כמה אירועים מעניינים

האמת היא שיש פוסט שאני מאוד רוצה לכתוב על פרשת הפדופיליה בשכנות נחלאות, אבל למי יש זמן לזה?

מה שכן יש לי זמן אליו הוא לכתוב פוסט קצר שבו אספר לכם על כמה אירועים מעניינים למי שאוהב פסיכולוגיה, התנהגות, מחקר, מוח וכל מה שמסביב. אירועים כאלה יש מדי פעם ואני אשתדל להביא כמה שיותר מהם לידיעת מי שקורא פה. האירועים מסודרים באופן כרונולוגי, לא לפי העדפה מסוימת.

סדרת ההרצאות של בית הספר לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל אביב

מסתבר שבחורף שעבר ערך בית הספר לפסיכולוגיה שבו למדתי סדרת הרצאות בנושא "מוח ופסיכולוגיה". הסדרה פתוחה לקהל הרחב וזכתה להצלחה רבה ועכשיו בית הספר עומד לערוך סדרת הרצאות חדשה. ההרצאות מועברות על ידי מרצי החוג השונים וכל הרצאה בנושא אחר. פירוט מלא של ההרצאות תוכלו למצוא כאן, יחד עם פרטי הרשמה. הסדרה מתחילה בחמישי במרץ ויש הרצאה פעם בשבוע.

יש כמה הרצאות שהייתי שם עליהן עין מתעניינת, אבל זה אני:
פרופ' חיים עומר. "מנוכחות הורית" ועד ל"תפקיד העוגן": חיים עומר הוא פסיכולוג מעניין, לא שגרתי. הוא מתעסק הרבה בנושא של תפקיד ההורים בחיי הילד, בעיקר המתבגר, והדברים שלו יכולים להיות מאוד מעניינים ורלוונטיים לעולם של היום שבו יש לעתים קרובות טשטוש גבולות בין הדורות עד לכדי – לעתים – קריסת מערכות.

פרופ' יאיר בר- חיים. חרדות, דאגות ופחדים: מה אנו יודעים היום: אחד המרצים האהובים עלי משני התארים שעשיתי. יאיר בר-חיים הוא פסיכולוג קליני וגם חוקר מוצלח והוא מתעניין מאוד באחד התחומים הכי מרתקים לדעתי בעולם הפסיכולוגיה – החרדה.

כנס "לא מדברים על זה"

סמינר הקיבוצים, המרכז להורות ומשפחה ומשרד החינוך עורכים את הכנס הזה שיעסוק השנה באובדנות ילדים ונוער. נושא חשוב ומעניין. בעיקר לאנשי מקצוע מתחום הטיפול וההוראה, אני חושב, אבל גם לאנשים אחרים שמתעניינים. פרטים על הכנס אפשר למצוא כאן (תמונה). הכנס ייערך ב-22 במרץ.

זה בכלל מעניין אתכם הדברים האלו? לחפש עוד? שמעתם על משהו שאני לא מכיר? יודעים מי באמת רצח את קנדי? ספרו לי בתגובות!

הרפורמה בבריאות הנפש, טיפול חדשני בדכאון עמיד לתרופות ועוד – כמה לינקים מעניינים

ובכן, לא ממש יוצא לי לכתוב בבלוג הזה לאחרונה. קורה. באוגוסט התחלתי את ההתמחות הקלינית שלי ואני די עסוק עם כל התהליך הזה של להפוך פתאום להיות פסיכולוג, לטפל באנשים, לעשות אבחונים, להתמודד עם סיפורים-שלא-נדע ובתוך כל זה להשאר שפוי. אבל זה לא אומר שלא מתרחשים כמה דברים מעניינים בעולם הפסיכולוגיה. בפוסט הזה אביא כמה לינקים על התרחשויות מעניינות בארץ ובכלל.

הרפורמה בבריאות הנפש מתקדמת בצעדי ענק
הרפורמה בבריאות הנפש, על רגל אחת, היא תהליך שאמור להעביר את האחריות לטיפול הנפשי ממשרד הבריאות לקופות החולים. כיום, אנשים שפונים לשירותי פסיכולוגיה ציבורית עושים זאת דרך תחנות לבריאות הנפש שמתחזק משרד הבריאות. שם הם עוברים תהליך קבלה למרפאה ומותאם להם טיפול מתאים. במסגרת הרפורמה (שהיא תולדה של חוק הבריאות הממלכתי שהעביר את האחריות הרפואית לקופות החולים כבר ב-1995), קופות החולים יקבלו מימון מהממשלה על מנת להקים ולתחזק מערכי טיפול נפשי ומשרד הבריאות יהיה הרגולטור של זה, או משהו כזה. בלי להכנס לכל הפרטים כרגע, מדובר ברפורמה שנויה במחלוקת שיש לעשותה עם המון זהירות. אני לא חושב שאסור לעשות אותה, אני חושב שצריך לעשות אותה נכון. בגלל המחלוקות (ובגלל שהמדינה לא באמת מתאמצת לקדם את זה כל הזמן הזה) הנושא תקוע כבר המון זמן בועדות הכנסת ולא הבשיל לכדי חקיקה. אז עכשיו לממשלה נמאס והיא החליטה להעביר את הרפורמה לא דרך חקיקה, אלא באמצעות צו ממשלתי.

התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית פרסמה הבוקר הודעה לעיתונות בנושא.

מעניין לראות איך זה יתפתח.

טיפול בדכאון עמיד לתרופות
דכאון היא אחת המחלות הקשות ביותר של תקופתנו. יותר ויותר אנשים לוקים בדכאון, כמות מרשמי התרופות האנטי-דכאוניות שיוצאים מדי שנה בארצות הברית בלבד היא אדירה ואנשים רבים מדברים על דכאון כעל המגיפה של המאה ה-21. אבל דרמטיות בצד, אין ספק שדכאון היא מחלה קשה ומורכבת שלעתים מאוד לא קל לטפל בה. נכון, יש טיפולים פסיכולוגיים שמראים יעילות. נכון, יש תרופות אנטי-דכאוניות (אם כי לא פעם ולא פעמיים מתברר שהן לא הרבה יותר טובות מפלסבו). אבל יש אנשים שהדכאון שלהם כל כך חמור, עד שהם לא מגיבים לטיפול תרופתי. במחקר שהתפרסם לאחרונה, עולה כי טכניקה הנקראת Deep Brain Stimulation עשויה להועיל לאותם חולים. בטכניקה זו משתילים אלקטרודות במוחו של המטופל, באיזורים ספציפים, והאלקטרודות מופעלות באופן קבוע, כמו קוצב לב.

לסיום: סרט
הלינק האחרון הוא לא ממש אירוע חדשותי/מחקרי מעולם הפסיכולוגיה, אלא פשוט סרט שנזכרתי בו. לפני 66 שנים יצא סרטו של אלפרד היצ'קוק, Spellbound. בכיכובם של אינגריד ברגמן וגרגורי פק, זהו מותחן שנטוע עמוק בעולם הפסיכואנליזה. אם יש לכם שעה וארבעים חמש דקות פנויות, זו צפייה מהנה מאוד. אפשר לצפות בסרט אונליין כאן.

המתמחים בפסיכולוגיה מצטרפים למאבק

כבר שבועיים שהארץ מתמלאת ברוחות של שינוי. זה מרגש, באמת. סוף סוף אנשים יוצאים, בהמוניהם, מהבית לרחובות כדי לומר שדי, נמאס. בהתחלה נמאס מעלויות הדיור, ועכשיו נמאס מכל כך הרבה דברים שכולם – לדעתי – קשורים זה לזה בעבותות של יוקרה. החיים פה יקרים מאוד, ולא באופן פרופורציונלי ליכולת ההשתכרות. וכך, מי שממש יש לו הרבה נהנה מהכל, ומי שיש לו קצת נאלץ לכרוע תחת הנטל. על מי שאין לו בכלל כבר לא מדברים.

כשהמאבק התחיל הסתכלתי מהצד בעינים נפעמות. לא הלכתי לבקר ברוטשילד, לא עברתי לאוהל. כן הלכתי להפגנה הגדולה והמרשימה במוצאי שבת (מחר יש עוד אחת – תבואו?). אבל אמש הייתי שם, כחלק מהתעוררות של המתמחים בפסיכולוגיה שהחליטו להצטרף למאבק.

כמו שאני רואה את זה, המאבק של המתמחים בפסיכולוגיה מכיל שתי פנים הקשורות זו לזו:
ראשית, המאבק הוא אישי ונוגע לתנאי העבודה כמתמחים. זה מתחיל מכך שקשה מאוד למצוא מקומות התמחות (בעיקר התמחות קלינית) וממשיך לכך שאחרי שכבר מוצאים מקום, העבודה היא על הנייר חצי משרה, אך בפועל עובדים יותר ומקבלים פחות. מתמחה ממוצע בפסיכולוגיה הוא אדם בשנות השלושים בחייו, אחרי לפחות 5 שנות לימודים של תואר ראשון ושני). זה לא גיל שאפשר להסתדר בו עם משכורת של 2,500 ש"ח לחודש.

שנית, זה מאבק ציבורי. ואסור להפריד בין השניים. השירות הפסיכולוגי הציבורי בארץ נמצא במצב רע. היעדר תקציבים מתאימים הולך ומייבש את התחנות לבריאות הנפש שמטרתן להעניק לכל אזרח טיפול פסיכולוגי בחינם (או ממש בזול). היעדר התקציבים מתבטא גם בכך שאין מתמחים, אך גם במקומות נוספים כמו איכות המרפאות (כולל ציוד) והשכר שמקבלים פסיכולוגים מומחים שעובדים במרפאות. שלא לדבר על זמני ההמתנה הארוכים שהמטופלים נאלצים לסבול. כל זה פוגע מן הסתם בשכבות החלשות, קודם כל, ואחר כך גם בשכבות מעמד הביניים שלא תמיד יכולות להרשות לעצמם לפנות לטיפול פרטי.

אלו הם שני צדדי המאבק, וכאמור, לדעתי, הן קשורות ומשלימות זו את זו. אני שמח לראות שסוף סוף גם המתמחים בפסיכולוגיה התעוררו והצטרפו למחאה הכללית שקמה פה, וסקרן לראות מה יקרה בהמשך.
מי שמעניין אותו לדעת עוד על המאבק יכול להצטרף לעמוד בפייסבוק וכמובן לבוא לבקר במאהל המתמחים שנמצא ברוטשילד פינת נחמני. במאהל ניתן לפגוש סטודנטים לתואר שני, אנשים שסיימו תואר ומחפשים המתחות וגם מתמחים, כמוני, ולשמוע קצת על החיים במסלול הזה. במאהל מופעל גם אוהל שבו מתמחים מעניקים שיחות תמיכה לציבור הרחב ובעיקר ליושבי המאהלים.

אתמול גם פורסם נייר עמדה של המאבק, ואני מביא אותו להלן:

מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים על היכולת לטפל במגזר הציבורי
אנחנו, ציבור המתמחים בפסיכולוגיה, מצטרפים להתעוררות החברתית בישראל הדורשת צדק חברתי. כמתמחים בשרות הציבורי אנו עובדים בתת תנאים על מנת לספק טיפול, סיוע ויעוץ לאוכלוסיה שידה אינה משגת לקבל טיפול פסיכולוגי במגזר הפרטי.
מצב המתמחים בפסיכולוגיה מייצג בצורה הבוטה ביותר את תחלואיה וגסיסתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית, ועל כך אנו נאבקים.
1. הממשלה במשך שנים רבות מנסה להסיר מעצמה אחריות על מערכת בריאות הנפש הציבורית במגמה להפריטה ולהעביר את האחריות לאנשים או מוסדות פרטיים (בדומה למדיניות בסקטורים ציבוריים אחרים כגון, שרותי הרווחה, מכבי אש, תקשורת וכד'). תקציבים זעומים וקיצוץ בתקנים, יוצרים מצב בו מחד אנשים רבים הזקוקים לסיוע נפשי לא מצליחים לקבלו, ומאידך פסיכולוגים מתמחים רבים המבקשים לעזור לאנשים אלו מנוצלים באמצעות תנאי העסקה מחפירים.
א. ייבוש התקציבים והתקנים יוצר מצב מעוות (אך בר תיקון!) בו אנשים רבים בציבור הזקוקים לטיפול לא מקבלים אותו בגלל העדר כוח עבודה, וזאת למרות שכוח עבודה זה קיים! פסיכולוגים, מסיימי תואר שני, ממתינים להתמחות חודשים ארוכים (כ 79% מהמתמחים מוצאים מקום התמחות עד שנה מתחילת זמן החיפוש וכ 21% מהמתמחים מוצאים מקום רק לאחר יותר משנה ).
2. כל המתמחים הינם אקדמאים בעלי תואר שני לפחות. רובנו בשנות השלושים לחיינו, חלקנו עם משפחות צעירות, וכולנו נאבקים לקיים את עצמנו במשך ארבע שנות ההתמחות. תנאי העבודה שלנו מבזים ובלתי אפשריים:
א. שכר של מתמחה נע בטווח של 2000 ₪ (ולעיתים אף פחות מזה) לערך ועד 3500 ₪ כשהרוב מרווחים כ 2500 ₪ לחצי משרה.
ב. המתמחים עובדים כ- 6 שעות שבועיות מעבר לאחוז המשרה שנקבע עבורם. מדובר עבור המרבית המוחלטת של המתמחים שעובדים ב-30 אחוז שעות עבודה נוספות ללא תגמול. בהתחשב בשכר הנמוך עד מאוד של המתמחים ובגילם זהו נתון מטריד הדורש התערבות של כלל הגורמים במשרד הבריאות האמונים על תהליך ההתמחות.
חשוב לזכור:
• פסיכולוגים מתמחים מהווים את עיקר כוח העבודה בשירות הציבורי שנועד לתת טיפול לאוכלוסיה כולה ולא רק למי שיכול לשלם מאות שקלים לשעה!
• המתמחים קורסים תחת הנטל, אינם מצליחים להתקיים בכבוד, ועל כן אינם יכולים להעניק את הטיפול האופטימלי לפגועי נפש ואנשים הסובלים ממצוקה נפשית.
• אנו מוחים כנגד מציאות זו וחותרים לשינוי המדיניות החברתית והכלכלית הממשלתית המזניחה את מערך בריאות הנפש ובכלל זה את ציבור המתמחים בפסיכולוגיה.

סרט לשבת: המנתח האנגלי

הרבה זמן לא פרסמתי כאן סרט לשבת. פעם היתה לי פנטזיה כזו שבכל יום שישי אפרסם כאן איזשהו סרט הקשור לפסיכולוגיה, התנהגות, חקר המוח וכדומה. אבל זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע והתמסמס בין שאר הדברים שאני מנסה לעשות. אבל עכשיו נתקלתי בציוץ של הבלוגר מו קוסטנדי (שכותב בלוג מרתק ופופולארי מאוד על חקר המוח) שמפנה לסרט The English Surgeon. זהו סרט של הבי.בי.סי המביא את סיפורו של ד”ר הנרי מארש. מארש הוא מנתח מוח בריטי שבתחילת שנות התשעים ביקר באורקאינה והזדעזע ממצב הרפואה שם. הרופאים נאלצים להתמודד עם חסמים בירוקרטיים ובעיקר עם ציוד מיושן וידע ונסיון שאינם מספקים ומי שנפגע, מן סתם, הם החולים. מאז ועד היום הוא נוסע באופן קבוע לאוקראינה ומבצע ניתוחי מוח באמצעים הקיימים (כולל שימוש במקדחה ידנית).

 

נכון שזה לא ממש סרט על פסיכולוגיה, אבל הוא כן נוגע ברפואת המוח שנוגעת לתחום. ובסופו של דבר, זהו סרט על חמלה אנושית והרצון לעזור למי שבאמת צריך שיעזרו לו. ובסופו של יום, בשביל זה אנחנו במקצוע הזה, לא?

לנסות להכנס לראש הכפייתי

הנה וידאו שהוכן על ידי דניאל ברק וטל שוויגר ממקאן-אריקסון עבור ארגון ה-OCD הבינלאומי:

קצר, נכון?

הרעיון העומד מאחורי הסרטון יפה ומעניין. הוא קצר מכדי שתספיקו באמת לקרוא את הכתוב, וכדי שתוכלו לקרוא תצטרכו להקליק שוב ושוב על כפתור הנגינה ולראות את הסרט מחדש (או לעצור אותו ממש מהר). בדרך זו מבקשים יוצרי הסרט לתת לגולש תחושה של לפחות חלק אחד מהחיים עם הפרעה טורדנית-כפייתית, או OCD.

כאמור, הרעיון יפה וחשוב. אני בעד להעלות את המודעות להפרעות ומחלות נפשיות אצל מי שאינם סובלים מהן. אבל לדעתי הסרטון הזה מפספס נקודה מהותית ב-OCD. היופי הוא שאפשר לנצל את הפספוס הזה כדי להאיר את אותה נקודה.

הסרטון מנסה להדגים לגולש איך זה מרגיש לחזור על אותה פעולה שוב ושוב. אחד התסמינים המוכרים ביותר של הפרעה טורדנית-כפייתית הוא ביצוע כפייתי של פעולות. הדוגמה הכי מוכרת היא רחיצת ידיים חוזרת ונשנית. דוגמה אחרת היא לכבות ולהדליק את האור שוב ושוב. אי אפשר שלא להזכיר את הסרט "הכי טוב שיש" שבמרכזו סופר הסובל מ-OCD:

אבל יש הבדל משמעותי בין לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ב-OCD לבין הרצת הסרט שוב ושוב כדי לראות מה כתוב בו. כשאתם, הצופים, מריצים את הסרט שוב ושוב כדי להצליח לקרוא את כל הטקסט, אתם עושים זאת מכיוון שבפעם הראשונה לא הספקתם לקרוא. וכך גם בפעם השניה ושלישית וכן הלאה. בכל פעם אתם קופצים עם העין לסוף החלק שכן הצלחתם לקרוא וכך מצליחים לקרוא את הכל. וברגע שקראתם את כל המשפט, אפשר לשכוח מהסרט, לסגור את החלון בו הוא נמצא ולהמשיך הלאה.

לא כך הדבר כשמדובר בפעולה כפייתית. כאשר אדם בעל OCD מדליק ומכבה את האור עשר פעמים לפני שהוא יוצא מהבית, הוא לא עושה זאת משום שפעם הראשונה הוא לא הצליח לכבות את האור כמו שצריך. ואחרי שיעשה זאת עשר פעמים, יכול להיות שהוא יחוש את הצורך לעשות זאת עוד עשר פעמים. גם האדם שרוחץ את ידיו שוב ושוב לא עושה זאת כי הפעם הראשונה לא הצליחה או לא השאירה אותו מספיק נקי.

כל זה נוגע באחד המאפיינים הבולטים ביותר של OCD לעומת הפרעות נפשיות אחרות. זוהי הפרעה שהינה אגו-דיסטונית, זאת אומרת שהאדם מזהה שההתנהגות שלו (והמחשבות הטורדניות גם) הינה מוגזמת או מוזרה. האדם שרוחץ את ידיו באופן בלתי פוסק יודע שאין בזה צורך. הוא יודע שמספיקה פעם אחת, אבל הוא עדיין חש צורך בלתי נשלט להמשיך ולרחוץ את הידיים. למעשה, אם האדם מתנהג כך ולא מזהה את המוּזרות וההגזמה שבפעולותיו הוא לא יאובחן עם OCD ((אלא אם מדובר בילד)).

אם כך, הסרטון שבתחילת הפוסט יכול להעביר אולי את ההרגשה הבסיסית של הצורך בללחוץ שוב ושוב על כפתור, אבל שם זה נעצר. הוא לא מסוגל להעביר את תחושת המצוקה הנלווית להתנהגות הכפייתית, ולא פחות חשוב – את תחושת חוסר התוחלת המתלווה אליה. אני לא יודע אם סרט כלשהו יכול לעשות זאת. ואולי טוב שכך.

משהו קטן ולא קשור: בבר הצידי, שם משמאל למעלה מתחת לתיבת החיפוש, הוספתי ספירה לאחור ליום שבו אתחיל סוף כל סוף את ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. זה ייצא קצת יותר משנה אחרי שקיבלתי באופן רשמי את התואר השני, ובאופן מפתיע זה לא נחשב למרווח זמן גדול מי-יודע-מה. בכל אופן, יפה שעה אחת קודם.

(למי שמעוניין לקרוא עוד על OCD, אני ממליץ על שני הפוסטים של ד"ר ירדן לוינסקי בנושא: מבוא לאובססיה חלק ראשון וחלק שני).