איך זה שאנחנו מתאבלים על מי שלא הכרנו?

הבוקר של העשרה בינואר היה מבלבל מאד בשביל הרבה אנשים. לקח זמן עד שהגיעו ידיעות רשמיות שאימתו שאכן, דיוויד בואי הלך לעולמו, אך בזמן שעבר עד לאישור הסופי, הפיד שלי התמלא בציוצים ופוסטים של אנשים שסירבו להאמין שבואי מת והיו משוכנעים שזו מתיחה. ברגע שהתברר שזו לא מתיחת רשת, רבים החלו לזעוק את כאבם בשלל פוסטים, ציוצים וכתבות. אני מאמין שאם באותו בוקר היה מגיע לכדור הארץ איש שנפל מכוכב אחר ורואה את ההתרחשות הזו, סביר להניח שהיה שואל את עצמו מה לעזאזל קורה כאן, ואיך ייתכן שכל כך הרבה אנשים מתאבלים בצורה כל כך כנה וכואבת על אדם שמעולם לא פגשו ולא הכירו באמת, אדם שלא היה מזהה אותם ברחוב.

בואי, כמובן, הוא רק דוגמה אחת מני רבות לתופעה הזו, שניתן לצפות בה בכל פעם שאדם מפורסם ומוערך נפטר. באופן אישי אני זוכר את הלילה שבו החלו דיווחים שאריק איינשטיין הובהל לבית החולים. כשנפטר, אני זוכר את תחושת האובדן העמוקה שהופיעה בחלל הבטן והיתה מאוד אמיתית, אפילו שלא פגשתי את איינשטיין מימי ולא היה לי קשר איתו. אז מה קורה כאן בעצם?

קשה להבין איך אפשר להתאבל על אדם שלא הכרנו, אולם ההסבר נעוץ בהנחה הזו בדיוק – שלא היה לנו קשר עם בואי או עם איינשטיין או עם כל אדם מפורסם אחר שהערצנו ונפטר. כי למען האמת, היה לנו קשר עמוק עם אותם אנשים – כל אדם עם הדמויות הנערצות והאהובות בחייו – ולכן זה יכול לכאוב כל כך.

דיוויד בואי

גיל ההתבגרות הוא התקופה שבה אנחנו לרוב מתחילים להעריץ דמויות אחרות, בדרך כלל מעולם התרבות הפופולרית (כולל עולם הספורט), אך לעתים גם מעולמות אחרים. אמנם, ילדים צעירים יותר מפגינים לעתים הערצה לדמויות, אך זהו בדרך כלל סוג אחר של הערצה המופנית כלפי דמויות בדיוניות (צבי הנינג'ה בתקופתי, למשל) והיא מבוססת על הזדהות עם הדמות ומשחק בדמיון כאילו הילד הוא הוא הדמות. נערים ונערות בגיל ההתבגרות נוטים יותר להעריץ דמויות אמיתיות – כאמור, מוזיקאים, שחקנים ועוד. גם כאן ההערצה מבוססת על הזדהות – אנחנו מאוד רוצים להיות דומים לאותה דמות, אולם מקור ההזדהות שונה ועל מנת להבין אותו צריך להבין מה קורה לנו במהלך ההתבגרות.

נפרדים מההורים ומזדהים עם דמויות מחוץ למשפחה

תינוק נולד להוריו ותלוי בהם מאוד. בראשית חייו הוא לא מסוגל להבחין בינו לבין הסביבה, אולם עם התפתחותו המנטלית והפיזית הוא לומד לזהות את קווי הגבול בינו לבין האנשים האחרים ומפתח מערכת יחסים מורכבת עם הסביבה. הפסיכולוגית מרגרט מאהלר תיארה את התהליך המכונה ספרציה-אינדיבידואציה שמתרחש עד גיל 3, בו הילד נפרד – מנטלית ורגשית – מהוריו ויוצר זהות מגובשת משלו ביחס אליהם. הפסיכואנליטיקאי פיטר בלוס תיאר כיצד בגיל ההתבגרות עובר הילד תהליך אינדיבידואציה שני שבמהלכו הוא נפרד מהתלות וההזדהות עם הוריו, ומתחיל לגבש את האישיות העצמית שלו מחדש.

בתקופה זו הילד-שהופך-לנער מברר מיהו, מחפש את הזהות שלו, ואך טבעי שבמצב זה הוא יתחיל להתקשר ולהזדהות עם דמויות אחרות מחוץ למשפחתו (זה הגיל שבו קבוצת החברים הופכת להיות משמעותית במיוחד) – וגם להעריץ דמויות רחוקות. הדמויות שאנחנו מעריצים הן בדרך כלל מי שנגעו בנו באותה תקופה מבלבלת וסוערת, כיוון שהן ייצגו עבורנו משהו עמוק שהתחולל בנו.

לא פלא שנערים ונערות מעריצים אמנים ויוצרים שמצליחים לתפוס במילים או במוזיקה שלהם משהו מהחוויה הרגשית של אותן נפשות צעירות ומבולבלות. האמנים האלו הופכים להיות מאוד חשובים עבורנו באותו גיל, כי באותה תקופה הם פורטים על המיתרים הכי עדינים שלנו ועוזרים לנו להרגיש מובנים, שאנחנו לא לבד, שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, שיש שם בחוץ מישהו שיכול להבין אותנו, ויש לזה ערך עצום באותה תקופה לא פשוטה של בניית העצמי מחדש.

לכתו של דיוויד בואי מן העולם הכתה אנשים רבים כל כך בתדהמה ובאבל,, כי עבור כל אחד ואחד מהם, דיוויד בואי לא היה רק מוזיקאי בריטי מוערך, אלא דמות עמה יש להם קשר אישי, גם אם חד-צדדי. עבורם הוא חלק מהמשפחה הפנימית ולאבד אותו זה לאבד חלק מעצמך, חלק שהיתה לו משמעות אישית שמילאה אותם בתחושת הכרה והכלה, בתקופה שבה היה זה מצרך נדיר.

פורסם במקור באתר מאקו

התגובה שלי לכתבה על הקרב בין הפסיכולוגים במוסף הארץ

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה גדולה במוסף הארץ על קרב האיתנים בתוך הפסיכולוגיה הישראלית: "לוחמה פסיכולוגית: דיווח מזירת הקרב על עתידו של הטיפול הנפשי בישראל" וכותרת המשנה סיפרה ש"הפסיכולוגים המטפלים בגישה הפסיכודינמית לא ראו את זה מגיע: בשנים האחרונות הם נדחקים מהאוניברסיטאות, מאבדים אחיזה במועצת הפסיכולוגים, ועכשיו עלולה הרפורמה בבריאות הנפש להביא לשחיקה בשליטתם המוחלטת בקליניקות. כך משתלטים חסידי הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית על שוק הטיפול בישראל".
הכתבה לא קצרה ויכולה לייגע, אבל דווקא מעניינת, והקפיצה אצלי כמה דברים. אז כתבתי מכתב תגובה ושלחתי אותו. ואז ביקשו שאקצר אותו, אז שלחתי גרסה מקוצרת. במוסף שיצא היום המכתב לא התפרסם. אולי יתפרסם בפעם הבאה, אולי לא. כך או אחרת, הנה הגרסה המקורית, לא המקוצרת (למרות שגם זו פחות מ-500 מילה, לא להיבהל):

להמשיך לקרוא התגובה שלי לכתבה על הקרב בין הפסיכולוגים במוסף הארץ

מכתבים לבריאות הנפש

במסגרת ההתמחות בפסיכולוגיה, אחת המטלות שלי היא לערוך אבחונים רגשיים לחלק מהפונים למרפאה. אבחון הוא תהליך מורכב שלוקח זמן ולעתים די מעיק לעשות אותו, בעיקר כשאתה צריך להספיק כמות מסוימת של אבחונים במהלך השנה ומרגיש כל הזמן שאתה רודף אחרי הזנב של עצמך. זה גם תהליך די מעניין ומלמד (למרות הספקות שיש לי לגביו לעתים).

בכל מקרה, כשהתחלתי את ההתמחות קיבלתי תיק של ילד צעיר שהופנה למרפאה וכחלק מתהליך הקבלה שלו נתבקשתי לאבחן אותו. הוריו של הילד פנו למרפאה כמה חודשים לפני כן ונאלצו להמתין לתורם, כך שלא בזבזתי זמן, שינסתי מתניים ובקול קצת רועד מהתרגשות (בכל זאת, רק התחלתי) הזמנתי את ההורים לפגישה מקדימה. אחר כך הילד ואני נפגשנו מספר פעמים שבהן ערכתי את האבחון ואז עבדתי על ניתוח הממצאים וכתיבת הדו"ח במשך זמן לא קצר. בסופו של דבר, בהתאם להמלצה שלי, הילד הופנה לטיפול במרפאה. מה שאומר שהוא נכנס לרשימת המתנה.

להמשיך לקרוא מכתבים לבריאות הנפש

הפסיכולוגיה של אכילת בעלי חיים

יום העצמאות מוכר לנו כחגיגה של בשר על האש. אתמול הגיעה קבוצה של פעילי ארגון זכויות בעלי החיים 269 לפארק הירקון, הביאו מנגל (כבוי) ועליו הניחו חתולים, ארנבים וחולדות מתות, כל זה כשמסביב היו ודאי עשרות משפחות שמינגלו להנאתן וצלו בשר פרה, כבש, עוף ועוד. אני לא רוצה להיכנס לשאלה למה אנשי 269 עשו את זה והאם מדובר בפרובוקציה לגיטימית או יעילה, אבל זה בהחלט עורר מחדש את הדיון על הלגיטימיות של אכילת בשר, לפחות בפיד הטוויטר שלי (אם כי זה דיון שגם ככה מתעורר לפחות פעם-פעמיים בחודש), ואלו שאלות שאני די מתחבט בהן בעצמי.

ואז, במקרה, נתקלתי אתמול במאמר שעניין אותי בכתב העת Current Directions in Psychological Science שקשור מאוד לנושא הזה. כותרת המאמר פשוטה: "The Psychology of Eating Animals" ובו סוקרים הכותבים, בקצרה, את המחקר (הלא רב) שנערך בנוגע ללמה בכלל אנחנו אוכלים בשר.

להמשיך לקרוא הפסיכולוגיה של אכילת בעלי חיים

איך לגדל ילד מוסרי

זה יהיה פוסט קצר שנועד בעיקר לעודד אתכם לקרוא את הכתבה הזו בניו יורק טיימס מאת אדם גראנט. הוא מדבר על כך שרוב ההורים שמים את החינוך להתנהגות מוסרית וטובה בראש סדר העדיפויות, אפילו לפני הישגים והצלחה כלכלית (או במילים אחרות, "רק שיהיה בן אדם") – אבל הרבה לא מצליחים בכך (יש אפילו ציטוט ממחקר ישראלי על זה… כמה מפתיע). ואז, דרך סקירה של כמה מחקרים בנושא, מציע את הדרכים שבהן הורים יכולים לעודד התנהגויות טובות יותר אצל ילדיהם. מה זה התנהגות מוסרית? בגדול – דאגה לאחר, אמפתיה, חמלה, לא לפגוע באחר. הכתבה מפורטת ופחות פשטנית ממה שכתבתי כאן, אז אני באמת מפציר בכם לקרוא אותה, לגזור ולשמור, אבל לטובת ההורים העסוקים, הנה הדגשים החשובים בעיני:

* כשרוצים לעודד התנהגות טובה עדיפים שבחים על פרסים.
* כשרוצים לעודד התנהגות טובה עדיף לשבח את הילד ולא את המעשה ("אני רואה שהתחלקת בצעצועים, אתה ילד נחמד ונדיב" יותר טוב ויעיל מ"אני רואה שהתחלקלת בצעצועים, זה היה מעשה יפה")
* כשרוצים להקטין התנהגות לא טובה עדיף לעשות הפוך – להתייחס לפעולה ולא לילד. חשוב להבדיל בין בושה (שיפוט שלילי כלפי העצמי) לבין אשמה (שיפוט שלילי כלפי הפעולה). אנחנו רוצים שהילד ירגיש אשמה ולא בושה, כי בושה היא הרסנית יותר ומניעה את הילד להתנתקות מהמבוגר ומהסיטואציה ואשמה מניעה את הילד לחיבור ולנסיון לתקן.
* חשיבות ה-modeling – זה לא מספיק לדבר ולהטיף על כמה חשוב להיות בסדר, ילדים לא לומדים מזה כמו שהם לומדים מחיקוי, או במילים אחרות – ההורים צריכים להתנהג בצורה מוסרית כדי שהילדים ילמדו את זה.

מה נראה לכם שצריך להוסיף?

זהו, לכו לקרוא. יש גם איורים של רותו מודן, אז בכלל שווה.