ברוכים השבים לסדרת הפוסטים על תיאוריית ההתקשרות. זוהי מבחינתי סדרה פתוחה של פוסטים – זאת אומרת שאני עוד לא יודע מה ייכתב וכמה חלקים יהיו לה. אני כותב אותה בעיקר כחלק מהלמידה וההעמקה שלי לתיאורייה הזו שתופסת יותר ויותר מקום בחשיבה הקלינית שלי, ואני שמח לשמוע מעוד אנשים שמתעניינים לשמוע עליה יותר. לכן אני גם מזמין אתכם, הקוראים, להגיב בתחתית הפוסט ולשתף מה חשבתם על הפוסטים, לשאול שאלות ולהציע נושאים הקשורים לתחום ומעניין אתכם להכיר.

בפוסט הראשון הצגתי את ג'ון בולבי, ה"אבא" של התיאורייה. הפוסט השני הסביר מדוע נוצרה וקיימת מערכת ההתקשרות ומה המשמעות שלה להתפתחות הילד והמבוגר. בפוסט השני גם הכרנו את ההמשגה של בסיס בטוח המאפשר לילד לחקור את העולם ואת החשיבות של תקשורת מילולית ולא-מילולית לביסוס תחושת הבטחון אצל הילד. הפוסט הנוכחי יעסוק בפיתוח מאוד חשוב של מארי איינסוורת', ה"אמא" של התיאורייה, אם תרצו – דפוסי ההתקשרות.

ארבע דפוסי התקשרות

כאשר בולבי החל לנסח את עקרונות התיאורייה, עוד לא נוצרה המשגה ברורה של ההבדלים בין דפוסי התקשרות. במילים אחרות, עוד לא ניתנו תשובות טובות לשאלה: מה מאפיין התקשרות בטוחה ולא בטוחה. כאן נכנסה מארי איינסוורת', פסיכולוגית התפתחותית שהיתה עוזרת מחקר של בולבי והפכה להיות שותפה לדרך שהשפיעה באופן עצום על התיאוריה.

איינסוורת' התחילה ממחקר ענק שבו נערכו תצפיות ביתיות על אמהות וילדיהן במשך 72 שעות. במחקר זה היא החלה להבדיל בין ילדים בעלי התקשרות בטוחה ולא בטוחה ולהתנהגות ההורית שבאה עם כל דפוס. לאחר מכן היא פיתחה את הפרוצדורה המחקרית המוכרת בשם "סיטואציית הזר" (The Strange Situation) שנעשה בה שימוש עד היום. במחקרי סיטואציית הזר מגיעים הורה וילד למעבדה שהיא למעשה חדר מלא משחקים שמצולם בוידאו. ההורה והילד נכנסים לחדר שבו הילד יכול לשחק במה שבא לו. לאחר כמה דקות נכנס לחדר נסיין שהוא כמובן אדם זר לשניהם. לאחר כמה דקות ההורה מקבל סימן לצאת מהחדר. בשלב זה ניתן לתצפת על התגובה של הילד לפרידה מההורה. הנסיין מגיב אל הילד (למשל, מעודד אותו לשחק או מנסה להרגיע אותו). לאחר כמה דקות ההורה חוזר. לאחר כמה דקות שני המבוגרים יוצאים מהחדר, הילד נשאר מעט לבד, ואז הנסיין חוזר ולאחריו ההורה. הדגמה לכך תוכלו לראות בוידאו הבא:

איינסוורת' מצאה שמה שמצביע בצורה הכי מדויקת על תבנית ההתקשרות של הילד זה איך הוא מגיב באיחוד המחודש לאחר הפרידה מהאם. חשוב לשים לב שהמשמעות של זה היא שאיכות ההתקשרות נמדדת במצב שבו הילד בסטרס. בהתקשרות בטוחה אפשר לראות כיצד הילד נכנס למצוקה כשהאם עוזבת את החדר, וזה ממש בסדר, כמובן. העדות להתקשרות בטוחה נמצאת בחזרה של האמא לחדר, כשרואים את הילד חוזר למצב מווסת באופן מהיר יחסית.

בעזרת המחקר זיהתה איינסוורת' שלושה דפוסי התקשרות:

• התקשרות בטוחה – דפוסי התנהגות של חיפוש קרבה מוצלח והשגת בטחון. התינוקות הבטוחים אמנם היו מוטרדים מהיעלמות האם – הם שמו לב לכך שהיא הלכה ונראה שזה מטריד אותם – אך עם חזרת האם הם כמעט מיד נרגעו, ניגשו אליה כמו "להתחבר מחדש" ולאחר מכן חזרו למשחק החופשי שלהם. הדגש הוא על תנועה גמישה ועל חוסן שמאפשר לילד לא להתפרק מול הפרידה.
• התקשרות לא בטוחה נמנעת – תינוקות נמנעים מגיבים בצורה רגועה ביחס לסיטואציה. כשההורה עוזב הם ממשיכים לשחק, וגם כשהוא חוזר נראה שהם רגועים ולא מתרגשים מהמצב. אלו הם הילדים שהם "חלומה של כל גננת" – הם מעסיקים את עצמם לבד בלי בעיה. אפשר לחשוב על הילדים הנמנעים כמי שנוטים "לכבות" את מערכת ההתקשרות כשהם חווים מצוקה, ומפגינים עצמאות יתר והמנעות מפניה למבוגר המשמעותי. יחד עם זאת, מחקרים מאוחרים יותר הראו שקצב הלב ורמות הקורטיזול (הורמון המופרש בזמן לחץ) של ילדים אלו עולים ממש כמו הילדים האחרים שכן מפגינים את המצוקה.
• התקשרות לא בטוחה חרדה/אמביוולנטית – ילדים אלו נוטים להפעיל את מערכת ההתקשרות יתר על המידה. הם התעסקו יותר בחיפוש ההורה (גם כשהיה נוכח בחדר) ולא התפנו למשחק. וכשההורה יצא מהחדר הם הפגינו מצוקה ניכרת. לאחר חזרתה של האם התינוקות נעו בין שני מצבים: מצד אחד הם ניסו להתחבר עם האם ומהצד השני הם דחו אותה.

חלק מהילדים במחקריה של איינסוורת' (כחמישה עשר אחוזים) לא סווגו לאף אחת מהקבוצות. ילדים אלו הפגינו התנהגות מוזרה ובלתי מאורגנת במהלך הפרידה והמפגש המחודש עם האם. למשל, לרוץ אל ההורה כשהוא נכנס לחדר ואז לקפוא במקום ולהתחיל ללכת אחורה. בשנים מאוחרות יותר, מארי מיין (עוד חוקרת משמעותית מהתחום) צפתה בקלטות הוידאו של ילדים אלו והמשיגה את דפוס ההתקשרות הרביעי: התקשרות לא-מאורגנת. מיין שיערה שהתקשרות לא-מאורגנת נוצרת כאשר ההורה נחווה בו-זמנית כמקום בטוח ומקום מאיים והילד נלכד בין שני דחפים מנוגדים – להתקרב ולהתרחק.

לאחר שאיינסוורת' יצרה את סיטואציית הזר והמשיגה את דפוסי ההתקשרות, נפתחה הדרך למחקר ענף מאוד על התפתחות ילדים ומבוגרים על בסיס תיאוריית ההתקשרות. לא מעט מחקרי אורך נערכו על מנת לבחון כיצד דפוסי ההתקשרות מופיעים בצורות שונות לאורך החיים. כך למשל, מספר מחקרי אורך נערכו ובהם חזרו לאותם ילדים שבגיל שנה היו בסיטואצית הזר ובדקו את האינטרקציות שלהם עם הוריהם. ילדים שבגיל שנה סווגו כבעלי התקשרות בטוחה הפגינו בגיל שש התנהגות פתוחה מבחינה רגשית. כך למשל, כשהוצגה להם תמונה המתארת סיטואציה של פרידה, הם יכלו לדבר בפתיחות על הרגשות של הילד בתמונה ולחשוב למה הוא זקוק; תצפית על התקשורת שלהם עם ההורים הראתה יכולת לתקשורת פתוחה וזורמת; וכשהראו להם תמונה של עצמם מגיל שנה הם שמחו לראותה והביעו בה עניין.

הילדים שבגיל שנה היו בעלי התקשרות נמנעת הפגינו בגיל שש התנהגות מעט שונה מזו של הילדים בעלי ההתקשרות הבטוחה. כשהראו להם תמונה המתארת פרידה הם יכלו לזהות את העצב שהילד בתמונה מרגיש אך לא יכלו לחשוב על פתרון שיקל עליו; הם לא התעניינו בתמונות של עצמם מגיל שנה ואף דחו אותן; התקשורת עם ההורים היתה מינימלית ועצורה. הילדים בעלי התקשרות חרדה שראו את התמונה של הפרידה הציעו פתרונות שונים שהביעו את הרצון בקירבה (למשל, לתת פרחים לאמא) אך גם הביעו את הכעס (לחזור אל הבית ולזרוק את הבגדים של אמא לפח); כשראו את התמונה של עצמם מגיל שנה הם הסתקרנו ממנה מאוד אך גם היו מוטרדים לגביה ולא נראה שהיא משמחת אותם; בתקשורת עם ההורים ניתן היה לראות תנועה של התקרבות והתרחקות – רגע אחד רצון לשבת בחיק האם או האב ורגע שני להתרחק בכעס. ומה לגבי הילדים שלהם התקשרות לא-מאורגנת? בגיל שש כשראו תמונה של פרידה הם לא ידעו כיצד להגיב, המציאו סיפור שנטה להיות קטסטרופלי והתקשו לחשוב על פתרונות; מול תמונה של עצמם כתינוקות הם היו משותקים; והתקשורת עם ההורים התאפיינה בנסיון שלהם להיות בשליטה עד כדי היפוך תפקידים (דאגה רבה להורים, למשל להציע להם משהו לאכול ולשתות כל הזמן) או נסיון לומר להורים מה לעשות באופן נוקשה.

 

מה המשמעות של דפוסי התקשרות לאורך זמן?

אין לי שום סיכוי לענות על השאלה הזו במסגרת של פוסט אחד, וזה כבר מגיע לסיומו. על אצבע של רגל אחת אפשר לומר שילדים בעלי התקשרות בטוחה נוטים יותר לגדול להיות מבוגרים בעלי בטחון עצמי, בריאות נפשית ובעיקר – חוסן נפשי שמאפשר להם להתמודד טוב יותר עם הדבר הזה שנקרא "חיים". זה לא אומר שילדים בעלי התקשרות לא בטוחה יגדלו להיות אנשים לא טובים, חולים, חלשים ומסכנים – בכלל לא – אבל ייתכן ויהיה להם יותר קשה להתמודד עם מצבים שונים, בעיקר כאלו הקשורים למערכות יחסים – אבל על כך – בפוסט אחר. ואולי חשוב גם לציין שלמרות התפיסה של התקשרות כמאפיין אישיותי – זאת אומרת קבוע ויציב לאורך זמן – התפיסה היום היא של התקשרות כאספקט דינמי שיכול לקבל גוונים שונים בין מערכות יחסים שונות. מה גם שאנחנו יודעים שגם אנשים שהיו בעלי התקשרות לא בטוחה בילדות יכולים לפתח התקשרות בטוחה "נרכשת" עם השנים, דרך מערכות יחסים מיטיבות עם חברים, בני או בנות זוג או אנשי טיפול, למשל.

עד כאן פוסט קצר ותמציתי על דפוסי ההתקשרות השונים. את הפוסט הבא כנראה אקדיש לאופן שבו דפוסי התקשרות נראים בבגרות ולמודל חשוב שמסביר את הפונקציה של דפוסי ההתקשרות כאסטרטגיות להתמודד עם איומים. אם משהו לא ברור, אם תרצו שארחיב על נושא מסוים, אם יש משהו שתרצו שאתמקד בו, אתם מוזמנים לכתוב למטה.