פוסט קצר: האם תרופות אנטי דכאוניות בכלל עובדות?

האמת היא שמזמן רציתי לכתוב פוסט עם הכותרת הנ"ל, אבל לא היה לי זמן לעשות זאת וגם עכשיו לא ממש, אז אסתפק בפוסט קצר כדי לזרוק את השאלה לאוויר ולהפנות אתכם לכתבה מעניינת בנושא.

תרופות אנטי-דכאוניות, אני מרשה לעצמי להעריך, הן מהתרופות הפופולאריות והנמכרות ביותר היום. יש מי שיאמר שהן אפילו לסמל סטטוס. היי, אחת מהיצרניות שלהן אפילו עומדת מאחורי מיזם כאילו-עיתונאי/מגזיני באחד מאתרי החדשות הגדולים בארץ. כניסתה של הפרוזאק, תרופת ה-SSRI הראשונה, היתה מהפך של ממש בגישה לטיפול בדכאון ושינתה את השדה הטיפולי באופן משמעותי. אינספור מחקרים התפרסמו בנושא תרופות אלו, בשמות השונים שלהן, והיום יש תרופות מורכבות יותר שפועלות לא רק על סרוטונין (מעביר עצבי במוח שנמצא כקשור למצבי רוח) אלא על מעבירים עצביים נוספים.

אך בשנים האחרונות הולכת ועולה השאלה האם התרופות האלה באמת עובדות. למה הכוונה?
כשחברה מייצרת תרופה חדשה, השאיפה שלה היא לקבל את אישור ה-FDA – סוכנות התרופות והמזון האמריקאית. ללא האישור הזה היא לא תוכל לשווק את התרופה בארה"ב וזה הרי מפתח לחדירה לשוק. לכן, משקיעות חברות התרופות כסף רב בעריכת מחקרים קליניים שמטרתם להוכיח שהתרופה יעילה. מה זה יעילה? כדי להראות שתרופה עובדת, על מפתחי התרופה להוכיח שהתרופה עובדת טוב יותר מתרופות מקבילות אחרות או לחילופין, יותר טוב מפלסבו (שהוא, למי שלא יודע, תרופת-דמה שלא מכילה חומר פעיל). כשמדובר על תרופה חדשה, תמיד צריך להשוות לפלסבו. אם התרופה מביאה לתוצאות טובות יותר מהפלסבו, ניתן לומר שהתרופה יעילה. כך בדיוק בדקו את התרופות האנטי-דכאוניות, כמו כל תרופה אחרת.

הבעיה היא שיש חוקרים שבאים ואומרים שתרופות אנטי-דכאוניות בכלל לא עובדות טוב יותר מפלסבו. חוקרים אלו מסכימים שכאשר אדם הסובל מדכאון לוקח את התרופה הוא מרגיש שיפור, אך לטענתם השיפור לא נובע מהחומרים הפעילים שבתרופה, אלא מאפקט הפלסבו. או במילים אחרות, הריפוי נובע ממקורות אחרים, כמו האמונה שהתרופה מסוגלת לרפא את הדכאון, ההרגשה הטובה ומעוררת התקווה שיש בשיחה עם רופא או פסיכולוג שמקשיב לך וגם מהלך טבעי של דכאון שבא והולך.

על סמך מה הם אומרים זאת?
אחד החלוצים בתחום הוא אירווין קירש, פסיכולוג שהחל לחקור את נושא התרופות האנטי-דכאוניות והפלסבו. הוא התחיל את המחקר שלו אחרי שראה שיש מחקרים שמדווחים על שיפור בדכאון לאחר לקיחת תרופות שאין להן שום קשר לדכאון. למשל, משככי כאבים. אם תרופות שלא פועלות על המנגנונים המוחיים הקשורים לדכאון עוזרות בהפגת דכאון, אולי האפקט של התרופות האנטי-דכאוניות בכלל לא נובע מהחומר הפעיל שבהן?

Creative Commons by-nc - by sergis blog
מקור

אבל קירש ידע שחברות התרופות חקרו את המוצרים שלהן והוא הכיר את הפרסומים שהראו שהתרופות עובדות טוב יותר מפלסבו. אבל קירש ידע עוד משהו, הוא ידע שבעולם של פרסומי מחקרים קליניים (ובכלל בעולם הפרסומים המדעיים) יש נטייה לפרסם רק תוצאות חיוביות. נטיה זו, המוכרת גם בשם אפקט המגירה, נובעת מכך שכתבי-עת אקדמיים לא ששים לפרסם מחקרים שלא הצליחו לאשש את השערת המחקר שלהם, מה שנקרא תוצאה שלילית, ומפרסמים רק מחקרים בעלי תוצאה חיובית. במהלך מחקרי התרופות, ייתכן והיו מחקרים שהשיגו תוצאות שליליות (למשל, שהתרופה לא טובה יותר מפלסבו) והם לא פורסמו. כאן עשה קירש מעשה חכם והשתמש בחוק חופש המידע האמריקאי ודרש מה-FDA להעביר לו את כל הנתונים שחברות התרופות מסרו בשלבי המחקר (החברות חייבות למסור נתונים גולמיים של כל המחקרים, גם אלו שלא הצליחו). קירש ועמיתיו קיבלו את הנתונים והריצו עליהם בדיקות סטטיסטיות וגילו שבחלק גדול מאוד מהמחקרים, התרופות האנטי-דכאוניות אינן משיגות תוצאות טובות יותר מפלסבו. וגם אם הן כן השיגו תוצאות טובות יותר, אז האפקט הקליני היה מינימלי (הכוונה היא שמידת השיפור בתסמינים הדכאוניים היתה נמוכה מכדי להצדיק שימוש בתרופה).

ממצאיו של קירש פורסמו בספר The Emperor's New Drugs: Exploding the Antidepressant Myth ואני מאוד ממליץ עליו, למי שמתעניין בנושא ולא פוחד מקצת סטטיסטיקה (באמת קצת).

אני אעצור כאן. התכוונתי לכתוב משהו קצר וכבר כתבתי יותר מחמש מאות מילים. בכל מקרה, אני חושב שהדעות עדיין חלוקות. כפי שתוכלו לראות בכתבה המצורפת, מהתכנית Sixty Minutes, יש מי שחולקים על ממצאיו של קירש והאמת היא שאם תשאלו אנשים שעובדים בשטח, רבים מאוד יגידו לכם שהם רואים שהתרופות עובדות. האם זו עדות מספקת או שממצאיו של קירש צריכים להטריד אותנו? אני משאיר את זה כנקודה למחשבה.

וקטנה לסיום: אם הגעתם לכאן כי את חווים דכאון ומתלבטים לגבי איזה טיפול כדאי לכם לקחת, אני ממליץ מאוד לקרוא את המדריך המצוין הזה של ד"ר ירדן לוינסקי.

הבהרה: לאחר פרסום הפוסט הועלתה בפני הנקודה שהדיון סביב יעילות תרופות אנטי דכאוניות ופלסבו עשוי לפגוע בחולים עצמם, שכן הוא עשוי להוביל לקבלת המסר (הלא נכון) שאם לא התרופות הן מה שעובד, אז אין באמת מחלה. זה כמובן, לא נכון וזה לא המסר שאני מנסה להעביר. נהפוך הוא. דכאון הוא מחלה אמיתית, שפוגעת באחוז ניכר מהאוכלסייה. האמירה שאולי תרופות אנטי-דכאוניות הן למעשה פלסבו מתוחכם אין בכוחה לומר שהמחלה לא אמיתית ושאפשר להירפא מדכאון עם קצת רצון טוב. בכלל לא. זה בסך הכל אומר שיש לנו עוד המון מה ללמוד על הדכאון, הגורמים לו ועל הדרכים לטפל בו.

(וקרדיט: את הכתבה ראיתי במקור בפוסט הזה מהאתר פסיכולוגיה עברית)

מצב הסכיזופרניה בימינו

אני נמצא עכשיו בירח דבש בחו"ל, אז אין לי ממש פנאי לכתוב בבלוג, שזה לא נורא, כי עולם הפסיכולוגיה ממשיך להתקדם גם בלעדיי. אני רק מנצל את השעה המוקדמת שבה התעוררתי ואת הפינה הפסטורלית שבה אני יושב (ברצינות, יש סביבי יער ירוק וסנאים קופצים פה מול החלון) כדי לספר לכם שאם אתם מתעניינים באחת ממחלות הנפש הכי מפורסמות, אז הנה משהו בשבילכם.

אני מדבר, כמובן, על סכיזופרניה. אותה מחלת נפש שאנשים נוטים לבלבל עם פיצול אישיות והוצגה בכל כך הרבה דרכים עם השנים, גם באמנות, גם בעיתונות. אין ספק שיחד עם דיכאון ואולי גם הפרעה בי-פולרית (מאניה דפרסיה בלשון המדוברת), מדובר באחת ממחלות הנפש הכי "סקסיות".

סכיזופרניה היא מחלה מאוד מורכבת. קודם כל, מדובר באמת במחלה, שיש לה גורמים פיזיולוגיים מוכרים במערכת העצבים. בתחילת המאה הקודמת עדיין היה מדובר במחלה כמעט חשוכת מרפא, שהסובלים ממנה מילאו את רוב המיטות במוסדות לחולי הנפש (אגב מוסדות לחולי נפש, ראיתם את הפוסט הזה על צילומים במוסדות נטושים?). לקראת אמצע המאה העשרים החלו להתפתח תרופות אנטי-פסיכוטיות שהצליחו להפחית את התסמינים של המחלה בצורה דרמטית ולאפשר לסובלים ממנה להשתלב איכשהו בקהילה, ומשם ההתפתחות לא מפסיקה.

אז אם המחלה הזו מעניינת אתכם. אם מעניין אתכם ללמוד על הגורמים שלה, על הטיפולים שלה ומה מצב העניינים העדכני ביותר בתחום המרתק הזה, תשמחו לשמוע שגליון אוגוסט של Current Directions in Psychological Science מוקדש כולו לסכיזופרניה. ועוד יותר תשמחו לשמוע שבגלל שהוא עורר כל כך הרבה עניין, המו"ל שלו החליט לפתוח אותו לכל הציבור, לא רק למנויים. תוכלו למצוא כאן מאמרים שסוקרים תחומים נרחבים בסכיופרניה כמו התפתחות מערכת העצבים, הגרומים הגנטיים למחלה, גורמים חברתיים, טיפולים ועוד. הכל פתוח וחופשי. קחו בחשבון שמדובר במאמרים מקצועיים, אז סביר להניח שחלקם יהיו עמוסים בז'רגון לא מוכר (במיוחד אלו שעוסקים במערכת העצבים) אבל עדיין, אם התחום מעניין אתכם, זה מקור מצוין ללמוד עליו.

תוכלו להגיע לכל המאמרים ממש מכאן.

לכבוד שבוע הספר – חמישה ספרים מומלצים על פסיכולוגיה

שבוע הספר, שמזמן הפך להרבה יותר משבוע, התחיל השבוע. זו הזדמנות נפלאה לדבר קצת על עולם ספרי הפסיכולוגיה בארץ ולהמליץ על ספרים שכדאי לכל חובב פסיכולוגיה לקרוא.

כבר התייחסתי בעבר לשוק הספרים על פסיכולוגיה בארץ וציינתי שתי הוצאות ספרים מומלצות – "תולעת ספרים" ו"רסלינג", שיש לה גם תכנית מנויים טובה. אך הן ודאי לא היחידות שמוציאות ספרי פסיכולוגיה בארץ. אבל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים ספרי פסיכולוגיה?

אם תגשו לחנות הספרים הקרובה לביתכם, סביר להניח שתמצאו מדף המוקדש לפסיכולוגיה. זה יפה מאוד ומראה שיש עניין בספרות על פסיכולוגיה. אבל עיון זריז בספרים שעל המדף מראה תמונה לא כל כך טובה, לדעתי. חלק לא קטן מהספרים שתמצאו עליו הם ספרי עזרה עצמית מהסוג שאני לא כך אוהב. אני לא אנקוב בשמות אבל אתם ודאי מבינים למה אני מתכוון. לצורך הדוגמה אפשר לציין ספרים עם שמות כמו "רוצה למות? חבל! צא מהדכאון בשלושה צעדים פשוטים". אני יודע שלא יפה להכליל, אבל אני לא כל כך אוהב ספרים כאלו שנראים לי יותר כמו נסיון להעשיר את חשבון הבנק של הסופר והוצאת הספרים בשלושה צעדים פשוטים (איסוף הספר מהמדף, עיון בחלק האחורי שבו מתנוססת תמונת המחבר, תשלום בקופה) ופחות כמו נסיון אמיתי לעזור או ללמד. אבל הם קיימים.

מצד שני, בשנים האחרונות באמת מצטרפים למדף גם ספרים נוספים שתכליתם היא ללמד פסיכולוגיה ולחלוק ידע עם הקורא. חלק מהספרים נכתבו על ידי פסיכולוגים בעלי שם שהפכו לאבני יסוד בתיאוריה הפסיכואנליטית ובהם הם שוטחים את התיאוריות שלהם, וחלקם נכתבו כדי לסקור דברים שאחרים עשו ולהציע נקודות התבוננות מסוימות בתחום. ההתפתחות הזו, והיציאה של עוד ועוד ספרים בנושאי פסיכולוגיה, פסיכואנליזה וחקר המוח בעברית (ויש לא מעט שנכתבו בארץ) היא מבורכת ומצביעה על כך שקהל הקוראים באמת מתעניין בתחומים אלו ומעוניין לקרוא עליהם (או לפחות כך חושבות הוצאות הספרים). אם ניקח לדוגמה את רשימת רבי המכר של השבוע האחרון נמצא את הספר החדש של חנוך דאום ואריאל הרטמן "בשביל הנפש", שייסקר פה בקרוב.

בפוסט הזה אמליץ לכם על כמה ספרים על פסיכולוגיה ומוח שלדעתי כדאי לכל מי שמתעניין בתחום לקרוא. בין אם אתם סטודנטים לפסיכולוגיה, מתכוונים לעסוק בתחום או פשוט מתעניינים בעולם המרתק הזה – הספרים האלו תפורים עליכם. זה הזמן לשנס מותניים לדוכני שבוע הספר ולחפש אותם. שימו לב שמדובר ברשימה לא מאתגרת שלא רוצה לאתגר. מדובר בספרים קריאים, נגישים לקהל רחב ומעניינים. חלקם ישנים יחסית, חלקם לא.

פרויד ומעבר לו – תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית / סטיבן מיטשל ומרגרט בלאק

הוצאת "תולעת ספרים", 2006, 382 עמ'

פרויד ומעבר לו - סטיבן מיטשל ומרגרט בלאקסטיבן מיטשל מוכר לפסיכולוגים בתור אחד התיאורטיקנים המשפיעים של סוף המאה העשרים, ומעמודי התווך של הגישה ההתייחסותית. הוא עסק הרבה בתחומי היחסים הבין-אישיים בטיפול ובכלל, והגישה שלו תפסה מקום נרחב בפסיכואנליזה המודרנית. הוא נפטר לפני עשר שנים, כשהוא רק בן 54. חמש שנים קודם לכן פרסם יחד עם אשתו מרגרט בלאק את הספר הזה, שיצא בעברית לפני ארבע שנים והוא לדעתי אחד הספרים המרתקים, הבהירים והחשובים שקיימים היום בעברית ועוסקים בפסיכולוגיה.

"פרויד ומעבר לו" מבצע סקירה שיטתית של החשיבה הפסיכואנליטית, החל מימיו של פרויד והלאה. הספר מתחיל מדיון ופירוק של כמה מיתוסים על הפסיכואנליזה, וממשיך בסקירת האסכולות, כאשר הוא מתחיל כמובן בפרויד וממשיך בחלוקה לאסכולות וסוקר את האנשים המשפיעים בכל אסכולה, את הרעיונות שלהם ואת האופן שבו רעיונות אלו מקבלים ביטוי בקליניקה. לסיום, עוסקים מיטשל ובלאק בסוגיות ומחלוקות בין האסכולות על תיאוריות של הנפש ועל טכניקות העבודה של המטפל.

כוחו של הספר הזה הוא בבהירות שלו. לקרוא כתבים פסיכואנליטיים זו לא תמיד משימה קלה, וספר כמו זה, שמרכז את האסכולות המרכזיות ושוטח אותן בפני הקורא בצורה שיטתית, הגיונית ובעיקר – בשפה ברורה אך שאינה מרדדת את הנושא הוא ספר חשוב מאוד. עבורי הוא כלי עבודה חשוב, ולא בכדי הוא כנראה הספר הכי ממורקר אצלי בספריה.

ללא פרויד, ללא פרוזאק / דויד סרוואן-שרייבר

הוצאת "מטר", 2004, 228 עמ'

ללא פרויד, ללא פרוזאק - דויד סרוואן-שרייבר אחרי ספר שכולו עיסוק בפסיכואנליזה וההתפתחויות שלה, כדאי לעסוק בטיפולים מסוג אחר. בספר זה מציג סרוואן-שרייבר, פסיכיאטר וממייסדי הסניף האמריקאי של "רופאים ללא גבולות", טיפולים המתמקדים בהפרעות נפשיות אך מכיוון אחר לגמרי. סרוואן-שרייבר לא מציג פה תורה משלו, אלא סוקר טכניקות טיפול שונות ומציג מחקרים שבחנו אותן. מדובר בטכניקות שאינן מה שמוכר בדרך כלל כפסיכולוגיה קלינית ורובן ככולן עוסקות בחיבור בין הגוף לנפש ובעבודה על הגוף כדי להשפיע על הנפש. לא צריך להתפלא שהספר נכנס לרשימה על ספרי פסיכולוגיה, מכיוון שלדעתי חשוב להכיר בחיבור בין הגוף לנפש ובכך שלפעמים הטיפולים הכי טובים לא כוללים דווקא שיחות ארוכות על יחסים מן העבר וכדומה. הספר הזה מתאים לאנשים שמתעניינים בגוף ונפש, בשיטות טיפול אחרות ובעיקר מי שמתעניין בטיפול. לדעתי כל סטודנט לפסיכולוגיה/פסיכאטריה או כל תחום טיפולי אחר בבריאות הנפש ימצא פה דברים מעניינים שחשוב להכיר. טכניקות כמו EMDR, החשיבות של חומצות שומן מסוימות לבריאות הנפשית ועוד – אלו דברים מעניינים שאנשים העוסקים בטיפול צריכים, לדעתי, להכיר. יש חלקים בספר שאני פחות אוהב, אבל עדיין מדובר בספר מעניין.

נפש לא שקטה / קיי רדפילד ג'יימיסון

הוצאת "מטר", 1999, 165 עמ'

נפש לא שקטה - קיי רדפילד ג'יימיסון להיות פסיכולוג זה אומר לנסות ולהבין, להרגיש ולחוות את העולם של אדם אחר. בדרך כלל זה אדם פגוע, הסובל ממצוקה כלשהי. אפשר להכיר המון תיאוריות של האישיות, לצטט את פרויד משינה ולהכיר המון טכניקות טיפוליות, אבל בסופו של דבר אם לא נצליח להתחבר לאדם ההוא שיושב ממול וזקוק לנו, אם לא נצליח להבין איכשהו איך העולם נראה מהצד שלו, יהיה לנו מאוד קשה לטפל בו. ספרים שנכתבים על ידי אנשים שסבלו או סובלים מהפרעה נפשית יכולים לתת לנו צוהר לתוך העולם הזה. אחד מהם, ומומלץ במיוחד, הוא "נפש לא שקטה". זהו ספר מרתק ונוגע ללב העוסק באחת בהפרעה הדו-קוטבית, היא המאניה-דפרסיה. הספר מתאר ברגישות ובכנות מעוררת הערכה את החיים עם המחלה, את הנסיונות לטפל בה ואת הקושי שלא מרפה. אך מה שהופך אותו למיוחד כל כך הוא המחברת שלו. קיי רדפילד ג'יימיסון היא פסיכיאטרית אמריקאית בעלת שם עולמי בתחום ההפרעה הדו-קטבית, אך שלא כמו רוב הרופאים, היא מכירה את המחלה מקרוב מאוד, בתור מי שסובלת ממנה בעצמה. כך, היא מסוגלת לתת לנו, הקוראים, הצצה נדירה למחלה לא פשוטה הן מנקודת המבט של החולה, והן מנקודת המבט של הרופא.

האיש שחשב שאשתו היא כובע / אוליבר סאקס

הוצאת "מחברות לספרות", 1990, 253 עמ'

האיש שחשב שאשתו היא כובע - אוליבר סאקסהספר הזה והספר הבא שאמליץ עליו הוא בגדר קלאסיקה מקומית, אני חושב. אני מתקשה להאמין שיש מישהו מהקוראים שלא נתקל בו, הוא פשוט כל כך מוכר. זה לא אומר שלא מגיע לו לקבל כמה מילים טובות. אוליבר סאקס הוא נוירולוג שבאמת קנה לו שם עולמי הן כחוקר מערכת העצבים והן כסופר. בספר זה הוא מתאר מקרים שונים שנתקל בהם במסגרת עבודתו כנוירולוג. סגנון הכתיבה של סאקס קולח, רגיש וקריא, ולכן הספר הפך, כנראה, לפופולרי כל כך. יש פה אוסף של כמה מקרים משונים ומרתקים כאחד והוא חושף בעיני הקורא את המופלא שבאיברי האדם בצורה מעוררת הערכה.

סערת נפש / יורם יובל

הוצאת "קשת", 2001, 461 עמ'

סערת נפש - יורם יובללהמליץ על הספר הזה של יורם יובל זה קצת כמו להמליץ לכם על החומוס של עלי קרוואן. כולם יודעים מי זה, כולם טעמו ממנו. יש מי שחושבים שהוא ה-דבר, יש מי שלא. אין מה לעשות, יורם יובל הפך לפסיכולוג המחמד של התקשורת, בעיקר הטלוויזיה. בין התכנית שלו על האושר עם מיקי רוזנטל לסדרת שיחות הנפש עם סלבריק'ז בהוט, הוא הפך לאחד השמות והפנים הכי מזוהים עם התחום. והוא בכלל פסיכיאטר, שזה גם בסדר.

כך או כך, אני לא יכול שלא להמליץ על "סערת נפש". אני חושב שזה אחד הספרים הראשונים שקראתי בתחום, כשעוד רק התעניינתי בו ועוד לא התחלתי ללמוד אותו באופן מקצועי. הוא טוב בגלל שהוא מקיף כל כך. יובל מוליך את הקורא דרך שלושה שערים: פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ומדעי המוח. בכל אחד הוא נותן לנו להכיר מקרים שונים שמהווים דוגמה לבעיות או סוגיות שונות בתחום, כמו הפרעת אישיות גבולית, ניתוח חלומות, טיפול התנהגותי-קוגנטיבי, טיפול תרופתי בדכאון או חרדה והביולוגיה של הזכרון. תחשבו על זה כעל ארוחת טעימות טובה. יובל כותב מוכשר. הוא מצליח לשלב בין כתיבה מקצועית שכוללת הסברים על האנטומיה של המוח לבין כתיבה רגשית העוסקת בכאב של מטופליו. לדעתי זה באמת ספר שחובה להכיר בתור סיפתח לעולם הפסיכולוגיה וחקר המוח.

מחשבות על הספר "היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית"

בפוסט הזה אני רוצה לחלוק אתכם את הרשמים שלי מהקריאה בספר "היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית" שכתב לודי ט. בנג'מין ויצא לאחרונה בהוצאת רסלינג. אך לפני כן, כמה מילים בנוגע לתחום הפסיכולוגיה בשוק הספרים בארץ.

כשהתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה – היה זה ממש בסיום השירות הצבאי שלי בתחילת המאה הנוכחית – לא היו המון ספרי פסיכולוגיה על מדפי הספרים. בשביל אחד כמוני, שלא למד פסיכולוגיה בתיכון ולא באמת ידע ממה להתחיל, המבחר על מדפי הפסיכולוגיה בחנויות הספרים לא היה מרשים במיוחד. אמנם המדפים האלו היו מלאים בספרי הדרכה להורים או ספרי עזרה עצמית, אך זה לא מה שחיפשתי. בסופו של דבר מצאתי ספר או שניים שהיוו עבורי שער כניסה לעולם הפסיכולוגיה (ובפרט הפסיכולוגיה האבנורמלית).

בשנים שחלפו מאז (לא כל כך הרבה) אפשר היה לראות שינוי משמעותי במדפי הספרים הנושאים את הכותרת "פסיכולוגיה" בחנויות. מדי שנה יוצאים עוד ועוד כותרים, חלקם ישראליים אך לדעתי הרוב הוא ספרות מתורגמת, ולראייה, מדף ספרי הפסיכולוגיה שלי שגדל בהתמדה. אני רוצה לציין שתי הוצאות ספרים שמהתרשמותי אחראיות למהפכה המבורכת הזו.
להמשיך לקרוא מחשבות על הספר "היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית"