למה "הקול בראש" הוא הסרט הכי חשוב שתראו השנה?

הרבה זמן לא כתבתי על סרט, והסרט החדש של פיקסאר "הקול בראש" (או Inside Out במקור) הוא הזדמנות נפלאה לכתיבה.

אתחיל מאזהרה: אם לא ראיתם את הסרט, תפסיקו לקרוא את הפוסט, לכו לראות אותו ויפה שעה אחת קודם. אחר כך תחזרו. יהיו פה ספויילרים לסרט. ובלי קשר לספויילרים, זה סרט כל כך טוב שחבל שאתם מפספסים אותו.

אם אתם עוד כאן, אני מניח שראיתם את הסרט. יופי. בואו נדבר עליו לרגע.

רק כדי ליישר קו, ולטובת העצלים ביניכם שלא טרחו לראות אותו ובכל זאת ממשיכים לקרוא: "הקול בראש" מספר סיפור בשני רבדים המתרחשים בו זמנית. מצד אחד, זה סיפור פשוט על ילדה-על-סף-התבגרות שנעקרת מביתה ועוברת למדינה אחרת ומתמודדת עם הקשיים הנלווים למעבר כזה. מצד שני, זה סיפור על הרגשות וחשיבותם בחיינו. ריילי, הילדה, והוריה, הם דמויות משניות בסיפור שלנו. הדמויות הראשיות הם הרגשות שחיים ופועלים בתוך ראשה של ריילי (ושל כל דמות אחרת בסרט).

הכל מתחיל, כמובן, עם הלידה (נשאיר את השאלה אם זה לא מתחיל עוד קודם לדיון אחר). התינוקת ריילי פוקחת עיניים ורואה את שני הוריה מסתכלים עליה. ויחד עם ריילי נולדת שמחה, הרגש הראשון שלה (למען הנוחות, כשאכתוב את שמות הרגשות באותיות נוטות אני לא מתייחס לרגש המופשט אלא לדמות המייצגת אותו בסרט). שמחה, או במקור Joy, כשמה כן היא, פיצוץ של שמחה בלתי מתפשרת. היא שוכנת במוחה של ריילי, צופה דרך עיניה כמו במסך קולנוע ומשפיעה על התנהגותה דרך קונסולה שבשלב זה כוללת רק כפתור אחד. כשהיא לוחצת עליו, ריילי שמחה ומחייכת. פשוט מאוד.
ואז מגיעה עצב. כשהיא לוחצת על אותו כפתור, ריילי עצובה או מתוסכלת והיא מתחילה לבכות. וכך מתחיל מעין מאבק נצחי בין שמחה ועצב. עם השנים ריילי גדלה ומתפתחים רגשות נוספים ובסופו של דבר אנחנו למדים שלכל אחד בראש יש חמישה רגשות בסיסיים: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס.

הרגשות מהסרט הכל בראש

וכך לאורך הסרט אנחנו רואים בעיקר את המתרחש בתוך מוחה של ריילי, כשאנחנו מלווים את הסיפור של חייה וקורותיה עם המעבר ממינסוטה לסן-פרנסיסקו, מעבר שנוחת עליה בהפתעה, כך זה נראה. המעבר הזה קשה לה. מאוד. המשפחה עוברת לטובת העסק של האב ומשהו שם תקוע והוא מאוד מתוח ולא פנוי לריילי. היא לא מוצאת את עצמה בבית הספר החדש ולא מצליחה להתקבל לנבחרת ההוקי – תחום מאוד מאוד חשוב בחייה.

בתחילת הסרט ריילי שלנו ילדה שמחה מאוד. היא מבלה ילדות מאושרת עם הוריה שאוהבים מאוד לכייף איתה. יש לה חברים, היא אוהבת לצחוק ולעשות שטויות אבל מחזיקה בתפיסה מוסרית ברורה, יש לה תחביב שמעשיר אותה (הוקי) וחיבור משמעותי לדבר הזה שנקרא משפחה. היא מחייכת כל הזמן.

ריילי והוריה

למעשה, שמחה תפסה פיקוד על "חדר הבקרה" בראשה של ריילי. היא המנהיגה הבלתי מעורערת של חמשת הרגשות ותעשה הכל כדי שריילי תהיה מאושרת, תצבור רק זכרונות שמחים ושום דבר לא נעים לא יידבק אליה. לא כעס, לא פחד, לא גועל, ובטח שלא עצב.
אבל אחרי המעבר לסן-פרנסיסקו, משהו משתנה. פתאום עצב נמצאת בכל מקום. באופן כאילו בלתי נשלט (שבהתחלה גורם לנו, הצופים, לכעוס עליה) היא נוגעת בזכרונות של ריילי ומקלקלת אותם. היא מתחילה להתעסק עם הקונסולה של השליטה בריילי וגורמת לה לבכות באמצע הכיתה ביום הראשון ללימודים. בתגובה, שמחה מנסה לתחום אותה, פשוטו כמשמעו, לתוך מקום מאוד קטן בחדר הבקרה (היא מציירת לה עיגול ממנו אסור לה לצאת). אבל עצב לא שולטת בזה, או שכן, אבל היא יוצאת מהעיגול ועושה בלגן ומתחילה שרשרת אירועים שבסופה שמחה ועצב נזרקות מחדר הבקרה יחד עם זכרונות הליבה השמחים של ריילי. מכאן הסרט מתמקד במסע שלהן בחזרה לחדר הבקרה כשלאורך הדרך שמחה משוכנעת שהיא חייבת לחזור כדי הדבר הכי הכי הכי חשוב הוא שריילי תהיה שמחה כל הזמן. במהלך המסע הזה נוצר בלגן שלם, עצוב ומשעשע לפרקים, שמתבטא בעולם החיצוני בנסיגה דכאונית של ריילי, עד שבסופו של דבר שמחה לומדת שאי אפשר לחיות ללא עצב (הדמות עצמה והרגש עצמו).

joy and sadness

נקודת המפתח היא רגע יפה מאוד שבו בינג-בונג, החבר הדמיוני והנשכח של ריילי הפעוטה, מבין שלעולם לא יגשים את חלומו לטוס לירח עם ריילי ולמעשה מבין שסיים את תפקידו בחייה. הוא כל כך עצוב שהוא מסרב להמשיך בתפקידו כמורה-דרך של שמחה ועצב. באופן טיפוסי, שמחה אומרת לו שיפסיק להיות עצוב ופשוט שיבוא. זה לא עובד. ואז עצב עושה משהו שזורע אצל שמחה את זרע התובנה: היא ניגשת לבינג-בונג, מתיישבת לידו, שמה עליו יד מנחמת ואומרת לו שזה עצוב. בינג-בונג פורץ בבכי ואחריו נרגע, מרגיש טוב יותר והחבורה ממשיכה בדרכה.

אבל רגע השיא מגיע מאוחר יותר. ריילי, שמאבדת חלקים משמעותיים מאישיותה, נכנסת למעין לדכאון. היא מנתקת קשר עם חברים, מפסיקה לעשות פעילויות שהיא אוהבת, מייחלת לפתרון קסם והופכת לאפאתית עם הזמן. לאורך כל הדרך זה נראה כאילו הוריה מצליחים לפספס את מה שקורה לה, ובגדול. באחד הלילות הראשונים אמה ניגשת אליה ואומרת לה שלאבא יש הרבה מתח בעבודה וזה מאוד יעזור אם שתיהן יהיו חיוביות וישמרו על החיוך. כשריילי מתחילה לבטא כעס ותסכול ההורים לא מבינים מאיפה זה יוצא לה (הרי היא היתה ילדה מאושרת עד לאותו רגע) ולא מנסים לברר אלא מזיזים את הכעס הצידה (שולחים את ריילי הכועסת לחדר) ומנסים לעורר את השמחה במחוות ילדותיות מהעבר. זה לא עובד, ובסופו של דבר ריילי מחליטה לברוח מהבית ולחזור למינסוטה. כשהיא על האוטובוס, שמחה ועצב מצליחות לחזור לחדר הבקרה. כולם מחכים לרגע שבו שמחה תתפוס את המושכות, תהפוך את ריילי לילדה שמחה שוב ותציל את המצב, אבל בינתיים נפל לה האסימון והיא נותנת לעצב את המקום הראוי לה, כחלק משמעותי בצוות הרגשות ולא כסרח עודף שיש להיפטר ממנו או לפחות לדחוק אותו הצידה ככל האפשר. היא מבינה שהעצב מאפשר לריילי לבטא מצוקה ולבקש עזרה, ואז קורים דברים טובים.

כשכל הרגשות נמצאים שוב בחדר הבקרה, משהו נדלק אצל ריילי, היא מבינה מה היא עושה ומחליטה לחזור מיד הביתה. הוריה יושבים בבית, דואגים, מתקשרים לכל מי שרק אפשר כשלפתע ריילי נכנסת הביתה. ההורים נעמדים מולה, בטח חשים הקלה וגם כעס. ובתוך ראשה של ריילי לא שולטת רק השמחה, אלא גם העצב. וברגע הכי מרגש של הסרט ריילי פורצת בבכי ומספרת להם הכל. כמה קשה לה המעבר, כמה היא סובלת, איך היא חשבה שלברוח הביתה יפתור הכל. וההורים שלה, נוכחים בפעם הראשונה בעצב של בתם. רואים אותה באמת בפעם הראשונה ועושים את הדבר הנכון. כורעים לידה ומחבקים אותה.

ההורים של ריילי מחבקים אותה

מכאן הדברים משתפרים. המשפחה מחוברת יותר, ובעיקר ריילי מחוברת יותר לרגשותיה, גם לעצב, מה שבסופו של דבר מאפשר לה לחוות את שאר הדברים בחיים בעוצמה גדולה יותר (שימו לב לאיי-האישיות שלה לפני ואחרי) ולהיות גמישה יותר בהתנהלותה בעולם.

וזה המסר של הסרט. שאי אפשר לדחוק את העצב לפינה. אי אפשר להעלים אותו. אי אפשר להתעלם ממנו. ובכלל לא אמורים לשאוף לזה. כי ככל שננסה לעשות את זה, נמחוק נדבכים משמעותיים באישיותנו. והמסר הזה כל כך חשוב כי אנחנו חיים בחברה שמקדשת, ברובה, את ההפך. החברה הזו מקדשת את התפקוד, את החתירה קדימה. זו לא ארץ למדוכאים. זו לא ארץ לעצובים. הם מבאסים אותנו. אנחנו מבאסים אותנו. אבל אנחנו גם מבואסים, וחיים בתוך סיר לחץ חיצוני ופנימי. לא פלא, אני חושב, שגישות מהמזרח שנותנות הרבה מקום לרגשות הקשים, מבלי לברוח מהם, תופסות יותר ויותר מקום בקליניקות הפסיכולוגיות המערביות.

אבל זה לא המסר היחיד של הסרט. לפחות עבורי, ואולי כאן טמונה הסיבה למחשבה שלי שהסרט הזה חשוב כל כך. המסר הכי חשוב נוגע להתקשרות של ריילי והוריה. למה הרגע הזה שבו ריילי חוזרת הביתה ומתפרקת בבכי כל כך עוצמתי? כי זה הרגע שבו היא הפסיקה להעמיד פנים מול עצמה ומול ההורים ואפשרה לכל העצב לצאת החוצה. והכי חשוב, זה הרגע שבו ההורים שלה הצליחו לראות את העצב שלה ולתת לו מקום ופשוט. להיות. שם. איתה.
כי מה כל ילד רוצה? שיאהבו אותו? ברור. אבל מה זו האהבה הזו אם לא מילוי המשאלה שיראו אותו. שיראו אותו גם כשהוא פוחד, או כועס, או עצוב. ושיהיו שם איתו, בלי לדחות אותו או לבטל את מה שהוא מרגיש. עצב צריך שיהיה לו מקום. עצב צריך שיראו אותו וישתתפו בו, אחרת הוא מרעיל מבפנים בבדידותו. או כמו שאומרת אחת הדמויות בספרה המצוין של רוני גלבפיש, "אגם הצללים": "אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו… שיכאב לך ביחד עם כולם".

והמסר הזה, בשבילי, הוא הכי חשוב. הוא חשוב לי כילד-של. הוא חשוב לי כבן-זוג. הוא חשוב לי כפסיכולוג. הוא חשוב לי כהורה.
ובגלל שני המסרים האלו אני חושב שזה הסרט הכי חשוב שתראו השנה. ושאני רוצה שייצא כבר ב-DVD כי הוא יכול להיות כל כך שימושי בהדרכות הורים ובטיפול בכלל.

לנסות להכנס לראש הכפייתי

הנה וידאו שהוכן על ידי דניאל ברק וטל שוויגר ממקאן-אריקסון עבור ארגון ה-OCD הבינלאומי:

קצר, נכון?

הרעיון העומד מאחורי הסרטון יפה ומעניין. הוא קצר מכדי שתספיקו באמת לקרוא את הכתוב, וכדי שתוכלו לקרוא תצטרכו להקליק שוב ושוב על כפתור הנגינה ולראות את הסרט מחדש (או לעצור אותו ממש מהר). בדרך זו מבקשים יוצרי הסרט לתת לגולש תחושה של לפחות חלק אחד מהחיים עם הפרעה טורדנית-כפייתית, או OCD.

כאמור, הרעיון יפה וחשוב. אני בעד להעלות את המודעות להפרעות ומחלות נפשיות אצל מי שאינם סובלים מהן. אבל לדעתי הסרטון הזה מפספס נקודה מהותית ב-OCD. היופי הוא שאפשר לנצל את הפספוס הזה כדי להאיר את אותה נקודה.

הסרטון מנסה להדגים לגולש איך זה מרגיש לחזור על אותה פעולה שוב ושוב. אחד התסמינים המוכרים ביותר של הפרעה טורדנית-כפייתית הוא ביצוע כפייתי של פעולות. הדוגמה הכי מוכרת היא רחיצת ידיים חוזרת ונשנית. דוגמה אחרת היא לכבות ולהדליק את האור שוב ושוב. אי אפשר שלא להזכיר את הסרט "הכי טוב שיש" שבמרכזו סופר הסובל מ-OCD:

אבל יש הבדל משמעותי בין לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ב-OCD לבין הרצת הסרט שוב ושוב כדי לראות מה כתוב בו. כשאתם, הצופים, מריצים את הסרט שוב ושוב כדי להצליח לקרוא את כל הטקסט, אתם עושים זאת מכיוון שבפעם הראשונה לא הספקתם לקרוא. וכך גם בפעם השניה ושלישית וכן הלאה. בכל פעם אתם קופצים עם העין לסוף החלק שכן הצלחתם לקרוא וכך מצליחים לקרוא את הכל. וברגע שקראתם את כל המשפט, אפשר לשכוח מהסרט, לסגור את החלון בו הוא נמצא ולהמשיך הלאה.

לא כך הדבר כשמדובר בפעולה כפייתית. כאשר אדם בעל OCD מדליק ומכבה את האור עשר פעמים לפני שהוא יוצא מהבית, הוא לא עושה זאת משום שפעם הראשונה הוא לא הצליח לכבות את האור כמו שצריך. ואחרי שיעשה זאת עשר פעמים, יכול להיות שהוא יחוש את הצורך לעשות זאת עוד עשר פעמים. גם האדם שרוחץ את ידיו שוב ושוב לא עושה זאת כי הפעם הראשונה לא הצליחה או לא השאירה אותו מספיק נקי.

כל זה נוגע באחד המאפיינים הבולטים ביותר של OCD לעומת הפרעות נפשיות אחרות. זוהי הפרעה שהינה אגו-דיסטונית, זאת אומרת שהאדם מזהה שההתנהגות שלו (והמחשבות הטורדניות גם) הינה מוגזמת או מוזרה. האדם שרוחץ את ידיו באופן בלתי פוסק יודע שאין בזה צורך. הוא יודע שמספיקה פעם אחת, אבל הוא עדיין חש צורך בלתי נשלט להמשיך ולרחוץ את הידיים. למעשה, אם האדם מתנהג כך ולא מזהה את המוּזרות וההגזמה שבפעולותיו הוא לא יאובחן עם OCD ((אלא אם מדובר בילד)).

אם כך, הסרטון שבתחילת הפוסט יכול להעביר אולי את ההרגשה הבסיסית של הצורך בללחוץ שוב ושוב על כפתור, אבל שם זה נעצר. הוא לא מסוגל להעביר את תחושת המצוקה הנלווית להתנהגות הכפייתית, ולא פחות חשוב – את תחושת חוסר התוחלת המתלווה אליה. אני לא יודע אם סרט כלשהו יכול לעשות זאת. ואולי טוב שכך.

משהו קטן ולא קשור: בבר הצידי, שם משמאל למעלה מתחת לתיבת החיפוש, הוספתי ספירה לאחור ליום שבו אתחיל סוף כל סוף את ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. זה ייצא קצת יותר משנה אחרי שקיבלתי באופן רשמי את התואר השני, ובאופן מפתיע זה לא נחשב למרווח זמן גדול מי-יודע-מה. בכל אופן, יפה שעה אחת קודם.

(למי שמעוניין לקרוא עוד על OCD, אני ממליץ על שני הפוסטים של ד"ר ירדן לוינסקי בנושא: מבוא לאובססיה חלק ראשון וחלק שני).

רשמים של שגעון רחוק

בתי משוגעים, או בשמם היותר פוליטקלי-קורקט – בתי חולים לבריאות הנפש – נתפסים בדרך כלל כמקום קודר, מסתורי ומאיים, שבין כתליו נשמעות זעקות נשכחות של אנשים שאיבדו את עצמם. מקום שבו מסתובבים רופאים חמורי סבר בחלוקים לבנים וביניהם אחים גדולים וחסונים שגוררים מטופל לחדר טיפולים בעל מכשירים מפחידים. אני חושב שהדימוי התרבותי שלהם מזכיר אולי יותר מהכל את הדימוי התרבותי של "טירת הפרופסור המשוגע", רק בשירות המדינה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בתי חולים לחולי נפש היו תמיד איזור שמסוכן להתקרב אליו. אחרי הכל, היו שם משוגעים. הסביבה ידעה ליצור סביבם הילה של סכנה ופחד, כדי שאנשים יפחדו להגיע אליהם, שמא יידבקו בטירוף או פשוט ייחשפו לסכנה הנשקפת דרך המשוגעים. חולי נפש מאז ומתמיד קיבלו טיפול אכזרי וגרוע מהסביבה. בהתחלה מכיוון שהם לא זוהו כאנשים חולים אלא אחוזי דיבוק ובהמשך כשהרפואה אחזה במושכות עדיין לא היו את כלי הטיפול שיש לפסיכיאטריה והפסיכולוגיה היום וכך הפכו בתי החולים האלו יותר לבתי כלא שנועדו לשמור את החולים מחוץ לחברה ולרסן אותם ופחות עסקו בטיפול אמיתי. (וגם שכן נעשו נסיונות לטיפול, הם היו בדרך כלל אכזריים ולא יעילים).

רשיון by-nc-nd, מאת howzey

האגף למקרים קשים של Hellingly Asylum – מקור

המאה העשרים הביאה איתה שינוי מבורך עבור כל אותם חולים. הידע שהתפתח על מבנה הנפש, על פעילות המוח ועל ההשפעה של תרופות פסיכיאטריות, אפשר לרפואה המודרנית לפתח טיפולים יעילים שאפשרו לחולים רבים לחזור אל הקהילה, עד שבשנת 1963 נחקק בארה"ב חוק בריאות הנפש בקהילה שעיקרו פירוק בתי החולים הגדולים לבריאות הנפש והעברת הטיפול למרכזים קהילתיים. יישום החוק ארך שנים ארוכות אך היום מרבית הטיפול מתבצע בקהילה.

מה עלה בגורלם של אותם מבנים גדולים ומסתוריים? ובכן, חלק גדול מהם עדיין עומד על תלו. הם עומדים ריקים, כמין אנדרטה לחיים המשונים שהתנהלו בהם פעם. מבולגנים, מרקיבים, דוממים לכאורה – אך מכילים אינספור סימנים ורמזים לחיים שהתנהלו בהם פעם, לאנשים רבים שעברו בשעריהם.


מחלקת הילדים של West Park – מקור

בתי החולים הנטושים האלו הם כר פורה מאוד לצלמים שרוצים לתעד את שברי החיים (או הדממה) שעוד נותרו במקומות האלו, לפני שהם יפנו את מקומם לפרויקט נדל"ן כזה או אחר. צלם אחד כזה הוא Matt McDonough, בחור בן 26 שצילם בכמה בתי חולים בחוף המזרחי. צילומי בתי החולים שלו זכו לאחרונה לאזכור בבלוג הצילום של הניו יורק טיימס ובאתר שלו תוכלו לראות כמה מהתמונות שצילם.

מאותו פוסט הגעתי לשני סטים נוספים ומעניינים. הראשון הוא של הצלם הברזילאי Claudio Edinger, שבשונה ממאט מק'דונו, צילם בבית חולים פעיל. סט התמונות הזה – שאפשר לראות כאן – מתרכז באנשים שעדיין חיים בבית החולים ותופס היטב את האנושיות המיוחדת שלהם.

הסט השני הוא של הצלם Christopher Payne שצילם גם הוא בתי חולים נטושים. זה סט מעניין במיוחד, בגלל שבניגוד לדימוי האפרורי (או אפלולי) שיש לנו מהמקומות האלו, חלק מהתמונות כאן מאוד צבעוניות. הוא הוציא בשנה שעברה את הספר Asylum, שמאגד את התמונות האלו, וכאן תוכלו לראות עוד תמונות מהספר.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

הפסיכולוגיה של אלפרד היצ'קוק: חלק שני

אתמול פרסמתי את החלק הראשון של הפוסט על הפסיכולוגיה בסרטיו של אלפרד היצ'קוק. כעת מתפרסם החלק השני והאחרון של הפוסט.
לחצו כאן לקריאת החלק הראשון.

בפוסט הקודם תיארתי כיצד הפסיכואנליזה תפסה מקום נכבד בסרטיו של היצ'קוק ושימשה כגורם מניע לעלילה, לדוגמה בסרטים Spellbound, פסיכו או ורטיגו. התייחסתי גם ליחסיו של היצ'קוק עם נשים ואיך אלו באו לידי ביטוי בסרטים שונים שלו. בפוסט הזה אגע באספקט אחר לגמרי של פסיכולוגיה בסרטיו של אלפרד היצ'קוק: היכולת שלו לשלוט ברגשות הצופה בעזרת השפה הקולנועית.

לביים את הצופים

אספקט נוסף של הפסיכולוגיה בסרטיו של היצ'קוק הוא החיבה שלו למשחק ברגשות הצופים. היצ'קוק הוא לא סתם מספר סיפורים מוכשר. הוא נהנה מהיכולת שלו לשלוט ברגשותיהם של הצופים דרך השימוש בשפה הקולנועית. והרי מה יותר קשור לפסיכולוגיה מרגשות?

להיצ'קוק היתה תפיסה מצוינת של נפש האדם, לפחות בכל הנוגע להפעלה רגשית. הוא ידוע כאמן של סרטי מתח, ואכן, הוא ידע טוב מאוד איך לייצר מתח אצל צופיו. אנשים שלא מכירים היטב את סרטיו מתייחסים אליו כאל במאי של סרטי אימה, אך זו טעות. סרטי אימה מפחידים את הצופה על ידי צילומים גרפיים של אלימות והפתעות הקופצות אל המסך משום מקום. אך זה לא עובד כך בסרטיו של היצ'קוק, מכיוון שהוא ידע היטב שלא בהפתעות ובגועל מצויה האימה. קראו היטב את המשפט הבא, שאמר היצ'קוק בעצמו:

“There is no terror in the bang, only in the anticipation of it.”

בפיצוץ אין כל אימה, רק בציפיה לו יש אימה.
היצ'קוק הסביר פעם את העקרון הזה, נדמה לי במסגרת שיחותיו עם פרנסואה טריפו. אם הוא היה מצלם סצינה שבה שני אנשים משוחחים במסעדה כאשר מתחת לשולחן ישנה פצצה שאמורה להתפוצץ בעוד עשר דקות, אך הצופים אינם יודעים על קיומה (וגם הדמויות לא, מן הסתם), אין פה שום מתח, רק הפתעה רגעית ברגע הפיצוץ. אבל, אם הוא היה מצלם את הפצצה, מראה לנו את התקדמות שעון העצר עד לרגע הפיצוץ, מראה לנו כיצד האנשים משוחחים מבלי לדעת מה מצפה להם בעוד דקה, חצי דקה, עשר שניות…

הדמיון, הבין היצ'קוק, הוא הכלי המשמעותי ביותר בארסנל של במאי הקולנוע. הוא אפילו לא חייב היה להראות לנו את הפיצוץ בסוף השיחה בין החברים כדי למלא אותנו במתח וחרדה. המוח שלנו משלים את החסר. אם תבחנו את כל פילמווגרפיה שלו, לא תמצאו אלימות גרפית של ממש (בטח לא ברמה שנהוגה היום). אפילו בסצינה המפורסמת והאלימה ביותר שלו, הרצח במקלחת בפסיכו.

זוהי סצינה מופתית הכוללת 77 זוויות צילום, 50 קאטים ונמשכת כשלוש דקות. היצ'קוק עבד על צילום הסצינה במשך שבוע. בסצינה רואים, כמובן, את מריון נרצחת בדקירות סכין בזמן שהיא מתקלחת. אך התבוננו היטב בצילומי הדקירה שלה. באף אחד מהשוטים לא רואים את הסכין חודרת לגופה של מריון. זה לא סתם מכיוון שלא היתה דרך לצלם את הדקירה באופן משכנע, אלא מתוך רצון מודע של היצ'קוק לתת לצופה למלא את החסר.

פסיכו הוא אולי הדוגמה היפה ביותר ליכולת של היצ'קוק לשחק עם רגשותיו של הצופה. כל תסריטאי או במאי מתחיל יודע שהדבר הכי חשוב הוא ליצור הזדהות של הצופה עם הדמות הראשית. ברגע שאתה יוצר הזדהות אתה מחבר את רגשות הצופים לרגשות הדמות. הצופים מושקעים רגשית בדמות והסרט הופך לאפקטיבי ומעניין הרבה יותר.
בתחילת הסרט, כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, אנו מתוודעים למריון שרוצה להתחתן עם סאם הגרוש, אך אין להם כסף. מריון היא פקידה במשרד לתיווך נדל"ן ובהחלטה רגעית, כאשר הבוס מבקש ממנה להפקיד סכום כסף נכבד בבנק, היא שומרת את הכסף לעצמה ובורחת מהעיר. כמו צופים טובים, אנו מפתחים הזדהות עם מריון. היא אמנם עשתה משהו לא בסדר, אך אנו מבינים את המניע שלה ויכולים להזדהות איתו. במיוחד לאור העובדה שהכסף נגנב מאייל נפט טקסני ושוביניסט.
אנחנו עוקבים אחריה כשהיא מסתלקת מהעיר ונחרדים לרגע כשהבוס שלה קולט אותה. ולאחר מכן כאשר שוטר תופס אותה ישנה בצד הדרך, אנו חוששים שהוא יגלה שהיא נושאת איתה סכום כסף מכובד ויעצור אותה.

אנחנו ממשיכים לעקוב אחריה כשהיא מגיעה למלון של נורמן בייטס ונקיפות המצפון מציקות לה יותר ויותר. בזמן שהיא משוחחת עם נורמן היא מבינה שהיא לא יכולה להמשיך ולברוח מהמציאות אלא להתמודד איתה כמו שהיא, ומחליטה לחזור. כצופים, הדואגים לדמות הראשית שלנו, אנו אולי חשים הקלה יחד איתה כשהיא מחליטה לחזור ונראית שלווה יותר.

ואז היצ'קוק מטלטל לנו את העולם. דקה אחרי שמריון החליטה לחזור הביתה, היא נרצחת באכזריות. עכשיו תגידו לי, בכמה סרטים הורג הבמאי את הדמות הראשית ארבעים דקות לתוך הסרט? מבחינת מערכת היחסים בין הצופה לדמות זו מכה של ממש. אם נעשה את המקבילה הפרוידיאנית, אז הליבידו של הצופה, האנרגיה הנפשית שלו, נשאר ללא אובייקט להתקשר אליו. ובמצב זה הוא מחפש את הדבר הבא שהוא יוכל להתקשר אליו. וכאן מגיעה הגאונות של היצ'קוק לשיא של ממש.

לאחר שמריון נרצחת, נורמן בייטס המזועזע מגלה את דבר המעשה וממהר לנקות את העקבות. הוא לוקח את גופתה של מריון, עוטף אותה בוילון האמבט ומכניס את כל החבילה הזו (כולל הכסף שהיא גנבה, שהוא כלל אינו מודע אליו) לתא המטען של מכוניתה. את המכונית הוא מגלגל לתוך הביצה. רציתי להביא לכם את הסצינה לצפיה אך לא הצלחתי למצוא אותה. תיאלצו לסמוך על התיאור שלי.
אנו רואים את המכונית שוקעת. בתוכה מריון והכסף. החלק הקדמי של המכונית שקוע לגמרי בביצה והחלק האחורי מתחיל לשקוע. הנה תא המטען מתחיל לשקוע אבל רגע.
המכונית נעצרת. היא לא ממשיכה לשקוע. המבט על פניו של נורמן מודאג, מה הוא יעשה? אבל הוא לא היחיד שמודאג. גם הצופים פתאום מוצאים את עצמם נחרדים מהמחשבה שהוא לא יצליח להעלים את המכונית.
אך רגע אחר כך המבט שלו נרגע כשהמכונית ממשיכה לשקוע ונעלמת כליל מתחת למי הביצה העכורים. נורמן נרגע.
וגם אנחנו.

רגע, מה קרה פה עכשיו? רק לפני חמש דקות הזדהינו, כצופים, עם מריון. צפינו בחרדה ואימה איך היא נרצחת בצורה אכזרית למול עינינו ועכשיו אנחנו חרדים שמע בנה של הרוצחת לא יצליח להסתיר את הפשע? איך עברנו כל כך מהר מהזדהות עם מריון היפה והחביבה להזדהות עם בחור מתוסבך ונוירוטי שזורק את גופתה לביצה?

היצ'קוק עושה פה דבר מה מדהים, בעיני. הוא מצליח לשלוט באופן מעורר הערכה בהזדהות הרגשית של צופיו. ממש כמו הבמאי המנחה את שחקניו כיצד לדבר ולהביע את רגשותיהם הוא כאילו מביים אותנו, הצופים.

סיכום: אז מי אתה אלפרד היצ'קוק?
כמו שאמרתי בתחילת הפוסט הקודם, אין לי כוונה לנתח את אישיותו של אלפרד היצ'קוק ולהציע פתרונות. בעיני הוא נשאר טיפוס מעניין מאוד, הן כיוצר והן כטיפוס. הוא עצמו אמר פעם שהדרך שלו להמודד עם פחדים היא לעשות עליהם סרטים, אך יש משהו פשטני באמירה הזו. בכל מקרה הוא ידוע כאדם שאוהב להחזיק את הקלפים קרוב לחזה ולא לתת הרבה מעצמו.
אני מניח שהוא יישאר חידה מסוימת – אבל לא הייתי מצפה לשום דבר אחר ממי שנחשב לאמן המתח…

קריאה נוספת מומלצת:

הפסיכולוגיה של אלפרד היצ'קוק

היום לפני שלושים שנה הגיעו לסיומם חייו של אחד האנשים המשפיעים ביותר בתרבות המערבית במאה העשרים, ובנימה האישית – אחד האנשים שהשפיעו עלי יותר מכל. אלפרד היצ'קוק.

מעטים האנשים, אני חושב, שיתווכחו איתי עם הקביעה שהיצ'קוק קנה את מקומו בכבוד בפנתיאון של יוצרי הקולנוע הגדולים ביותר. מעטים יותר האנשים שלא יסכימו לומר שהיצ'קוק היה במאי קולנוע פורץ דרך אשר הבין את האמנות השביעית בצורה ייחודית ונתן השראה ליוצרים רבים שבאו אחריו.

אולי אתם שואלים את עצמכם למה אני כותב על אלפרד היצ'קוק בבלוג הזה דווקא. חבריי יודעים כמה אני אוהב את היצ'קוק ואיך כנער-סינמטקים הייתי כמעט מכור לסרטיו. אך כבר שיתפתי בכך את העולם כשכתבתי בבלוג אחר שלי פוסט לכבוד יום הולדתו המאה ועשר של היצ'קוק. ובכן, הפוסט הזה יהיה שונה. אחרי הכל, זהו בלוג על פסיכולוגיה, לכן הגיע הזמן לדבר על הפסיכולוגיה של אלפרד היצ'קוק.

להמשיך לקרוא הפסיכולוגיה של אלפרד היצ'קוק