על הספה – בלוג הפסיכולוגיה של ערן כץ
על פסיכולוגיה ומה שמסביב
בשבוע שעבר קיבלתי את ההודעה הרשמית שהתקבלתי לדוקטורט. כמובן שהתגובה הראשונה שלי היתה שמחה מהולה בחרדה.
משהו כזה:
כך או כך, הלימודים יתחילו אחרי החגים, אבל המחקר עצמו כבר קורם עור וגידים ויתחיל ממש בקרוב, וחשבתי לעצמי שזה זמן מתאים לספר כאן על המחקר. הפוסט הזה מבוסס על הצעת המחקר שהגשתי עם ההרשמה לדוקטורט. כמקובל, זו הצעה ראשונית שהוגשה כמעין הצהרת כוונות. השלב הבא הוא שההצעה צריכה לעבור שיפוט אקדמי וייתכן ותעבור עוד תיקונים ושינויים אבל מכאן אני יוצא לדרך.
ברוכים השבים לסדרת הפוסטים על תיאוריית ההתקשרות. זוהי מבחינתי סדרה פתוחה של פוסטים – זאת אומרת שאני עוד לא יודע מה ייכתב וכמה חלקים יהיו לה. אני כותב אותה בעיקר כחלק מהלמידה וההעמקה שלי לתיאורייה הזו שתופסת יותר ויותר מקום בחשיבה הקלינית שלי, ואני שמח לשמוע מעוד אנשים שמתעניינים לשמוע עליה יותר. לכן אני גם מזמין אתכם, הקוראים, להגיב בתחתית הפוסט ולשתף מה חשבתם על הפוסטים, לשאול שאלות ולהציע נושאים הקשורים לתחום ומעניין אתכם להכיר.
בפוסט הראשון הצגתי את ג'ון בולבי, ה"אבא" של התיאורייה. הפוסט השני הסביר מדוע נוצרה וקיימת מערכת ההתקשרות ומה המשמעות שלה להתפתחות הילד והמבוגר. בפוסט השני גם הכרנו את ההמשגה של בסיס בטוח המאפשר לילד לחקור את העולם ואת החשיבות של תקשורת מילולית ולא-מילולית לביסוס תחושת הבטחון אצל הילד. הפוסט הנוכחי יעסוק בפיתוח מאוד חשוב של מארי איינסוורת', ה"אמא" של התיאורייה, אם תרצו – דפוסי ההתקשרות.
ברוכים השבים. זהו הפוסט השני מתוך סדרה של אני-לא-יודע-כמה פוסטים שיעסקו בתיאוריית ההתקשרות. הפוסט הקודם היה מבוא כללי על ג'ון בולבי, הפסיכואנליטיקאי שהביא את תיאוריית ההתקשרות לעולם וטיפח אותה. בפוסט הזה אתחיל להכנס לעקרונות התיאורייה, כבסיס לדיוני המשך על התקשרות במהלך החיים.
אחד הדברים האהובים עלי ביותר במסגרת העיסוק בפסיכולוגיה, הוא שזה מקצוע שתמיד יש בו מה ללמוד. זה לא שאחרי שסיימת תואר שני אתה יודע הכל. זה לא שאחרי שסיימת התמחות אתה יודע הכל. תמיד יש עוד משהו להכיר, ללמוד, להתנסות בו.
עוד במהלך ההתמחות שלי בפסיכולוגיה קלינית התחלתי להתעניין בתיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) ובשנה האחרונה נכנסתי יותר ויותר לעולם הזה של תיאוריית ההתקשרות – הן בקריאה והן בפרקטיקה הטיפולית.
למי שלא מכיר, על רגל אחת, תיאוריית ההתקשרות היא תיאוריה פסיכולוגית שבוחנת כיצד אופנויות התקשורת והקשר בין הורה לילדו מבנים את התפיסה של הילד את העולם החברתי ואת תפיסתו העצמית, ומכאן למעשה משפיע על התפתחותו "מהעריסה עד לקבר". היא רלוונטית להבנה שלנו את עולם הילדים, את עולם היחסים הבוגרים ועוד ועוד. זהו תחום ענק ומרתק, ואין שום סיכוי לסכם אותו בפוסט או שניים, ולכן אני מתחיל כאן סדרה של פוסטים שאני עוד לא יודע לאן תגיע ואיך תיגמר. אתם מוזמנים לקחת אוויר ולצעוד איתי בקצב שיתבסס עם הזמן.