למה כדאי לבשל את ארוחת הערב

הפוסט הזה הוא תרגום של פוסט של הבלוגר ג'ונה לרר. למי שלא מכיר, מדובר בכותב מוכשר מאוד שכותב על פסיכולוגיה בבלוג שנקרא The Frontal Cortex. מה שאני אוהב אצלו זה שהוא כותב בצורה פשוטה, בהירה ומהנה על נושאים מאוד מגוונים בפסיכולוגיה. מאחוריו גם שני ספרים העוסקים האחד בחקר המוח והשני בקבלת החלטות. מה שעוד אני אוהב אצלו הוא שכמוני, הוא אוהב אוכל ובישול, ומדי פעם משלב בין פסיכולוגיה, בישול ואכילה. בעבר כבר תרגמתי פוסט שלו לבלוג הבישול של אשתי ושלי על חווית הבישול בבית ועכשיו אני מביא לכם פוסט חדש שנוגע בפסיכולוגיה, אוכל ובישול – אבל מתאים יותר ברוחו לבלוג הזה.
למי שרוצה לקרוא את המקור – כאן.

למה כדאי לבשל את ארוחת הערב / ג'ונה לרר

"אפקט איקאה" הוא אפקט הטיה פסיכולוגי שזוהה לראשונה על ידי מייקל נורטון, דניאל מוצ'ון ודן אריאלי. הרעיון יהיה בהיר מאוד למי שאי פעם נאבק בנסיון להרכיב ספריה על סמך סט הוראות לא ברור. למרות שהרהיט נראה על הפנים – אני תמיד שוכח כמה ברגים – האוסף הרעוע של עץ מעובד מרגיש כמו יצירת פאר. (המדף הזה לא אמור להיות ישר, נכון?)

באחד המחקרים, הכלכלנים ההתנהגותיים הנ"ל ביקשו מאנשים לקפל אוריגאמי ולאחר מכן להציע מחיר עבור היצירה שלהם. כפי שציפו החוקרים, הנבדקים היו מוכנים לשלם יותר על היצירות שלהם. למעשה, הם היו כל כך מוקסמים מהיצירות החובבניות שלהם עד שהם שפטו אותן כשוות ערך ליצירות אוריגאמי שנוצרו על ידי מקצוענים.

מתברר שאפקט איקאה תקף גם לגבי אוכל, לפחות אצל עכברים. הניסוי הוא פשוט: עכברים אומנו ללחוץ על ידיות על מנת לקבל אחד משני חיזוקים. אם לחצו על ידית א', הם קיבלו טיפה טעימה של מי סוכר. אם לחצו על ידית ב', הם קיבלו טיפת מי סוכר בטעם אחר (חיזוק זה נעשה עם פוליקוז, לא עם סוכרוז.)

לאחר מכן החלו החוקרים לערוך משחקי מחשבה עם העכברים, כאשר הם העלו בהדרגתיות את כמות המאמץ הנדרש על מנת לקבל את אחד החיזוקים. בעוד שבתחילת הניסוי העכברים היו צריכים ללחוץ פעם אחת על הידית על מנת לקבל את מי הסוכר, בסוף הניסוי הם נדרשו ללחוץ 15 פעמים.

וכאן הדברים מתחילים להיות מעניינים: כאשר הניסוי נגמר והעכברים הורשו להרגע בכלוב הבית שלהם, הם הראו העדפה מרשימה לאותו חיזוק שהם היו צריכים להתאמץ יותר עבורו. יותר לחיצות על הידית הובילו למים טעימים יותר (החוקרים מדדו את ההעדפה הזו בכמה דרכים, כולל ניתוח של "מיקרו-מבנה של הליקוק". מאכלים מועדפים מובילים לקצב מהיר יותר של ליקוק ול"פרצי ליקוק" ממושכים יותר.)

החוקרים מסכמים את המאמר עם השערה מדוע אפקט כזה מתרחש. הם טוענים שהקישור בין מאמץ לטעם טוב היה אדפטיבי כאשר קלוריות היו מצרך נדיר, ולפעמים היינו נאלצים לעבוד קשה רק בשביל לקבל ארוחה מגעילה.

במונחים אבולוציוניים, מנגנונים שכאלו יכלו לתמוך בהישרדות תחת תנאים של חסך (במזון, ע.כ.) וכאשר הסיכויים למצוא מזון קשורים למאמצי ליקוט גדולים יותר. בתנאים כאלו, עליה בטעימוּת (palatability, ערבות לחיך, ע.כ.) של מזונות בעלי ערך נמוך משרתת שתי מטרות, העלאת הצריכה של המזון ושיפור היכולת ללמוד דרך רמזים הקיימים בסביבה.

על פי המטרה הראשונה, שינוי בערבות לחיך של המזון תגביר את משך הארוחה ו/או את הצריכה של מזונות מסוימים (למשל, בעלי ערך נמוך) אשר יידחו במצבים אחרים, כאשר המזון מצוי בשפע.

ניסוי זה מזכיר לי מאמר פרובוקטיבי משנת 2003, הנקרא “?Why Have Americans Become More Obese” (זהירות, PDF), מאת הכלכלנים דיוויד קטלר, אדוארד גלסר וג'סי שפירו. הם טענו שהעליה במשקל הממוצע של האזרח האמריקני בעשורים האחרונים נגרמה בעיקר עקב שינוי טכנולוגי באופן ייצור המזון, שינוי המאפשר לנו לבשל קלוריות בקלות שהולכת וגוברת. ((עד שקטלר, גלסר ושפירו הגיעו, אחת התיאוריות המובילות על המשקל העודף באמריקה היתה זו של תומס פיליפסון וריצ'ארד פוזנר, שטענו ששינוי בכמות האנרגיה המבוזבזת במהלך העבודה וההגעה לעבודה אחראיות לעליה במקרי השמנת היתר. אך כפי שציינו קטלר ושותפיו, עיקר המעבר למקצועות פסיביים התרחש בתחילת שנות השבעים. יתרה מכך, קטלר ושותפיו מדגימים בצורה משכנעת שהשינויים בדפוס האימון הגופני בשלושים השנים האחרונות היו מינימליים. על מנת שהעלייה הגדולה בהשמנת היתר תוסבר על ידי שינויים בפעילות הגופנית, האמריקאים היו צריכים להפחית את צריכה האנרגיה שלהם בכמות השווה ערך להליכה של שני קילומטר ליום. שינוי כזה מעולם לא התרחש.)) (בשנת 1965, אישה נשואה שלא עבדה השקיעה שעתיים ביום בבישול וניקוי לאחר הארוחה. בשנת 1995, אותן מטלות דרשו 50 דקות של עבודה.)

הכלכלנים מדגימים את טיעוניהם בעזרת תפוחי אדמה:
לפני מלחמת העולם השניה, האמריקאים אכלו כמויות גדולות מאוד של תפוחי אדמה, בדרך כלל אפויים, מבושלים או כמחית. תפוחי האדמה נצרכו בעיקר בבית. צ'יפס היו מנה נדירה, הן בבתים והן במסעדות, מכיוון שהכנתם דורשת עבודה רבה של קילוף, חיתוך וטיגון. ללא מכשירים יקרים, פעולות אלו דורשות זמן רב.

בתקופה שלאחר המלחמה, מספר המצאות אפשרו ייצור צ'יפס בצורה מרכזית. תפוחי אדמה קולפו, נחתכו ובושלו במספר מקומות מרכזיים תוך כדי שימוש בטכנולוגיות חדשות ומתוחכמות. הם הוקפאו במינוס 40 מעלות ונשלחו לנקודות הצריכה, שם הם חוממו מחדש במהירות בעזרת סיר טיגון עמוק (במסעדות המזון המהיר) או בעזרת תנור או מיקרוגל (בבית).

היום, הצ'יפס הוא הצורה השלטת של תפוחי אדמה והירק האהוב על האמריקאים. שינוי זה בולט בנתוני הצריכה. בין השנים 1977-1995, הצריכה הכוללת של תפוחי אדמה עלתה בכשלושים אחוזים, כאשר מרביתם מגיעים מצריכת צ'יפס וחטיפי צ'יפס (potato chips and French fries).

מדוע ארוחות מיקרוגל וארוחות קפואות מובילות בצורה ברורה כל כך להשמנת יתר? על פי הכלכלנים, העלות הנמוכה של הקלוריות (הן מבחינה כספית והן מבחינת הזמן הנדרש להכנתן) גרמו לנו, בצורה משמעותית, לצרוך אותן יותר. אוכל הפסיק להיות משהו שאנחנו יוצרים – במילים אחרות, הוא לא דורש מאיתנו הרבה לחיצות על הידית – והפך להיות פשוט משהו שאנחנו מעכלים. אכילה הופכת לקלה יותר. ואנחנו הופכים לשמנים יותר.

בישול
אנחנו כבר לא מבשלים בבית

מקור

אבל אולי אנחנו לא צורכים יותר קלוריות רק בגלל שהן כל כך זולות. אולי אנחנו צורכים יותר קלוריות בגלל שכל קלוריה מעניקה לנו פחות הנאה. הלקח שיש ללמוד מהעכברים לוחצי הידיות, אחרי הכל, הוא שאם אנחנו לא עובדים בשביל האוכל שלנו – כאשר הוא דורש מאיתנו לחיצת ידית אחת, או סיבוב מהיר במיקרוגל – הוא פחות ערב לחך.

השערה זו מובילה אותי למחקר הבא, שפורסם בשנת 2008 בכתב העת Science. הניסוי כלל מתן לגימות של מילקשייק שוקולד לנבדקים השוכבים במכונת fMRI. החוקרים התעניינו בדפוסי הפעולה של הסטריאטום, אזור עשיר בנוירונים דופאמינרגיים ((תאי עצב המפרישים את המעביר העצבי דופאמין, שנמצא קשור לתהליכים של חיזוק, או במילים אחרות, מה שגורם לנו להרגיש טוב. מנגנונים אלו קשורים במקרים רבים להתמכרות. ע.כ.)) המעורב בעיבוד של חיזוקים הדוניסטיים (כשהסטריאטום שלכם עובד, החיים טובים.) ואכן, אצל אנשים בעלי השמנת יתר נמצאה תת-פעילות של הסטריאטום לאחר לגימה מהמילקשייק, מה שהוביל לצריכה גדולה יותר של המילקשייק. במילים אחרות, הם המשיכו ללגום מהמילקשייק בחיפוש אחר ההנאה.

מחקר שני מצא שלאורך זמן, אנשים בעלי כמות נמוכה יותר של קולטני דופאמין בסטריאטום נוטים להעלות יותר במשקל. נתון זה מציע שהשמנת יתר, לפחות באופן חלקי, נגרמת על ידי מחסור בהנאה עצבית. כמובן שזה סותר את הסטראוטיפ התרבותי הפופולארי (והמאוד לא הוגן) בנוגע להשמנת יתר, שמניח שאנשים שמנים הם גרגרנים שאינם מסוגלים לעמוד בפני פיתויים. למעשה, ההפך הוא הנכון: הסיבה שהם אוכלים יותר מדי היא שהם לא נהנים מספיק מהאוכל שלהם. הם ממשיכים ללגום מהמילקשייק בדיוק בגלל שהוא לא מספיק מענג.

אולי זו הסיבה שהאמריקאים צריכים מנות שהולכות וגדלות: מכיוון שלא הכנו את המילקשייק בעצמנו, מכיוון שארוחת הערב דרשה רק דקות בודדות של עבודה, אנחנו צריכים לצרוך יותר קלוריות כדי להגיע לאותה רמת בסיס של סיפוק והנאה. הפתרון לבעיה זו הוא פשוט, כמובן: אנחנו צריכים להקדיש זמן להכנת ארוחת ערב. במקום לקנות צ'יפס קפוא, הכינו ריזוטו. 30 הדקות שתשקיעו בערבוב יהפכו את התוצאות לטעימה הרבה יותר.

מקור תמונה גדולה

אחרי שיכבו הלהבות – להתמודד עם פוסט-טראומה

במהלך הערב של השריפה הגדולה בכרמל התחילה לנקר לי בראש מחשבה על מה שיקרה אחרי שהלהבות יעלמו. אחרי ששאריות האפר ינוקו והחיים יחזרו למסלולם הרגיל. מה יקרה לכל האנשים שחוו את השריפה הזו ממקור ראשון או שני. כיצד ייראו החיים של כל מי שנאלצו להתפנות מבתיהם או לחיות בחרדה שאולי עוד שעה, עוד שעתיים, האש תתקרב אליהם והם ייאלצו להתפנות. וזה גרם לי לחשוב על כל העוסקים בפסיכולוגיה וטיפול שם באיזור. אנשי השירות הפסיכולוגי החינוכי שיצטרכו להכנס לבתי הספר כשהלימודים יתחדשו ולעזור לתלמידים ולמורים להתמודד עם מה שעברו, אנשי הפסיכולוגיה הציבורית שיתנו מענה לקהל וכן הלאה. שהרי אין לי ספק שמדובר באירוע מחריד ומפחיד כל כך, שאחריו נוכל למצוא לא מעט מקרים של פוסט-טראומה.
כי אחרי שיכבו הלהבות, תתחיל העבודה האמיתית של השיקום.

מהי טראומה ופוסט-טראומה

כשאני אומר פוסט-טראומה אני מתכוון למעשה להפרעת דחק פוסט-טראומטית, או באנגלית Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD). מדובר בהפרעה מוכרת מאוד שהתחילה להתאפיין וליצור עניין אצל העוסקים בטיפול אחרי מלחמות המאה העשרים, כאשר חיילים רבים חזרו משדה הקרב עם סימפטומים שונים שנבעו מהחשיפה לקרב. לכן ההפרעה מוכרת ביום-יום גם כהלם קרב.

הפרעת דחק פוסט טראומטית נחווית תמיד כתגובה לאירוע טראומטי שבמהלכו נחווה פחד עמוק של אימה, חוסר אונים או חשש לפגיעה. כמו שאפשר להבין משמה של ההפרעה, היא מגיעה אחרי האירוע, לעתים תוך כמה ימים ולעתים אחרי כמה שבועות ואפילו כמה חודשים. חשוב לזכור את הנקודה הזו ולהבין שגם אם לכאורה נראה שאין בעיה בימים הראשונים שאחרי האירוע, יכולים להתפתח תסמינים פוסט-טראומטיים בשלב מאוחר יותר (בדרך כלל עד חצי שנה לאחר המאורע).

כיצד נחווית פוסט-טראומה

פוסט-טראומה נחווית בכמה צורות ויש לה תסמינים המשתנים מאדם לאדם. באופן עקרוני, התסמינים נחלקים לשלוש קבוצות:

1. לחיות מחדש את הטראומה: תסמינים שבהם האדם חי מחדש את מה שקרה, דרך חלומות חוזרים ונשנים או פלאשבקים. כך למשל במקרה של השריפה אפשר בקלות לחשוב על אנשים שמדי לילה חולמים על אש ועל החוויות האישיות שלהם מהשריפה, או חווים פלאשבקים שבהם באמצע היום, ללא התרעה, הם חווים זכרונות מאוד ברורים וחיים מהאירוע. עוד דרך שבה הטראומה חוזרת לתודעה היא על ידי מחשבות טורדניות הקשורות לטראומה. במקרה הזה אני יכול לחשוב על מחשבות בלתי פוסקות על אש ואיך להזהר מאש (אפילו מחשבות שלכאורה אינן קשורות למה שקרה, כמו עיסוק ביתר בהאם כיביתי את הגז וכדומה). אצל ילדים אפשר לא פעם לראות שהם עוסקים במשחק שמשחזר את האירוע. חשבו למשל על ילד שמשחק בחיילי צעצוע ויוצר סצינה של מלחמה באש או פינוי בתים.

2. תסמינים של המנעות: הפחד הגדול שליווה את הטראומה ונשאר גם לאחריה גורם לאדם להמנע מגירויים שעלולים להזכיר לו את הטראומה. הוא לא ירצה לדבר על הטראומה או להסתובב במקומות שמזכירים לו אותה. במקרה הנוכחי זה יכול להתבטא גם בהמנעות מאש (אדם שיפחד להתקרב לכיריים פועלות, למשל). ההימנעות עלולה להתבטא גם כלפי דברים שאינם קשורים לטראומה. אנשים רבים הסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית מתחילים להמנע מפעילויות שהיו חשובות להם ומהנות עבורם בעבר. לדוגמה, אדם שמפסיק ללכת למפגשים חברתיים קבועים, ילדים שלא רוצים ללכת לחברים או לחוגים שהם אוהבים. ההימנעות הזו מאפשרת להם להשאר באיזור מאוד בטוח (הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית).

אספקט נוסף של ההימנעות הוא קהות רגשית. אפשר לראות אצל אנשים עם פוסט-טראומה אובדן של היכולת להנות מדברים, תחושה של קהות רגשית ושל רגשות מאוד שטוחים, לעתים עד לכדי אפאתיות.
ולסיום, קושי לזכור את המאורע או דברים הקשורים אליו, גם יכולים להיכלל בתסמיני ההימענות.

3. עוררות מוגברת: כשאנחנו במצב של סכנה, החושים שלנו מתחדדים ואנחנו נמצאים במצב של עוררות יתר. זה בריא וחשוב כשאנחנו בסכנה מיידית וצריכים להיות חדים ותגובתיים, אבל זו בעיה כשעוררות היתר נמשכת הרבה אחרי שהאירוע הסתיים. אנשים הסובלים מפוסט-טראומה עם עוררות יתר נבהלים מאוד בקלות, הם קופצים בבהלה למשמע רעשים – בעיקר כאלו הקשורים איכשהו לטראומה (אני בטוח שהרבה אנשים, ובעיקר ילדים, יחסירו הרבה פעימות בשבועות הקרובים בכל פעם שהם ישמעו סירנה). עוררות היתר יכולה להתבטא גם בחוסר מנוחה כללי, קשיים בשינה, עצבנות ונטייה להתפרצויות זעם.

מתי מדובר בהפרעה ומתי מדובר בתגובה סבירה?

אני בטוח שרבים מבין הקוראים יגידו לעצמם שזה מאוד הגיוני לחוות את התסמינים האלו. הגיוני לפחד, להיזכר באירועים הקשים ומצד שני לנסות ולהמנע מהזכרונות האלו. הגיוני להיבהל בקלות אחרי מה שקרה וכן הלאה. וזה נכון. בסך הכל אלו תגובות סבירות והגיוניות. אז למה אנחנו קוראים לזה הפרעה ורצים לטפל בה?
האמת היא שלא כל מי שמראה את התסמינים האלו יוגדר אוטומטית כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. לכאן צריך להכניס את שיקול הזמן והפגיעה באיכות החיים. לחוות את התסמינים האלו בימים הראשונים שאחרי האירוע, כלשאחר מכן הם שוככים – זה סביר. אבל, אם התסמינים מופיעים לאחר האירוע וממשיכים להופיע בעקביות במשך יותר מחודש – יש כאן בעיה.
ודבר נוסף: אם מופיע תסמין אחד או שניים, אפילו שלושה, אבל אין הפרעה משמעותית לתפקוד, איכות החיים או לרווחה הנפשית – לא נמהר לקבוע שמדובר בהפרעה. לדעתי מבחן המצוקה הנפשית והתפקוד הוא אחד החשובים ביותר כשאנחנו באים לאבחן הפרעה.

טראומה וילדים

כל אחד מאיתנו פגיע לטראומה, אבל אני רוצה להתעכב רגע על נושא הילדים. בסך הכל התסמינים שמפגינים ילדים הסובלים מפוסט-טראומה דומים לאלו שמפגינים מבוגרים, אך הבדל מהותי הוא שלא תמיד ילדים יודעים לשים על זה את האצבע. מבוגרים שמרגישים חרדה מתמשכת, עוררות יתר, חווים סיוטים וכדומה, בדרך כלל יוכלו יותר בקלות לשייך את זה לטראומה, כי קל להם יותר לשייך את זה לנראטיב. אצל ילדים זה לפעמים פחות בולט. מבחינה זו יש נחמה אולי כשמדובר בילדים קטנים. היכולת הקוגנטיבית שלהם קטנה יותר והם פחות מבינים את גודל המאורע ואת הסכנה שהיו שרויים בה, כך שהם פחות פגיעים לתסמיני הפוסט-טראומה.

כל זה לא אומר, כמובן, שילדים בכל גיל אינם פגיעים. זה רק אומר שאולי יהיה לנו (ולהם) קצת יותר קשה לזהות את הפגיעה. כאן חשוב לזכור שילדים יכולים להראות הרבה מאוד בתקשורת לא ישירה. דרך המשחק למשל. ילדים שנמנעים ממשחקים מסוימים שאולי מזכירים את מה שקרה, או נהפוך הוא – מתמקדים אך ורק במשחקים כאלו.

איך להתמודד עם הטראומה

קודם כל, חשוב לי לומר שקטונתי מלומר לאנשים איך בדיוק להתמודד עם מה שקרה ועם ההשלכות שעלולות להיות לזה על הנפש. אני עוד לא פסיכולוג קליני ואני מדבר מתוך ידע אקדמי אולי, אבל לא נסיון מעשי. ובכל זאת, יש כמה דברים שכן ניתן לומר.
נתחיל מהשאלה הגדולה: "האם לדבר על מה שקרה?". במשך שנים הנטייה הפסיכולוגית היתה שהדחקה זה רע וצריך לדבר על מאורעות טראומטיים כדי למנוע מצב שהם יישארו לא מעובדים ויעיקו במשך שנים ארוכות על הנפש. אבל בשנים האחרונות החשיבה משתנה ואנחנו מבינים יותר ויותר שדווקא לדבר על זה לא תמיד עוזר וזה עלול אפילו להזיק. הסיבה היא שלפעמים נוצר מצב של התערבות יתר, נסיון עז ולוחץ של הגורמים המטפלים או התומכים להביא לשחרור נפשי, כי נראה לנו שאם לא מדברים על זה, אז הכאב רק מתגבר. אז נכון שחשוב להעניק עזרה ראשונה נפשית, וכשמישהו רוצה לדבר אז לדבר. אבל יש לעשות זאת בזהירות. אל תלחצו על החברים שלכם, ההורים שלכם, הילדים שלכם או מה שזה לא יהיה לדבר. מחקרים מראים שהתערבות יתר מהסוג הזו יכולה רק להגביר את הטראומה לאורך זמן.
מצד שני, כן חשוב לתת מקום לאנשים לדבר על זה, אם הם מעוניינים בכך. אני מעריך (ומקווה) ששירותי הפסיכולוגיה החינוכית בחיפה והסביבה ייכנסו למתכונת עבודה מאומצת בשבועות הקרובים וידברו בבתי הספר עם התלמידים והמורים וינסו להקל ולאתר ילדים שמתקשרים להתמודד. במקרים כאלו יש לקבוצה כוח מרפא גדול.

מה בכל זאת אפשר לעשות במקרה של פוסט-טראומה או חשש לפוסט-טראומה?
העצה הבנאלית, אך החשובה, היא לפנות לעזרה מקצועית. ניתן לפנות למרכזים לבריאות הנפש (אני אנסה להכין רשימה של המרכזים בחיפה, אך אני לא ממש מכיר את האיזור. אשמח למידע בתגובות). ניתן לפנות לקופות החולים. ניתן כמובן לפנות לעזרה פרטית. אבל חשוב לא להזניח את זה. שימו לב לתחושות שלכם, או של חבריכם. אם אתם הורים, שימו לב לשינויים בהתנהגות או בביטוי הרגשי של הילד שלכם. הפרעת דחק פוסט-טראומטית יכולה להתפתח להפרעות נוספות כמו דכאון או הפרעות חרדה, וחבל להגיע לשם. יש היום מגוון של טיפולים בידי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים שמגיעים לתוצאות מעולות בכל הנוגע להפרעת דחק פוסט-טראומטית. בשביל זה אנחנו שם.

עדכון: למי שמחפש פרטים ליצירת קשר עם מוקדי תמיכה, להלן שניים. אם יהיו עוד אוסיף בהמשך.

נט"ל – 1-800-363-363

ת.ל.מ. – 04-9835375

מקור תמונה גדולה

להרגיש את העתיד

אני בטוח שכל אחד מכם מכיר מישהו שמכיר מישהו ששמע על מישהו שיכול לראות דברים מהעתיד, או דברים הנסתרים מהעין. אותם אנשים שפוגשים מישהו ויודעים עליו הכל ואומרים לו מה כל החולשות והחוזקים שלו בלי שהוא בכלל ביקש לשמוע ומזהירים אותו שאם לא יעשה כך וכך העתיד שלו יהיה עגום. לפעמים הם זורקים פנימה רוחות רפאים, או כל מיני ישויות אחרות. לפעמים הם מדברים על אנרגיות רבות כוח. לפעמים הם לא מסבירים.

אם אתם דומים לי, אתם ודאי מסתכלים על האנשים האלו ומפטירים מבין השפתיים משהו על הקשקשנות הרמאית שלהם. כל אותם ידעונים בגרוש או ביוקר שטוענים שיש להם היכולת לצפות את העתיד, להתבונן קדימה אל מעבר לזמן ולראות דברים שאנחנו, בני התמותה הרגילים, עיוורים להם – על מי הם מנסים לעבוד?

אבל מה אם כן קיימת יכולת אנושית שכזו. מה אם בכל אחד מאיתנו טבועה היכולת להיות מושפעים מאירועים שטרם התרחשו ולחזות את העתיד?

מי שמכיר אותי יודע שאני לא אקבל תשובה חיובית לשאלה הזו כל כך בקלות, ואני אצטרך לראות ביסוס מדעי ומהימן לעניין הזה. ולכן, המאמר שעומד להתפרסם בכתב העת לאישיות ופסיכולוגיה חברתית (Journal of Personality and Social Psychology) הוא כל כך מעניין ובעל פוטנציאל נפיץ.
המאמר מסכם שורה של תשעה ניסויים שנערכו במשך מספר שנים ובהם השתתפו למעלה מאלף נחקרים. עורך המחקר הוא דריל בם, פסיכולוג חברתי מכובד ובעל שם מאוניברסיטת קורנל, שהחליט לקחת את הנושא הזה של יכולת פארא-פסיכולוגית ולבחון אותה בכלים מדעיים.

לשם כך הוא בנה מערך ניסוי מבריק בפשטות שלו. הוא לקח תשע פרדיגמות של ניסויים פסיכולוגיים מוכרים ומבוססים ועשה עליהן היפוך זמנים. וכדי להסביר זאת בצורה ברורה יותר, ניקח לדוגמה את הניסוי השלישי המתואר במאמר.

הניסוי הזה לוקח טכניקה שכל סטודנט שנה א' לפסיכולוגיה מכיר, ונקראת הטרמה או Priming באנגלית. תהליך הטרמה מתרחש כאשר אנו נחשפים לגירוי כלשהו, נניח מילה, והוא משפיע על ההתנהגות שלנו ברמה בלתי מודעת. אני זוכר למשל ניסוי שסיפרו לנו עליו בתואר הראשון שבו אנשים זומנו למעבדה לצורך מחקר על זכרון. כל נבדק שובץ לאחת משתי קבוצות באופן שרירותי. קבוצה אחת התבקשה לשנן מילים הקשורות לעזרה והקבוצה השניה שיננה מילים ניטרליות. הניסוי האמיתי התרחש כשהם עזבו את המעבדה. במסדרון מחוץ למעבדה הם ראו אדם שהפיל כאילו במקרה קופסה מלאה בעטים. החוקרים רצו לדעת כמה אנשים יעצרו לעזור לאותו אדם וכמה ימשיכו הלאה. התוצאות הראו שבאופן מובהק יותר אנשים שנחשפו למילים הקשורות לעזרה (דהיינו, עברו הטרמה), עצרו לעזור.

האפקט הכי פשוט של הטרמה מתרחש כאשר נבדקים מתבקשים לקבוע האם תמונה היא חיובית או שלילית. לפני שהתמונה מוקרנת על המסך הנבדק עובר הטרמה פשוטה כאשר על המסך מוקרנת במהירות מילה חיובית או שלילית ("יפה" או "מגעיל", למשל). המילה מוקרנת לשבריר שניה והנבדק אפילו לא מודע לכך שהוא ראה אותה, אבל המוח שלו ראה ועיבד אותה. בניסוי כזה רואים שהנבדקים קובעים שתמונה היא חיובית מהר יותר אם המילה המטרימה היא חיובית, ולהפך.

אז מה עשה דריל בם? הוא הפך את הסדר של האירועים. הנבדקים התבקשו לקבוע אם תמונה היא חיובית או שלילית וזמני התגובה שלהם נמדדו (זהו המשתנה התלוי). אך הפעם המילה המטרימה הופיעה אחרי שהנבדק הספיק להגיב, כך שלכאורה המילה המטרימה לא היתה יכולה להשפיע על תגובתו של הנבדק.

במצב כזה היינו מצפים כמובן שהנבדקים לא יושפעו מהמילים ולא יקבעו שתמונה היא חיובית מהר יותר במידה והמילה שמוקרנת אחריה חיובית, נכון? אז זהו, שתוצאות הניסוי מראות שאם המילה שהופיעה אחרי התמונה היא חיובית, הנבדקים קבעו שהתמונה חיובית – ולהפך – למרות שהם קבעו את אופי התמונה לפני שהמילה ה"מטרימה" הופיעה.

מה קורה פה?

בואו נסתכל על ניסוי אחר ומפתיע לא פחות. בניסוי זה הנבדקים צפו במסך עליו הוצגו שני וילונות. נאמר להם שמאחורי אחד הוילונות יש תמונה, ורק מאחוריו. הנבדקים התבקשו לבחור את הוילון שלדעתם מאחוריו יש תמונה. כמובן שאין להם שום יכולת לדעת איפה תהיה תמונה (המחשב בחר באופן רנדומלי בכל סיבוב איפה התמונה תוצג). בנוסף, חלק מהתמונות היו אירוטיות וחלק ניטרליות, ודבר זה נאמר לנבדקים.

מכיוון שמיקום התמונה נבחר בכל סיבוב מחדש ובאופן רנדומלי על ידי המחשב, היינו מצפים שסיכויי ההצלחה של הנבדקים יהיו 50 אחוז. אבל התוצאות הראו שהנבדקים הצליחו לבחור את הוילון הנכון ב-53 אחוז מהמקרים, אבל רק כאשר מדובר בתמונות האירוטיות. כאשר היה מדובר בתמונות הניטרליות, אחוז ההצלחה של הנבדקים היה 49.8 אחוז.

זה נכון ש-53 אחוזים זה לא הרבה מאוד מעל חמישים, ויש מי שיאמר שמדובר במקריות טהורה. אבל זה מביא אותי למקום שבו טמון הכוח של המחקר של בם ולסיבה שהוא בכלל ראוי לציון ולא צריך להיזרק למגירת ה"קשקוש-פסאודו-מדעי". בם ערך את המחקר במשך כמה שנים והשתתפו בו מעל לאלף נבדקים. כשמדובר בכמות גדולה כזו של נבדקים, סטייה של שלושה אחוזים מהמצופה היא משמעותית. אולי לא מדובר באפקט גדול מאוד, אבל הוא אפקט שקשה להתעלם ממנו לחלוטין.

היופי של המחקר של בם הוא שמדובר במחקר. כזה שמנסה להתבונן בתופעה בעזרת כלים מדעיים ורציניים, ולא כקוריוז. הרי כולנו "עדים" מדי יום ליכולות טלפתיות, אנרגטיות, וכן הלאה. כולנו ראינו את אורן הקטן מופיע בטלוויזיה בשנות השמונים, כולנו רואים את הפרסומות של אורן זריף במוספי השבת. חלק מכם אולי פגשו אדם ש"התברך" ביכולות כאלו וחוו זאת באופן אישי. אבל כל אלו אינן דרכים רציניות ומהימנות להתבונן על התופעה. בם הוא האדם הראשון שהרים את הכפפה והחליט לבחון תופעה שכזו בעזרת שיטות מדעיות מקובלות, תוך הסתמכות על מערכי ניסוי מוכרים ומבוססים – והכי חשוב: את הניסויים של בם אפשר לנסות ולשחזר באופן בלתי תלוי. מי יודע, אולי בם טועה? אולי התוכנות שהשתמש בהם כדי ליצור רנדומליזציה לא באמת עבדו? אולי הגישה הסטטיסטית שלו שגויה? אולי יש הסברים פשוטים שיראו שהניסוי שלו לא באמת בדק מה שהוא היה אמור לבדוק? את כל אלו אפשר לבדוק.

שלא כמו כל הידעונים למיניהם, המרפאים האלטרנטיביים שמוכרים מים וטוענים שיש בהם כוחות ריפוי (הומיאופתיה, אני מסתכל עלייך), וכל מי שטוען שאצלו זה עובד וזה מספיק – בם מכניס לתחום הזה גישה אחרת, רצינית יותר, ספקנית אם תרצו. גישה שאומרת "הי, תראו מה הצלחתי לעשות. עכשיו תנסו גם אתם ונראה אם יש כאן משהו אמיתי או לא". והכי חשוב – זו גישה שמוכנה לקבל שהיא טועה. זאת הדרך, וזו הדרך היחידה, שבה אמור להתקדם המדע והידע שלנו.

מי שרוצה לקרוא את המאמר של בם, אפשר להוריד את הגרסה הכמעט סופית כאן (PDF).

עדכוןרועי צזנה מהבלוג המצוין "מדע אחר" כתב גם הוא על המחקר ועל הבעיות שבו.

מקור התמונה הגדולה | מקור התמונה הקטנה

רשמים של שגעון רחוק

בתי משוגעים, או בשמם היותר פוליטקלי-קורקט – בתי חולים לבריאות הנפש – נתפסים בדרך כלל כמקום קודר, מסתורי ומאיים, שבין כתליו נשמעות זעקות נשכחות של אנשים שאיבדו את עצמם. מקום שבו מסתובבים רופאים חמורי סבר בחלוקים לבנים וביניהם אחים גדולים וחסונים שגוררים מטופל לחדר טיפולים בעל מכשירים מפחידים. אני חושב שהדימוי התרבותי שלהם מזכיר אולי יותר מהכל את הדימוי התרבותי של "טירת הפרופסור המשוגע", רק בשירות המדינה.

הסיבה לכך ברורה למדי. בתי חולים לחולי נפש היו תמיד איזור שמסוכן להתקרב אליו. אחרי הכל, היו שם משוגעים. הסביבה ידעה ליצור סביבם הילה של סכנה ופחד, כדי שאנשים יפחדו להגיע אליהם, שמא יידבקו בטירוף או פשוט ייחשפו לסכנה הנשקפת דרך המשוגעים. חולי נפש מאז ומתמיד קיבלו טיפול אכזרי וגרוע מהסביבה. בהתחלה מכיוון שהם לא זוהו כאנשים חולים אלא אחוזי דיבוק ובהמשך כשהרפואה אחזה במושכות עדיין לא היו את כלי הטיפול שיש לפסיכיאטריה והפסיכולוגיה היום וכך הפכו בתי החולים האלו יותר לבתי כלא שנועדו לשמור את החולים מחוץ לחברה ולרסן אותם ופחות עסקו בטיפול אמיתי. (וגם שכן נעשו נסיונות לטיפול, הם היו בדרך כלל אכזריים ולא יעילים).

רשיון by-nc-nd, מאת howzey

האגף למקרים קשים של Hellingly Asylum – מקור

המאה העשרים הביאה איתה שינוי מבורך עבור כל אותם חולים. הידע שהתפתח על מבנה הנפש, על פעילות המוח ועל ההשפעה של תרופות פסיכיאטריות, אפשר לרפואה המודרנית לפתח טיפולים יעילים שאפשרו לחולים רבים לחזור אל הקהילה, עד שבשנת 1963 נחקק בארה"ב חוק בריאות הנפש בקהילה שעיקרו פירוק בתי החולים הגדולים לבריאות הנפש והעברת הטיפול למרכזים קהילתיים. יישום החוק ארך שנים ארוכות אך היום מרבית הטיפול מתבצע בקהילה.

מה עלה בגורלם של אותם מבנים גדולים ומסתוריים? ובכן, חלק גדול מהם עדיין עומד על תלו. הם עומדים ריקים, כמין אנדרטה לחיים המשונים שהתנהלו בהם פעם. מבולגנים, מרקיבים, דוממים לכאורה – אך מכילים אינספור סימנים ורמזים לחיים שהתנהלו בהם פעם, לאנשים רבים שעברו בשעריהם.


מחלקת הילדים של West Park – מקור

בתי החולים הנטושים האלו הם כר פורה מאוד לצלמים שרוצים לתעד את שברי החיים (או הדממה) שעוד נותרו במקומות האלו, לפני שהם יפנו את מקומם לפרויקט נדל"ן כזה או אחר. צלם אחד כזה הוא Matt McDonough, בחור בן 26 שצילם בכמה בתי חולים בחוף המזרחי. צילומי בתי החולים שלו זכו לאחרונה לאזכור בבלוג הצילום של הניו יורק טיימס ובאתר שלו תוכלו לראות כמה מהתמונות שצילם.

מאותו פוסט הגעתי לשני סטים נוספים ומעניינים. הראשון הוא של הצלם הברזילאי Claudio Edinger, שבשונה ממאט מק'דונו, צילם בבית חולים פעיל. סט התמונות הזה – שאפשר לראות כאן – מתרכז באנשים שעדיין חיים בבית החולים ותופס היטב את האנושיות המיוחדת שלהם.

הסט השני הוא של הצלם Christopher Payne שצילם גם הוא בתי חולים נטושים. זה סט מעניין במיוחד, בגלל שבניגוד לדימוי האפרורי (או אפלולי) שיש לנו מהמקומות האלו, חלק מהתמונות כאן מאוד צבעוניות. הוא הוציא בשנה שעברה את הספר Asylum, שמאגד את התמונות האלו, וכאן תוכלו לראות עוד תמונות מהספר.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

האם בוטוקס מונע מאתנו להרגיש?

אני רוצה להתחיל את הפוסט הזה עם ניסוי קטן. קחו עט או עפרון ואחזו אותו בין השיניים כך שהוא יהיה מקביל לקו העיניים שלכם. החזיקו את העט או העפרון כך, בין השיניים לחצי דקה או דקה ונסו לשים לב להלך הרגשי שלכם. תחזרו אלי בעוד דקה.

. . .

סיימתם? עכשיו העבירו את העט או העפרון ואחזו אותו בין השפתיים, לא השיניים. החזיקו את התנוחה הזו כדקה ונסו לשים לב לשינויים, אפילו קטנים, במצב הרוח.

. . .

אם הייתם ילדים טובים ובאמת ניסיתם את הניסוי הקטן הזה ולא סתם גיחכתם לעצמכם והמשכתם לקרוא, מגיע לכם הסבר טוב לכך שביקשתי מכם ללעוס עט.
הפוסט הזה עוסק ברגשות, או יותר נכון, באופן שבו אנו תופסים רגשות. או במילים אחרות – האם אנו מחייכים מכיוון שטוב לנו? או שאולי ההפך הוא הנכון?

השאלה הזו אולי נשמעת מוזרה בהתחלה, התשובה ודאי נשמעת טריוויאלית. אך בפסיכולוגיה כמו בפסיכולוגיה (ובמדע כמו במדע) אין תשובות טריוויאליות ואפשר להעמיד דברים למבחן. אבל לפני המבחן, כמה מחשבות על התשובה הפחות טריוויאלית.
התשובה הטריוויאלית היא כמובן שהרגשות מקדימים את התגובה הפיזיולוגית, או במילים אחרות – אנחנו מחייכים כי טוב לנו. התשובה הלא טריוויאלית היא ההפוכה – אנחנו מרגישים טוב כי אנחנו מחייכים. הרגש הוא תולדה של המצב הפיזיולוגי.

הסברה הזו היא המהות של תיאוריה הנקראת "תיאורית ג'יימס-לאנגה" על שם שני חוקרים והוגים שניסחו אותה בו זמנית אך בנפרד אלו מאלו: קארל לאנגה ו-וויליאם ג'יימס. ג'יימס הרבה יותר מוכר בעולם הפסיכולוגיה מכיוון שהקדיש לו חלק משמעותי מחייו והוא גם ניסח את אותה שאלה, רק עם דוב. דמיינו את עצמכם מטיילים ביער כאשר לפתע אתם נתקלים בדוב גדול ורעב. כמובן שמיד תתחילו לברוח. וכמובן שתרגישו פחד. אך האם אתם חשים פחד בגלל הדוב, או בגלל שאתם בורחים? על פי התיאוריה של ג'יימס ולאנגה, גירוי כלשהו בעולם (במקרה הזה דוב גדול ורעב) יוצר תגובה אוטומטית של הגוף (לקחת את הרגליים ולברוח) שגורמת לנו להרגיש (פחד נוראי). ג'יימס כתב על כך במאמרו משנת 1884, "What is an emotion?" וקבע שהתפיסה המקובלת לפיה הרגש יוצר תגובה פיזיולוגית פשוט לא נכונה.

מישהי שלא פוחדת מדובים

מקור תמונה

אבל לא רק וויליאם ג'יימס וקארל לאנגה חשבו כך, גם אחד האנשים הכי משפיעים בתולדות האנושות, שהייתה לו בדיעבד השפעה גדולה הרבה יותר מג'יימס ולאנגה על התרבות שבה אנו חיים – צ'ארלס דארווין. דארווין ידוע כמובן בתור מי שניסח את תורת האבולוציה ואת הדרך שבה היא פועלת, אך הוא היה חוקר טבע שעסק גם בדברים נוספים, ובין השאר כתב את הספר "The expression of the emotions in man and animals" שעסק, בין השאר, באפשרות שהבעות פנים אינן רק תוצאה של חוויה רגשית, אלא חשובות ומהוות חלק מהחוויה עצמה. הוא אולי לא הלך רחוק כל כך כמו ג'יימס ולאנגה, אך אין ספק שעדיין מדובר ברעיון מעניין ולא ממש טריוויאלי.

וזו שאלה מעניינת באמת. הזכרו בניסוי הקטן עם העט. כשאנחנו אוחזים בעט בין השיניים אנו מכריחים את הפנים להכנס למעין חיוך. לא חיוך אמיתי, לא חיוך של ממש, אבל דפוס דומה של כיווץ שרירים מופעל. האם כשאנו מחזיקים כך את העט אנו גורמים לעצמנו להרגיש טוב יותר מכיוון שאנחנו מחייכים?
וכשאנו מחזיקים את העט בין השפתיים אנו מקבלים הבעה עצובה או רגוזה. איך זה משפיע על הרגשות שלנו, אם בכלל?

אם כך השאלה היא האם באמת יש קשר דו-כיווני בין רגשות להבעות פנים. האם הבעות הפנים משפיעות על הרגשות שלנו?
קבוצת חוקרים בראשית David Havas שמה לעצמה מטרה למצוא את התשובה לשאלה הזו, ובחרה להשתמש באלמנט מפתיע לשם כך – הבוטוקס. אבל לפני שנגיע לבוטוקס, אני רוצה לציין מחקר שפרסמה הקבוצה לפני שלוש שנים (שימו לב, PDF).

באותו מחקר השתמשה הקבוצה באותה טכניקה בדיוק שהצגתי בתחילת הפוסט. הנבדקים התבקשו להחזיק עט בין השיניים או בין השפתיים ולקרוא משפטים שונים שיש להם ערך רגשי מסוים. למשל: "ביצעת את הקפיצה לבריכה באופן מושלם", שהוא כמובן חיובי, לעומת "מכונית המשטרה מפעילה את הסירנה ומכריחה אותך לעצור בצד", שהוא, אפעס, לא נעים. החוקרים מדדו את זמן הקריאה לכל משפט. זמן הקריאה מהווה מדד למהירות העיבוד הקוגנטיבי של המשפט, מרגע שהעיניים נחות עליו ועד לסיום הקריאה. החוקרים גילו שכאשר היתה התאמה בין החוויה הרגשית שבמשפט לבין החוויה הרגשית הקשורה להבעת הפנים, זמן הקריאה קצר יותר. זמן קריאה קצר יותר משמעו שהעיבוד הקוגנטיבי של המשפט היה קצר יותר, ולכן קל יותר. אנו יודעים שכשאנו שמחים קל לנו יותר לתפוס ולעבד מידע שמח, ולהפך. לכן, בניסוי הזה הראו החוקרים שהבעת הפנים יכולה להשפיע על הרגש (שמשפיע בתורו על העיבוד הקוגנטיבי). זכרו, האנשים לא היו באמת שמחים יותר או עצובים יותר, אלא הונחו להחזיק הבעת פנים מתאימה (מבלי לדעת שזה מה שהם עושים, שהרי לא הסבירו להם שלהחזיק עט בין השפתיים יוצר הבעה עצובה).

ישנם עוד מחקרים שמצביעים על הקשר בין המצב הרגשי לפיזיולוגיה של הבעת הפנים. למשל, מחקר שמראה שכאשר אנו קוראים מילים הנתפסות כחיוביות מבחינה רגשית, מתכווצים השרירים הגורמים לקצוות השפתיים שלנו להתרומם כאשר אנו מחייכים. אותו דבר קורה עם מילים שליליות ושרירים המושכים את הגבות לעבר האף.

מצוידים בידע הזה ובפופולריות הגואה של טיפולי הבוטוקס, יצאו דיוויד האבאס וחבריו לשלב הבא במסע שבו שאלו את השאלה:

האם בוטוקס מונע מאתנו להרגיש?

טוב, זו לא בדיוק השאלה שהם שאלו, אבל הם בהחלט רצו לדעת האם טיפולים קוסמטיים בעזרת בוטוקס משפיעים על היכולת של המטופל לתפוס רגשות. ולמה בוטוקס?
טיפולי בוטוקס הפכו למאוד פופולאריים בשנים האחרונות. אני מתכוון כמובן לטיפולים הקוסמטיים בהם מוזרק בוטוקס לאיזורים מסויימים בפנים על מנת לטשטש קמטי הבעה – אותם חריצים או קמטים בעור הפנים האופיינים להבעות כמו חיוך, זעף ועוד. למי שלא יודע, בוטוקס הוא למעשה השם המסחרי של החומר הכימי החביב "בוטוליניום טוקסין". זהו רעלן המופק מחיידק מסוים ונחשב לאחד הרעלים הכי חזקים הידועים לאדם, עד כדי שמינון קטן ממנו יכול להרוג בן אדם. אז למה יש אנשים שמוכנים שיזריקו להם את הדבר הזה לפנים רק כדי שהם ייראו צעירים יותר? beats me.

בוטוקס

מקור תמונה

אך אין ספק שבמינונים ממש נמוכים, ובצורה מבוקרת, אפשר להשתמש בבוטוקס כדי פשוט לשתק שרירים. זה מה שעושים כאשר נותנים זריקות בוטוקס לעור הפנים. החומר הרעיל מוזרק ישירות לשרירים שונים השולטים על הבעות פנים ומשתק אותם לתקופה מוגבלת. מכיוון שהשרירים משותקים, הם לא יכולים לגרום לקמטי הבעה, והפציינט מאושר (אך היכולת שלו להראות את זה די מוגבלת, כי אין לו קמטי הבעה).

מה לזה ולמחקר? ובכן – אם בוטוקס משתק את שרירי ההבעה, אפשר לבחון בעזרתו את התיאוריה לפיה שינויים בשרירי ההבעה משפיעים על חווית הרגש שלנו. במקום להשתמש בעט בין השיניים, אפשר להשפיע ישירות על השרירים ולבדוק את התיאוריה הזו בצורה מדויקת יותר. וכך עשו האבאס וקבוצתו.

במחקר (קובץ PDF) השתתפו ארבעים נשים אשר פנו לטיפולי בוטוקס לראשונה בחייהן. כולן רצו להפטר מקמטי הזעף שנוצרים במצח. כל אחת מהן נתבקשה לקרוא משפטים המתארים חוויה רגשית חיובית, שלילית או נייטרלית. זה נתן לחוקרים מדד בסיס של זמני העיבוד האופייניים להן.
מיד לאחר מכן הן נכנסו לפלסטיקאי אשר הזריק להן בוטוקס לשרירים הרלוונטיים. שבועיים לאחר מכן הן חזרו למעבדה והתבקשו לקרוא סט נוסף של משפטים.

גם הפעם מדדו החוקרים את זמן הקריאה של המשפטים. ומה התברר? שעכשיו, עם השפעת הבוטוקס, לנשים לקח יותר זמן לקרוא את המשפטים העצובים. זמן הקריאה של המשפטים השמחים או הנייטרלים לא השתנה. החוקרים הגיעו למסקנה שהשיתוק בשרירים היוצרים הבעת פנים זעופה פגע ביכולת של הנשים לתפוס חוויה שלילית – ולכן זמן הקריאה של המשפטים השליליים עלה. או במילים אחרות, הניסוי מחזק את האפשרות שאכן יש קשר דו-כיווני בין האופן שבו אנו חווים רגשות לבין האופן שבו אנו מבטאים אותם. זה עוד רחוק מאוד מהדוב של וויליאם ג'יימס (ולא נראה לי שזה אי פעם יגיע לשם) אבל זה בהחלט מלמד אותנו משהו חשוב על עצמנו ועל האופן שבו אנו חווים רגשות, שהם חלק חשוב, כל כך חשוב מהחיים.

אגב, כמו שקורה לא מעט כאשר העיתונות פוגשת מחקר מדעי – בטח שכמדובר בנושא חם וכלכלי כמו טיפולים קוסמטיים – מתעוות שדה ההגיון והתקשורת מצליחה להגיד את הדברים הלא נכונים, כמו לומר שבוטוקס מוחק את הבעות הפנים והורג קשרים חברתיים. אז לא צריך להסחף, כלל וכלל. כמו שאמרתי, זהו מחקר אחד ולא יותר. הוא נעשה על בסך הכל ארבעים נשים – והוא בכלל לא מדבר על מחיקת הבעות פנים או אובדן היכולת הרגשית. אבל התקשורת עושה מה שהיא, כנראה, צריכה לעשות – וכבר התייחסתי כאן בעבר לדרך הבעייתית שבה התקשורת מדווחת על מחקרים. אז לא צריך להכנס ללחץ ולא צריך לוותר על זריקות בוטוקס אם כבר החלטתם שזה הדבר בשבילכם – אבל כשמדובר בתחום חשוב בחיינו מצד אחד, ובשוק הולך וגדל של שימוש בבוטוקס מצד שני – עוד קצת מחקר לא יזיק.

המאמר המקורי (PDF)

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה