם, מוסר ואשמה

פסיכו נחשב, ובצדק, לאחת מיצירות המופת של היצ'קוק. לכאורה זהו סרט מתח פשוט שנועד לבדר את הצופה, אך בפועל מדובר בסרט מורכב שבו הביא היצ'קוק לשיא את המיומנות הנפלאה שלו של שליטה ברגשות הצופים בעזרת השפה הקולנועית. אגיע לכך עוד מעט, אך לפני כן, אני חייב לכם כמה מילים על אשמה.

העלילה של פסיכו מספרת, בקצרה, על שתי דמויות, לכאורה שונות מאוד אלו מאלו ועל המפגש ביניהן. בתחילת הסרט אנו מתוודעים למריון קריין. בחורה צעירה העובדת כפקידה במשרד לתיווך נדל"ן ומנהלת רומן עם גבר גרוש שאין לו כסף להנשא מכיוון שהוא עדיין משלם מזונות לאשתו הקודמת. בהחלטה של רגע גונבת מריון סכום כסף נכבד מהבוס שלה ובורחת מהעיר. במהלך הנסיעה היא מתחילה להיות מוטרדת מנקיפות המצפון אך היא ממשיכה בדרכה עד שהיא מגיעה למלון דרכים קטן ונידח המנוהל על ידי בחור צעיר, נאה אך נוירוטי משהו, העונה לשם נורמן בייטס. בייטס, המתגורר עם אמו השתלטנית בבית מפחיד למראה על הגבעה הצמודה למוטל. בלילה שבו שוהה מריון במוטל היא אוכלת ארוחת ערב עם נורמן ומתוודעת לאישיות המשונה שהוא. הוא מספר לה על החיים הבודדים עם אמו הזקנה והיא מספרת לו שהיא בורחת ממשהו. לאחר מכן, כשהיא לבדה בחדרה, נקיפות המצפון והאשמה לא עוזבות את מריון והיא גומלת בלבה לחזור אל העיר ולהחזיר את הכסף. עכשיו, כשרגשות האשמה מאחוריה, מריון מרגישה טוב יותר. באותה העת יושב נורמן במשרדו, הצמוד לחדרה של מריון ומציץ דרך חור בקיר כיצד היא מתפשטת ונכנסת למקלחת. ואם תמונה שווה אלף מילים, סרט שווה הרבה יותר. הסצינה הזו היא אולי מהמפורסמות שבעולם הקולנוע, והיא עובדת בכל פעם מחדש.

אחסוך מכם את המשך הסיפור באריכות ואתן אותו בכמה מילים. נורמן מגלה בתדהמה שאמו רצחה את מריון. נחוש להגן על אמו, הוא זורק את גופתה של מריון למכוניתה ומטביע אותה בביצה הסמוכה. אחותה המודאגת של מריון שולחת בלש פרטי לרחרח בסביבה. הבלש, שמבין שמשהו מוזר קורה במלון של בייטס, מרחרח יותר מדי ונרצח גם הוא על ידי האם הזקנה. החבר של מריון ואחותה מגיעים בעצמם ומגלים את האמת. הרוצח הוא נורמן עצמו, לבוש בבגדיה של אמו. ואמו? היא מתה ויושבת מפוחלצת במרתף.

נושא האשמה מוסבר בסוף הסרט. הסצינה האחרונה של הסרט היא זו שבה מוגש לצופה ההסבר לכל מה שקרה. ומי מגיש אותו? האם זה עורך דין או חוקר משטרה? לא, זהו הפסיכולוג. הפסיכולוג מסביר שאביו של נורמן נפטר כשהוא היה צעיר והוא גדל עם אמו, שהיתה טיפוס קשה למדי ושתלטני. השניים חיו לבד לגמרי ונורמן היה די מרוצה מהקשר הקרוב עם אמו. אך כאשר היא מצאה גבר חדש, נורמן התקנא ורצח את שניהם. אכול אשמה, נורמן ניסה למחוק את הפשע שביצע על ידי שימור גופתה של אמו (הוא היה מפחלץ חובב) אך זה לא היה מספיק. הנפש שלו התחילה להחיות את אמו על ידי כך שהיא התפצלה ושכנו בתוכו שתי ישויות, נורמן ואמו. הוא התחיל להתלבש כמוה, לדבר כמוה, לנהל שיחות שלמות בין נורמן לבין אמו. ובכל פעם שהחלק של נורמן הרגיש קרבה לאשה אחרת, כמו מריון, החלק של האם השתלט והרג אותה.

הנשים של היצ'קוק

אחד המאפיינים הבולטים ביצירתו של היצ'קוק הן הדמויות הנשיות. תשאלו כל חובב קולנוע על השחקנית ההיצ'קוקית הטיפוסית ותקבלו את אותו תיאור: אישה צעירה, יפה, בלונדינית, בעלת מראה אצילי וקר.

היצ'קוק עצמו לא היה איש של נשים. כפי שציינתי, עוד מגיל צעיר הוא היה שמן וחסר בטחון בקשר למראו. הקשר הרומנטי היחיד שלו היה עם אלמה רוויל, שהפכה לאשתו. לצערי אני לא מספיק בקיא כדי לספר על הקשר שלו עם אמו, אך כפי שסיפרתי קודם לכן, היא היתה אישה נוקשה למדי.
כך או כך, היצ'קוק היה ידוע ביחס האמביוולנטי והקשה שלו לנשים ששיחקו בסרטיו. בכלל, היצ'קוק היה בעייתי עם שחקנים. הוא ידוע כמי שאמר בתחילת הקריירה שלו שצריך להתייחס לשחקנים כמו לבקר. הוא דרש הרבה מהשחקנים שלו ולא היתה לו הרבה סבלנות אליהם, בעיקר משום כשהוא הגיע לסט, הסרט כולו כבר היה מבויים עד לאחרון הפרטים אצלו בראש (ובתרשימים המפורטים שהכין).

בהרבה מסרטיו של היצ'קוק קיימת התמה של יחסי שליטה בין גבר לאישה. בסרט רבקה, סרטו הראשון של היצ'קוק בארצות הברית, מתוארת מערכת היחסים בין אישה צעירה ופשוטה לגבר העשיר שנשא אותה לאישה. כשהיא מגיעה לאחוזתו של הגבר, היא מגלה שצוות המשרתים, כמו גם בעלה בעצמו, משווים אותה ללא הרף לאשתו הקודמת ובמידה מסוימת בעלה מנסה להפוך אותה לאשתו הראשונה.

עוד דוגמה לתמת השליטה הזו ניתן למצוא בסרט מארני, אחד מסרטיו האחרונים של היצ'קוק. מארני היא אישה קלפטומנית שאינה סובלת גברים ומנהלת מערכת יחסים בעייתית עם אמה. היא נודדת מעיר לעיר, מוצאת עבודה וגונבת ממנהליה, עד שאחד מהם תופס אותה. במקום להסגיר אותה לרשויות, הוא סוחט אותה, מכריח אותה להתחתן איתו ומנסה לרדת לשורש הנפש שלה. בהמשך הסרט מתברר עברה הלא פשוט של מארני ושוב, הפסיכולוגיה נותנת הסבר לאישיותה.
תמת השליטה באישה מגיעה בסרט בסצינת האונס. מארני, מתברר, היא פריג'ידית ובאחת הסצינות מכריח אותה בעלה (בגילומו של שון קונרי) לשכב איתו.

הסצינה הזו מעניינת בהקשר של יחסיו של היצ'קוק עצמו עם השחקניות שלו, ועם טיפי הדרן, ששיחקה את מארני, באופן מיוחד. טיפי הדרן היא השחקנית ההיצ'קוקית הקלאסית. יפהפייה בלונדינית, צעירה, עם מראה אצילי וקר.

היצ'קוק היה, ככל הנראה, אובססיבי למדי כלפי הדרן, למרות שהיא שיחקה בסך הכל בשניים מסרטיו. על פי העדויות, במהלך הצילומים של מארני, היצ'קוק היה כל כך אובססיבי כלפיה והיא ניסתה להדוף אותו ממנה. משלב זה היצ'קוק איבד עניין בסרט, מה שהשפיע על התוצר הסופי. יש הטוענים שהיצ'קוק תכנן את סצינת האונס בגלל האופן שבו הדרן דחתה אותו מעליה. לא רק זאת אלא שהוא הציק לה ואיים להרוס את הקריירה שלה…

היחסים הבעייתיים בין היצ'קוק לטיפי הדרן היו קיימים עוד קודם לכן, בצילומי הסרט הציפורים. עלילת הסרט פשוטה. עיירה קטנה במפרץ בקליפורניה מותקפת לפתע על ידי להקות של ציפורים. הרבה מצילומי ההתקפות של הציפורים על העיירה ותושביה צולמו בטכניקה של מונטאז', שהייתה חדשנית בזמנו, אך חלק צולם באופן ריאליסטי, כאשר הציפורים מתעופפות סביב האנשים. במקרה אחד היצ'קוק השקיע שבוע צילומים בסצינה שבה דמותה של הדרן מותקפת על ידי ציפורים עד אשר אחת מהציפורים ניקרה קרוב מאוד לעינה של הדרן המבוהלת.

אבל אולי הדוגמה החזקה ביותר של תמת השליטה באישה, שלא לומר אפקט פיגמליון, היא הסרט המופתי ורטיגו.

ורטיגו מספר על סקוטי פרגוסון, בלש משטרה בסאן פרנסיסקו שכמעט נהרג בנפילה מהגג במהלך מרדף. הוא עצמו ניצל, אך השוטר שניסה להציל אותו נופל ומת (אשמה, זוכרים?)
לאחר המקרה הוא פורש מהמשטרה, אך עד מהרה פונה אליו חבר מימי הקולג' ומבקש את עזרתו כבלש פרטי. החבר מוטרד מהתנהגותה של אשתו. היא נעלמת לשעות ארוכות ומתנהגת מוזר, כאילו נכנס בה השד. החבר חושב שנכנס באשתו דיבוק. סקוטי הספקן מחליט לעקוב אחרי מדלן, האישה, ונשבה בקסם הסיפור על הדיבוק. מסתבר שמדלן מבקרת בקברה של קרלוטה ואלדז, יושבת שעות מול תמונתה של קרלוטה במוזיאון ואף מבקרת בחדר במלון שפעם היה ביתה של קרלוטה. קרלוטה, מתברר, היתה סבתה של מדלן. היא נישאה לגבר כוחני אשר נטש אותה לאחר שהביאה לו ילדה והשאיר אותה לבדה. היא השתגעה ונטלה את חייה בגיל צעיר.

באחת הפעמים שבה עוקב סקוטי אחרי מדלן היא קופצת למימי המפרץ והוא מציל אותה. כך מתחילה מערכת היחסים שלהם שמעמיקה והופכת לאהבה של ממש על רקע שקיעתה של מדלן בשגעון ובתחושה שמשהו בתוכה אומר לה למות. מדלן לוקחת את סקוטי לעיירה קטנה מחוץ לעיר, שם היא בורחת ממנו ומטפסת על מגדל הכנסיה הגבוה. סקוטי, המשוכנע שהיא תנסה להתאבד, מנסה לרדוף אחריה אך פחד הגבהים משתק אותו והוא נאלץ לצפות במדלן הנופלת למותה.

סקוטי שוקע בדכאון מלא באשמה (שוב) ולאחר שמשתחרר מהאשפוז הוא אובססיבי לדמותה של מדלן ומחפש אותה בכל מקום. יום אחד הוא רואה אישה שדומה לה להפליא ושואל אותה מי היא. לדבריה היא ג'ודי, סתם בחורה מקנזס. סקוטי המאוכזב מבקש לצאת איתה לארוחת ערב והיא מסכימה. אז מגלים אנו, הצופים, שהיא אכן אותה מדלן שבה סקוטי התאהב (והיא בו) ומתברר שהכל היה משחק במסגרת מזימתו של חברו של סקוטי לרצוח את אשתו. הם ניצלו את פחד הגבהים של סקוטי וידעו שהוא לא יצליח להגיע לראש המגדל כדי למנוע את "ההתאבדות" של מדלן. בראש המגדל חיכה החבר עם גופתה של אשתו האמיתית שאותה הוא זרק ברגע ש"מדלן" הגיעה לראש המגדל. סקוטי היה בעצם עד ראייה בהזמנה, שיוכל להעיד על מצבה הנפשי המעורער של מדלן וכך לא יווצר חשד שבעלה רצח אותה.

במקום לברוח מהעיר מחליטה ג'ודי להשאר ולצאת עם סקוטי, מונעת מכוח האהבה שהיא עדיין מרגישה אליו. היא מקווה שהוא יאהב אותה כמו שהיא אבל סקוטי אובססיבי והוא עושה הכל כדי לשנות את ג'ודי ולהפוך אותה למדלן. הוא קונה לה את הבגדים שלבשה מדלן ומכריח אותה לצבוע את שיערה לבלונדיני, כמו מדלן, ואפילו לסדר אותו בתסרוקת של מדלן. שימו לב לסצינה הבאה. סקוטי מחכה בחדרה של ג'ודי בזמן שהיא בסלון היופי שם צובעים ומסדרים את שיערה בדיוק כפי שביקש. שימו לב איך היא חוזרת ואיך הוא עדיין לא מרוצה, ושימו לב לרגע המקסים בתחילת הדקה השלישית שבו היא יוצאת מהשירותים אחרי שסידרה את שיערה, כל דמותה מוצפת באור ירקרק שמגיע משלט המלון שמחוץ לחלון אך משווה לה מראה של רוח רפאים, והרי זה מה שהיא בשבילו.

מהיכן נובעת התמה הזו של היצ'קוק של שליטה בחייהן של נשים אחרות? האם זהו סממן של תקופה שבה נשים נחשבו לקלות-דעת והגברים היו אלו שצריכים לכוון את מהלכיהן או שיש פה משהו אישי יותר מחייו של הבמאי?

אין לי תשובה טובה ומלאה לשאלה זו אך אני מוכן להמר די בבטחון שזה הרבה יותר מסתם סממן תקופתי. אני רוצה להזכיר לכם לרגע את חיי הנישואין של היצ'קוק. כאמור, בשלהי שנות העשרים לחייו נשא היצ'קוק לאישה את אלמה רוויל. כפי שציינתי קודם לכן, רוויל היתה עוזרת במאי וכותבת שנחשבה לכשרונית למדי בתחומה. סביר להניח שבאותה תקופה היה קשה לנשים להשתלב במקצוע, ואין לדעת האם היתה מצליחה בגפה, אך מה שבטוח הוא שכאשר התחתנה עם היצ'קוק היא השקיעה את כל כולה בעבודתו ולא פיתחה קריירה עצמאית. היא אמנם לא בחרה בחייה של עקרת בית וכן המשיכה לעבוד בקולנוע, אך כל עבודתה הוקדשה לקריירה של בעלה.

חשבו על כך וחשבו על הדמות הנשית בסרט האיש שידע יותר מדי. הסרט מוכר יותר בגרסתו השניה, שצולמה בארצות הברית ויצאה בשנת 1956, אך היצ'קוק צילם אותו לראשונה בשנת 1934 בבריטניה. כך או כך, הסיפור דומה ומספר את סיפורם של זוג צעיר אשר במהלך טיול בחו"ל עדים לרצח של סוכן ממשלתי אשר חושף בפני הבעל מזימה להרוג פוליטיקאי בכיר. על מנת שבני הזוג לא יחשפו את המזימה, נחטף בנם מיד ומוחזק בשבי. המשך הסיפור לא רלוונטי, שכן רציתי להתרכז בדמות האישה. בשני הסרטים מדובר באישה בעלת קריירה מצליחה בתחומה. בגרסה הראשונה היא אלופת צליפה ובגרסה השניה היא זמרת מפורסמת. ובשני המקרים האישה ויתרה כליל על הקריירה שלה לטובת חיי הנישואין. האם היצ'קוק מחקה כאן את סיפורה של אשתו?

בסרטיו של היצ'קוק יש עוד דוגמאות לגברים שמפעילים שליטה על נשים ומשתמשים בהן לצרכיהם, וקצרה כאן היריעה מכדי לנתח אותן. אזכיר רק עוד דוגמה אחת, מהסרט חלון אחורי שבו ג'ף, צלם שרגלו נשברה והוא נאלץ לשבת בבית ולצפות בחלונות השכנים, חושד באחד השכנים שרצח את אשתו. מכיוון שהוא לא יכול לחקור זאת בעצמו, הוא שולח את ליסה, חברתו היפה (בגילומה של גרייס קלי, עוד שחקנית היצ'קוקית טיפוסית) לרחרח בדירה, תוך סיכון חייה.

עד כאן. בחלק השני אדבר על האופן שבו מבין היצ'קוק את נפש צופיו ומצליח לשחק איתה באופן הייחודי שלו. לקריאת החלק השני לחצו כאן.