אחד הנושאים ה"בוערים" בתוך הפוליטיקה הפנימית של עולם הפסיכולוגיה הוא סעיף 9ב' הידוע לשמצה בחוק הפסיכולוגים, והנה לאחרונה נעשתה התקדמות לכיוון פתרון של הבעיה העומדת בבסיס הסעיף.
על מה מדובר?
התייחסתי כבר לנושא בפוסט "חלוקת תפקידים" והבעתי את דעתי – אך למי שרוצה, הנה תקציר.
חוק הפסיכולוגים מסדיר את העבודה הפסיכולוגית בישראל. סעיף 9ב' לחוק קובע ש"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני…". או במילים אחרות, רק מי שמוגדר על פי חוק כפסיכולוג קליני מורשה לתת טיפול נפשי. הבעיה שנוצרת היא שעל פי הסעיף, רק למי שהמומחיות שלו היא בפסיכולוגיה קלינית מותר לעסוק בפסיכותרפיה. הפסיכולוגים האחרים צריכים לצמצם את העבודה שלהם לכל מה שהוא לא פסיכותרפיה. כך למשל, הפסיכולוג השיקומי, שעבודתו מתמקדת באוכלוסיה של פגועי ראש שצריכים להשתקם, לא יכול על פי החוק לבצע עבודת טיפול נפשי שיכולה להוות בסיס חשוב מהעבודה עם המטופל. זאת על אף, כפי שמקפידים הפסיכולוגים השיקומיים להזכיר, שהלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית כוללים קורסים הקשורים לפסיכולוגיה קלינית, כך שאי אפשר לומר שאין להם מושג בתחום.
קחו את הדוגמה הבאה. אדם נפגע בתאונת דרכים וחווה טראומה רצינית לראש עד כדי פגיעה בתפקוד. הוא הולך לפסיכולוג שיקומי מומחה שעוזר לו להשתקם. במקביל, אותו אדם נכנס לדכאון קליני קשה עקב הפגיעה באיכות החיים שהוא חווה. הוא מבטא את הדכאון ואת הקשיים במהלך העבודה עם הפסיכולוג השיקומי, שרוצה לעזור לו, לטפל גם בדכאון שלו. אבל הפסיכולוג לא יכול לעשות זאת, מכיוון שאז הוא גולש (כנראה, ותכף אסביר למה כנראה) לתחום הפסיכותרפיה, רפואת הנפש, שכיום על פי חוק היא נחלת הפסיכולוג הקליני. מה אמור לעשות הפסיכולוג השיקומי? להפנות את המטופל לפסיכולוג נוסף שיטפל בדכאון? אולי, אבל כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם טיפול כפול?
הבעיה של סעיף 9ב' מאירה בעיה חמורה הרבה יותר בחוק הפסיכולוגים כולו. בפסקה הקודמת כתבתי שהפסיכולוג השיקומי, אם ירצה לטפל בדכאון של המטופל שלו, יגלוש כנראה לתחום הפסיכותרפיה. אבל האמת היא שאין שום הגדרה ברורה בחוק לפסיכותרפיה. חוק הפסיכולוגים אמנם מגדיר את המושג "עיסוק בפסיכולוגיה" אבל הוא לא מגדיר מהי פסיכותרפיה או "טיפול פסיכותרפויטי". אבל זה לסיפור אחר.
באופן טבעי, יש הרבה אנשים שלא מרוצים מהסעיף הזה ובשנים האחרונות ישנה יוזמה שמנסה לשנות אותו כך שהוא יתיר לכל הפסיכולוגים (המומחים) לבצע פסיכותרפיה. ובכן, לאחרונה התרחשה התקדמות משמעותית כאשר על סדר היום של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת עלתה הצעה לתיקון הסעיף. אני אחסוך לכם את המתח – ההצעה עברה בקריאה ראשונה (אגב, זה המקום להזכיר שבית משפט קבע לאחרונה שרק לפסיכולוגים קליניים מותר לטפל).
אז מה היה שם? ההצעה הוכנה על ידי ח"כ משה מטלון מישראל ביתנו ומטרתה היא לשנות את סעיף 9ב' כך שיאפשר גם לפסיכולוגים אחרים לעסוק בפסיכותרפיה. אצטט את ח"כ מטלון מתוך פרוטוקול הועדה (תוכלו לקרוא את הפרוטוקול כאן, בקובץ PDF):
החוק חוקק בשנת 1997 והוא נועד במקור להגן על מקבלי השירות. בחוק קיים סעיף 9ב', אותו אנחנו מבקשים לשנות ובוא נאמר כי רק פסיכולוג קליני רשאי להעניק טיפול פסיכותראפי אולם בשום מקום בחוק לא מוגדר מהו טיפול פסיכותראפי או מה ההבדל בינו לבין טיפול פסיכולוגי אותו נדרשים לתת יתר המומחים.
אמנם בשנת 1977 רוב הפסיכולוגים המורשים לעסוק בטיפול היו קליניים, אלא שמאז ועד היום נוספו תחומי מומחיות חדשים בפסיכולוגיה שבאו לענות על צרכים של אוכלוסיות ספציפיות כמו נכים, פגועי ראש, חולים במחלות גופניות, ילדים עם בעיות התפתחות וכך הלאה.
על פי ח"כ מטלון, העיוות נובע מכך שבזמן שחוקק חוק הפסיכולוגים המושג "פסיכולוג קליני" היה בלעדי. פסיכולוג היה פסיכולוג קליני ולהפך. מאז נוספו התמחויות חדשות שצריך לכלול בתוך החוק. לעמדה זו מצטרף פרופ' יואל אליצור, היו"ר החדש (יחסית) של מועצת הפסיכולוגים. לדבריו כל הפסיכולוגים המומחים (מלבד בהתמחות ארגונית) לומדים טיפול פסיכולוגי, מתנסים בו במהלך ההכשרה ונבחנים עליו ולכן אין סיבה שלא יאפשרו להם לבצע טיפול פסיכולוגי. העמדה הזו התקבלה בקרב חברי הועדה שכאמור, הצביעו פה אחד להעביר אותה בקריאה ראשונה.
מעניין לראות ששתיים מהמתנגדות להצעה, מקרב אנשי המקצוע שהוזמנו להביע דעתם, הן בכלל פסיכיאטריות. זה ראוי לציון מכיוון שבמידה מסוימת אפשר לראות אותן כנטולות אינטרס. הן פסיכיאטריות ולא פסיכולוגיות, כך שחוק הפסיכולוגים אינו חל עליהן ולכן אי אפשר לומר שהתנגדותן לשינוי החוק נובעת ממניעים צרים כמו שמירה על שוק סגור.
אני מדבר על ד"ר אילנה קרמר מאיגוד הפסיכיאטרים בישראל וד"ר רחל בלומנזון מאיגוד הפסיכיאטריה של הילד המתבגר. הנקודה שהן מעלות חשובה מאוד בעיני. כך אומרת ד"ר קרמר (ההדגשה שלי):
אני חושבת שמהותית הטיפול בנפש הוא טיפול מסובך ומורכב והוא אחד המסובכים ביותר בין הטיפולים הרפואיים שיש לנו… הובלת טיפול באופן שיועיל ובטוח שלא יזיק, הוא עסק מסובך ומורכב מאוד… ההכשרה היא מורכבת והאנשים יושבים ארבע וחצי-חמש שנים בהתמחותם בתוך סטינג קליני ועדיין ההכשרה לטיפול הנפשי היא הקשה, יותר קשה מהכשרה לטיפול הרפואי.
וד"ר בלומנזון:
…בעיניי כפסיכיאטרית שעובדת עם פסיכולוגים במחלקה שלי ובמרפאות, הדבר החשוב והקריטי הוא הנושא של ההכשרה הקלינית, של עבודה עם פסיכופתולוגיה כבדה של הפסיכולוגים הקליניים ולמיטב ידיעתי זה הסקטור היחידי בין הפסיכולוגים שמקבל הכשרה מאוד רצינית בפסיכופתולוגיה כבדה…
השתיים מדגישות את האספקט של העיסוק הקליני בהפרעות נפשיות קשות, שהוא מנת חלקם, בין השאר, של הפסיכולוגים הקליניים ומביעות חשש שפסיכולוגים שהתמחותם אחרת, ולא נעשתה במסגרת קלינית כמו בית חולים פסיכיאטרי, לא יגיעו עם הידע והכלים הדרושים לאבחון הפרעות קשות ולהתמודדות איתם. למשל, פסיכולוג חינוכי (שברוב המקרים למד פסיכולוגיה קלינית) עשה התמחות בבתי ספר וגנים. כיצד עליו לדעת איך להתמודד עם אדם הסובל ממאניה דפרסיה קשה, או מהפרעת אישיות גבולית?
הדברים האלו מהדהדים את המחשבות שלי בפוסט קודם, על חלוקת התפקידים. אמרתי שם שכמו שאנחנו דורשים מהרופאים שלנו להתמחות במשהו מאוד מסוים, כך עלינו לדרוש מהפסיכולוגים שלנו. אדם הסובל ממחלת לב כרונית יילך לקרדיולוג, לא לרופא עיניים. גם בפסיכולוגיה צריך להיות דבר דומה. אדם הסובל מהפרעת אישיות, למה שיקבל טיפול מפסיכולוג שלא עבד עם מקרים דומים, לא ספג את ההכשרה הזו? וזה עובד לשני הכיוונים. אדם המתמודד עם מחלה סופנית וכאבי תופת צריך לקבל את הטיפול הטוב ביותר, ועדיף שיילך לפסיכולוג רפואי שהתמחה בטיפול המתאים.
אבל למרות המחשבות האלו, אני חושב שהועדה קיבלה החלטה נכונה, כי ההצעה לשינוי החוק מנוסחת בצורה יותר חכמה מ"לכל פסיכולוג מותר לתת טיפול נפשי". נוסח התיקון הוא:
לא יציע פסיכולוג ולא יבצע שירות הדורש מומחיות, מיומנות או הכשרה מיוחדת, אלא אם כן יש לו מומחיות, מיומנות או הכשרה מוכרת כאמור למתן אותו שירות.
וזה כל מה שאני מבקש. שפסיכולוג ייתן את הטיפול שבו הוא התמחה, בו הוא רכש מיומנות, בו הוא השקיע לפחות ארבע שנים מהחיים בהתמחות. לא פחות ולא יותר.
ומעבר לכך – הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויתחיל להסדיר את שאלת "מהי פסיכותרפיה" בעיני החוק.