התגובה שלי לכתבה על הקרב בין הפסיכולוגים במוסף הארץ

בשבוע שעבר התפרסמה כתבה גדולה במוסף הארץ על קרב האיתנים בתוך הפסיכולוגיה הישראלית: "לוחמה פסיכולוגית: דיווח מזירת הקרב על עתידו של הטיפול הנפשי בישראל" וכותרת המשנה סיפרה ש"הפסיכולוגים המטפלים בגישה הפסיכודינמית לא ראו את זה מגיע: בשנים האחרונות הם נדחקים מהאוניברסיטאות, מאבדים אחיזה במועצת הפסיכולוגים, ועכשיו עלולה הרפורמה בבריאות הנפש להביא לשחיקה בשליטתם המוחלטת בקליניקות. כך משתלטים חסידי הגישה הקוגניטיבית־התנהגותית על שוק הטיפול בישראל".
הכתבה לא קצרה ויכולה לייגע, אבל דווקא מעניינת, והקפיצה אצלי כמה דברים. אז כתבתי מכתב תגובה ושלחתי אותו. ואז ביקשו שאקצר אותו, אז שלחתי גרסה מקוצרת. במוסף שיצא היום המכתב לא התפרסם. אולי יתפרסם בפעם הבאה, אולי לא. כך או אחרת, הנה הגרסה המקורית, לא המקוצרת (למרות שגם זו פחות מ-500 מילה, לא להיבהל):

בשיעור הראשון שלי בתואר השני בפסיכולוגיה קלינית, אמר לנו המרצה, פרופ' עמירם רביב, שבאנו ללמוד פסיכולוגיה, אבל אין פסיכולוגיה אחת וגם לא עשר, אלא שישה מיליארד פסיכולוגיות בערך, ככמות האנשים בעולם. מה שלקחתי מהאמירה הזו זה שבמקצוע כמו שלי אתה חייב תמיד לזכור שעומד מולך אדם שונה וייחודי ושלא בהכרח מה שעזר למי שהגיע לפניו יעזור לו. ייתכן שאפיזודה זו היא חלק מהסיבה שכפסיכולוג אני לא מרגיש בנוח להזדהות עם אחד משני המחנות שתוארו בכתבתו של הילו גלזר "לוחמה פסיכולוגית" (26.6) – הפסיכולוגים הדינמיים והפסיכולוגים הקוגניטיביים-התנהגותיים. בכתבה מוצגים המחנות האלו גם כמי שעומדים משני צדי המתרס של מאבק "האקדמיה מול השטח". לצערי, המצב המתואר בכתבה לא רחוק מהמציאות. כמתמחה בפסיכולוגיה קלינית נחשפתי ונכחתי בדיונים שונים העוסקים בסופו של דבר בשאלה "מי מאיתנו צודק, הדינמיים או הקוגניטיביים-התנהגותיים? האקדמאים בחוגים לפסיכולוגיה או הפסיכולוגים שנמצאים בחדרי הטיפול של המרפאות הציבוריות? אצל מי מאיתנו מצויה האמת הטיפולית?" ובכל הכנות, נמאס לי מהוויכוח הזה, העמוס בצבעים חזקים של שחור ולבן. להרגשתי, הכתבה הזו עסקה יותר מדי בקיטוב הזה ופספסה חלקים משמעותיים מההתרחשות בשדה הטיפולי והתיאורטי בן ימינו, התרחשות שלדעתי לא ניגשת כלל לשאלה הנ"ל ולא מניחה שהאמת נמצאת אצל אחד הצדדים.

אם ניקח זירת אגרוף ובצד אחד נשים את הפסיכואנליזה כפי שנוסחה על ידי פרויד וממשיכי דרכו בחלק הארי של המאה העשרים, ובצד השני נשים את שני הדורות הראשונים של הטיפולים הקוגניטיביים-התנהגותיים באמת נקבל שני מתאגרפים שמתקשים לעשות משהו יותר יעיל מלחבוט זה לזה באגו ובאיד. אך שני העולמות האלו, הדינמי והקוגניטיבי, עברו בעשורים האחרונים שינויים מרתקים שהובילו כל שדה לכיוונים חדשים שחלקם, הפלא ופלא, משיקים לשדה השני. כך מתאפשרת אינטגרציה אינטליגנטית, סקרנית ורב-גונית, מהאופן שאולי מתאים יותר למסקנתי מדבריו של מורי פרופ' רביב. יש לציין, אגב, שאחד ממובילי הגישה האינטגרטיבית הזו, בארץ ובעולם, הוא פרופ' גולן שחר שמוקם בכתבה בצד של אנשי האקדמיה, מצדדי הטיפולים הקצרים, תוך התעלמות גורפת מפעילותו הפסיכואנליטית והאינטגרטיבית.

כשאני מסתכל על השטח מסביבי אני רואה בעיקר פסיכולוגים צעירים סקרנים, פתוחים וצמאים לידע, ששואפים לשלב בין החשיבה הפסיכואנליטית המעמיקה לבין גישות ממוקדות או אקטיביות יותר, הנשענות על עבודה מחקרית חשובה. כך למשל אני תופס את הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי: גישה שמחקרים מצאו כמאוד יעילה לטיפול בהפרעת אישיות גבולית ומשלבת בין זיהוי דפוסי חשיבה בעייתיים של המטופל ושינויים לבין הבנה תיאורטית ומעשית של יחסיו של המטופל עם הקרובים לו ככלי להבנת הבעיה וטיפול בה (אגב, גישה שאיננה קצרת מועד כלל וכלל). או גישת הטיפול המשפחתי מבוסס ההתקשרות שזכיתי ללמוד לאחרונה, גם היא מבוססת מחקר. זו גישה טיפולית קצרת מועד, ממוקדת ואקטיבית אך היא נשענת בצורה מובהקת על תיאוריית ההתקשרות שחופפת את העולם הדינמי, אם לא מגיעה ממנו. ומה נאמר על גישות דינמיות ממוקדות וקצרות-מועד שאותן למדתי דווקא בתוך המרפאה הציבורית בה אני מתמחה ("השטח")?
לאיזה מחנה אני צריך לשייך את עצמי אם אני בוחר לטפל בגישות אלו?

אם בלית ברירה איאלץ להגדיר את עצמי, אולי אבחר ללכת אל מחנה שאותו אכנה "הפרגמטיסטי", תוך זכירת מילותיו של הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל: "מעמד הידע הפסיכואנליטי אינו מעוגן באמיתות או בהוכחות נצחיות, אלא בערכו השימושי במציאת משמעות לחייו של אדם, בהעמקת קשרים עם אחרים ובהרחבה והעשרה של מרקם החוויה" (מתוך "תקווה ופחד בפסיכואנליזה", הוצאת תולעת ספרים).