למה "הקול בראש" הוא הסרט הכי חשוב שתראו השנה?

הרבה זמן לא כתבתי על סרט, והסרט החדש של פיקסאר "הקול בראש" (או Inside Out במקור) הוא הזדמנות נפלאה לכתיבה.

אתחיל מאזהרה: אם לא ראיתם את הסרט, תפסיקו לקרוא את הפוסט, לכו לראות אותו ויפה שעה אחת קודם. אחר כך תחזרו. יהיו פה ספויילרים לסרט. ובלי קשר לספויילרים, זה סרט כל כך טוב שחבל שאתם מפספסים אותו.

אם אתם עוד כאן, אני מניח שראיתם את הסרט. יופי. בואו נדבר עליו לרגע.

רק כדי ליישר קו, ולטובת העצלים ביניכם שלא טרחו לראות אותו ובכל זאת ממשיכים לקרוא: "הקול בראש" מספר סיפור בשני רבדים המתרחשים בו זמנית. מצד אחד, זה סיפור פשוט על ילדה-על-סף-התבגרות שנעקרת מביתה ועוברת למדינה אחרת ומתמודדת עם הקשיים הנלווים למעבר כזה. מצד שני, זה סיפור על הרגשות וחשיבותם בחיינו. ריילי, הילדה, והוריה, הם דמויות משניות בסיפור שלנו. הדמויות הראשיות הם הרגשות שחיים ופועלים בתוך ראשה של ריילי (ושל כל דמות אחרת בסרט).

הכל מתחיל, כמובן, עם הלידה (נשאיר את השאלה אם זה לא מתחיל עוד קודם לדיון אחר). התינוקת ריילי פוקחת עיניים ורואה את שני הוריה מסתכלים עליה. ויחד עם ריילי נולדת שמחה, הרגש הראשון שלה (למען הנוחות, כשאכתוב את שמות הרגשות באותיות נוטות אני לא מתייחס לרגש המופשט אלא לדמות המייצגת אותו בסרט). שמחה, או במקור Joy, כשמה כן היא, פיצוץ של שמחה בלתי מתפשרת. היא שוכנת במוחה של ריילי, צופה דרך עיניה כמו במסך קולנוע ומשפיעה על התנהגותה דרך קונסולה שבשלב זה כוללת רק כפתור אחד. כשהיא לוחצת עליו, ריילי שמחה ומחייכת. פשוט מאוד.
ואז מגיעה עצב. כשהיא לוחצת על אותו כפתור, ריילי עצובה או מתוסכלת והיא מתחילה לבכות. וכך מתחיל מעין מאבק נצחי בין שמחה ועצב. עם השנים ריילי גדלה ומתפתחים רגשות נוספים ובסופו של דבר אנחנו למדים שלכל אחד בראש יש חמישה רגשות בסיסיים: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס.

הרגשות מהסרט הכל בראש

וכך לאורך הסרט אנחנו רואים בעיקר את המתרחש בתוך מוחה של ריילי, כשאנחנו מלווים את הסיפור של חייה וקורותיה עם המעבר ממינסוטה לסן-פרנסיסקו, מעבר שנוחת עליה בהפתעה, כך זה נראה. המעבר הזה קשה לה. מאוד. המשפחה עוברת לטובת העסק של האב ומשהו שם תקוע והוא מאוד מתוח ולא פנוי לריילי. היא לא מוצאת את עצמה בבית הספר החדש ולא מצליחה להתקבל לנבחרת ההוקי – תחום מאוד מאוד חשוב בחייה.

בתחילת הסרט ריילי שלנו ילדה שמחה מאוד. היא מבלה ילדות מאושרת עם הוריה שאוהבים מאוד לכייף איתה. יש לה חברים, היא אוהבת לצחוק ולעשות שטויות אבל מחזיקה בתפיסה מוסרית ברורה, יש לה תחביב שמעשיר אותה (הוקי) וחיבור משמעותי לדבר הזה שנקרא משפחה. היא מחייכת כל הזמן.

ריילי והוריה

למעשה, שמחה תפסה פיקוד על "חדר הבקרה" בראשה של ריילי. היא המנהיגה הבלתי מעורערת של חמשת הרגשות ותעשה הכל כדי שריילי תהיה מאושרת, תצבור רק זכרונות שמחים ושום דבר לא נעים לא יידבק אליה. לא כעס, לא פחד, לא גועל, ובטח שלא עצב.
אבל אחרי המעבר לסן-פרנסיסקו, משהו משתנה. פתאום עצב נמצאת בכל מקום. באופן כאילו בלתי נשלט (שבהתחלה גורם לנו, הצופים, לכעוס עליה) היא נוגעת בזכרונות של ריילי ומקלקלת אותם. היא מתחילה להתעסק עם הקונסולה של השליטה בריילי וגורמת לה לבכות באמצע הכיתה ביום הראשון ללימודים. בתגובה, שמחה מנסה לתחום אותה, פשוטו כמשמעו, לתוך מקום מאוד קטן בחדר הבקרה (היא מציירת לה עיגול ממנו אסור לה לצאת). אבל עצב לא שולטת בזה, או שכן, אבל היא יוצאת מהעיגול ועושה בלגן ומתחילה שרשרת אירועים שבסופה שמחה ועצב נזרקות מחדר הבקרה יחד עם זכרונות הליבה השמחים של ריילי. מכאן הסרט מתמקד במסע שלהן בחזרה לחדר הבקרה כשלאורך הדרך שמחה משוכנעת שהיא חייבת לחזור כדי הדבר הכי הכי הכי חשוב הוא שריילי תהיה שמחה כל הזמן. במהלך המסע הזה נוצר בלגן שלם, עצוב ומשעשע לפרקים, שמתבטא בעולם החיצוני בנסיגה דכאונית של ריילי, עד שבסופו של דבר שמחה לומדת שאי אפשר לחיות ללא עצב (הדמות עצמה והרגש עצמו).

joy and sadness

נקודת המפתח היא רגע יפה מאוד שבו בינג-בונג, החבר הדמיוני והנשכח של ריילי הפעוטה, מבין שלעולם לא יגשים את חלומו לטוס לירח עם ריילי ולמעשה מבין שסיים את תפקידו בחייה. הוא כל כך עצוב שהוא מסרב להמשיך בתפקידו כמורה-דרך של שמחה ועצב. באופן טיפוסי, שמחה אומרת לו שיפסיק להיות עצוב ופשוט שיבוא. זה לא עובד. ואז עצב עושה משהו שזורע אצל שמחה את זרע התובנה: היא ניגשת לבינג-בונג, מתיישבת לידו, שמה עליו יד מנחמת ואומרת לו שזה עצוב. בינג-בונג פורץ בבכי ואחריו נרגע, מרגיש טוב יותר והחבורה ממשיכה בדרכה.

אבל רגע השיא מגיע מאוחר יותר. ריילי, שמאבדת חלקים משמעותיים מאישיותה, נכנסת למעין לדכאון. היא מנתקת קשר עם חברים, מפסיקה לעשות פעילויות שהיא אוהבת, מייחלת לפתרון קסם והופכת לאפאתית עם הזמן. לאורך כל הדרך זה נראה כאילו הוריה מצליחים לפספס את מה שקורה לה, ובגדול. באחד הלילות הראשונים אמה ניגשת אליה ואומרת לה שלאבא יש הרבה מתח בעבודה וזה מאוד יעזור אם שתיהן יהיו חיוביות וישמרו על החיוך. כשריילי מתחילה לבטא כעס ותסכול ההורים לא מבינים מאיפה זה יוצא לה (הרי היא היתה ילדה מאושרת עד לאותו רגע) ולא מנסים לברר אלא מזיזים את הכעס הצידה (שולחים את ריילי הכועסת לחדר) ומנסים לעורר את השמחה במחוות ילדותיות מהעבר. זה לא עובד, ובסופו של דבר ריילי מחליטה לברוח מהבית ולחזור למינסוטה. כשהיא על האוטובוס, שמחה ועצב מצליחות לחזור לחדר הבקרה. כולם מחכים לרגע שבו שמחה תתפוס את המושכות, תהפוך את ריילי לילדה שמחה שוב ותציל את המצב, אבל בינתיים נפל לה האסימון והיא נותנת לעצב את המקום הראוי לה, כחלק משמעותי בצוות הרגשות ולא כסרח עודף שיש להיפטר ממנו או לפחות לדחוק אותו הצידה ככל האפשר. היא מבינה שהעצב מאפשר לריילי לבטא מצוקה ולבקש עזרה, ואז קורים דברים טובים.

כשכל הרגשות נמצאים שוב בחדר הבקרה, משהו נדלק אצל ריילי, היא מבינה מה היא עושה ומחליטה לחזור מיד הביתה. הוריה יושבים בבית, דואגים, מתקשרים לכל מי שרק אפשר כשלפתע ריילי נכנסת הביתה. ההורים נעמדים מולה, בטח חשים הקלה וגם כעס. ובתוך ראשה של ריילי לא שולטת רק השמחה, אלא גם העצב. וברגע הכי מרגש של הסרט ריילי פורצת בבכי ומספרת להם הכל. כמה קשה לה המעבר, כמה היא סובלת, איך היא חשבה שלברוח הביתה יפתור הכל. וההורים שלה, נוכחים בפעם הראשונה בעצב של בתם. רואים אותה באמת בפעם הראשונה ועושים את הדבר הנכון. כורעים לידה ומחבקים אותה.

ההורים של ריילי מחבקים אותה

מכאן הדברים משתפרים. המשפחה מחוברת יותר, ובעיקר ריילי מחוברת יותר לרגשותיה, גם לעצב, מה שבסופו של דבר מאפשר לה לחוות את שאר הדברים בחיים בעוצמה גדולה יותר (שימו לב לאיי-האישיות שלה לפני ואחרי) ולהיות גמישה יותר בהתנהלותה בעולם.

וזה המסר של הסרט. שאי אפשר לדחוק את העצב לפינה. אי אפשר להעלים אותו. אי אפשר להתעלם ממנו. ובכלל לא אמורים לשאוף לזה. כי ככל שננסה לעשות את זה, נמחוק נדבכים משמעותיים באישיותנו. והמסר הזה כל כך חשוב כי אנחנו חיים בחברה שמקדשת, ברובה, את ההפך. החברה הזו מקדשת את התפקוד, את החתירה קדימה. זו לא ארץ למדוכאים. זו לא ארץ לעצובים. הם מבאסים אותנו. אנחנו מבאסים אותנו. אבל אנחנו גם מבואסים, וחיים בתוך סיר לחץ חיצוני ופנימי. לא פלא, אני חושב, שגישות מהמזרח שנותנות הרבה מקום לרגשות הקשים, מבלי לברוח מהם, תופסות יותר ויותר מקום בקליניקות הפסיכולוגיות המערביות.

אבל זה לא המסר היחיד של הסרט. לפחות עבורי, ואולי כאן טמונה הסיבה למחשבה שלי שהסרט הזה חשוב כל כך. המסר הכי חשוב נוגע להתקשרות של ריילי והוריה. למה הרגע הזה שבו ריילי חוזרת הביתה ומתפרקת בבכי כל כך עוצמתי? כי זה הרגע שבו היא הפסיקה להעמיד פנים מול עצמה ומול ההורים ואפשרה לכל העצב לצאת החוצה. והכי חשוב, זה הרגע שבו ההורים שלה הצליחו לראות את העצב שלה ולתת לו מקום ופשוט. להיות. שם. איתה.
כי מה כל ילד רוצה? שיאהבו אותו? ברור. אבל מה זו האהבה הזו אם לא מילוי המשאלה שיראו אותו. שיראו אותו גם כשהוא פוחד, או כועס, או עצוב. ושיהיו שם איתו, בלי לדחות אותו או לבטל את מה שהוא מרגיש. עצב צריך שיהיה לו מקום. עצב צריך שיראו אותו וישתתפו בו, אחרת הוא מרעיל מבפנים בבדידותו. או כמו שאומרת אחת הדמויות בספרה המצוין של רוני גלבפיש, "אגם הצללים": "אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו… שיכאב לך ביחד עם כולם".

והמסר הזה, בשבילי, הוא הכי חשוב. הוא חשוב לי כילד-של. הוא חשוב לי כבן-זוג. הוא חשוב לי כפסיכולוג. הוא חשוב לי כהורה.
ובגלל שני המסרים האלו אני חושב שזה הסרט הכי חשוב שתראו השנה. ושאני רוצה שייצא כבר ב-DVD כי הוא יכול להיות כל כך שימושי בהדרכות הורים ובטיפול בכלל.

לטעום את הרתיעה הדתית

בואו נעשה ניסוי מחשבתי קטן. נניח שהוזמנתם להשתתף במחקר שיווקי כלשהו תמורת תשלום. אתם מגיעים למכון המחקר ונכנסים לחדר. החוקר מגיש לכם כוס של משקה חדש שנראה כמו מים כמעט שקופים ומבקש מכם לטעום ולדרג ארבעה פרמטרים הנוגעים לטעמו של המשקה: כמה הוא חמוץ, כמה הוא מתוק, כמה הוא מר וכמה הוא מגעיל. לאחר מכן אתם מתבקשים לטעום כוס של משקה אחר, אך לפני שתעשו זאת, עליכם להמתין כמה דקות כדי לרענן את החיך ולאפשר לו לספוג טעמים חדשים.

בזמן שאתם ממתינים, מבקש מכם החוקר להעתיק קטע כתוב כלשהו בכתב-ידכם, כחלק ממחקר אחר הקשור לניתוח אישיות בעזרת גרפולוגיה. “למה לא?”, אתם שואלים את עצמכם ומעבירים כמה דקות בהעתקת כמה פסקאות מהתנ”ך או מספר אחר. כשאתם מסיימים להעתיק והחיך שלכם רענן שוב, אתם מקבלים כוס משקה חדש ומתבקשים שוב לטעום ולדרג אותו על אותם ארבעה פרמטרים.

מה יקרה לחווית הטעם שלכם ולדירוג שנתתם למשקה? האם הוא יהיה שונה מהפעם הראשונה? ואם כן, האם הקטע שהעתקתם ישפיע על הדירוג?

רגע – מה קשור בכלל הקטע שהעתקתם לטעם של המשקה?

 

מה שתיארתי כאן הוא למעשה מחקר שנערך באוניברסיטת אילינוי על ידי ריאן ריטר וג’סי לי פרסטון. לא היה פה מחקר שיווקי אלא מחקר שבדק כיצד מפגש עם אמונה דתית השונה משלך משפיע על תחושות גועל וטעם. המשתתפים במחקר היו 82 סטודנטים אשר הגדירו את עצמם כנוצרים. נאמר להם שהם ישתתפו בשני מחקרים שונים – הראשון סקר שיווקי והשני על כתב יד ואישיות. במסגרת "הסקר השיווקי" התבקשו הנבדקים, כאמור, להגדיר את טעמם של שני משקאות שונים, כשלמעשה מדובר באותו משקה שהוכן מערבוב של כף מיץ לימון בגלון של מים. בחלק שבו התבקשו הנבדקים להעתיק טקסט, הם למעשה חולקו באופן שרירותי (מבלי ידיעתם, כמובן) לאחת משלוש קבוצות, וכל קבוצה קיבלה טקסט אחר. קבוצה אחת העתיקה קטע מהקוראן, קבוצה שניה העתיקה קטע מספרו האתאיסטי של ריצ’רד דוקינס “יש אלוהים?” והקבוצה השלישית – קבוצת הביקורת במקרה זה – העתיקה קטע מההקדמה למילון מרים-וובסטר.

 

החוקרים, למעשה, מדדו את ההבדל בתחושת הגועל שדיווחו הנבדקים לפני ואחרי החלק הכתוב ומצאו שכאשר הנבדקים נאלצו להתמודד עם טקסט הסותר את אמונתם (טקסט מוסלמי או טקסט אתאיסטי – כאמור, הנבדקים הזדהו כנוצרים מאמינים), תחושת הגועל שלהם עלתה. חשוב לשים לב שמדדי הטעם האחרים (מתיקות, מרירות וחומציות) לא השתנו, כך שההשפעה של הטקסט היתה רק על הגועל.

 

בניסוי המשך שערכו החוקרים השתתפו 206 נבדקים והמערך היה דומה, אך כלל שני הבדלים: ראשית, הקבוצה השלישית התבקשה להעתיק קטע מהתנ”ך (להבדיל מקטע נייטרלי שהועתק במחקר הראשון). שנית, חצי מהנבדקים קיבלו מטליות אלכוהול לחיטוי הידיים אחרי העתקת הטקסט ולפני טעימת כוס המשקה השני. גם הפעם נמצא שמי שהעתיק טקסט הנוגד את אמונתו חש גועל רב יותר, אלא אם כן חיטא את ידיו. הנבדקים שהעתיקו טקסט מוסלמי או אתאיסטי אך יכלו לחטא את ידיהם לאחר מכן, לא דיווחו על תחושת גועל גדולה יותר.

אגב, מספר מחקרים מצאו קשר מעניין בין רחיצת ידיים ותחושת הנקיון הנלווית לה לתחושות הקשורות למוסר. למשל, במחקר שפורסם בשנה שעברה התבקשו הנבדקים לדרג התנהגויות שונות על סולם מוסריות. ההתנהגויות שדורגו כללו שימוש בסמים, פורנוגרפיה, קללות, זריקת פסולת ברחוב ועוד. מחצית מהנבדקים התבקשו לחטא ידיהם לפני שהתיישבו מול המחשב. אותם נבדקים נתנו דירוגים חמורים יותר להתנהגויות הנ"ל, כאילו חיטוי הידיים גרם להם – לפחות באופן לא-מודע – לתפוס עמדה מוסרנית יותר.

חתול נגעל

 

מה הטעם בכל זה?

במחשבה ראשונה, לא לחלוטין ברור מה הטעם במחקר הזה. מה חשוב הקשר בין דעה דתית לבין תחושה של גועל? אך המחקר הזה כן מלמד אותנו משהו ומרחיב את הידיעה שלנו לגבי איך אנחנו מתמודדים עם הסביבה שלנו, ובעיקר עם הדברים שלא עושים לנו נוח.

תחושת גועל היא היא תגובה אוניברסלית אצל כל בני האדם. לרגש הגועל יש חשיבות גדולה באבולוציה שלנו שכן הוא איפשר לנו, במשך דורות על גבי דורות, להמנע מדברים מזיקים שעשוים לפגוע בנו – אוכל מקולקל, צמח רעיל ועוד. תחושות הגועל התפתחו, באופן טבעי, כנגד גורמים פיזיים הנמצאים בסביבה שלנו. אך עם הזמן התחלנו להטמיע את תחושות הגועל גם כלפי דברים שאינם עשוים לפגוע בנו באופן ישיר, אך עלולים להתפס כ”רעילים” עבורנו, בצורה עקיפה. הדוגמה שעלתה במחקר הנוכחי ברורה למדי. עבור הנבדקים – מאמינים נוצרים – החשיפה לתכנים כופרים (בין אם כופרים בנצרות או כופרים בדת באשר היא) יצרה תחושה של גועל הדומה, מבחינה פיזיולוגית, לתחושה של חשיפה לאוכל מקולקל. ודאי תסכימו איתי שזה יכול להסביר לפחות מעט ממה שקורה שבני דתות שונות נפגשים.

 

המחקר הזה לא מושלם. למשל, הוא לא מסביר מה במניפולציה הוביל לתחושת הגועל. האם החשיפה עצמה לתכנים הכופרים הובילה לגועל או שהיתה זו העובדה שהנבדקים נאלצו להעתיק את התכנים בכתב ידם (וכך במובן מסוים “השתתפו” ביצירה שלהם)? אפשר, כמובן, לבדוק את זה במחקר המשך. גם קשה להכליל מאוכלוסית המחקר הזו לאוכלוסיה הכללית. למשל, האם קורה אותו דבר אצל יהודים? ומה קורה לאתאיסט שמעתיק קטע מכתבי המורמונים? מכיוון שאני מאמין שלכולנו אבולוציה זהה, אני חושב שנמצא ממצאים זהים בין קבוצות דתיות שונות – אבל זה טעון בדיקה.

מעניין יותר יהיה לבדוק האם תחושת גועל דומה עולה כאשר מדובר בחשיפה לתכנית שאינם דתיים. למשל, האם אדם המחזיק בדעות ימניות וקורא את הבלוג של יוסי גורביץ יחוש תחושה דומה? האם אוהד של מכבי תל אביב יחוש גועל כשהוא מעתיק כתבה אוהדת על הפועל?

אם מישהו מהקוראים מחפש נושא לעבודת תזה או אף דוקטורט… הנה רעיון…

האם בוטוקס מונע מאתנו להרגיש?

אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה עם ניסוי קטן. קחו עט או עפרון ואחזו אותו בין השיניים כך שהוא יהיה מקביל לקו העיניים שלכם. החזיקו את העט או העפרון כך, בין השיניים לחצי דקה או דקה ונסו לשים לב להלך הרגשי שלכם. תחזרו אלי בעוד דקה.

. . .

סיימתם? עכשיו העבירו את העט או העפרון ואחזו אותו בין השפתיים, לא השיניים. החזיקו את התנוחה הזו כדקה ונסו לשים לב לשינויים, אפילו קטנים, במצב הרוח.

. . .

אם הייתם ילדים טובים ובאמת ניסיתם את הניסוי הקטן הזה ולא סתם גיחכתם לעצמכם והמשכתם לקרוא, מגיע לכם הסבר טוב לכך שביקשתי מכם ללעוס עט.
הפוסט הזה עוסק ברגשות, או יותר נכון, באופן שבו אנו תופסים רגשות. או במילים אחרות – האם אנו מחייכים מכיוון שטוב לנו? או שאולי ההפך הוא הנכון?

השאלה הזו אולי נשמעת מוזרה בהתחלה, התשובה ודאי נשמעת טריוויאלית. אך בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה (ובמדע כמו במדע) אין תשובות טריוויאליות ואפשר להעמיד דברים למבחן. אבל לפני המבחן, כמה מחשבות על התשובה הפחות טריוויאלית.
התשובה הטריוויאלית היא כמובן שהרגשות מקדימים את התגובה הפיזיולוגית, או במילים אחרות – אנחנו מחייכים כי טוב לנו. התשובה הלא טריוויאלית היא ההפוכה – אנחנו מרגישים טוב כי אנחנו מחייכים. הרגש הוא תולדה של המצב הפיזיולוגי.

הסברה הזו היא המהות של תיאוריה הנקראת "תיאורית ג'יימס-לאנגה" על שם שני חוקרים והוגים שניסחו אותה בו זמנית אך בנפרד אלו מאלו: קארל לאנגה ו-וויליאם ג'יימס. ג'יימס הרבה יותר מוכר בעולם הפסיכולוגיה מכיוון שהקדיש לו חלק משמעותי מחייו והוא גם ניסח את אותה שאלה, רק עם דוב. דמיינו את עצמכם מטיילים ביער כאשר לפתע אתם נתקלים בדוב גדול ורעב. כמובן שמיד תתחילו לברוח. וכמובן שתרגישו פחד. אך האם אתם חשים פחד בגלל הדוב, או בגלל שאתם בורחים? על פי התיאוריה של ג'יימס ולאנגה, גירוי כלשהו בעולם (במקרה הזה דוב גדול ורעב) יוצר תגובה אוטומטית של הגוף (לקחת את הרגליים ולברוח) שגורמת לנו להרגיש (פחד נוראי). ג'יימס כתב על כך במאמרו משנת 1884, "What is an emotion?" וקבע שהתפיסה המקובלת לפיה הרגש יוצר תגובה פיזיולוגית פשוט לא נכונה.

מישהי שלא פוחדת מדובים

מקור תמונה

אבל לא רק וויליאם ג'יימס וקארל לאנגה חשבו כך, גם אחד האנשים הכי משפיעים בתולדות האנושות, שהייתה לו בדיעבד השפעה גדולה הרבה יותר מג'יימס ולאנגה על התרבות שבה אנו חיים – צ'ארלס דארווין. דארווין ידוע כמובן בתור מי שניסח את תורת האבולוציה ואת הדרך שבה היא פועלת, אך הוא היה חוקר טבע שעסק גם בדברים נוספים, ובין השאר כתב את הספר "The expression of the emotions in man and animals" שעסק, בין השאר, באפשרות שהבעות פנים אינן רק תוצאה של חוויה רגשית, אלא חשובות ומהוות חלק מהחוויה עצמה. הוא אולי לא הלך רחוק כל כך כמו ג'יימס ולאנגה, אך אין ספק שעדיין מדובר ברעיון מעניין ולא ממש טריוויאלי.

וזו שאלה מעניינת באמת. הזכרו בניסוי הקטן עם העט. כשאנחנו אוחזים בעט בין השיניים אנו מכריחים את הפנים להכנס למעין חיוך. לא חיוך אמיתי, לא חיוך של ממש, אבל דפוס דומה של כיווץ שרירים מופעל. האם כשאנו מחזיקים כך את העט אנו גורמים לעצמנו להרגיש טוב יותר מכיוון שאנחנו מחייכים?
וכשאנו מחזיקים את העט בין השפתיים אנו מקבלים הבעה עצובה או רגוזה. איך זה משפיע על הרגשות שלנו, אם בכלל?

אם כך השאלה היא האם באמת יש קשר דו-כיווני בין רגשות להבעות פנים. האם הבעות הפנים משפיעות על הרגשות שלנו?
קבוצת חוקרים בראשית David Havas שמה לעצמה מטרה למצוא את התשובה לשאלה הזו, ובחרה להשתמש באלמנט מפתיע לשם כך – הבוטוקס. אבל לפני שנגיע לבוטוקס, אני רוצה לציין מחקר שפרסמה הקבוצה לפני שלוש שנים (שימו לב, PDF).

באותו מחקר השתמשה הקבוצה באותה טכניקה בדיוק שהצגתי בתחילת הפוסט. הנבדקים התבקשו להחזיק עט בין השיניים או בין השפתיים ולקרוא משפטים שונים שיש להם ערך רגשי מסוים. למשל: "ביצעת את הקפיצה לבריכה באופן מושלם", שהוא כמובן חיובי, לעומת "מכונית המשטרה מפעילה את הסירנה ומכריחה אותך לעצור בצד", שהוא, אפעס, לא נעים. החוקרים מדדו את זמן הקריאה לכל משפט. זמן הקריאה מהווה מדד למהירות העיבוד הקוגנטיבי של המשפט, מרגע שהעיניים נחות עליו ועד לסיום הקריאה. החוקרים גילו שכאשר היתה התאמה בין החוויה הרגשית שבמשפט לבין החוויה הרגשית הקשורה להבעת הפנים, זמן הקריאה קצר יותר. זמן קריאה קצר יותר משמעו שהעיבוד הקוגנטיבי של המשפט היה קצר יותר, ולכן קל יותר. אנו יודעים שכשאנו שמחים קל לנו יותר לתפוס ולעבד מידע שמח, ולהפך. לכן, בניסוי הזה הראו החוקרים שהבעת הפנים יכולה להשפיע על הרגש (שמשפיע בתורו על העיבוד הקוגנטיבי). זכרו, האנשים לא היו באמת שמחים יותר או עצובים יותר, אלא הונחו להחזיק הבעת פנים מתאימה (מבלי לדעת שזה מה שהם עושים, שהרי לא הסבירו להם שלהחזיק עט בין השפתיים יוצר הבעה עצובה).

ישנם עוד מחקרים שמצביעים על הקשר בין המצב הרגשי לפיזיולוגיה של הבעת הפנים. למשל, מחקר שמראה שכאשר אנו קוראים מילים הנתפסות כחיוביות מבחינה רגשית, מתכווצים השרירים הגורמים לקצוות השפתיים שלנו להתרומם כאשר אנו מחייכים. אותו דבר קורה עם מילים שליליות ושרירים המושכים את הגבות לעבר האף.

מצוידים בידע הזה ובפופולריות הגואה של טיפולי הבוטוקס, יצאו דיוויד האבאס וחבריו לשלב הבא במסע שבו שאלו את השאלה:

האם בוטוקס מונע מאתנו להרגיש?

טוב, זו לא בדיוק השאלה שהם שאלו, אבל הם בהחלט רצו לדעת האם טיפולים קוסמטיים בעזרת בוטוקס משפיעים על היכולת של המטופל לתפוס רגשות. ולמה בוטוקס?
טיפולי בוטוקס הפכו למאוד פופולאריים בשנים האחרונות. אני מתכוון כמובן לטיפולים הקוסמטיים בהם מוזרק בוטוקס לאיזורים מסויימים בפנים על מנת לטשטש קמטי הבעה – אותם חריצים או קמטים בעור הפנים האופיינים להבעות כמו חיוך, זעף ועוד. למי שלא יודע, בוטוקס הוא למעשה השם המסחרי של החומר הכימי החביב "בוטוליניום טוקסין". זהו רעלן המופק מחיידק מסוים ונחשב לאחד הרעלים הכי חזקים הידועים לאדם, עד כדי שמינון קטן ממנו יכול להרוג בן אדם. אז למה יש אנשים שמוכנים שיזריקו להם את הדבר הזה לפנים רק כדי שהם ייראו צעירים יותר? beats me.

בוטוקס

מקור תמונה

אך אין ספק שבמינונים ממש נמוכים, ובצורה מבוקרת, אפשר להשתמש בבוטוקס כדי פשוט לשתק שרירים. זה מה שעושים כאשר נותנים זריקות בוטוקס לעור הפנים. החומר הרעיל מוזרק ישירות לשרירים שונים השולטים על הבעות פנים ומשתק אותם לתקופה מוגבלת. מכיוון שהשרירים משותקים, הם לא יכולים לגרום לקמטי הבעה, והפציינט מאושר (אך היכולת שלו להראות את זה די מוגבלת, כי אין לו קמטי הבעה).

מה לזה ולמחקר? ובכן – אם בוטוקס משתק את שרירי ההבעה, אפשר לבחון בעזרתו את התיאוריה לפיה שינויים בשרירי ההבעה משפיעים על חווית הרגש שלנו. במקום להשתמש בעט בין השיניים, אפשר להשפיע ישירות על השרירים ולבדוק את התיאוריה הזו בצורה מדויקת יותר. וכך עשו האבאס וקבוצתו.

במחקר (קובץ PDF) השתתפו ארבעים נשים אשר פנו לטיפולי בוטוקס לראשונה בחייהן. כולן רצו להפטר מקמטי הזעף שנוצרים במצח. כל אחת מהן נתבקשה לקרוא משפטים המתארים חוויה רגשית חיובית, שלילית או נייטרלית. זה נתן לחוקרים מדד בסיס של זמני העיבוד האופייניים להן.
מיד לאחר מכן הן נכנסו לפלסטיקאי אשר הזריק להן בוטוקס לשרירים הרלוונטיים. שבועיים לאחר מכן הן חזרו למעבדה והתבקשו לקרוא סט נוסף של משפטים.

גם הפעם מדדו החוקרים את זמן הקריאה של המשפטים. ומה התברר? שעכשיו, עם השפעת הבוטוקס, לנשים לקח יותר זמן לקרוא את המשפטים העצובים. זמן הקריאה של המשפטים השמחים או הנייטרלים לא השתנה. החוקרים הגיעו למסקנה שהשיתוק בשרירים היוצרים הבעת פנים זעופה פגע ביכולת של הנשים לתפוס חוויה שלילית – ולכן זמן הקריאה של המשפטים השליליים עלה. או במילים אחרות, הניסוי מחזק את האפשרות שאכן יש קשר דו-כיווני בין האופן שבו אנו חווים רגשות לבין האופן שבו אנו מבטאים אותם. זה עוד רחוק מאוד מהדוב של וויליאם ג'יימס (ולא נראה לי שזה אי פעם יגיע לשם) אבל זה בהחלט מלמד אותנו משהו חשוב על עצמנו ועל האופן שבו אנו חווים רגשות, שהם חלק חשוב, כל כך חשוב מהחיים.

אגב, כמו שקורה לא מעט כאשר העיתונות פוגשת מחקר מדעי – בטח שכמדובר בנושא חם וכלכלי כמו טיפולים קוסמטיים – מתעוות שדה ההגיון והתקשורת מצליחה להגיד את הדברים הלא נכונים, כמו לומר שבוטוקס מוחק את הבעות הפנים והורג קשרים חברתיים. אז לא צריך להסחף, כלל וכלל. כמו שאמרתי, זהו מחקר אחד ולא יותר. הוא נעשה על בסך הכל ארבעים נשים – והוא בכלל לא מדבר על מחיקת הבעות פנים או אובדן היכולת הרגשית. אבל התקשורת עושה מה שהיא, כנראה, צריכה לעשות – וכבר התייחסתי כאן בעבר לדרך הבעייתית שבה התקשורת מדווחת על מחקרים. אז לא צריך להכנס ללחץ ולא צריך לוותר על זריקות בוטוקס אם כבר החלטתם שזה הדבר בשבילכם – אבל כשמדובר בתחום חשוב בחיינו מצד אחד, ובשוק הולך וגדל של שימוש בבוטוקס מצד שני – עוד קצת מחקר לא יזיק.

המאמר המקורי (PDF)

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

מראה, מראה שעל הקיר

בספרו "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" עוסק פיליפ ק. דיק בשאלה מה זה אומר להיות אנושי. הספר מספר על עתיד פוסט-אפוקליפטי שבו מרבית האנושות עזבה את כדור הארץ ולקחה איתה אנדרואידים – חיקויים כמעט מושלמים של בני אדם, המשמשים כמשרתים. הדמיון בין האנדרואידים לבני האדם כל כך מדהים ומבלבל, עד שציידי הגולגלות המתמחים באיתור אנדרואידים שברחו נאלצו למצוא דרך להבין מי אנדרואיד, ומי אנושי. על פי הספר, אנדרואידים חסרים תכונה אחת המאפיינת בני אנוש, והיא האמפתיה. חוסר היכולת שלהם לחוש אמפתיה כלפי הזולת, יהא הוא אנושי או מכונה, אמורה להבדיל אותם מהאחרים. אצל דיק כמו אצל דיק, דבר אינו פשוט וכמו שהוא נראה, וגיבור הספר מוצא עצמו מתלבט בשאלות על מהי אנושיות, מה תפקידה של האמפתיה בתוכה ועוד.

אמפתיה היא מושג שפסיכולוגים מרבים להשתמש בו, אך הוא מושג חמקמק למדי. בגדול ניתן לומר שאמפתיה היא היכולת לחוש את רגשותיו של האחר (לטוב ולרע). מוצאת חן בעיני ההגדרה של היינץ קוהוט: "אמפתיה היא היכולת לחשוב ולהרגיש את עצמך לתוך חייו הפנימיים של אדם אחר". זה משפט מעט מוזר: "להרגיש את עצמך לתוך חייו…" – אבל הוא קולע יפה במטרה, שכן המהות של האמפתיה היא להכנס לנעליו של האחר ברמה כזו שתוכל להרגיש ככל האפשר (אך לעולם לא באופן מושלם) את מה שהוא מרגיש, תוך שמירה על הנפרדות ביניכם. זאת להבדיל מסימפטיה שמוגדרת יותר כיכולת להבין את הרגשות של האחר, מבלי ממש להרגיש אותם. הנה מה שיש לאודרי הפבורן לומר על אמפתיה וסימפטיה, מתוך Funny Face:

איך אנחנו מצליחים להכנס לנעליו המנטליות של האחר ולהרגיש רגשות ואף תחושות פיזיות שהוא חש? מכיוון שמקור כל התחושות שלנו הוא מערכת העצבים, אזי ברור שמתרחש משהו אצלנו במוח שמדמה או מחקה את מה שקורה אצל האחר. אבל מהו אותו משהו?

נוירוני מראה

בשנים האחרונות מתחילות להצטבר עבודות מחקר העוסקות בזיהוי נוירוני מראה במוח. נוירוני מראה הם נוירונים – תאי עצב – המצויים במוח ומגיבים בשני מצבים דומים אך שונים מהותית. הם מגיבים גם כאשר האדם מבצע פעולה כלשהי וגם כשהוא צופה במישהו אחר מבצע את אותה פעולה. כך הם משקפים את הפעולה המבוצעת על ידי האחר, כאילו האדם הצופה ביצע אותה. לדוגמה, כאשר אתם חותכים עגבניה, התנועה נולדת מנוירונים השולחים הוראה לשרירים המפעילים את היד. אך במקביל פועלים נוירונים אחרים שאינם מפעילים את השריר. אותם נוירונים פועלים בתצורה דומה גם כאשר אתם צופים במישהו אחר חותך עגבניה.

נוירוני מראה נחקרים כבר מהשנים האחרונות של המאה הקודמת אך במובנים רבים מדובר עדיין בתחום חדש ואפילו שנוי במחלוקת. רובן ככולן של העדויות המחקריות על נוירוני מראה מגיעות ממחקרים שבוצעו על קופים, אך מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת Current Biology מביא עדות ראשונה לקיומם, לכאורה, של נוירוני מראה ((למה לכאורה? מכיוון שקיומם של נוירוני מראה עדיין שנוי במחלוקת ויש ויכוחים על המהות שלהם)) אצל בני אדם, באמצעות מדידות ישירות מתוך המוח.

לחקור את המוח של בני אדם זה עסק מסובך, ולא רק מכיוון שמדובר באיבר מורכב להפליא, אלא קודם כל מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא יכולים לקחת נבדק ולהכניס לו מכשירי מדידה לתוך הראש. לכן נאלצים החוקרים להשתמש בטכניקות שאינן חודרניות כמו MRI, EEG ועוד. אך במחקר זה מצאו החוקרים הזדמנות להקליט ישירות מתוך מוחם של הנבדקים. הנבדקים במחקר הם אנשים החולים באפילפסיה קשה אשר עמדו לפני ניתוח מוח. על מנת לאתר את מקור האפילפסיה במוח הוחדרו לתוכו אלקטרודות, וזו היתה ההזדמנות של החוקרים לבצע את הניסוי.

הניסוי התחלק לשלושה מצבים. מצב אחד היה מצב הפעולה שבו התבקשו הנבדקים לבצע את פעולה הכתובה על המסך ("חיוך", "אחיזת כוס"); מצב שני היה מצב הצפיה שבו צפו הנבדקים בקטע וידאו שבו בוצעה הפעולה; המצב השלישי היה הביקורת ובו הוצגו המילים לנבדקים אך הם התבקשו לא לעשות כלום.

החוקרים הקליטו את פעילותם של 1,177 נוירונים מאיזורים שונים במוח. מרבית הנוירונים הגיבו לאחד משני המצבים (פעולה או צפיה), אך החוקרים הצליחו לזהות קבוצות קטנות של נוירונים אשר הגיבו גם לפעולה וגם לצפייה. למשל, הנוירונים הגיבו באותו אופן כאשר האדם חייך וכאשר האדם ראה מישהו אחר מחייך.
במילים אחרות, נוירוני מראה.

זוהי, אם כך, העדות הראשונה לקיומם האפשרי של נוירוני מראה במוח האנושי, שהושגה באמצעי מדידה ישירים ולא עקיפים. המחקר הזה אינו חף מבעיות ואסור לבנות עליו תורה שלמה, אבל הוא בהחלט מספק נקודה מעניינת לצאת ממנה. בבלוג Neurocritic תוכלו למצוא ביקורת על המחקר ועל נוירוני מראה באופן כללי.

למה זה טוב?

גם אם נניח שהקונספט של נוירוני מראה באמת מתקיים, עדיין נשאלת השאלה מדוע הם קיימים. מרבית החוקרים קושרים בין נוירוני מראה לבין למידה דרך חיקוי. כל מי שמכיר ילדים קטנים יודע כמה הרבה הם מסוגלים ללמוד פשוט על ידי חיקוי פעולות של אחרים. מערכת של נוירונים המגיבים כאשר הילד צופה בפעולה יכולה להסביר חלק מתהליך זה. אך מעניינות לא פחות הפונקציות הרגשיות שיכולות להיות לנוירוני המראה, מה שמחזיר אותנו למקום בו התחלנו – האמפתיה.

הרי בבסיס האמפתיה עומדת היכולת לחוות דבר מה שחווה אדם אחר. מדובר בחוויה אמיתית, פנימית לנו, שמקורה מתוך מערכת העצבים שלנו. נוירוני מראה יכולים להוות את הבסיס לקיומה של אמפתיה אם בתגובה למצב נפשי של אדם אחר הם מתחילים להגיב וכך לייצר אצלנו מצב נפשי דומה. המנגנון הזה, אם באמת קיים, חייב להיות מורכב יותר – אבל שוב, יש פה ניצן של תחום מחקרי שיכול להתפתח למשהו מרתק בהבנה שלנו את האמפתיה.

ומי יודע, אולי יום אחד נבין האם האמפתיה היא באמת מה שהופך אותנו לאנושיים.