מה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לשיחה עם חבר

במהלך דיון בפורום על פסיכולוגיה, נשאלה (בניסוח כזה או אחר) השאלה שבכותרת הפוסט וגרמה לי לעצור רגע. זו שאלה ישנה שיצא לי כבר להיתקל בה בעבר. "למה צריך ללכת ולשלם מאות שקלים לפסיכולוג אם אפשר לשבת עם חבר על כוס בירה?" או "פסיכולוג זה למי שאין לו חברים לדבר איתם".

עכשיו, ביני לבין עצמי התשובה היתה לי די מובנת מאליה, אבל כשהיא נשאלה בפורום עצרתי רגע וניסיתי לחשוב עליה מחדש, בעיקר כדי לנסח לעצמי את התשובה בצורה ברורה יותר. מהר מאוד הבנתי שאני לא יכול לחשוב על זה באובייקטיביות, כי אני בעצמי פסיכולוג. זה המקצוע שבחרתי בו, זו הקריירה והפרנסה שבחרתי לעצמי, אז מן הסתם הדיעה שלי תהיה מוטה לטובת החוויה הטיפולית, ואולי לאנשים שאינם במקצוע יהיו דיעות אחרות. אז הלכתי ושאלתי אנשים אחרים שאינם מטפלים. קיבלתי מגוון תגובות שעזרו לי לחדד את המחשבות שלי בנושא. ניסחתי את הדברים וכתבתי אותם בפורום, אבל אז חשבתי שזה נושא מעניין להביא אותו גם לכאן.

אז באמת, מה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי לשיחה עם חבר, ולמה טיפול פסיכולוגי עדיף (אם בכלל)?
השאלה נבעה מתוך התפיסה שפסיכולוג בסך הכל מקשיב ומדבר עם המטופל. ומכיוון שהוא פסיכולוג ולכן לא רושם תרופות, אז במה השיחה איתו עדיפה על שיחה עם חבר? מה יש בו ש"שווה" יותר מהחבר?

אולי כדאי להתחיל באמירה שטיפול פסיכולוגי הוא לא בהכרח עדיף על שיחה חברית, בעצם. ההשוואה בין שני הדברים האלו בעייתית בעיניי כי מדובר על סיטואציות מאוד שונות, וכל אחת מהן משרתת פונקציות אחרת. מבחינתי זה קצת כמו לשאול מה יותר טוב, קישוא או אבטיח. הם מגיעים מאותה משפחה, אבל הם שונים ופועלים בצורות שונות ולמטרות שונות.

ובכל זאת, מה יש בו בטיפול הפסיכולוגי, ששווה להשקיע בו את הזמן והכסף? אפשר לחלק את התשובות לארבע תימות מרכזיות (וקשורות זו לזו, אבל לצורך העניין החלוקה הזו נוחה).

כלים מקצועיים
איך שלא נסובב את זה, לפסיכולוג מומחה יש הכשרה מאוד ארוכה – לפחות 9 שנים(!) של למידה והתנסות מעשית. זה המון וזה יוצר הבדל משמעותי. אם לגנוב מטאפורה שניתנה לי באחת השיחות על הנושא: כל אחד יכול לעשות עיסוי, זה די פשוט. אבל מי שלמד אנטומיה, פיזיולוגיה ופתולוגיה, ואז גם התנסה במתן עיסוי לאנשים שונים עם בעיות שונות ובשיטות עיסוי שונות – הוא יידע לתת עיסוי הרבה יותר מקצועי ויעיל. אותו דבר אפשר לומר על עזרה נפשית. או במילים אחרות (ושוב, אני גונב מהתשובות שניתנו לי): זה כמו ההבדל בין שרברב לילד הולנדי. שניהם עוצרים את השיטפון אבל הראשון עושה את זה בצורה מובנית, עם כלים מקצועיים ובאופן שמחזיק לאורך זמן.

ההכשרה וההסמכה המקצועית מעניקים גם מימד מסוים של סמכות לפסיכולוג, וסמכות היא אלמנט שחשוב להרבה מאוד אנשים, בעיקר כשזה נוגע לטיפול בבעיה כלשהי. "זה כמו עם פגיעה פיזית. חבר יתן לך פלסטר, אבל לא תלך אליו כדי שינתח אותך", היתה אחת התגובות שקיבלתי.

הנושא הזה של המקצועיות הוא החשוב ביותר בעיניי. עבודה נפשית היא עניין מורכב למדי, ולמרות זאת יש הרבה אנשים שחושבים שהם יכולים להתעסק בה באופן אינטואיטיבי, בלי לרכוש הכשרה מתאימה (תהא זו אשר תהא). זה אחד ההבדלים המשמעותיים בעיני בין מטפל מומחה ומקצועי למי שהוא לא כזה, אבל אנחנו בכלל מדברים על ההבדל בין מטפל מקצועי לבין פשוט שיחה חברית. זה לא שלאנשים אין אינטואיציות טובות והרבה פעמים חברים יוכלו לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון, גם אם זה לא בא ממקום של נסיון מקצועי – אבל זה טוב למצבים מסוימים ולא לאחרים. לכן, כאמור, אני חושב שמדובר בכלל בפונקציות שונות שלא סותרות זו את זו.

psychotherapy_fridays

עמדה נייטרלית ובלתי תלויה
כאמור, חברים זה חשוב, ואני לא מזלזל בערך של שיחה עם חברים. לפעמים זה מספיק ולא תמיד צריך לרוץ לפסיכולוג. אבל פסיכולוג יכול לעשות דברים שחבר לא יכול, או לא מחוייב, לעשות.

אחד הדברים הכי בולטים שעלו בתשובות שנתנו לי היא שפסיכולוג, לעומת חבר, מגיע מ

    עמדה נייטרלית ובלתי תלויה

. מספר אנשים אמרו שעם הפסיכולוג הם הרגישו בנוח לומר דברים מאוד פרטיים, שאפילו עם חברים מאוד טובים הם לא יכלו לשתף. יש הרבה כוח בזה שהפסיכולוג הוא צד שלישי. הוא שומע את הדברים מהצד של המטופל (ובמקרים רבים רק מהצד של המטופל) מה שמאפשר לו לגבש נקודת מבט שאין לחברים (לטוב ולרע, יש להודות) – אבל נקודת המבט הזו תהיה בלתי תלויה ביחסים מוקדמים בין המטפל והמטופל, פשוט כי אין כאלו.

הגדרה יפה מאוד שנתנו לי היא שהפסיכולוג מאפשר למטופל לחוות קשר בתוך

    סיטואציה מאוד מוגדרת

ולבחון איך הוא מתנהל בתוך האינטראקציה הזו וכך להבין את עצמו בתוך מערכות יחסים אחרות. זו הגדרה טובה ואכן לעתים קרובות אנחנו עובדים עם המטופל כדי לעזור לו להבין את עצמו ביחס לאחרים. פה אפשר לתת דוגמה לכלים מקצועיים שלומדים במהלך ההכשרה: היכולת של הפסיכולוג להבין תהליכים בתוך הקשר שלרוב לא שמים לב אליהם (העברה והעברה נגדית) וההתעקשות שלו להתייחס אליהם, גם אם זה לא נוח.
בנוסף, פסיכולוג אמור לשים לב למקום שהוא עצמו תופס בקשר. כמו שאמרו לי: "חבר יכול להשליך מעצמו ולתת עצות אחיתופל". גם פסיכולוג יכול להשליך מעצמו ולתפוס לא נכון את המטופל, אבל פסיכולוג טוב יידע לזהות את זה, להימנע מזה או ללמוד מזה לטובת המטופל. בנוסף, מכיוון שהפסיכולוג הוא אדם בלתי תלוי, הוא יכול לבוא מ

    מקום לא שיפוטי

.

אסכם את הנקודה הזו במשפט מאוד יפה שכתבו לי: "יש חברים שהם מראה בשבילנו, עם נקודות-עיוורון או עיוות שקיימות פחות בטיפול. כמו דיוקן מצויר לעומת דיוקן מצולם."

יחסי עבודה מאפשרים יותר תעוזה
זה מתחבר לחלק הקודם, אבל הוא מאוד חשוב בעיני. כשמדברים עם חבר טוב, אפשר לסמוך עליו שיתן כתף או עצה, אבל בסופו של דבר זה חלק ממערכת יחסים מורכבת ומתמשכת וסביר להניח שלא תרצו לפגוע בה. לא פעם ולא פעמיים אפשר לשמוע על מקרים בהם חבר לא מעז לומר משהו כי הוא לא רוצה לפגוע או להכעיס. זה לא שלפסיכולוג אין אינטרס לשמור על הקשר (ולא, אני לא מדבר על האינטרס הכלכלי), אבל פסיכולוג בהחלט יכול להעלות נקודות או לשאול שאלות שחברים היו מתקש להעלות. במילים אחרות, הוא לא מרגיש מחוייב לייפות את המציאות. אני אוסיף לזה ציטוט נוסף מתשובה שקיבלתי: "[אני] אוהבת את זה שאין לו שום מחוייבות להיות 'בצד שלי' כמו חבר."

זה לא שפסיכולוג לא אומר דברים שמכעיסים, מרגיזים או פוגעים בקשר. אבל הוא גם צריך לדעת איך להתמודד עם מצבים כאלו כשהם עולים ולהשתמש בהם בטיפול. זה חלק משמעותי מהכלים שרוכשים במהלך ההתנסות המעשית (זו אחת הסיבות, אגב, שאי אפשר ללמוד לטפל רק מספרים).

הצד השני הוא שיחסי העבודה מאפשרים גם לקיחת זמן וסבלנות, והתאמה לצרכים של המטופל. אצטט שוב: "נדמה לי שלפעמים הפסיכולוג מבין עלי דברים חשובים, אבל במקום להגיד ולזעזע אותי, הוא מוביל אותי בסבלנות, ואם זה נכון, אבין בעצמי."

פסיכולוג מעניק את מלוא תשומת הלב, הזמן והקשב שלו עבורך

אנחנו רוצים לחשוב שחבר טוב יהיה שם בשבילנו כל הזמן, אבל בינינו, זה לא באמת עובד ככה. פסיכולוג לעומת זאת, מתחייב לתת למטופל שלו זמן קבוע, פעם בשבוע (לפחות), במרחב מוגן ומוגדר, שהוא רק שלו (שעה בשבוע זה נשמע מעט, אבל תחשבו על זה, זה הרבה מאוד). הוא מחויב לתת לו את מלוא תשומת הלב, הקשב והזמן, בלי קשר למה קורה איתו באותו רגע (נסו לדמיין כמה קשה לפעמים להתנתק ממה שעובר עלינו ולתת את הקשב לאדם אחר. גם זה מעין "כלי מקצועי" שרוכשים תוך כדי העבודה). פסיכולוג גם מחוייב לסודיות מלאה, מה שלא בהכרח קורה עם חברים.

חברות, חשובה ככל שתהיה, היא דבר הדדי. טיפול לא. כמו שכתבו לי: "חברה לא תרצה שכל שבוע כשאנחנו נפגשות נדבר רק עלי. טיפול קודם כל ממוקד בי ובצרכים שלי ולא אמור להיות הדדי", וגם: "לחבר טוב המחויבות היא בחירה. לפסיכולוג המחויבות היא חובה אתית".

התימות האלו, הדוגמאות האלו, נראה לי שהן מכסות פחות או יותר את הנושא כמו שאני רואה אותו. איך זה נראה מהצד שלכם? מתי נראה לכם שעדיף הקשר הטיפולי על פני הקשר החברי ולהפך? האם אתם רואים את זה בצורה שונה?

לא פרויד יהרוג את המחאה החברתית – תגובה לאווה אילוז

ביום שישי (15.6) התפרסם במוסף הארץ מאמר של הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז שעורר בי קשת רחבה של רגשות. קודם כל זעם. אחר כך בלבול וחוסר הבנה שהתחלפו בייאוש מסוים ולבסוף השלמה והבנה חלקית מהולות בכעס.

במאמר (שניתן לקרוא אותו כאן) מתארת אילוז כיצד הפסיכולוגיה ניתקה את הקשר ההדדי בין האדם לחברה. לפי אילוז, הפסיכולוגיה מקדשת את העיסוק האינטנסיבי של הפרט בעצמו על חשבון האחריות ההדדית בין הפרט לחברה. כיוון ש"פסיכולוגים הפכו לבעלי עוצמה מפני שהם נכנסו לכל התחומים בחברה" (שם), התפיסה האינדיבידואליסטית הפכה לשלטת והיא מנתקת את האדם מהספירות הסוציו-פוליטיות בהן הוא חי. כך למעשה הפסיכולוגים משרתים את הגישה הניאו-ליברלית על מנת לקבע את התפיסה שהאדם אחראי רק לעצמו והחברה איננה אחראית לו – תפיסה שחלקים גדולים בעולם יצאו נגדה בשנה האחרונה.

כדי להסביר למה היא מתכוונת, ניקח לדוגמה את ירון, גבר בן 35, עובד בחברת היי-טק, נשוי לרואת חשבון עצמאית. יש להם ילדה חמודה בת 4 ועוד ילד בדרך. ירון חוזר הביתה מאוחר בכל ערב כך שהוא מספיק רק לקלח את הילדה ולהשכיב אותה לישון. אחר כך הוא אוכל ויושב עם אשתו כעשרים דקות עד שכל אחד מהם מתכנס מול המחשב שלו כדי להספיק לעבוד עוד קצת. ירון אוהב את משפחתו, הוא ישמח לזמן איכות עם אשתו וישמח לבלות עם בתו, אבל כמי שעובד לפחות 10 שעות ביום ומבלה עוד כשעתיים על הכביש הוא פשוט לא מספיק. כתוצאה מכך הוא מרגיש מתוסכל, לחוץ, מדוכא. אז הוא עושה מה שאולי רבים עושים במצב כזה – הולך לפסיכולוג.
לפי אילוז, הפסיכולוג של ירון ידבר איתו על עצמו ורק על עצמו. הם ידברו על האופן שבו ירון חווה את הריחוק שלו מהמשפחה, איך הוא מפרש את זה לעצמו ומה הוא יכול לשנות בעצמו על מנת להרגיש טוב יותר. הפסיכולוג לא ידבר עם ירון על הלחצים שהחברה הקפיטליסטית מפעילה עליו. הוא לא ידבר על איך החיים בארץ יקרים כל כך אפילו עבור אדם כמו ירון שעובד קשה ומרוויח שכר גבוה. הוא לא ידבר על הלחץ המופעל על ירון מצד המעסיק שדורש שיעבוד שעות נוספות ללא תמורה, גם מהבית, הכל בשביל להוכיח כמה הוא ראוי וחיוני יותר מעובדים אחרים. כל הלחצים המודעים והבלתי-מודעים האלו גורמים לירון להשקיע המון זמן בעבודה על חשבון חיי המשפחה וכך תורמים ללחץ והדכאון שהוא חווה.

הפסיכולוג – לכאורה – לא ידבר את הדברים האלו עם ירון. הוא לא יציע אותם כחלק מהנראטיב שיסביר לירון מה גורם לו להרגיש כפי שהוא מרגיש. הוא לא "יאשים" את החברה. הוא לא יעודד את ירון לחשוב מה מגיע לו מהחברה. באופן זה, הפסיכולוג משחרר את החברה מאחריות כלפי ירון. הוא לא יעסוק באופן שבו החברה יכולה, או צריכה, לעזור לירון – או במילים אחרות, הוא לא יעסוק בשינוי חברתי.

אני טוען שזה לא נכון.

מההכרות שלי עם התחום, אני בהחלט יכול לומר שפסיכולוגים עוסקים באופן שבו החברה משפיעה על הפרט. ייתכן שלא כל לא פסיכולוג עושה זאת – הרי אי אפשר להכליל (ולצערי, מאמרה של אילוז חוטא רבות בחטא ההכללה). אך לא מן הנמנע שהפסיכולוג יכניס את ההתבוננות הזו לתוך הטיפול. לדעתי, ההסתכלות הזו היא אינהרנטית לעיסוק הטיפולי בדיוק כשם שהעיסוק ברגשות העצמיים אינהרנטי לו.

הדגש הוא שאין פה או-או, יש פה גם וגם. ניתן (וצריך) לעסוק בשני התחומים האלו במשולב ובמקביל. זה עובד לשני הכיוונים: אי אפשר לבוא לירון ולומר לו "רק החברה אשמה". יש פה שילוב של גורמים. ייתכן וגלעד, שעובד במשרד הסמוך לזה של ירון ובתפקיד דומה, דווקא מצליח פעמיים-שלוש בשבוע לצאת מוקדם יותר מהעבודה כדי להיות עם הילדה, ובשעות הערב הוא לא חוזר לעבוד מהבית אלא מבלה עם הזמן הזה עם אשתו. שניהם נתונים לאותם לחצים חברתיים, רק שגלעד מסוגל להתמודד איתם באופן שונה מירון. בקיצור, הדרך בה אנחנו פועלים בעולם מושפעת מהעצמי שלנו אך גם מהסביבה ומה שהיא עושה לנו (( זו למעשה וריאציה על הויכוח השחוק כל כך של nature vs. nurture)).

דבר נוסף שהפריע לי במאמר הוא שיש בו לא מעט אי-דיוקים וטעויות הנוגעות לעבודה הפסיכולוגית. אני מבין שזה מאמר של כמה עמודים ספורים במוסף בעיתון. זה לא מאמר אקדמי או ספר, ומתוקף הפורמט העיתונאי הוא חייב להיות מוגבל ושטחי. אבל מרגיז למצוא בו אמירות כל כך שגויות עד שהן מעידות או על זלזול באינטליגנציה של הקורא או על חוסר ידיעה והבנה של הנושא. אני אתייחס כאן לטעויות האלו ואנסה לשפוך עליהן אור אבל כן חשוב לי לומר שגם בלעדיהן התזה של אילוז בנוגע לחשיבות ההתייחסות החברתית בתוך הטיפול עומדת בעינה ועדיין צריך להתייחס אליה.

***

אני חושב שהכעס שנוצר אצלי כתוצאה מקריאת המאמר היה שהרגשתי שהיא תוקפת אותי כפסיכולוג, או לפחות את המקצוע שלי. יש משהו מרגיז בכך שבחרת במקצוע שחלק גדול מהמהות שלו היא מתן עזרה לאנשים אחרים, תוך השקעה של משאבים כלכליים ונפשיים רבים, ואז מישהו בא ואומר לך שאתה עושה נזק, תוך שימוש בנימוקים שבלשון המעטה ניתן לקרוא להם בעייתיים. ומה שגרם לי להבין ולהשלים עם דבריה, תוך שמירה על מידה מסוימת של כעס, היא ההבנה שאילוז לא באמת מדברת על פסיכולוגיה. או ליתר דיוק, לא פסיכולוגיה כמו שאני מכיר אותה ועוסק בה. הבנתי את זה כשקלטתי שאילוז לא עושה במאמר הבדלה מאוד חשובה (( זה המקום לומר שהתחלתי לקרוא את ספרה של אילוז “גאולת הנפש המודרנית” שעליו מתבסס המאמר ושם היא קצת נוטה לעשות את ההבדלה)): ישנה הפסיכולוגיה הטיפולית-יישומית שנעשית על ידי פסיכולוגים שהוסמכו למקצוע (פסיכולוגים קליניים/שיקומיים וכו') או אנשי מקצוע אחרים שלמדו פסיכותרפיה כלשהי (פסיכיאטריים, עובדים סוציאליים קליניים ועוד). וישנה הפסיכולוגיה של חיי היום-יום שאותה אנחנו פוגשים מדי יום בכתבות ב-Ynet, סדרות טלוויזיה, תכניות אירוח, ספרי עזרה עצמית ובשפה היום-יומית. צודקת אילוז כשהיא אומרת שהשפה הפסיכולוגית – בדגש על השפה הפסיכואנליטית – הצליחה להתנחל בלב השיח התרבותי. אך השיח הזה לא מתוחזק על ידי אנשי מקצוע שלמדו להכיר את השפה באופן מעמיק ומורכב וכך השפה הפסיכולוגית הפופולרית הפכה לצל שטחי של עצמה. זו פסיכולוגיה תקשורתית, או תקשורת פסיכולוגיסטית. חלקה מבוטא על ידי פסיכולוגים בעצמם, אך מטבע הדברים היא עוברת רידוד כי בעולם של מסרים מידיים ותוכן שמתאים להמונים אין מקום להתעמק או לתפוס מורכבות.

האירוניה המאכזבת היא שאותו רידוד מופיע במאמרה של אילוז עצמה בדמות אותן טעויות שהזכרתי קודם לכן. אני אתייחס לכמה מהן כדי להדגים (הציטוטים כולם מן המאמר וההדגשות שלי).

כשאנחנו בוחנים את הנפש שלנו כיום, אנו לא תרים אחר עקבותיהם של הרהורי חטא או תשוקות, אלא להפך, אנו מחפשים עקבות של אמת הקבורה עמוק בפנים, שאותה יש לגלות בסבלנות כדי להשיג אושר ורווחה נפשית. דוגמה לכך היא התפיסה שסקס סאדו-מזוכיסטי הוא אמיתי יותר מאשר סקס רגיל, בדיוק משום שנראה שהוא נובע ממקום מודחק בנפש.

אין לי מושג על מה היא מדברת, בכנות. אני לא מכיר תפיסה פסיכואנליטית או פסיכולוגית שלפיה סקס סאדו-מזוכיסטי הוא אמיתי יותר מאשר סקס רגיל כי הוא נובע ממקום מודחק בנפש (אגב, מה זה סקס רגיל?). באופן שבו אילוז כותבת את הדברים ניתן להבין כאילו יש איזו הבנה בסיסית בפסיכולוגיה שזה המצב.

הסיבה לכך שרעיונות הבריאות והאמת הפנימית הפכו דומיננטיים כל כך, היא שהם מאפשרים להניע מכונה כלכלית מעוררת פלא… חשבו לדוגמה על תכונה כמו "ביישנות": עד לפני 20 שנה, ביישנות היתה למעשה מעלה, עדות לצניעות, למידה נכונה של איפוק, מוסריות ומידות טובות. אך מאז, ביישנות תויגה מחדש כ"חרדה חברתית" ועל כן היא מושא ראוי לטיפול פסיכולוגי ואף תרופתי פשוט למדי.

טענה מסוג זה נפוצה מאוד בקרב מתנגדי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. היא מקבילה לטענה ששומעים רבות בדיון על הפרעות קשב וריכוז לפיה פעם היינו קוראים לילד "שובב" או "בעל עולם פנימי עשיר" והיום אנחנו קוראים לו "היפראקטיבי" ו"חסר קשב" ודוחפים לו ריטלין. בעוד שאני מסכים שיש יד קלה מדי על הדק הריטלין, בהקשר שאילוז מביאה אותה היא טענה בעייתית ורדודה. הביישנות מעולם לא תויגה מחדש כחרדה חברתית. יכול להיות שהיא תויגה כך באיזו כתבה אווילית באתר חדשות פופולארי כזה או אחר, או באיזה רב מכר לעזרה עצמית כמו "איך להפסיק להתבייש ולהתחיל להתקשקש תוך 60 ימים!". אבל לא כך אצל הפסיכולוג הרציני. נכון, ב-DSM ((מדריך ההפרעות הנפשיות האמריקאי המשמש את אנשי הטיפול והמחקר לאבחון ומחקר בהפרעות נפשיות)) ישנה הגדרה להפרעת חרדה חברתית אך ההבדל בינה לבין "סתם" ביישנות הוא מהותי וקשור באופן הדוק למידת המצוקה שחווה האדם. אדם שהוא קצת ביישן פה ושם ויילך אל הפסיכולוג לא יקבל מיד אבחנה של חרדה חברתית. פסיכולוג רציני ייקח את הזמן כדי להכיר את האדם ולהבין את עומק המצוקה והפגיעה בתפקוד שהוא חווה ורק אז יעריך האם מדובר בהפרעת חרדה של ממש או לא.

מכל הרגשות, כעס הוא ככל הנראה הרגש הכי פוליטי: בלעדיו, קשה לחשוב על מהפכות, הפגנות ומחאה חברתית. אולם התרבות הפסיכולוגית שסביבנו אומרת לאנשים כעוסים שהכעס הוא בעיה אישית שלהם, שיש לו סיבה פסיכולוגית, שאפשר וצריך לטפל בו, שכישלון בהתמודדות איתו רק מוכיח את אוזלת היד של האדם הכועס… כשהוא מנוכס על ידי פסיכולוגים, הכעס הופך ללא לגיטימי; הוא מתויג כלא בריא.

כאן, אם יורשה לי להודות, חוויתי כעס אמיתי. באמת? הפסיכולוגים אומרים לאנשים שכעס הוא בעיה אישית שלהם, שאין לו לגיטימציה? שאין לו סיבות חיצוניות? סליחה, אבל זה בולשיט. אני לא חושב שיש אף פסיכולוג רציני שיאמר למטופל שלו שרגש – כן, גם כעס – הוא לא לגיטימי. חלק עצום מהעבודה שלנו בחדר הטיפול היא קבלה והכלה של רגשות מגוונים, גם (יש היאמרו בעיקר) תוקפניים. יש לציין שנושא הכעס עולה במאמר של אילוז כשהיא מדברת על חדירת הפסיכולוגיה למקומות עבודה, בדגש על תאגידים אמריקאיים ("אחת ההשפעות העיקריות מבחינה היסטורית של העובדה שפסיכולוגים נכנסו לתאגידים, היתה האיסור על הפגנת כעס במקום העבודה. הפגנת כעס הפכה לביטוי של חוסר מקצועיות", שם). בכל הנוגע לדבריה של אילוז על השתלטות הפסיכולוגיה על עולם העבודה התאגידית אני דווקא נוטה להסכים, אבל זו התייחסות לחלק מאוד מסוים של הפסיכולוגיה, וכאמור – היא לא עושה את ההבדלה.

על איזו פסיכולוגיה מדובר?

למעשה, זה המקום שבו הבנתי שאילוז פשוט לא מדברת על הפסיכולוגיה הטיפולית כפי שאני מכיר אותה ועוסק בה. היא מדברת על "התרבות הפסיכולוגית" שמופעלת על ידי אנשי תקשורת ומטפלים-בעיני-עצמם שלא טרחו ללכת וללמוד את המקצוע ולהכיר את המורכבויות שבו. וכשהיא מדברת על הפסיכולוגיה הזו, היא יכולה להרשות לעצמה לומר ש"הפסיכולוגיה הפופולרית מקדמת: שאנחנו אחראים לכישלונות שלנו; שאם נעבוד על עצמנו מספיק נוכל לעשות כל דבר שנרצה; שהמציאות לא קיימת, רק הדרך שלנו לפרש אותה; שאנחנו יכולים לשפר את עצמנו בלי די". אף לא אחת מהאמירות האלו לא מקודמת על ידי הפסיכולוגיה הרצינית. נשמע כאילו המשפטים האלו נשלפו מספרי קואצ'ינג או ניו אייג' למיניהם.

אתייחס במיוחד למשפט "המציאות לא קיימת, רק הדרך שלנו לפרש אותה". הפסיכולוגיה הטיפולית רחוקה מכך שנות אור. כשאילוז אומרת את זה היא לא מתייחסת כלל לקיומם, לדוגמה, של טיפולים קוגנטיביים שכל מהותם היא הכנסה של המציאות לחדר הטיפול ועימותה עם הדרך השגויה שבה מפרש המטופל את העולם.

ואכן, נראה שכשאילוז מדברת על הפסיכולוגיה, היא מדברת אך ורק על הגרסאות של הפסיכואנליזה שהתקיימו אי שם במחצית הראשונה של המאה העשרים. נכון, הטיפול הפסיכודינמי נשען בבסיסו על התיאוריות הפסיכואנליטיות האלו, אך שיטות העבודה והתפיסה של מהו טיפול השתנו כל כך, התקדמו כל כך והשתחררו מאותם מקומות שבהם קיים רק העולם הפנימי של אובייקט המטופל ואין דבר מלבדו. התקדמנו לפסיכולוגיה מודרנית יותר. פסיכולוגיה אינטר-סובייקטיבית שרואה גורמים נוספים שמתקיימים בחדר ומחוצה לו ומהווים חלק משמעותי מהנראטיב הטיפולי.

הפסיכולוגיה והניאו-ליברליזם

בכל הנוגע לביקורת של אילוז לפיה הפסיכולוגיה משרתת את הניאו-ליברליזם על ידי שלילת האחריות של החברה למצבו של האדם אני לחלוטין לא מסכים. זו לא נקודת מוצא של הפסיכולוגיה. ייתכן שהקפיטליזם אימץ את השיח הפסיכואנליטי כי הוא יכול לשרת את מטרותיו. זה נכון שאם הפסיכולוגיה מקדשת את העצמי בלבד היא מתאימה כמו כפפה ליד לתפיסה שבה כל אחד עומד בפני עצמו, עושה מה שהוא יכול עם מה שיש לו והמטרה היא שיפור אינטנסיבי ובלתי פוסק של עצמך, גם על חשבון האחר. אבל כמו שניסיתי לטעון, הפסיכולוגיה לא עושה את זה. השאלה היא למי צריך לבוא בטענות, לפסיכולוגיה או לניאו-ליברליזם שעושה בה שימוש ציני. אם לצטט צייצן חכם אחד: "להאשים את הפסיכולוגיה בקפיטליזם דומה להאשמת הדרוויניזם בקפיטליזם" ((ואף מילה על דרוויניזם חברתי ותורת הגזע)).

דבר נוסף שחשוב לומר הוא שבסופו של דבר אין שום דבר רע בעיסוק עצמי. אני אשאל דוגמה שעלתה באחד מהדיונים על המאמר שהיו בפייסבוק. נעשתה הקבלה בין הפניה לעיסוק עצמי בתוך טיפול פסיכולוגי לכך שאדם שחלה בסרטן פונה קודם כל לרופא ולא תובע את המפעל המזהם שבגללו נגרמה המחלה, כי ההנחה היא שהפתרון הוא פנימי ופרטי ולא ציבורי. הנחה זו היא אכן ניאו-ליברלית במובן מסוים כי היא לא שמה אחריות על החברה המזהמת. אבל זה לא עובד ככה לא באונקולוגיה ולא בפסיכולוגיה. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יסכים שהדבר הראשון שיש לעשות לאחר גילוי סרטן הוא לקבל טיפול רפואי שיעזור הרבה יותר בשלב זה מלתבוע את המפעל. התביעה יכולה להגיע תוך כדי הטיפול הרפואי או אחריו – וכך גם בטיפול פסיכולוגי. כפי שכתבתי קודם, הפתרון הפנימי יכול וצריך לבוא עם הפתרון הציבורי.

לסיכום, המאמר של אילוז בא לומר משהו מאוד חשוב: שעיסוק יתר בעצמי המנתק את האדם מהחברה הופך את השינוי החברתי לבלתי אפשרי ובלתי רלוונטי, וזו אמת חשובה שכל מי שעוסק בבני אדם צריך להחזיק בראש, ודאי אם הוא איש טיפול. אבל המאמר מאכזב כי הוא עושה את זה בצורה עקומה ושטחית שמקפלת לגוש אחד הן את הפסיכולוגיה הטיפולית על נגזרותיה והן את השיח הפסיכולוגי הפופולרי. כשם שכתבות על תגליות מדעיות יוצאות בכותרות מופרכות שמצליחות לפספס את העובדות שהתגלו במחקר, כך גם במאמר זה (למשל: "אנשים שעוברים טיפול פסיכולוגי דואגים יותר מדי לבריאותם ולרגשותיהם" או "פסיכולוגיה היא בשביל הנפש בדיוק מה שהניאו-ליברליזם הנו בשביל השוק: אידיאולוגיה שמצדיקה את הכישלון והאומללות של רבים, על מנת להצדיק ולחגוג את ההצלחות של אחרים" – ההדגשות שלי). על הדרך אילוז טועה ומטעה בכמה הבנות בסיסיות של הטיפול הנפשי ומוציאה אותנו, ציבור הפסיכולוגים, כאנשים תאבי כוח, שמחפשים איך להפוך כל אדם לחולה בשם איזו תפיסה קפיטליסטית שלא אכפת לה מהאחר. וזה, ידידיי, פשוט לא נכון.

סייג
אפשר בטח להבין שהמאמר הזה די הרגיז אותי. בפוסט הזה ניסיתי להסביר למה. מקווה שהצלחתי. היו עוד חלקים במאמר שלא התייחסתי אליהם כמו הדוגמה שהיא נותנת על טיפול זוגי שבו היא מציגה פסיכולוג שיפוטי שלוקח את עמדת הגבר ומבקר את האישה על "תגובתה הלא ראויה לאדישות בעלה". נו באמת, אם אתם הולכים לטיפול זוגי וזה מה שהפסיכולוג אומר לכם, תגידו לו יפה שלום ותמצאו מישהו רציני יותר. ואולי גם את זה יש לומר – פסיכולוגים יש כל מיני, וחלקם לא טובים. חלקם באמת עשויים להתעמק בפרט היושב מולם בלי לחשוב לרגע על החברה ואיך היא משפיעה עליו. לא חייבים ללכת אליהם. זה פשוט מאוד. הפסיכולוגים שאני מכיר הם, ברובם, לא כאלה והם דווקא מאוד עסוקים בנושאים חברתיים (כמה דוגמאות: התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, פסיכואקטיב, מאבק לא אלים).

יש לציין שבסוף המאמר מופיעה הערה שספרה החדש של אילוז, "גאולת הנפש המודרנית", יצא לאחרונה בעברית. התחלתי לקרוא אותו ועד כה הוא עושה רושם מעט שונה מהמאמר. בספר היא כן מכירה בחשיבות הטיפול הנפשי ועושה הבדלה מסוימת בין הפרקטיקה הפסיכולוגית המקצועית לבין השיח הפסיכולוגי הפופולרי – הבדלה שלא נעשית במאמר וחבל שכך.