האם לשחד ילדים כדי שיאכלו ירקות?

אני לא יודע מאיפה התחיל המיתוס הזה שגורס ש"ילדים לא אוהבים ירקות". בתור ילד לא זכור לי שלא אהבתי ירקות (תקני אותי אם אני טועה, אמא). אבל אין ספק שהדעה הרווחת בין הורים ומי-שאינם-הורים כאחד הוא שילדים לא אוהבים ירקות, לא רוצים לאכול בריא, ואם תשאירו אותם על אי בודד, רצוי שתעשו זאת עם ארגז קולה, כמה שקים של במבה, חבילת נקניקיות וגלון קטשופ.

למה ילדים לא אוהבים ירקות זו שאלה טובה, ששווה לבחון בשלב כזה או אחר. אבל הפעם נדבר על אחת הדרכים שבה הורים משתמשים כדי לגרום לילדים לאכול ירקות. יש כל מיני דרכים שם בחוץ, כמו למשל להסוות את הירקות בתוך הבשר (קציצות בקר שבתוכן מחית גזר, מישהו?) או להאכיל את הילד ירקות בשנתו. אך מה לגבי שוחד? מי מבין הקוראים שהינו הורה אולי נתקל פעם במצב הזה: סלט ירקות טרי ומלא עזוז מונח על השולחן, כל כולו מופת של רעננות צבעונית. אך הילד בשלו, מעדיף לטבול את השניצל בקטשופ ובמקרה הטוב לטעום מעט פירה. או אז נדלקת נורה מעל ראשו של ההורה והוא פונה אל הילד בזו הלשון: "חמודי, תאכל שלוש כפות סלט וזהו. אם תאכל שלוש כפות סלט תקבל שוקולד מיוחד בסוף הארוחה". מפה לשם סביר להניח שהילד יעשה טובה ויאכל כפית סלט ויקבל את השוקולד המיוחד בלאו הכי, אבל הצעת השוחד הונחה על השולחן.

ילדים לא אוהבים ירקות
מה שילדים אוהבים

יש הטוענים שלשחד ילדים על מנת שיאכלו ירקות זה רעיון גרוע. הם מסבירים שדרך הפעולה הזו לא באמת גורמת לילד לחבב את הירקות ושהוא יאכל אותם רק בתנאי שהם ילוו בפרס מתקתק. ברגע שנסיר את הבטחת הפרס, הילד לא ירצה להמשיך לאכול את הירקות. החשש הוא לא רק שהילד לא יאכל ירקות עכשיו, אלא יגדל להיות מבוגר המתנזר מירקות או אוכל אותם ואחר כך מתנחם בקערת גלידה.

האם הטענה הזו נכונה? או שמא נכון להשתמש בשוחד – או בחיזוק גשמי, אם להשתמש בשפה נקייה יותר – על מנת לגרום לילדים לאכול בריא יותר? על השאלה הזו מנסה לענות מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Psychological Science.

החוקרים ביקשו לבדוק האם שימוש בפרסים ישפיעו על הצריכה של ירקות מחד ועל החיבה לירקות מאידך. זאת אומרת, במקום לשאול את הילד אם הוא אוהב את הירק או לא, בודקים גם כמה מהירק הוא אוכל באופן ספונטני. הם בדקו את האפקט לטווח הקצר של השימוש בפרסים וגם את האפקט לטווח ארוך, כדי לראות האם השפעת הפרסים נמשכת גם אחרי שמפסיק השימוש בהם.

החוקרים ביצעו את המחקר בבתי ספר בבריטניה והשתתפו בו 472 ילדים בגילאי 4 עד 6. הילדים חולקו באופן רנדומלי לאחת מארבע קבוצות:
חשיפה+פרס מוחשי (מדבקה); חשיפה+פרס חברתי (מחמאה כמו "אתה טועם נהדר!"); חשיפה בלבד; וקבוצת בקרה.
המחקר התבצע בכמה חלקים. בחלק הראשון הוצגו לכל ילד, בנפרד, שישה ירקות (גזר, פלפל אדום, אפונה, כרוב, מלפפון וסלרי). הילד התבקש לטעום חתיכה קטנה מכל ירק ולדרג כמה הוא אוהב אותו. כך קבעו החוקרים "ירק מטרה" לכל ילד, שהוא הירק שקיבל את המקום הרביעי בדירוג.הילד הוזמן לאכול כמה שהוא רוצה מאותו ירק והחוקרים מדדו (בעזרת משקל) כמה הוא אכל.

החלק השני של המחקר הוא שלב ההתערבות. מדי יום הילדים הוזמנו, כל אחד בתורו, לאכול מירק המטרה. לילדים בקבוצת החשיפה+פרס מוחשי הוצעה מדבקה אם יאכלו מהירק. הילדים בקבוצת החשיפה+פרס חברתי זכו במחמאה. הילדים בקבוצת החשיפה בלבד לא זכו בשום פרס, מוחשי או מילולי. ילדי קבוצת הביקורת למעשה לא השתתפו בשלב זה ולא נחשפו לירק. שלב זה ארך 11 יום.

השלבים האחרונים הם שלבי הבדיקה. בשלב זה התרחשה סיטואציה זהה לשלב ההתערבות, אך הפעם הילדים בקבוצת החשיפה+פרס מוחשי ידעו שאין יותר מדבקות, גם אם יאכלו מהירקות. הילדים הוזמנו לאכול כאוות נפשם מהירקות ונמדדה הן כמות הירק שנאכלה והן מידת החיבה לירק, כפי שדורגה על ידי הילד. הבדיקה נערכה בשלוש נקודות זמן. ביום הראשון שאחרי שלב ההתערבות, חודש אחרי שלב ההתערבות ושלושה חודשים לאחר שלב ההתערבות.

והתוצאות?

קודם כל, התוצאות מראות שלאורך כל תקופת המחקר, החיבה לירק עולה, בלי קשר לקבלת פרס או לא. זה מראה שהחשיפה הקבועה לירק יכולה להביא לכך שהוא יתחבב על הילד. מצד שני, שימוש בפרס (מוחשי או חברתי) הביא לעלייה מעט חדה יותר ומעט (מעט) משמעותית יותר. השאלה היא, כמובן, איזה פרס עדיף… אך נגיע לכך עוד מעט.

אחת ההבחנות החשובות במחקר היא בין חיבה מוצהרת לירק לבין צריכה בפועל. ילדים יכולים לומר שהם אוהבים את הכרוב שנותנים להם, אבל מה שמשנה הוא כמה ממנו הם אוכלים. כזכור, החוקרים מדדו את כמות הירק הנאכלת. כאן כבר רואים הבדל משמעותי יותר בין הקבוצות השונות. לאורך שלושת החודשים, כל הילדים העלו את כמות הצריכה שלהם. אך הילדים שקיבלו פרס מוחשי צרכו באופן משמעותי יותר ירקות מהילדים שקיבלו את הפרס החברתי. הילדים שלא קיבלו פרס (והילדים בקבוצת הביקורת) צרכו פחות או יותר אותה כמות. לפי הגרף ניתן לראות שחודש אחרי הניסוי, הילדים בקבוצת הפרס המוחשי אכלו בממוצע כמעט 60 גרם (לעומת 10 גרם בתחילת הניסוי) והילדים בקבוצת הפרס החברתי אכלו כ-40 גרם. ומה שחשוב לא פחות: האפקט הזה נשאר יציב גם שלושה חודשים לאחר תום הניסוי.

כמות צריכת הירקות של כל קבוצה בנקודות זמן שונות
גרף מספר 2 במאמר

יש פה נקודה מעניינת וחשובה שכדאי להתעכב עליה. כאמור, הילדים בשתי קבוצות הפרס, המוחשי והחברתי, דירגו את החיבה לירק באופן זהה. אבל אמירות לחוד ומעשים לחוד: בפועל, הילדים שקיבלו פרס מוחשי גם אכלו יותר מהירק. להזכירכם, הם המשיכו לעשות זאת גם חודש ושלושה חודשים אחרי שהפרס ירד מהפרק.

לסיכומו של דבר, המחקר הזה מלמד אותנו שעצם החשיפה עצמה למאכלים וטעמים שונים יכולה לגרום לילד לחבב יותר את האוכל המוצע לו. אז קודם כל, הורים, אל ייאוש – תמשיכו להציע מדי יום את הגזר, העגבניה והספרים הישנים.
אך המחקר הזה מלמד אותנו שאם הילד מתעקש לזרוק עליכם עגבניות במקום לאכול אותן בהנאה, אתם יכולים להרגיש טוב אם זה שאתם מציעים לו איזה שוחד קטן. זה לא יקלקל את הילד ולא יגרום לו לאהוב את הירק פחות. למעשה, סיכוי סביר שהילד ימשיך להנות ולרצות את הירק גם אחרי שתפסיקו להציע לו את הפרס.
אבל יש עוד משהו חשוב שצריך לזכור פה. נכון שהפרס המוחשי השיג תוצאות יותר טובות, אבל זכרו שהפרס החברתי (מחמאה) השיג תוצאות לא פחות מרשימות, כך שאפילו לא חייבים לרוץ לחנות לקנות מדבקות. זה גם עובד לטובת ההורים במקרים שבהם רק אחד הילדים הוא לא אכלן-מי-יודע-מה וההורים לא רוצים להציע פרס רק לילד הזה ולאחיו לא.

מה אתם אומרים? איזה טכניקות מיוחדות יש לכם לגרום לילדים לאכול איזה ירק או שניים?

להורדת המאמר לחצו כאן.

סרט לשבת: למידה קלאסית ורפלקסים במעבדה של פאבלוב

איוון פאבלוב הוא אחד השמות המוכרים ביותר בעולם הפסיכולוגיה, גם למי שאיננו פסיכולוג. פאבלוב, שבשבוע הבא ימלאו 74 שנים למותו (אני יודע זאת רק משום שהוא נפטר באותו תאריך בו נולדתי), נחשב לאחד המדענים החשובים בחקר הפיזיולוגיה וההתנהגות. הוא קיבל פרס נובל כבר ב-1904 על מחקריו בנוגע למערכת העיכול, אך הוא מוכר יותר בזכות מחקריו פורצי הדרך על למידה ורפלקסים.

על מנת לחקור את מערכת העיכול, ובאופן ספציפי את מערכת הריור, פאבלוב יצר מערכת אשר אוספת את הרוק המופרש על ידי כלבים ומאפשרת את ניתוחו. הרוק נועד, כמובן, לעיכול המזון הנכנס אל הפה וריכוכו לפני הבליעה. אך פאבלוב שם לב שהכלבים מריירים עוד בטרם שנכנס מזון לפיהם, והחליט לבחון לעומק את התופעה הלא טריוויאלית הזו. בדרך זו גילה פאבלוב את מה שנקרא היום התניה קלאסית וידוע גם בשם התניה פאבלובית. הניסוי הקלאסי שנערך במעבדתו של פאבלוב הוא כדלקמן:
מזון הוגש לכלב וגרם לו לרייר. תגובת הריור היא טבעית ומתרחשת למראה המזון, ולכן היא נקראת תגובה בלתי מותנית (המזון, בהתאם, נקרא גירוי בלתי מותנה).
לאחר מכן, כאשר הוגש לכלב המזון, הוא הוגש בלווית גירוי נוסף כמו צלצול פעמון, נורה שנדלקה ועוד. הגירוי הנוסף נקרא גירוי מותנה. הכלבים כמובן ריירו מכיוון שהגישו להם מזון.
האפקט המעניין התרחש כאשר הגירוי המותנה הוצג לכלב מבלי שיוגש המזון. לכאורה אין שום סיבה שכלב ירייר למראה נורה שנדלקת, אך פאבלוב מצא שכלבים אלו ריירו גם ריירו. המסקנה היתה שהגשת המזון בצימוד עם הגירוי המותנה יצרה התניה במוחו של הכלב בין שני הגירויים ונוצר מצב ששניהם מפעילים את בלוטות הרוק בלי תלות אחד בשני.
למיטב ידיעתי זוהי ההדגמה הראשונה (והניסוח הראשון) של למידה קלאסית פשוטה. וכמה שזו למידה פשוטה, היא מצויה בבסיסם של הרבה תהליכים נפשיים בחיינו, כמו האופן שבו אנו רוכשים פחד מדברים מכאיבים או לומדים להגעל מגבינה מקולקלת.

הסרט שאני מביא לכם היום הופק בשנת 1930 וצולם במעבדה של פאבלוב עצמו. הסרט, שאורכו כמחצית השעה, מציג את התהליכים הבסיסיים של הלמידה הקלאסית והאופן בו הם נחקרו במעבדה. זהו סרט אילם שהופק במקור ברוסית אך הכתוביות המלוות אותו הוחלפו לכתוביות באנגלית. עם זאת, תמצאו קצת רוסית באנימציות שבגוף הסרט. בגלל שזה סרט אילם, הוא יכול קצת לשעמם אך כמסמך בהיסטוריה של הפסיכולוגיה הוא מעניין ושווה צפייה אחת לפחות. אני, באופן אישי, הייתי מצמיד לו נעימות פסנתר בסגנון הסרטים האילמים של פעם – אז כדי לעשות לכם נעים, הנה כמה קטעים כאלו.

[audio:http://www.alhasapa.com/wp-content/uploads/2010/02/Mr-Mealeys-Mediocre-Machine.mp3|titles=Mr Mealeys Mediocre Machine]
[audio:http://www.alhasapa.com/wp-content/uploads/2010/02/Bad-Ideas-_distressed_.mp3|titles=Bad Ideas _distressed_]
[audio:http://www.alhasapa.com/wp-content/uploads/2010/02/Plucky-Daisy.mp3|titles=Plucky Daisy]

הסרט הופץ ברשיון cc-by-nc על ידי wellcome library והוא זמין להורדה ישירה מכאן. (ותגללו גם קצת למטה מהסרט, יש הפתעה)
במידה ואחד הסרטים לא עולה, תעשו ריפרש.

שבת שלום וצפיה מהנה!

[quicktime width="500" height="400"]http://www.alhasapa.com/wp-content/uploads/2010/02/pavlov.mp4[/quicktime]

הפתעה קטנה לסיום: אני לא יכול לכתוב פוסט על התניה קלאסית מבלי לתת לכם את הקטע המעולה הבא מתוך המשרד. אם ביום מן הימים אלמד באוניברסיטה על התניה קלאסית, תהיו בטוחים שאפתח איתו את השיעור (הקטע הרלוונטי מסתיים ב-7:25, אבל כיף להמשיך לצפות)

וקטנה אחרונה לסיום, אם כבר פאבלובה, למה לא פבלובה?

להכחיד את הפחד

פחד הוא אחד מהרגשות הקמאיים ביותר שלנו. הוא מלווה אותנו משחר קיומנו, ולא רק אותנו, אלא את שאר שותפינו לעולם החי. הפחד קשור באופן הדוק לפעילותו של אזור במוח הקרוי אמיגדלה. איזור זה, שקיבל את שמו מצורתו שהיא כצורת השקד, הוא חלק מהמערכת הלימבית שאחראית בעיקר על עיבוד רגשות וזכרונות. זוהי אחת המערכות המוקדמות ביותר שהתפתחו באבולוציה של מערכת העצבים אצל בעלי החוליות, ולכן הפחד הוא אכן אחד הרגשות המוקדמים שהתפתחו בעולם החי. ולא בכדי, שכן מי שחי ללא פחד, סופו לסיים את חייו מהר מאוד. גם בעולם המוגן יחסית שלנו, אך במיוחד בעולם הפראי שבו התפתחו בעלי החיים ובתוכם גם בני האדם. היום שבו התרחשה למידת הפחד הראשונה, כאשר בעל חיים מסוים למד שניצבת מולו סכנה שעליו להזהר ממנה אם חייו יקרים לו היה יום חשוב באבולוציה.
להמשיך לקרוא להכחיד את הפחד