לינקים לכל המרבה במחיר: תוקפים את ה-DSM, מנסים להבין מה זה ADHD, מריחים סכיזופרניה וממשיכים עם מיינדפולנס

זה אולי הסיפור הכי גדול בתחום הפסיכיאטריה מתחילת השנה ובכלל בזמן האחרון – כולם יודעים שה-DSM (המדריך לאבחנות פסיכיאטריות של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי) הוא "התנ"ך של הפסיכיאטרים" (או, יש לומר, "התנ"ך של חברות הביטוח"). החודש יוצאת הגרסה החדשה, מספר 5, שעובדים עליה כמה שנים טובות ויש מאחוריה לא מעט ביקורת. עכשיו, ה-NIMH (המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב) מרים את הכפפה ויוצא נגד ה-DSM ושיטת האבחון שבו. המכון מכריז על פרויקט שמטרתו ליצור מערכת חלופית שתתבסס, למשל, על מחקרים גנטיים או הדמיות מוח. האם הפתרון הזה באמת יותר טוב? נראה. אבל כשמישהו מנסה לערער את ההגמוניה של ה-DSM, אני בעד.

אבחון יתר ל-ADHD – עיתון "הארץ" מביא כתבה מהניו יורק טיימס ובה מדווח שעשרים אחוז (!) מבני הנוער בארה"ב מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז. אם אכן יש עליה בשכיחות ההפרעה או שזה אבחון יתר?
בהקשר זה, הנה פוסט קצר אבל חשוב של ד"ר גבריאלה בינדר שמעורר את השאלה מתי זה כן ADHD ומתי לא.

לאבחן סכיזופרניה דרך האף – אין לי מה להוסיף על הכותרת הזו.

מתי להפסיק פסיכותרפיה? – ד"ר ירדן לוינסקי מתמודד עם שאלה מאוד חשובה בכל טיפול פסיכולוגי.

האמריקאים האלו, שיהיו בריאים – אז לאמריקאים קשה להתמודד עם זה שבבתי הספר מלמדים את הילדים להשתמש במילים כמו "ואגינה" או "פין", רחמנא ליצלן. (גם לא במסגרת תכנית למניעת הטרדות מיניות, כן?)

תפקידה המועיל של הימנעות – ג'וזף לדו, מבכירי חוקרי המוח הפעילים היום, כותב בניו יורק טיימס על תיאוריה ומודל שמנסים להתמודד עם האופן שבו הימנעות מהדבר שמאיים עלינו יכולה דווקא לעזור במקרי חרדה.

השפעתה של טראומה – בכתב-העת של הסתדרות הרופאים מדווח על מחקר שמצא שגברים שפונו מגוש-קטיף נמצאים בסיכון מוגבר לסכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב.
בעיתון "הארץ" מדווח על כך שחיילים שהינם דור שני לשואה פיתחו מנגנון שהגן עליהם מפני פוסט-טראומה.
ולעומת זאת, מחקר שבדק ילדים שנשלחו מפינלד לשבדיה במלחמת העולם השניה, כדי שלא ייאלצו להתמודד עם זוועות המלחמה. התברר שדווקא הילדים שנשלחו לאיזור ללא המלחמה היו בעלי סיכון גבוה יותר לסכרת , מחלות לב והפרעות נפשיות.

Beauty is in the eye of the beer holder – תודו שהשם של המחקר הזה משעשע. ובכן, מסתבר שכשאנחנו שתויים, אנחנו חושבים שאנחנו יפים יותר. עד כאן, לא מפתיע. אבל מסתבר שכשאנחנו חושבים שאנחנו שתויים, אז אנחנו גם חושבים שאנחנו יפים יותר. (מה שאותי מעניין הוא איך יוצרים פלסבו לאלכוהול)

ולסיום, בפוסט הקודם התחלתי עם כמה מילים וקישורים על מיינדפולנס. בשבוע שעבר הגיע לארץ ג'ון קבאט-זין, ליום עיון וסדנאות בנושא. קבאט-זין, ביולוג מולקולרי, שכונה ע"י אחד ממארגני הכנס "אבי המיינדפולנס החילוני", פעל ופועל רבות כדי לקרב בין הפרקטיקה הבודהיסטית הזו לבין המיינסטרים של הרפואה המערבית, ובהצלחה גוברת. יום העיון היה מעניין מאוד, ועוד יותר מכך הסדנה שנערכה למחרת והייתה, ובכן, חוויתית מאוד (דמיינו 200 איש, לפחות, באמצע בית חולים תל השומר, הולכים בקצב של צעד לדקה בערך, בעיניים עצומות, הלוך וחזור). אני עוד מתכוון לכתוב משהו יותר ומפורט על המחשבות שלי בנושא, אבל בינתיים, אני אשים כאן הרצאה שנתן קבאט-זין בדראטמות'. כן, זה כמעט שעתיים. זה לא הופך את זה לפחות מומלץ.

להשתהות רגע, כי העולם לא יברח: פוסט לינקים לפסח

חג הפסח, אחד האהובים עלי בשנה, הגיע שוב. יש הרבה מה לומר על פסח וכולם עושים את זה גם ככה, אז אני לא ממש אדבר על החג, מלבד לציין את העובדה שפה ושם אולי יהיה לכם יותר זמן פנוי מסתם שבוע רגיל, אז הפוסט הפעם יהיה גדוש בהרבה לינקים מענינים למדי.

האמנות של ההשתהות
החלק הראשון של הפוסט יכיל הפניות לכמה מקומות שונים שכולם נוגעים בנושא אחד שמאוד מעניין אותי בזמן האחרון (מספיק מעניין וחשוב בעיני כדי שאקח ממנו גם לכותרת הפוסט). בחודש שעבר השתתפתי בהשתלמות של משרד הבריאות על גישה טיפולית שנקראת "טיפול דיאלקטי התנהגותי". הגישה הזו, שנמצאה יעילה במחקרים רבים, כוללת בתוכה רכיבים רבים וחלקם, לדעתי, יכולים לשפר את החיים שלנו גם מחוץ לקונטקסט הטיפולי. אחד מהם, שתפס אותי במיוחד, הוא השימוש ב-Mindfulness. מיינדפולנס זה מושג רחב (הנה ערך הויקיפדיה שלו) ואני לא אתיימר להסביר אותו. הוא מגיע מהמזרח, מגישות בודהיסטיות ובמילים פשוטות אני יכול לתאר אותו כ"להיות כאן ועכשיו, ברגע הנוכחי הזה, ולשים לב. וזהו."
אני יודע שזה מריח מרוחניקיות היפית, ולא סתם, אבל תישארו איתי רגע. נשים בצד את החלקים הרוחניים או דתיים של העסק, שבאמת לא ממש מעניינים אותי, ונגיע לשימוש האקטיבי שנעשה במיינדפולנס בפסיכולוגיה ובכלל.
הרעיון במיינדפולנס הוא פעולה אקטיבית שבה אנחנו עוצרים לרגע ומשתהים ברגע, לא חושבים על מה שעוד יש לנו לעשות היום או על הישיבה המלחיצה מחר, ולא חושבים על הדבר ההוא שהשותף שלנו לקיוביקל אמר לנו והעליב אותנו. זה להיות עם עצמנו, בכאן ובעכשיו, בהווה הכי מיידי, ולשים לב, להיות קשובים לדברים שאנחנו רוב הזמן דוחקים מהתודעה (וכאן המקום שהייתי יכול לדבר על פסח כחג החירות ועל עצמנו כלכודים במירוץ המהיר מדי של החיים וכל זה, אבל נו, לא משנה). יש כל מיני דרכים לעשות את זה, רובן ככולן מזכירות טכניקות מדיטציה (אבל בלי מנטרות או בלי ההנחיה המשונה "לרוקן את הראש ממחשבות", דווקא להפך).

הנה וידאו קצר, בקושי 10 דקות, של הרצאה מ-TED שממחישה לא רע את הנושא:

עכשיו, למה זה טוב? ובכן, מחקרים שונים מראים שתרגול קבוע של מיינדפולנס יכול לעזור בתחומים שונים, כמו למשל ניהול נכון יותר של לחצים (שימו לב שלא כתבתי "העלמת לחצים", לא צריך להגזים). או למשל, מחקר שפורסם לאחרונה הראה שתרגול מיינדפולנס במסגרת בית-ספרית הפחית רמות של דכאון וחרדה בקרב התלמידים. שימוש אחר שמאוד מעניין אותי ברעיון של קשיבות הוא אכילה מודעת: אנחנו חיים במרוץ בלאו הכי, ובמקרים רבים מתייחסים ככה לאכילה. אנחנו לא חושבים על האוכל, בולעים אותו מהר מאוד, לא שמים לב למה שאנחנו אוכלים כי דעתנו מוסחת כל כך. יש עדויות לכך שאכילה לא מודעת משפיעה לרעה על הבריאות, אז למה לא לעשות פעולה פשוטה ולתת לאוכל שלנו תשומת לב?

מנסיוני הקצרצר, זה נותן לא מעט. והיופי של הגישה הזו, בעיני, הוא הקלות שביישום שלה. קחו כמה דקות וקראו את הפוסט הבא ונסו, עם עצמכם, לעשות משהו דומה בפעם הבאה שתכינו תה, או קפה, או אנליודעמה. אין לכם מה להפסיד, והחוויה יכולה להיות מעניינת.

אם הצלחתי לעניין אתכם, אתם יכולים לתת קפיצה לאתר הבא שבו תוכלו להוריד אפליקציה שתנחה אתכם בתרגול מיינדפולנס של 10 דקות ביום, לעשרה ימים (זו גרסת החינם). לא צריך חדר שקט, מזרון מיוחד או קטורת, רק מקום לשבת בו (גם באוטובוס), טלפון חכם ואוזניות.

עכשיו, צריך להיזהר מלתת יותר מדי קרדיט לדבר הזה. לעתים יש נטיה לקחת משהו חדש כזה ולהפוך אותו לדבר-הגדול-הבא-שיפתור-לנו-את-כל-הבעיות (והנה כתבה משלשום בניו-יורק טיימס שמדברת על מיינדפולנס בהקשר הזה). אז לא, זה לא יפתור לנו את כל הבעיות, אבל אני חושב שיש ערך עצום בלקחת 10 דקות ביום, בתור התחלה (וזה באמת לא קשה כמו שזה נשמע) כדי לשים לב קצת יותר לעצמנו.

ונחזור לשניה לפסיכולוגיה, כי בכל זאת, זה אתר על פסיכולוגיה. כאמור, הגעתי לגישה הזו בכלל מלמידה על שיטה טיפולית בהפרעות קשות והיום אני מתעניין בשילוב של מיינדפולנס לתוך טיפולים שונים. לשמחתי, בעוד חודש יגיע לארץ פרופ' ג'ון קבאט-זין שהקים בסוף שנות השבעים מרכז מחקר למיינדפולנס ברפואה ונחשב לאחד מבכירי החוקרים בתחום וממקדמי השימושיות שלו ברפואה. הוא יגיע לכנס במרכז הבינתחומי שייערך ב-29/4 שיעסוק במיינדפולנס ופסיכותרפיה. כאן תמצאו את תכניית הכנס (PDF). בנוסף לכנס, ייערכו סדנאות בהנחייתו שבהן יהיה אפשר לחוות את הטכניקות ממקור ראשון, אבל אני לא יודע אם נשארו בהן מקומות, אבל אני מבטיח לספר איך היה, ולהביא עוד חומרים ומחקרים על הנושא, לכשיופיעו.

עד כאן על מיינדפולנס, עכשיו לשאר הלינקים

ומה עם אורן הקטן? – במוסף כלכליסט מספרים את סיפורו של אלברט הקטן, אותו תינוק מפורסם שכל סטודנט לתואר ראשון בפסיכולוגיה מכיר בתור הילד שעבר ניסויים שלימדו אותו לפחד מארנבות חמודות. בשנים האחרונות נערכו מחקרים שחשפו את זהותו האמיתית של אותו תינוק, והעלו שאלות על תקפות המחקר המקורי של ווטסון ובכלל, האתיקה של מחקרים באותה תקופה. באמת סיפור מעניין.

השפעותיה של טראומה בילדות – ידוע שיש קשר בין טראומה בילדות לבעיות פסיכולוגיות שונות, זה לא חדש. מחקר שפורסם בינואר מדבר על הקשר בין טראומה בילדות לבין שינויים מבניים במוח. אני חייב לציין שזה לא נורא מפתיע, אבל בכל זאת.
מה שכן מעניין ומפתיע הוא המחקר הבא: חשיפה להתעללות בילדות (אצל נשים) נמצאה במתאם עם סיכוי מוגבר לאוטיזם אצל הילדים של אותן נשים.

ג'אנק פוד בהריון והתמכרות אצל התינוקות – לאכול ג'אנק פוד זה לא הדבר הכי טוב שאדם יכול לעשות בשביל עצמו. עכשיו מתברר שלאכול ג'אנק פוד בהריון זה גם לא הדבר הכי טוב שאפשר לעשות בשביל הילד. במחקר חדש נמצא שצריכת אוכל זבל בהריון השפיעה ישירות על המוח של התינוק והפכה אותו לרגיש פחות לאופיאודים שמשתחררים כשאנחנו אוכלים מאכלים עתירי שומן וסוכר, ולכן הוא ירצה לצרוך יותר ממאכלים אלו כדי להגיע להרגשה הטובה שמתלווה להם. למעשה, זה מה שקורה בהתמכרות לחומרים אחרים.

ויאגרה למוח – מכירים את זה שאנשים בריאים התחילו לקחת ויאגרה כדי לשפר ביצועים במיטה? אז דבר דומה קורה עם ריטלין ותרופות דומות. אנשים, בעיקר צעירים, ללא הפרעות קשב וריכוז, לוקחים תרופות כאלו – לעתים בצורה בלתי מבוקרת – מתוך ציפיה שזה ישפר את הביצועים הקוגנטיביים שלהם. לאחרונה, פרסמה האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה נייר עמדה בנוגע לטרנד הזה אצל ילדים ונוער.

פעילות גופנית למוח – זה כבר ברור שפעילות גופנית טובה לבריאות. יש מספיק מחקרים שמראים קשר בין סגנון חיים עם אפס פעילות (מה שרוב האנשים בתרבות המערבית מנהלים) לבין מגוון בעיות רפואיות וירידה בתוחלת החיים. אני זוכר מהילדות את האימרה "נפש בריאה בגוף בריא" ואכן, ישנם מחקרים (אם כי לדעתי אין על זה קונצנזוס) שמדברים על יתרונות נפשיים של פעילות גופנית (פחות דכאון, למשל). במחקר שהתפרסם בינואר, מתארים החוקרים קשר בין פעילות גופנית לבין שמירה על הזכרון במהלך אלצהיימר, ומתארים מנגנון אפשרי לתהליך הזה.

אז כולנו משוגעים? – ה-DSM החדש, מהדורה 5, ייצא במאי וממשיך לעורר מחלוקות. הפעם מדובר על האופן שבו מוגדרים מיחושים גופניים ללא הסבר רפואי או עם הסבר רפואי, והאם השינוי הזה יכניס המון אנשים תחת המטריה של סובלים מהפרעה נפשית. תוכלו לקרוא כתבה בעיתון הארץ (ותודה לעידית על הקישור) או את המאמר המקורי שעליו היא מתבססת.

צעצועים של בנים, צעצועים של בנות – האם הבחירות של בנים ובנות בצעצועים הן תוצאה של הבנייה חברתית או של תכונות מולדות? מאמר מעניין באתר שלא הכרתי ונראה מעניין בעצמו (תודה, מרמיט, על הקישור)

אדריכלות ופסיכולוגיה – לפני שהחלטתי להיות פסיכולוג, חשבתי ללמוד אדריכלות. זו היתה פאזה קצרצרה בחיי שהושפעה, מן הסתם, מכך שאבא שלי הוא אדריכל. לשמחתי, בחרתי במקצוע שכנראה מתאים לי יותר, אבל אדריכלות ותכנון ערים הם עדיין נושאים שמעניינים אותי, והנה דוגמה מעניינת: איך לתכנן רחוב כך שיהיה "מרענן" מנטלית?

בקבוק הקולה הזה ירד בהליכה מכיכר המדינה לכיכר השעון – הפסיכולוגיה של בחירות במזון מעניינת אותי מאוד, והנה משהו נחמד. בשנים האחרונות יש הרבה עיסוק מצד גורמי בריאות, בעיקר בארה"ב, בשאלה איך לגרום לאנשים להיות מודעים יותר לערך הקלורי של האוכל שהם קונים. בחלק מהמדינות חייבים לפרסם ערכים תזונתיים בתפריט, למשל. בניו יורק חשבו על הרעיון הבא: לפרסם מודעות כמו זו, שמראה כמה צריך ללכת בשביל לשרוף את הקלוריות שיש בבקבוק משקה ממותק (קולה, תה קר, מיץ, וואטאבר) בגודל חצי ליטר:

במחקר שנערך לאחרונה מצאו שגישה כזו עובדת. אנשים שהיו צריכים להזמין מתפריט שבו הוצגו גם הקלוריות של המנה וגם מה המרחק שצריך ללכת כדי לשרוף אותן, הזמינו ארוחות עם כ-200 קלוריות פחות מאנשים שלא הוצג להם ערך קלורי כלל (וגם פחות מאנשים שהוצג להם ערך קלורי בלבד או ערך קלורי וכמה דקות צריך ללכת כדי לשרוף את הקלוריות). וזה די הגיוני, כי לדעת שבקבוק קולה מהקיוסק מכיל 240 קלוריות לא בהכרח אומר הרבה לרוב האנשים, אבל לדעת שצריך ללכת מכיכר המדינה לכיכר השעון כדי לשרוף את אותן קלוריות, זה משהו שיותר קל לתפוס ולהבין.

לעזאזל עם שעות אפס בתיכון – אני טיפוס של בוקר, תמיד הייתי קם נורא מוקדם והשעות הכי טובות שלי הן בבוקר. אבל עדיין שנאתי שעת אפס בתיכון. כך או אחרת, לכל אחד מאיתנו יש את הריתמוס שלו כשזה מגיע לשעות שינה ובאופן כללי מחלקים אותנו ל"ינשופים" (אנשים שמתפקדים טוב יותר בלילה ונוהגים להתעורר מאוחר) ו"עפרונים" (אנשים כמוני, טיפוסים של בוקר). מערכת החינוך מותאמת הרבה יותר לאנשים של בוקר, כמוני, ועכשיו יש לזה גושפנקא מחקרית. חוקרים בגרמניה בדקו נערים ומצאו שלינשופים (אנשי הלילה) יש ציונים נמוכים יותר (וזה אחרי שעשו התאמות בנוגע ליכולות קוגנטיביות ועוד). המסקנה פה היא שההורים ומערכת החינוך חייבים לקחת את זה בחשבון ואיכשהו למצוא התאמות שיעזרו לינשופים ללמוד, ולהיבחן, בצורה שיעילה יותר עבורם.

מתי דכאון הופך למחלה? – הבלוג המוצלח Neuroskeptic סוקר מחקר שמנסה לענות על שאלה חשובה מאוד: מתי דכאון הופך למחלה של ממש?

ולסיום, הפרויקט הכי יפה והכי טיפשי שנתקלתי בו לאחרונה – בחור גרמני שאוהב טיפוגרפיה ויוצר פונטים רוצה ליצור פונט מכתב-היד של זיגמונד פרויד. הוא כבר יצר פונט מכתב היד של אלברט איינשטיין, אז כנראה שיש לו משיכה ליהודים שהשפיעו על המאה העשרים. הוא רוצה שיעזרו לו לממן את העניין (ומכוון לסכום די גבוה, יש לציין, כנראה כי הוא מתכוון לגור בוינה במהלך העבודה וליצור כמה גרסאות לכל אות, כך שזה ייראה כמו כתב יד ולא כמו פונט שחוזר על עצמו). אין לי מושג למה זה טוב מלבד פשוט ההנאה האסתטית שבדבר, ולפעמים זה מספיק.

זהו. עד לפעם הבאה, שיהיה חג שמח, באמת, בלי לריב יותר מדי עם המשפחה ובלי להגזים עם המצות. (והרשו לי לדחוף פה לינק לבלוג הבישול של עידית ושלי, שיש בו כמה מתכונים מוצלחים מאוד לפסח, אם יורשה לי להעיד על עיסתי)

לקרוא על הספה #2 ואירועים נוספים

להתיידד עם הנפש – איגוד הפסיכיאטריה הישראלי מארגן אירוע מבורך בעיני, ושם לעצמו מטרה של קירוב האוכלוסיה לעולם הפסיכיאטריה, בלי אשפוז בכפיה כמובן. ב-20 בדצמבר ייערכו במקביל בארבעה איזורים בארץ הרצאות על תחומים שונים בבריאות הנפש כגון דכאון, הפרעות חרדה, הפרעות קשב וריכוז ועוד. ההרצאות פתוחות לקהל הרחב וייערכו בירושלים, רמת גן, חיפה ובאר שבע. הכניסה חינם. הפרטים כאן (PDF)

תינוק על ספת הפסיכיאטר – מגזין סוף השבוע של מאקו מביא כתבה מרתקת בעיני על מרפאת גיל הינקות של קופת חולים כללית. מדובר במרפאה המיועדת לטיפול בבעיות נפשיות בגיל הינקות, זאת אומרת גילאי אפס עד שלוש. בהתחלה זה נשמע מוזר, לחשוב שלתינוקות יש בעיות נפשיות, אבל כחושבים על זה עוד רגע, זה לא עד כדי כך מוזר. תחום מרתק וחשוב.

הגארדיאן מציע לכם את רשימת ספרי הפסיכולוגיה הטובים ביותר של 2012.

ה-DSM, מדריך האבחנות הפסיכיאטריות של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי, ייצא בשנה הבאה בגרסתו החמישית ומעוררת המחלוקת. הפסיכיאטר אלן פרנסס (שהיה יו"ר הצוות שערך את הגרסה הרביעית) מפרט בהאפינגטון פוסט מדוע לדעתו הגרסה הזו בעייתית כל כך וקורא לאנשי המקצוע כמו גם לקהל הרחב פשוט להתעלם ממה שלדעתו הן עשר הבעיות הכי גדולות של המהדורה החדשה.

לא בלי קשר לפוסט הקודם, פוסט בבלוג Neuroskeptic מדווח על מחקר שבחן האם טיפול קוגנטיבי ו/או תרופות יכולים למנוע גלישה לפסיכוזה. השורה התחתונה היא שלא.

לפני כמה שבועות החדשות געשו בגלל פרשת ההתעללות ב"נווה יעקב". אבל זה לא אירוע מבודד. השבוע התבשרנו על הרשעתם של ארבעה עובדים בבי"ח "איתנים" – כולל מנהל המוסד – בפרשת התעללות בחוסים אוטיסטיים. אני מתקשה להבין למה זה קורה. או שלא רוצה לחשוב על למה זה קורה.

זה הכל בראש – אני מאוד אוהב מחקרים שעוסקים בקשר בין המוח, הפסיכולוגיה שלנו והבחירות שאנחנו עושים בנוגע לאוכל. בלוס אנג'לס טיימס כותבים על מחקר שבדק עד כמה התיאבון שלנו מושפע ממה שאנחנו זוכרים על הארוחה הקודמת, אפילו אם הזכרון הוא בכלל לא אמיתי. (המחקר עצמו זמין כאן)

לקרוא על הספה

לא יוצא לי כמעט בכלל לכתוב כאן בבלוג. רוב הזמן אני עסוק בהתמחות או עבודות אחרות ואין לי כמעט זמן פנוי להקדיש לכתיבה כאן, וזה די חבל לי, אבל זו המציאות.
כדי לספק את היצר שלי כן לפרסם פה דברים מעניינים (שאני מקווה שיש בכלל מי שמתעניין בהם), הנה פוסט עם כמה לינקים שיובילו אתכם לדברים מעניינים לקרוא (או לראות, או לשמוע) על פסיכולוגיה והסביבה. אני מניח שמדי פעם אאסוף לינקים כאלו לפוסט. לפחות זה.

וכשהיא עצובה, אני לא מבינה איך אפשר – זה אמנם מלפני כמה חודשים, אבל נזכרתי בו בזכות תחרות סימניית הזהב בעונג שבת. ואן דר גראף אחותך כותבת נפלאה, וזה אחד הפוסטים האמיצים ביותר שיצא לי לקרוא. היא כותבת בו, בלי להתבייש, על דכאון. הדכאון שלה. פוסט חובה לכל מי שחווה דכאון או מכיר מישהו שחווה דכאון. שבעולם של היום זה פחות או יותר כולנו.

ה-DSM-V מוכן!! – המהדורה החמישית של ה-DSM, הידוע לשמצה בכינויו "התנ"ך של המחלות הפסיכיאטריות", מוכנה. אחרי כמה שנים של עבודה שכללה לא מעט ויכוחים (שאין לי מושג כמה מהם בכלל יושבו), תצא בשנה הבאה המהדורה החדשה. ואני רק שואל – למה רק בספר מודפס? למה לא באינטרנט? מן הסתם התשובה תהיה "כי זה מכניס המון כסף לאיגוד הפסיכיאטריה האמריקאי" ואני אומר "נכון, אבל אנחנו אוטוטו ב-2013, תתקדמו. תעשו מערכת של מנוי אינטרנטי, משהו". בכל מקרה, בלינק ששמתי כאן תמצאו פירוט של השינויים וגם רוח שלא ממש מתלהבת מהנעשה.

The Data Vigilante – בחודשים האחרונים עולם המחקר בפסיכולוגיה בכלל ובפסיכולוגיה חברתית בפרט כמרקחה. זאת לאחר שמספר מקרים של הטיית תוצאות מחקריות ואפילו זיוף תוצאות התגלו. שני חוקרים (שהיו) מכובדים נאלצו לסיים את הקריירה ואת הכתם הזה על המקצוע (שהרבה אנשים גם ככה לא רואים בו מדע רציני) יקח זמן רב למחות. מגזין האטלנטיק מפרסם כתבה וראיון עם אורי סימונסון, פסיכולוג חברתי בעצמו, שפיתח את השיטה הסטטיסטית שהביאה לחשיפות האלו.

הפסיכיאטר ד"ר ירדן לוינסקי שואל איך טיפול מרחוק יכול להשפיע על מערכת בריאות הנפש? (וגם עונה).

עוד מבית היוצר של ד"ר לוינסקי: על המונח "לקו בחרדה", ששמענו לא מעט ממנו במהלך מבצע עמוד ענן. אבחנה ונקודה חשובה.

למה אנשים עדיין מדברים על טיפולי המרה – טיפולי המרה הוא שם כוללני לטיפולים שמטרתם להמיר נטיה מינית. או אם נרצה לדייק – להפוך הומוסקסואלים להטרוסקסואליים. מן הסתם, נושא טעון ושנוי במחלוקת. הקונצנזוס המדעי הולך נגד טיפולי המרה ואפילו נמצא שהם מסוכנים ועלולים לגרום לנזק נפשי. במוסף הארץ ראיינו את ג’ק דרשר, פסיכואנליטיקאי בעל עמדה ברורה נגד הטיפולים האלו, וניסו להבין בעזרתו למה יש עדיין גופים שמנסים לקדם אותם.

אגב הלינק האחרון, בכתבה הזו מראיינים גם את ד”ר גבריאל וייל, פסיכולוג קליני אשר עמד בראש הוועדה הישראלית שבחנה את הנושא (והמליצה להימנע מטיפולים כאלו) והוא אמר שם משהו שלדעתי צריך להיות חקוק לכל מטפל מול העיניים: "מותר ורצוי להגיד כשאי אפשר לעזור".

הקשר בין אופנה, חרדה והעיר הגדולה – עוד ממוסף הארץ, גבי בוקובזה מאוניברסיטת תל אביב במאמר ששואל האם הרדיפה אחר האופנתי היא תגובה הגיונית לחרדה המתלווה לחיים המודרניים, או גורם נוסף לתסכול.

תכנית הרדיו והפודקאסט "This American Life" המצוינת הקדישה תכנית ל-Middle School, שאנחנו מכירים פה כחטיבת ביניים. לא בדיוק פסיכולוגיה, אבל התכנית הזו מעניינת מאד ומספקת הצצה מרתקת, לעתים מרגשת, לעתים עצובה, לחייהם של ילדים בחטיבת ביניים, משהו שאולי הספקנו לשכוח.

ולסיום, אם יש לכם שעה פנויה, הפסיכולוג פול בלום בסרטון הפסיכולוגיה של הכל, מעין קורס מזורז מאוד על פסיכולוגיה ומחקר: