בחירות 2013: כיצד המפלגות השונות מתייחסות לבריאות הנפש?

לפני ארבע שנים כמעט, כתבתי בבלוג אחר שלי פוסט שבו בחנתי כיצד מתייחסות המפלגות השונות לרפורמה בבריאות הנפש. זה היה שבוע לפני הבחירות וחשבתי שזה יכול להיות מעניין לשאול איך המצעים השונים של המפלגות מתייחסים לנושא שלכאורה הוא קטן, אבל לדעתי הוא מאוד גדול ועבורי הוא מאוד חשוב.

אנחנו עומדים עכשיו כשבוע וחצי לפני הבחירות הבאות והחלטתי שזה זמן טוב לשאול את אותה שאלה. הפעם החלטתי להתייחס לא רק לרפורמה בבריאות הנפש אלא באופן כללי לנושא בריאות הנפש (אבל כן, גם לרפורמה). מעניין אותי לבחון האם המפלגות בכלל מתייחסות לבריאות הנפש כנושא בפני עצמו, ואם כן, מה יש להן להגיד בנושא ומה הן חושבות שצריך להיעשות בתחום (או לא להיעשות, גם זו דיעה לגיטימית). לשם כך הלכתי לרשימת כל המפלגות שרצות לכנסת, חיפשתי את האתרים שלהן, חיפשתי את המצע וניסיתי לאתר בו את נושא בריאות הנפש. בפוסט הזה אפרט את שמצאתי.

אבל רגע קטן לפני כן, לטובת מי שלא מכיר את הנושא של שירותי בריאות הנפש במדינה ואת הרפורמה אכתוב משהו על רגל אחת. יש היום שתי דרכים עיקריות לקבלת שירותים בבריאות הנפש באופן ציבורי ולא פרטי – דרך משרד הבריאות ודרך קופות החולים. משרד הבריאות מפעיל תחנות לבריאות הנפש בערים שונות ברחבי בארץ ובהן ניתן לקבל טיפול בחינם (או כמעט חינם). לעומת זאת, קופות החולים נותנות למבוטחיהן סבסוד שמאפשר להם לקבל טיפול במחיר מוזל, אך הוא מוגבל לבערך שנת טיפול אחת לכל החיים. על פי התכנית של משרד הבריאות, אשר אושרה בשנה האחרונה בצו ממשלתי (ולא בחקיקה), האחריות על הטיפול הנפשי תעבור באופן בלעדי לקופות החולים החל משנת 2015. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. לא אכנס לזה כאן, אבל מי שרוצה לקרוא עוד, כתבתי על הרפורמה בפירוט בפוסט ההוא שלי וישנו גם נייר העמדה של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית.

אז מה מצאתי?

אם לסכם את מה שמצאתי על רגל אחת, אפשר יהיה לומר שרוב המפלגות בכלל לא מתייחסות לא נושא או לא מכירות בו. ברוב המצעים שבדקתי אין התייחסות מפורשת לבריאות הנפש, לא באופן כללי ולא בפרק המוקדש לבריאות. אפשר להסיק מזה כל מיני דברים. ייתכן שמי שכתב את המצע לא מכיר את הנושא ולכן אין התייחסות. ייתכן שמי שכתב את המצע לא חושב שהנושא הזה חשוב בכלל או שאינו מספיק חשוב כדי לקבל התייחסות מפורשת. כשכתבתי בטוויטר שאני הולך לבדוק בכמה מצעים מתייחסים לבריאות הנפש, חבר שאל אותי בכמה מהם מתייחסים לכולסטרול, בעיות לב או צנתורים. אני לא מסכים עם הראייה שבריאות הנפש היא תת-תחום בבריאות כמו "בעיות לב". "בריאות הנפש" זה תחום-על שצריך להיות שווה ערך לתחום העל שהינו "בריאות הגוף". אני לא מבקש מהמפלגות להתייחס פרטנית ל"דכאון" או ל"טיפול קוגנטיבי-התנהגותי", אבל אני כן מצפה מהפוליטיקאים שרוצים את התמיכה שלי להכיר בכך שללא התייחסות נאותה לבריאות הנפש, ועוד במדינה כמו שלנו, לא תיתכן חברה בריאה. זה לא רק נפש בריאה בגוף בריא, זה גוף בריא עם נפש בריאה.

ולא על רגל אחת?

לא כל המפלגות מתעלמות מהנושא, אבל רובן כן. כאשר לא מצאתי התייחסות לנושא במצע המפלגה (אם בכלל יש מצע), שלחתי מייל ו/או פניה דרך עמוד הפייסבוק של המפלגה וביקשתי לקבל התייחסות. חלק מהמפלגות ענו לי ואביא את התגובה בהמשך. כעת אעבור מפלגה מפלגה, החל מאלו שמתייחסות לנושא, ואז אעבור לשאר המפלגות. כדאי לציין שאם לא מצאתי בקלות את מצע המפלגה (או את האתר, הייתי בטוח שב-2013 לכל מפלגה יהיה אתר) – לא טרחתי לציין אותה כאן.

מרצ: ציון לשבח מספר 1
מפלגת מרצ פרסמה לאחרונה מצע מאוד מפורט. בפרק "חברה וכלכלה" ישנה התייחסות ברורה לעמדת המפלגה בנוגע לבריאות הנפש (ההדגשים שלי, וכך יהיה לאורך כל הפוסט):

המשך הכללת הטיפול בנפגעי נפש בקהילה בסל הבריאות תוך שמירה על מערך המרפאות הציבוריות, הבטחת זכויות העובדים והעובדות ואיכות וזמינות ההכשרה המקצועית.

מרצ נוגעת פה קודם כל בצורך לשמור על הטיפול הנפשי במסגרת סל הבריאות, אך לא מתחייבת בנוגע לרפורמה. סל הבריאות יכול (ואמור) להיות חלק מהרפורמה, שהרי מדובר בסבסוד של קופות החולים. אבל מרצ כן מתייחסת פה לשמירה על מערך המרפאות הציבוריות וזה נושא קריטי בעיני, כי מדובר במערך מרפאות שקיים כבר עשרות שנים ויש בו הרבה מאוד ידע צבור ונסיון. אני גם מאוד שמח על המשפט בנוגע להבטחת זכויות העבודים ואיכות ההכשרה המקצועית. יש להבין שהמרפאות הציבוריות הן הכלי שבעזרתו מכשיר משרד הבריאות את העובדים במערכת בריאות הנפש. אני מתמחה בבריאות הנפש במרפאה ציבורית ושם אני מקבל את ההדרכות המעשיות והתיאורטיות שלי ולמעשה לומד את המקצוע תוך כדי עשייה. נכון להיום, הרפורמה בבריאות הנפש בכלל לא הגדירה מה יעלה בגורל המתמחים והסטודנטים שמוכשרים במרפאות ואין התייחסות לשמירה על ההכשרה המקצועית.

עוד כותבת מרצ:

הבטחת כניסתן של נפגעות תקיפה מינית לרפורמה בבריאות הנפש.

זו אמירה מאוד חשובה. אני לא רוצה להעמיס במילים, אז אפנה אתכם שוב לפוסט שלי מהבחירות הקודמות, וקראו בו את הפסקה על מי זכאי לטיפול נפשי.

חד"ש: ציון לשבח מספר 2
מפלגת חד"ש היא המפלגה השניה שהמצע שלה כולל התייחסות ברורה מאוד לבריאות הנפש. התייחסות זו כלולה במסמך תכנית הבריאות של חד"ש (PDF):

ביטול התכניות להפרטת בתי-החולים ובריאות הנפש… יש להבטיח טיפולי שיניים, בריאות הנפש, וטיפול ואשפוז סיעודי נגישים ללא עלות נוספת לכלל האזרחים.

יותר ברור מזה אי אפשר להיות. חד"ש, באופן לא מפתיע, מצהירה למעשה על רצונה לבטל את הרפורמה בבריאות הנפש ולאפשר לכלל האזרחים לקבל שירותים נפשיים דרך המדינה.

וזהו. מתוך 34 מפלגות הרצון לכנסת ה-19, רק שתיים מהן התייחסו בצורה ברורה לבריאות הנפש. מבחינתי, רק שתיים מהמפלגות האלו מכירות בנושא בעצמן. לשמחתי, אחת מהן היא המפלגה שאצביע לה.

דעם
לפני שאעבור לשאר המפלגות, אני רוצה להתייחס למפלגה שלא ברור אם תעבור את אחוז החסימה, אבל מגיע לה לגמרי להיות בכנסת ואנחנו צריכים עוד כמוה בכנסת. הסיבה שאני מציין אותה כאן, אחרי מרצ וחד"ש (שמבחינתי "ניצחו" בבדיקה שלי), היא שלמרות שאין לה התייחסות מפורשת במצע, קיבלתי מהם את התגובה הכי ברורה ומפורטת בנושא.

אז במצע של דעם אין התייחסות לבריאות הנפש, אך אפשר לנחש מה תהיה דעתם לפי המשפט "דעם דורשת מהממשלה להלאים שירותים חברתיים". כמו עם שאר המפלגות שלא התייחסו לנושא במצע, פניתי אליהם ישירות וקיבלתי את התגובה הבאה:

דעם דורשת רפואה ציבורית חינם לכלל האזרחים, ובכלל זה כלולים שירותי בריאות הנפש.

דעם מתנגדת לרפורמה של שירותי בריאות הנפש, שמהווה הפרטה נוספת של מערכת בריאות ציבורית חשובה.

גם כאן, כמו במקרים אחרים של הפרטה, הרפורמה מוצעת כפתרון למצב בעייתי שהוא יציר כפיה של מדיניות "ייבוש" תקציבי ארוכת שנים.

גם כאן כמו במקרים אחרים של הפרטה, התוצאה הצפויה היא פגיעה כפולה:
פגיעה אחת היא במענה שיינתן לאזרחים ולחולים, הן בטיב הטיפול והן בטיב המטפלים עקב חיסכון בהדרכות לאנשי מקצוע.

פגיעה שניה שחשוב לנו לציין בהקשר זה היא במעמד העובד על ידי ריסוק העבודה המאורגנת באמצעות הפרטה.

מדובר כאן בעצם על הפרטה כפולה: כספי ציבור מתקציב המדינה יעברו אל קופות החולים, אשר הנן היום תאגידים פרטיים, ואלה יעשו מיקור חוץ של השירותים לעמותות פרטיות וחברות כוח אדם.
הפתרון הדרוש באמת הוא הלאמת שירותי בריאות הנפש ותקצוב נאות שלהם.

עכשיו אעבור לשאר המפלגות. בבקשה, אל תנסו להסיק משהו מסדר הצגת המפלגות. הצגתי את מרצ, חד"ש ודעם ראשונות כי ההתייחסות שלהן היתה הכי לעניין, לדעתי. מכאן והלאה, הסדר הוא אלפביתי.

אור – מפלגה ישראלית הומניסטית

זו מפלגה קטנה שכנראה לא שמעתם עליה. במצע שלה אין התייחסות לנושא, אבל יצרתי קשר עם ראש המפלגה, ירון ידען, שענה לי שהוא לא מכיר את התחום וביקש הרחבה. שלחתי לו מייל קצר עם הסבר על מערכת בריאות הנפש והרפורמה וקיבלתי את התגובה הבאה:

מפלגת אור פועלת מתוך כבוד האדם. ברור שנפעל לקדם את בריאות הנפש. לכן התעניינתי בפרטים כדי להבין כיצד לתעל זאת. אתיעץ עם חברי דוקטור דוד גרין פסיכולוג קליני ובעל מכון גרין.

ארץ חדשה

מפלגת #ארץחדשה רוצה לשנות את השיטה, אבל מה בנוגע לעניינים נוספים? במצע שלה יש פרק שמתייחס לבריאות, ושם נכתב:

המחלה של מערכת הבריאות היא ההפרטה… צריך להכניס את כל הזכויות בביטוחים המשלימים של קופות החולים לביטוח הממלכתי הבסיסי כך שהכסף יזרום למערכת הבריאות הציבורית ולא למערכת הפרטית.

מעבר לכך, פרק הבריאות, על 5(!) השורות שבו, מתייחס בעצם רק למערכת הבריאות של בתי החולים ולרופאים. אולי כי על זה היו מחאות בשנתיים האחרונות.

דור בוני הארץ (הגמלאים)
הגלגול החדש של מפלגת הגמלאים, הבון טון של אחת ממערכות הבחירות הקודמות. ציפיתי דווקא להתייחסות לזכויות בריאות הנפש של האוכלוסיה המבוגרת אך לא מצאתי.

הבית היהודי
אם גם בשבילכם שלומי זה לא רק שבת, או משהו כזה, אז יש לכם בית, ובבית יש אח שקוראים לו בנט. והאח הזה כנראה חושב שאם קשה לכם, זבשכ"ם.
מפלגת הבית היהודי פרסמה מסמך עקרונות. המילים "בריאות" או "נפש" לא מופיעות בו. זה כנראה לא חשוב. (והם צודקים, הרי מפלגה שמצהירה על כך שיש אצלהם הכי הרבה קרביים והיא הכי אוהבת את חיילי צה"ל מבינה היטב שחיילים צריכים להיות גברים ואם הם לוקים בהלם קרב המדינה לא צריכה לדאוג להם, או משהו כזה)

הירוקים
פרק הבריאות במצע הירוקים לא מתייחס לנושא בריאות הנפש.

הליכוד
למפלגת השלטון, שרוצה להישאר בשלטון, אין מצע. כי בשביל מה צריך מצע? כמו שאמר השר גלעד ארדן, שנבחר במקום השני בפריימריז, מצע זה פשוט לא חשוב.

העבודה
מפלגת העבודה פרסמה מצע ותכנית כלכלית מפורטים. במסמך המצע (PDF) אין התייחסות לבריאות הנפש. אמנם כתוב ש"מפלגת העבודה תחתור לשיקומה ולחיזוקה של מערכת הבריאות הציבורית בישראל" אבל זהו.

במסמך התכנית הכלכלית (PDF) נכתב ש"נגישות לשירותי בריאות ורפואה מתקדמים, איכותיים וזמינים הינה זכות יסוד אנושית אותה יש להבטיח לכל תושב במדינת ישראל. התופעה במסגרתה הופכות הבריאות והרפואה מזכות יסוד למוצרים סחירים אשר רק בעלי יכולת מסוגלים לרוכשם, הינה פסולה מבחינה מוסרית… תהליכי ההפרטה והמסחור של מערכת הבריאות מעמיקים ומרחיבים את הפער הקיים בין מרכז ופריפריה ואת הדרתן של קבוצות שונות מזכאות לשירותי בריאות ".

אפשר לנסות להבין מזה את דעת המפלגה גם על בריאות הנפש. אני לא קיבלתי מהם תגובה.

התנועה
למפלגת התנועה אין מצע. הם כתבו "מסמך עקרונות" ובפרק הבריאות נכתב שצריך לעשות "יישום רפורמות נדרשות במערכת הבריאות", אבל מי יודע מה זה אומר?

יש עתיד
במפלגתו של יאיר לפיד, שמבטיחה פוליטיקה חדשה, אין בכלל מצע. יש דפי עקרונות. שיהיה. במסמך על עקרונות הבריאות אין התייחסות לבריאות הנפש. זה בכלל מסמך די מסתורי שמדבר על "תכנית הבראה למערכת הבריאות, הכוללת שינויים מבניים, תקציביים ותפישתיים", אבל השד יודע מה זה אומר.

מצד שני, קיבלתי תשובה ממפלגת יש עתיד במייל, וכך גיליתי ש:

מפלגת "יש עתיד" בעד הרפורמה בבריאות הנפש מתוך תפיסה של שילוב אנשים עם מוגבלויות, מכל סוג, בחברה, בדיור, בחינוך וכמובן גם בבריאות.

עוצמה לישראל

המפלגה שמבינה שבלי חובות אין זכויות, בכלל לא מתייחסת לנושא הזה של בריאות הנפש או בריאות בכלל (מלבד אמירה כללית על הרחבת סל הבריאות).

עלה ירוק – הרשימה הליברלית
עלה ירוק הפכה להיות משהו קצת יותר נרחב ממפלגה שתומכת בלגליזציה של קנאביס, ומציגה תפיסת עולם ליברלית, או ליברטריאנית אם תרצו. במצע שלה, לצערי, אין התייחסות לנושא.

קדימה
למפלגת קדימה, תתפלאו או לא, אין אתר, יש עמוד בפייסבוק ובו אפשר למצוא את המצע. באופן לא מפתיע בכלל, המצע שלהם בנוגע לבריאות הוא כמעט זהה למצע של "התנועה", וכמוהו, לא אומר כלום.

ש"ס
בש"ס – "אבירת" ההגנה על החלשים, כן? – אין מצע, והם אפילו מסבירים שהם לא צריכים אחד כזה. מה שכן יש הוא מסמך עקרונות. הוא לא כולל התייחסות לבריאות הנפש מלבד המשפט "הכללת הפסיכיאטריה והגריאטריה לסל שירותי הבריאות המסופק על ידי קופות החולים."

זהו. יש עוד מפלגות כמובן, אבל לחלק גדול מהן בכלל אין מצע, או שיש והוא לא מוצג בצורה ברורה.

לסיכום

גם במערכת הבחירות הנוכחית נראה שמצב מערכת בריאות הנפש לא ממש מטריד את הפוליטיקאים. אפשר וצריך לציין לשבח את מרצ וחד"ש שבכלל התייחסו לנושא הזה מטעמן, וגם את שאר המפלגות שטרחו לענות לי (יש עתיד, אור ודעם). לצערי, אני יכול פשוט להעתיק את הסיכום שלי מהפוסט הקודם, כי הוא עוד רלוונטי:

אולי אני מצפה יותר מדי ממסמך כמו מצע מפלגה. אולי לא. לי זה נראה כאילו הנושא הזה לא באמת מעניין את אלו שרוצים לנהל את העניינים. וזה אומר שהמטופלים לא מעניינים אותם. וזה גם אומר שהמטפלים לא מעניינים אותם. בקיצור, הם רוצים שיפסיקו לנדנד להם וימשיכו לסבול בשקט. רק שיעשו טובה, בפעם הבאה שתהיה מלחמה והמדינה תתהדר בכמות נפגעי החרדה שיש לה – שתדאג שיהיה מי שיטפל בהם.

הכנסת אישרה: גם פסיכולוגים שאינם קלינים יוכלו לטפל

אמש נערכה הצבעה במליאת הכנסת במהלכה עבר התיקון לחוג הפסיכולוגים בקריאה שניה ושלישית, מה שאומר כמובן שהתיקון אושר וייכנס לספר החוקים. יש מי שמתייחס לכך, ובצדק, כשחר של יום חדש בעולם הפסיכולוגיה הישראלי.

לטובת מי שלא זוכר או מכיר את הנושא, הנה תקציר הדברים. על פי חוק הפסיכולוגים רק לפסיכולוג קליני מותר לעסוק בטיפול נפשי. פסיכולוג קליני הוא מי שסיים תואר שני בפסיכולוגיה וביצע התמחות קלינית בהתאם לדרישות משרד הבריאות. המשמעות היא שפסיכולוגים אשר התמחו בתחומים אחרים, כמו פסיכולוגיה שיקומית או רפואית, אינם מורשים לעסוק בטיפול נפשי. יש לציין שאלו פסיכולוגים שעשו התמחות כמו הפסיכולוגים הקליניים: התמחות שאורכת ארבע שנים, שיש לה דרישות מאוד ספציפיות ולא פשוטות, ושבסופה מבחן התמחות – כך שלא ניתן לומר שאין להם ידע ונסיון. השאלה היא כמובן, במה הידע והנסיון הזה מתמקד.

כפי שכתבתי כאן לפני כמה חודשים, ח"כ משה מטלון מסיעת ישראל ביתנו יזם שינוי של החוק כך שיאפשר גם לפסיכולוגים מומחים שאינם קליניים לעסוק בטיפול נפשי. ב-18 לאוקטובר נערך דיון בועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת שאישרה את הבאת החוק לקריאה שניה ושלישית וכאמור, אמש החוק אושר. אני עדיין מחכה שהנוסח הסופי של החוק יופיע ברשומות לפני שאחווה דעה על העניין. הסיבה לכך היא שבדיון שנערך בועדת העבודה, הרווחה והבריאות ב-18 לאוקטובר, הוסרה הדרישה למומחיות מהצעת התיקון (פרוטוקול הועדה). זהו מצב אבסורדי, כמובן, כי זה מייתר את הצורך בהתמחות ופותח פתח לכל פסיכולוג בעל תואר שני לעסוק בטיפול נפשי מבלי שעבר הכשרה מלאה ורצינית. אבל עד שלא אדע מה כתוב בנוסח הסופי והמאושר אני לא רוצה לשפוט.

האם בקרוב החוק יתיר לפסיכולוגים שאינם קלינים לטפל?

אחד הנושאים ה"בוערים" בתוך הפוליטיקה הפנימית של עולם הפסיכולוגיה הוא סעיף 9ב' הידוע לשמצה בחוק הפסיכולוגים, והנה לאחרונה נעשתה התקדמות לכיוון פתרון של הבעיה העומדת בבסיס הסעיף.

על מה מדובר?
התייחסתי כבר לנושא בפוסט "חלוקת תפקידים" והבעתי את דעתי – אך למי שרוצה, הנה תקציר.
חוק הפסיכולוגים מסדיר את העבודה הפסיכולוגית בישראל. סעיף 9ב' לחוק קובע ש"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני…". או במילים אחרות, רק מי שמוגדר על פי חוק כפסיכולוג קליני מורשה לתת טיפול נפשי. הבעיה שנוצרת היא שעל פי הסעיף, רק למי שהמומחיות שלו היא בפסיכולוגיה קלינית מותר לעסוק בפסיכותרפיה. הפסיכולוגים האחרים צריכים לצמצם את העבודה שלהם לכל מה שהוא לא פסיכותרפיה. כך למשל, הפסיכולוג השיקומי, שעבודתו מתמקדת באוכלוסיה של פגועי ראש שצריכים להשתקם, לא יכול על פי החוק לבצע עבודת טיפול נפשי שיכולה להוות בסיס חשוב מהעבודה עם המטופל. זאת על אף, כפי שמקפידים הפסיכולוגים השיקומיים להזכיר, שהלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית כוללים קורסים הקשורים לפסיכולוגיה קלינית, כך שאי אפשר לומר שאין להם מושג בתחום.

קחו את הדוגמה הבאה. אדם נפגע בתאונת דרכים וחווה טראומה רצינית לראש עד כדי פגיעה בתפקוד. הוא הולך לפסיכולוג שיקומי מומחה שעוזר לו להשתקם. במקביל, אותו אדם נכנס לדכאון קליני קשה עקב הפגיעה באיכות החיים שהוא חווה. הוא מבטא את הדכאון ואת הקשיים במהלך העבודה עם הפסיכולוג השיקומי, שרוצה לעזור לו, לטפל גם בדכאון שלו. אבל הפסיכולוג לא יכול לעשות זאת, מכיוון שאז הוא גולש (כנראה, ותכף אסביר למה כנראה) לתחום הפסיכותרפיה, רפואת הנפש, שכיום על פי חוק היא נחלת הפסיכולוג הקליני. מה אמור לעשות הפסיכולוג השיקומי? להפנות את המטופל לפסיכולוג נוסף שיטפל בדכאון? אולי, אבל כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם טיפול כפול?

הבעיה של סעיף 9ב' מאירה בעיה חמורה הרבה יותר בחוק הפסיכולוגים כולו. בפסקה הקודמת כתבתי שהפסיכולוג השיקומי, אם ירצה לטפל בדכאון של המטופל שלו, יגלוש כנראה לתחום הפסיכותרפיה. אבל האמת היא שאין שום הגדרה ברורה בחוק לפסיכותרפיה. חוק הפסיכולוגים אמנם מגדיר את המושג "עיסוק בפסיכולוגיה" אבל הוא לא מגדיר מהי פסיכותרפיה או "טיפול פסיכותרפויטי". אבל זה לסיפור אחר.

באופן טבעי, יש הרבה אנשים שלא מרוצים מהסעיף הזה ובשנים האחרונות ישנה יוזמה שמנסה לשנות אותו כך שהוא יתיר לכל הפסיכולוגים (המומחים) לבצע פסיכותרפיה. ובכן, לאחרונה התרחשה התקדמות משמעותית כאשר על סדר היום של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת עלתה הצעה לתיקון הסעיף. אני אחסוך לכם את המתח – ההצעה עברה בקריאה ראשונה (אגב, זה המקום להזכיר שבית משפט קבע לאחרונה שרק לפסיכולוגים קליניים מותר לטפל).

אז מה היה שם? ההצעה הוכנה על ידי ח"כ משה מטלון מישראל ביתנו ומטרתה היא לשנות את סעיף 9ב' כך שיאפשר גם לפסיכולוגים אחרים לעסוק בפסיכותרפיה. אצטט את ח"כ מטלון מתוך פרוטוקול הועדה (תוכלו לקרוא את הפרוטוקול כאן, בקובץ PDF):

החוק חוקק בשנת 1997 והוא נועד במקור להגן על מקבלי השירות. בחוק קיים סעיף 9ב', אותו אנחנו מבקשים לשנות ובוא נאמר כי רק פסיכולוג קליני רשאי להעניק טיפול פסיכותראפי אולם בשום מקום בחוק לא מוגדר מהו טיפול פסיכותראפי או מה ההבדל בינו לבין טיפול פסיכולוגי אותו נדרשים לתת יתר המומחים.

אמנם בשנת 1977 רוב הפסיכולוגים המורשים לעסוק בטיפול היו קליניים, אלא שמאז ועד היום נוספו תחומי מומחיות חדשים בפסיכולוגיה שבאו לענות על צרכים של אוכלוסיות ספציפיות כמו נכים, פגועי ראש, חולים במחלות גופניות, ילדים עם בעיות התפתחות וכך הלאה.

על פי ח"כ מטלון, העיוות נובע מכך שבזמן שחוקק חוק הפסיכולוגים המושג "פסיכולוג קליני" היה בלעדי. פסיכולוג היה פסיכולוג קליני ולהפך. מאז נוספו התמחויות חדשות שצריך לכלול בתוך החוק. לעמדה זו מצטרף פרופ' יואל אליצור, היו"ר החדש (יחסית) של מועצת הפסיכולוגים. לדבריו כל הפסיכולוגים המומחים (מלבד בהתמחות ארגונית) לומדים טיפול פסיכולוגי, מתנסים בו במהלך ההכשרה ונבחנים עליו ולכן אין סיבה שלא יאפשרו להם לבצע טיפול פסיכולוגי. העמדה הזו התקבלה בקרב חברי הועדה שכאמור, הצביעו פה אחד להעביר אותה בקריאה ראשונה.

מעניין לראות ששתיים מהמתנגדות להצעה, מקרב אנשי המקצוע שהוזמנו להביע דעתם, הן בכלל פסיכיאטריות. זה ראוי לציון מכיוון שבמידה מסוימת אפשר לראות אותן כנטולות אינטרס. הן פסיכיאטריות ולא פסיכולוגיות, כך שחוק הפסיכולוגים אינו חל עליהן ולכן אי אפשר לומר שהתנגדותן לשינוי החוק נובעת ממניעים צרים כמו שמירה על שוק סגור.
אני מדבר על ד"ר אילנה קרמר מאיגוד הפסיכיאטרים בישראל וד"ר רחל בלומנזון מאיגוד הפסיכיאטריה של הילד המתבגר. הנקודה שהן מעלות חשובה מאוד בעיני. כך אומרת ד"ר קרמר (ההדגשה שלי):

אני חושבת שמהותית הטיפול בנפש הוא טיפול מסובך ומורכב והוא אחד המסובכים ביותר בין הטיפולים הרפואיים שיש לנו… הובלת טיפול באופן שיועיל ובטוח שלא יזיק, הוא עסק מסובך ומורכב מאוד… ההכשרה היא מורכבת והאנשים יושבים ארבע וחצי-חמש שנים בהתמחותם בתוך סטינג קליני ועדיין ההכשרה לטיפול הנפשי היא הקשה, יותר קשה מהכשרה לטיפול הרפואי.

וד"ר בלומנזון:

…בעיניי כפסיכיאטרית שעובדת עם פסיכולוגים במחלקה שלי ובמרפאות, הדבר החשוב והקריטי הוא הנושא של ההכשרה הקלינית, של עבודה עם פסיכופתולוגיה כבדה של הפסיכולוגים הקליניים ולמיטב ידיעתי זה הסקטור היחידי בין הפסיכולוגים שמקבל הכשרה מאוד רצינית בפסיכופתולוגיה כבדה…

השתיים מדגישות את האספקט של העיסוק הקליני בהפרעות נפשיות קשות, שהוא מנת חלקם, בין השאר, של הפסיכולוגים הקליניים ומביעות חשש שפסיכולוגים שהתמחותם אחרת, ולא נעשתה במסגרת קלינית כמו בית חולים פסיכיאטרי, לא יגיעו עם הידע והכלים הדרושים לאבחון הפרעות קשות ולהתמודדות איתם. למשל, פסיכולוג חינוכי (שברוב המקרים למד פסיכולוגיה קלינית) עשה התמחות בבתי ספר וגנים. כיצד עליו לדעת איך להתמודד עם אדם הסובל ממאניה דפרסיה קשה, או מהפרעת אישיות גבולית?

הדברים האלו מהדהדים את המחשבות שלי בפוסט קודם, על חלוקת התפקידים. אמרתי שם שכמו שאנחנו דורשים מהרופאים שלנו להתמחות במשהו מאוד מסוים, כך עלינו לדרוש מהפסיכולוגים שלנו. אדם הסובל ממחלת לב כרונית יילך לקרדיולוג, לא לרופא עיניים. גם בפסיכולוגיה צריך להיות דבר דומה. אדם הסובל מהפרעת אישיות, למה שיקבל טיפול מפסיכולוג שלא עבד עם מקרים דומים, לא ספג את ההכשרה הזו? וזה עובד לשני הכיוונים. אדם המתמודד עם מחלה סופנית וכאבי תופת צריך לקבל את הטיפול הטוב ביותר, ועדיף שיילך לפסיכולוג רפואי שהתמחה בטיפול המתאים.

אבל למרות המחשבות האלו, אני חושב שהועדה קיבלה החלטה נכונה, כי ההצעה לשינוי החוק מנוסחת בצורה יותר חכמה מ"לכל פסיכולוג מותר לתת טיפול נפשי". נוסח התיקון הוא:
לא יציע פסיכולוג ולא יבצע שירות הדורש מומחיות, מיומנות או הכשרה מיוחדת, אלא אם כן יש לו מומחיות, מיומנות או הכשרה מוכרת כאמור למתן אותו שירות.

וזה כל מה שאני מבקש. שפסיכולוג ייתן את הטיפול שבו הוא התמחה, בו הוא רכש מיומנות, בו הוא השקיע לפחות ארבע שנים מהחיים בהתמחות. לא פחות ולא יותר.

ומעבר לכך – הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויתחיל להסדיר את שאלת "מהי פסיכותרפיה" בעיני החוק.

פסק דין חדש קובע: רק פסיכולוגים קלינים מורשים לבצע פסיכותרפיה

אחד הנושאים הבעייתיים ביותר בתחום הרגולציה על הפסיכולוגיה בארץ הוא השאלה למי מותר לבצע טיפול פסיכולוגי ולמי לא. כפי שכבר הסברתי בפוסט על חלוקת התפקידים בפסיכולוגיה ובחלק הראשון של המדריך ללימודי פסיכולוגיה, תחום העיסוק בפסיכולוגיה מוסדר ע"י חוק הפסיכולוגים שבו נקבע ש"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני". סעיף זה גורם להרבה ויכוחים וסערות בין הפסיכולוגים לבין עצמם ובכלל ולמעשה מקפל לתוכו את כל הבעייתיות של הרגולציה על הטיפול הפסיכולוגי בארץ.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע ודאי שעמדתי בנושא היא שיש לאפשר לכל מי שהוסמך לכך באמצעים המקובלים בחוק לעסוק בפסיכותרפיה על פי תחום התמחותו. ואם יורשה לי לצטט את עצמי:

לדעתי יש מקום לכולם, בתנאי שכל אחד יתמקד בתחום שבו הוא בחר לעסוק ואותו הוא יודע לעשות הכי טוב. הרי לא תרצו שפסיכולוג קליני שלא למד את האנטומיה של מערכת העצבים יטפל באדם שראשו נפגע בתאונה… יש לתת לפסיכולוגים הקליניים את אשר לפסיכולוגים הקליניים, לפסיכולוגיים החינוכיים את אשר לפסיכולוגים החינוכיים וכן הלאה.

בשבוע שעבר התפרסם פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב שמנסה לעשות צעד לקראת סוף הויכוח על ידי קביעה פשוטה: רק פסיכולוג קליני מורשה לבצע פסיכותרפיה. פסק הדין, מאת כבוד השופט זאב המר, מגיע לאחר כתריסר שנות דיונים בבתי המשפט והוא למעשה ערעור על ערעור. כל הסיפור התחיל מטענה של אדם שהמטפלת של אשתו אינה פסיכולוגית קלינית ולכן אינה רשאית לתת טיפול פסיכותרפויטי. מי שמעוניין יכול לקרוא את פסק הדין המלא הזמין כאן (קובץ DOC). בכל מקרה, אתאר את השתלשלות העניינים להלן.

ומעשה שהיה כך היה

כאשר התובע ((שמות המעורבים בפרשה רשומים בפסק הדין, אך הם לא רלוונטיים לדיון העקרוני, לכן השמטתי אותם מהפוסט)), התגרש מאשתו, החליט בית הדין הרבני להפנות את שני בני הזוג לאבחון אצל פסיכיאטריים שבמסגרתו הומלץ להפנות את האישה לטיפול פסיכותרפויטי. היא הופנתה למכון פסיכולוגי (לא הבנתי אם היא בחרה את המקום או הופנתה על ידי בית הדין, אך זה לא רלוונטי) ובמסגרת המכון הופנתה למטפלת משפחתית מוסמכת. לצורך העניין אסביר שהמטפלת סיימה תואר ראשון ושני במדעי ההתנהגות, לא בפסיכולוגיה, והוסמכה לטיפול משפחתי במסגרות שונות. הטיפול נמשך כשנתיים ועל פי פסק הדין, לטישלר היתה בטן מלאה על הטיפול והמטפלת והוא הגיש תלונה לועדה של משרד הבריאות שבה טען שהמטפלת אינה מוסמכת למתן טיפול פסיכותרפויטי. הועדה דחתה את התלונה והסבירה ש"כל עוד לא חוקק חוק הפסיכותרפיה אין הגבלות על עיסוק בתחום זה". הסברה של הועדה לטענה זו חשוב מאוד, שימו לב (ההדגשה שלי):

חוק הפסיכולוגים התשל"ז 1977 מסדיר את העיסוק בפסיכולוגיה ומטיל על הפסיכולוגים הגבלות מסויימות, כגון ההגבלה לפיה רק פסיכולוג קליני מורשה לעסוק בפסיכותרפיה. מובן שחוק זה לא מונע, לדוגמא, מפסיכיאטר, לעסוק בכך. אין כיום חוק הקובע תנאים לגבי הכשרה של העוסקים בפסיכותרפיה או המקומות המורשים לתת הכשרה זו

משמע, שעל פי ועדת התלונות, חוק הפסיכולוגים תקף רק למי שהינו פסיכולוג מוסמך (סיים תואר שני בפסיכולוגיה) ולא חל על מי שאינו פסיכולוג. החוק מונע מפסיכולוג שאינו קליני מלעסוק בפסיכותרפיה, אך לא מונע ממי שאינו פסיכולוג בכלל את העיסוק בה. כך שאם למדתי פסיכולוגיה חינוכית, נניח, לא אוכל לעסוק בפסיכותרפיה, אך אם אני פסיכיאטר, או עובד סוציאלי, נניח, אין בעיה שאעסוק בפסיכותרפיה.

נמשיך.
התובע לא היה מרוצה מתשובת ועדת התלונות והחליט לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות, שם תבע החזר על כל התשלומים שהעביר בגין הטיפול. כב' השופטת יונה אטדגי החליטה שמדובר בעניין עקרוני והעבירה את התביעה לבית משפט השלום בתל אביב ובמסגרת הדיון הוחלט שהשאלה העקרונית היא "האם על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת, ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני"

הדיון נערך בפני כב' השופט מוקי לנדמן שהחליט לדון בו במסגרת חוק יסוד: חופש העיסוק שקובע בסעיף 3 ש"כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". השופט הגדיר את הטיפול הפסיכותרפויטי כ"אוסף טכניקות של טיפול בדיבור, המצריך הכשרה מצד המטפל וקשרי אמון בין המטפל והמטופל, ואשר נועד להשיג מטרה בתחום הנפשי או ההתנהגותי" ומצא שאין הסדרה חוקית לנושא זה מלבד אותו סעיף מפורסם בחוק הפסיכולוגים. השופט פירש את חוק הפסיכולוגים בדומה לועדת התלונות של משרד הבריאות והסביר שהחוק מתייחס לפסיכולוגים באופן בלעדי, ולא למי שאינו פסיכולוג.

אך לא רק זאת, אלא שהשופט מוסיף לעניין את סעיף 2(ג) בחוק הפסיכולוגים שקובע "לא יראו בעיסוק בפסיכולוגיה פעולה שעשה אדם באקראי או במהלך עיסוקו במקצועו כדין ובתום לב" ((יש להזכיר שהמושג "עיסוק בפסיכולוגיה" מוגדר בחוק הפסיכולוגים: "עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג")) ומסביר שכאשר בעלי משלח יד טיפולי שאינם פסיכולוגים משתמשים בכלים פסיכותרפויטים, הם אינם עוברים על החוק על פי סעיף זה.

כב' השופט לנדמן עושה רושם של אדם יסודי, והוא הלך ופתח את הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה" ומצא שהטיפול המשפחתי מוגדר כאחד מסוגי הפסיכותרפיה.
לפיכך, בסופו של דבר, לא קיבל בית המשפט את עמדת התובע.

למי מותר לתת טיפול פסיכולוגי פסק דין
מקור תמונה

סיבוב שני – ערעור לבית המשפט המחוזי

התובע לא קיבל את החלטת בית משפט השלום וערער לבית המשפט המחוזי. הדיון נערך בפני שלושה שופטים (כב' השופטים הילה גרסטל, עוזי פוגלמן ואילן שילה) שהחליטו לקבל את עמדת בית משפט השלום והסבירו שפרשנותו את החוק מתיישבת עם חוק יסוד: חופש היסוד וכל עוד אין חקיקה אחרת אי אפשר למנוע ממי שאינו פסיכולוג קליני את העיסוק בפסיכולוגיה.

שלושת השופטים החליטו להוסיף ולהסביר שלמעשה, אדם שאינו פסיכולוג קליני יכול לעסוק בפסיכותרפיה ועדיין להיות במסגרת החוק בתנאי שהוא עושה כן במסגרת מקצועו ובתום לב. ובמילותיהם: "יש להניח שהן פסיכיאטרים, הן עובדים סוציאליים המעניקים טיפולים פסיכותרפיים יוכלו לחסות בצל הגנתו של סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, אם עברו הכשרה מתאימה" (ההדגשה שלי).

אבל זה לא נגמר בכך. זוכרים שבית משפט השלום הגדיר את השאלה העקרונית האם לפי החוק מותר למי שהינה בעלת תואר שני במדעי ההתנהגות והסמכה לטיפול משפחתי להעניק טיפול פסיכותרפויטי? על פי שופטי המחוזי לא התקבלה תשובה מספקת לכך והדיון הוחזר לערכאה התחתונה שקבעה בשנית, שאין לקבל את עמדת התובע: "ובשאלה המשפטית, האם מוסמך מטפל משפחתי לעשות שימוש בפסיכותרפיה, התשובה היא הן בהא רבתי".

מגיעים להווה

התובע שוב לא קיבל את עמדת בית המשפט והחליט לערער בשנית. הפעם הדיון נערך בבית המשפט המחוזי מול כב' השופט זאב המר, וזהו כאמור הדיון שהסתיים בשבוע שעבר.

דבר ראשון שניתן להבין מפסק הדין שהוא שהמטפלת בכלל לא היתה מוסמכת לטיפול כלשהו בתקופה שבה ביצעה את הטיפול (היא סיימה את ההכשרה כשנתיים לאחר מכן). יכול להיות שהיא טיפלה במסגרת הלימודים, כפרקטיקום או התמחות, אך זה לא מוסבר.

דבר שני ששבולט הוא נראה שהשופט מזלזל בהכשרתה ועיסוקה של המטפלת, ובחוסר היכולת שלה לענות בצורה ישירה לשאלה האם היא מוסמכת לעסוק בפסיכותרפיה ("המשיבה 1 טוענת להכשרה בתחום הפסיכותרפיה תחת "טיפול משפחתי" אך היא "לא יודעת" אם מונח זה מופיע בתעודות.")

אבל העניין הוא כמובן מה החליט בית המשפט. ובכן.
כב' השופט המר מסביר שאשת התובע הופנתה לטיפול "פסיכותרפויטי" ולא לטיפול משפחתי או כזה הכולל אלמנטים של טיפול משפחתי. בכך הוא למעשה מבטל את טענת השופט קלנמן שהטיפול המשפחתי מהווה סגנון מסוים של פסיכותרפיה. השופט למעשה מקבל את עמדת התובע שהוצג בפניו מצג שווא ושהוא שילם על מה שלכאורה היה אמור להיות טיפול פסיכותרפויטי אך לא היה כזה. לפיכך, מקבל השופט את עמדת התובע ופוסק לו החזר כספי מהמכון הפסיכולוגי.

אבל כאן מגיע הקטע המעניין באמת

השופט המר מסביר שיש לו בעיה עם הקביעה של בית משפט השלום, זו שבה חוק יסוד: חופש העיסוק מתפרש כך שאי אפשר לאסור על מי שאינו פסיכולוג קליני לעסוק בפסיכולוגיה.

לפי השופט, אין הגיון בקביעה שמי שאינו פסיכולוג יכול לעסוק בפסיכותרפיה, שכן היא סותרת את האמור בחוק הפסיכולוגים ושלמעשה, הקביעה בחוק יסוד: חופש העיסוק שלפיה לכל אדם מותר לעסוק בכל עיסוק, סותרת ומבטלת את חוק הפסיכולוגים.

לכן הפרשנות היחידה שניתן לקבל, לפי השופט המר, היא "שהפסיכותרפיה, בהיותה סוג של טיפול פסיכולוגי, חלות עליה הוראות חוק הפסיכולוגים. לפי סעיף 9(ב) לחוק זה, היא יוחדה לפסיכולוג קליני בלבד" (ההדגשות שלי).

עד כאן פסק הדין.
יש לציין, וזה חשוב, שהקביעה של השופט המר שרק פסיכולוג קליני מורשה לבצע פסיכותרפיה איננה מחייבת, לפי הבנתי המשפטית (האפסית, למעשה) שכן הוא קבע זאת למעלה מן הדרוש, כפי שהוא מסביר: "הערה זו, היא, כאמור, למעלה מן הדרוש, שכן אין אני מוסמך בתיק זה, להידרש עתה לסוגייה זו".
חשוב לומר את זה כדי שלא יתקבל הרושם שכל האנשים שמבצעים פסיכותרפיה ואינם פסיכולוגים קליניים הופכים לפתע לפורעי חוק. זו אמירה עקרונית שנראה כאילו היא מזמינה את המחוקק לעשות דיון בדבר ולהגיע להחלטות. אבל זו אמירה מעניינת כי יש פה נקיטת עמדה נחרצת למדי שיכולה לשמש כנסיון ליצור תקדים או לניגוח מטפלים שאינם פסיכולוגים.

באופן אישי אני חושב שהפרשנות של כב' השופט המר לא נכונה. אי אפשר פתאום לקבוע שרק פסיכולוגים קליניים יורשו לטפל בפסיכותרפיה כי זה בבחינת לזרוק את התינוק עם המים. איפה זה שם את הפסיכיאטריים? איפה זה שם את העובדים-סוציאליים-קליניים? ואיפה זה שם את הפסיכולוגים המומחים שאינם קליניים?

כמו שהזכרתי בתחילת הפוסט ובפוסטים קודמים, אני חושב שחייבים לעשות הפרדה נכונה בין מי שהוא מוסמך על ידי גורם מקובל לתת פסיכותרפיה לבין מי שאינו מוסמך. מי שהוסמך על ידי מוסד המקובל על ידי המדינה יוכל לעסוק בפסיכותרפיה בהתאם להתמחותו. שהפסיכולוגים הקליניים יעסקו בפסיכותרפיה להפרעות הנפש עם הכלים המצויים בידם; שהפסיכולוגים החינוכיים יעסקו בטיפול במסגרות הלימוד; שהפסיכולוגים השיקומיים יעסקו בשיקום פגועי ראש; שהפסיכיאטריים יעסקו בפסיכיאטריה וכן הלאה.

ומה דינם של אלו שאינם מוסמכים? כל המטפלים ומאמנים מטעם עצמם? כל עוד לא יתקבל תחום "ההתמחות" שלהם על ידי המדינה ויוסדר בחוק, אסור להם לעסוק בטיפול/ייעוץ/אימון.

אך המכשול העיקרי בדרך לרגולציה נורמלית ויעילה על התחום הוא כמובן שאלת השאלות: איך מגדירים פסיכותרפיה. איך מבדילים את הטיפול הפסיכותרפויטי מסתם שיחה חברית, או מייעוץ או אימון. כל עוד לא נשכיל למצוא תשובה יעילה לשאלה הבעייתית הזו, נהיה תקועים פחות או יותר באותו מקום.

לצערי, אין לי תשובה לשאלה הזו. יש לכם תשובה או רעיון בכיוון? ספרו לנו בתשובות.

מקור תמונה קטנה | מקור תמונה גדולה

קצר: תגובת מועצת הפסיכולוגים בדבר מתן טיפול ע"י פסיכולוג שאינו מומחה

לפני כחודשיים כתבתי פוסט העוסק בחלוקת התפקידים בין הפסיכולוגים השונים ובעיקר בשאלה האם יש לאפשר לפסיכולוגים שאינם פסיכולוגים קליניים להציע טיפול פסיכולוגי. בעקבות הפוסט הזה ובעקבות כמה דיונים מעניינים בפורום לימודי פסיכולוגיה בתפוז (בין השאר על פסיכולוגית מתחזה) החלטתי לפנות בשאלה למועצת הפסיכולוגים ולנסות להבין מה עמדתה בעניין.
להמשיך לקרוא קצר: תגובת מועצת הפסיכולוגים בדבר מתן טיפול ע"י פסיכולוג שאינו מומחה