האם בקרוב החוק יתיר לפסיכולוגים שאינם קלינים לטפל?

אחד הנושאים ה"בוערים" בתוך הפוליטיקה הפנימית של עולם הפסיכולוגיה הוא סעיף 9ב' הידוע לשמצה בחוק הפסיכולוגים, והנה לאחרונה נעשתה התקדמות לכיוון פתרון של הבעיה העומדת בבסיס הסעיף.

על מה מדובר?
התייחסתי כבר לנושא בפוסט "חלוקת תפקידים" והבעתי את דעתי – אך למי שרוצה, הנה תקציר.
חוק הפסיכולוגים מסדיר את העבודה הפסיכולוגית בישראל. סעיף 9ב' לחוק קובע ש"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני…". או במילים אחרות, רק מי שמוגדר על פי חוק כפסיכולוג קליני מורשה לתת טיפול נפשי. הבעיה שנוצרת היא שעל פי הסעיף, רק למי שהמומחיות שלו היא בפסיכולוגיה קלינית מותר לעסוק בפסיכותרפיה. הפסיכולוגים האחרים צריכים לצמצם את העבודה שלהם לכל מה שהוא לא פסיכותרפיה. כך למשל, הפסיכולוג השיקומי, שעבודתו מתמקדת באוכלוסיה של פגועי ראש שצריכים להשתקם, לא יכול על פי החוק לבצע עבודת טיפול נפשי שיכולה להוות בסיס חשוב מהעבודה עם המטופל. זאת על אף, כפי שמקפידים הפסיכולוגים השיקומיים להזכיר, שהלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית כוללים קורסים הקשורים לפסיכולוגיה קלינית, כך שאי אפשר לומר שאין להם מושג בתחום.

קחו את הדוגמה הבאה. אדם נפגע בתאונת דרכים וחווה טראומה רצינית לראש עד כדי פגיעה בתפקוד. הוא הולך לפסיכולוג שיקומי מומחה שעוזר לו להשתקם. במקביל, אותו אדם נכנס לדכאון קליני קשה עקב הפגיעה באיכות החיים שהוא חווה. הוא מבטא את הדכאון ואת הקשיים במהלך העבודה עם הפסיכולוג השיקומי, שרוצה לעזור לו, לטפל גם בדכאון שלו. אבל הפסיכולוג לא יכול לעשות זאת, מכיוון שאז הוא גולש (כנראה, ותכף אסביר למה כנראה) לתחום הפסיכותרפיה, רפואת הנפש, שכיום על פי חוק היא נחלת הפסיכולוג הקליני. מה אמור לעשות הפסיכולוג השיקומי? להפנות את המטופל לפסיכולוג נוסף שיטפל בדכאון? אולי, אבל כמה אנשים יכולים להרשות לעצמם טיפול כפול?

הבעיה של סעיף 9ב' מאירה בעיה חמורה הרבה יותר בחוק הפסיכולוגים כולו. בפסקה הקודמת כתבתי שהפסיכולוג השיקומי, אם ירצה לטפל בדכאון של המטופל שלו, יגלוש כנראה לתחום הפסיכותרפיה. אבל האמת היא שאין שום הגדרה ברורה בחוק לפסיכותרפיה. חוק הפסיכולוגים אמנם מגדיר את המושג "עיסוק בפסיכולוגיה" אבל הוא לא מגדיר מהי פסיכותרפיה או "טיפול פסיכותרפויטי". אבל זה לסיפור אחר.

באופן טבעי, יש הרבה אנשים שלא מרוצים מהסעיף הזה ובשנים האחרונות ישנה יוזמה שמנסה לשנות אותו כך שהוא יתיר לכל הפסיכולוגים (המומחים) לבצע פסיכותרפיה. ובכן, לאחרונה התרחשה התקדמות משמעותית כאשר על סדר היום של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת עלתה הצעה לתיקון הסעיף. אני אחסוך לכם את המתח – ההצעה עברה בקריאה ראשונה (אגב, זה המקום להזכיר שבית משפט קבע לאחרונה שרק לפסיכולוגים קליניים מותר לטפל).

אז מה היה שם? ההצעה הוכנה על ידי ח"כ משה מטלון מישראל ביתנו ומטרתה היא לשנות את סעיף 9ב' כך שיאפשר גם לפסיכולוגים אחרים לעסוק בפסיכותרפיה. אצטט את ח"כ מטלון מתוך פרוטוקול הועדה (תוכלו לקרוא את הפרוטוקול כאן, בקובץ PDF):

החוק חוקק בשנת 1997 והוא נועד במקור להגן על מקבלי השירות. בחוק קיים סעיף 9ב', אותו אנחנו מבקשים לשנות ובוא נאמר כי רק פסיכולוג קליני רשאי להעניק טיפול פסיכותראפי אולם בשום מקום בחוק לא מוגדר מהו טיפול פסיכותראפי או מה ההבדל בינו לבין טיפול פסיכולוגי אותו נדרשים לתת יתר המומחים.

אמנם בשנת 1977 רוב הפסיכולוגים המורשים לעסוק בטיפול היו קליניים, אלא שמאז ועד היום נוספו תחומי מומחיות חדשים בפסיכולוגיה שבאו לענות על צרכים של אוכלוסיות ספציפיות כמו נכים, פגועי ראש, חולים במחלות גופניות, ילדים עם בעיות התפתחות וכך הלאה.

על פי ח"כ מטלון, העיוות נובע מכך שבזמן שחוקק חוק הפסיכולוגים המושג "פסיכולוג קליני" היה בלעדי. פסיכולוג היה פסיכולוג קליני ולהפך. מאז נוספו התמחויות חדשות שצריך לכלול בתוך החוק. לעמדה זו מצטרף פרופ' יואל אליצור, היו"ר החדש (יחסית) של מועצת הפסיכולוגים. לדבריו כל הפסיכולוגים המומחים (מלבד בהתמחות ארגונית) לומדים טיפול פסיכולוגי, מתנסים בו במהלך ההכשרה ונבחנים עליו ולכן אין סיבה שלא יאפשרו להם לבצע טיפול פסיכולוגי. העמדה הזו התקבלה בקרב חברי הועדה שכאמור, הצביעו פה אחד להעביר אותה בקריאה ראשונה.

מעניין לראות ששתיים מהמתנגדות להצעה, מקרב אנשי המקצוע שהוזמנו להביע דעתם, הן בכלל פסיכיאטריות. זה ראוי לציון מכיוון שבמידה מסוימת אפשר לראות אותן כנטולות אינטרס. הן פסיכיאטריות ולא פסיכולוגיות, כך שחוק הפסיכולוגים אינו חל עליהן ולכן אי אפשר לומר שהתנגדותן לשינוי החוק נובעת ממניעים צרים כמו שמירה על שוק סגור.
אני מדבר על ד"ר אילנה קרמר מאיגוד הפסיכיאטרים בישראל וד"ר רחל בלומנזון מאיגוד הפסיכיאטריה של הילד המתבגר. הנקודה שהן מעלות חשובה מאוד בעיני. כך אומרת ד"ר קרמר (ההדגשה שלי):

אני חושבת שמהותית הטיפול בנפש הוא טיפול מסובך ומורכב והוא אחד המסובכים ביותר בין הטיפולים הרפואיים שיש לנו… הובלת טיפול באופן שיועיל ובטוח שלא יזיק, הוא עסק מסובך ומורכב מאוד… ההכשרה היא מורכבת והאנשים יושבים ארבע וחצי-חמש שנים בהתמחותם בתוך סטינג קליני ועדיין ההכשרה לטיפול הנפשי היא הקשה, יותר קשה מהכשרה לטיפול הרפואי.

וד"ר בלומנזון:

…בעיניי כפסיכיאטרית שעובדת עם פסיכולוגים במחלקה שלי ובמרפאות, הדבר החשוב והקריטי הוא הנושא של ההכשרה הקלינית, של עבודה עם פסיכופתולוגיה כבדה של הפסיכולוגים הקליניים ולמיטב ידיעתי זה הסקטור היחידי בין הפסיכולוגים שמקבל הכשרה מאוד רצינית בפסיכופתולוגיה כבדה…

השתיים מדגישות את האספקט של העיסוק הקליני בהפרעות נפשיות קשות, שהוא מנת חלקם, בין השאר, של הפסיכולוגים הקליניים ומביעות חשש שפסיכולוגים שהתמחותם אחרת, ולא נעשתה במסגרת קלינית כמו בית חולים פסיכיאטרי, לא יגיעו עם הידע והכלים הדרושים לאבחון הפרעות קשות ולהתמודדות איתם. למשל, פסיכולוג חינוכי (שברוב המקרים למד פסיכולוגיה קלינית) עשה התמחות בבתי ספר וגנים. כיצד עליו לדעת איך להתמודד עם אדם הסובל ממאניה דפרסיה קשה, או מהפרעת אישיות גבולית?

הדברים האלו מהדהדים את המחשבות שלי בפוסט קודם, על חלוקת התפקידים. אמרתי שם שכמו שאנחנו דורשים מהרופאים שלנו להתמחות במשהו מאוד מסוים, כך עלינו לדרוש מהפסיכולוגים שלנו. אדם הסובל ממחלת לב כרונית יילך לקרדיולוג, לא לרופא עיניים. גם בפסיכולוגיה צריך להיות דבר דומה. אדם הסובל מהפרעת אישיות, למה שיקבל טיפול מפסיכולוג שלא עבד עם מקרים דומים, לא ספג את ההכשרה הזו? וזה עובד לשני הכיוונים. אדם המתמודד עם מחלה סופנית וכאבי תופת צריך לקבל את הטיפול הטוב ביותר, ועדיף שיילך לפסיכולוג רפואי שהתמחה בטיפול המתאים.

אבל למרות המחשבות האלו, אני חושב שהועדה קיבלה החלטה נכונה, כי ההצעה לשינוי החוק מנוסחת בצורה יותר חכמה מ"לכל פסיכולוג מותר לתת טיפול נפשי". נוסח התיקון הוא:
לא יציע פסיכולוג ולא יבצע שירות הדורש מומחיות, מיומנות או הכשרה מיוחדת, אלא אם כן יש לו מומחיות, מיומנות או הכשרה מוכרת כאמור למתן אותו שירות.

וזה כל מה שאני מבקש. שפסיכולוג ייתן את הטיפול שבו הוא התמחה, בו הוא רכש מיומנות, בו הוא השקיע לפחות ארבע שנים מהחיים בהתמחות. לא פחות ולא יותר.

ומעבר לכך – הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויתחיל להסדיר את שאלת "מהי פסיכותרפיה" בעיני החוק.

10 Replies to “האם בקרוב החוק יתיר לפסיכולוגים שאינם קלינים לטפל?”

  1. שלום ערן.
    אכן הגיע הזמן שיתחילו לסדר את הבלאגן בנושא הזה וחבל שהנושא מתעכב כל כך הרבה שנים.
    מחלקת מחקר של הכנסת חילקה את העיסוק בנושא של חוק פסיכותרפיה לשניים:
    1. 9.ב – העיסוק בפסיכותרפיה בידי פסיכולוג שאינו קליני
    2. עיסוק בפסיכותרפיה בידי מי שאינו פסיכולוג.

    חבל שהעיסוק בחלק הראשון דחה את הטיפול בנושא השני במשך כל כך הרבה זמן. ההחלטה שהתקבלה לאחרונה בקריאה ראשונה היא בעיניי טיפול בנושא טלאים טלאים ועדיין משאירה על כנה אבסורדים רבים.
    לדוגמא: ההחלטה עדיין מונעת (ובצדק) מפסיכולוג שאינו מומחה את האפשרות לטפל (אלא במגבלות המפורטות בתקנות הנלוות לחוק) אך מאפשרת את הטיפול לכל אדם אחר – שאינו בעל הסמכה כלל.
    בנוסף, אין שום מנגנון שייבצע "יישור קו" לגבי הנדרש במקצועות השונים על מנת לטפל.

    לסיום, רק תרשה לי להחמיא לך על הבלוג המרתק, המעמיק והמושקע!

    יונדב

    1. שלום יונדב,
      אני מסכים איתך לחלוטין. לדעתי הנושא הבוער יותר והבעייתי יותר הוא דווקא הפרצה המאפשרת לכל מי שרק מתחשק לו להחליט שהוא עושה טיפול.

      תודה על התגובה ועל המחמאה 🙂

  2. השאלה היא גם מה עם כל המדריכים הרוחניים, המלווים, יועצים אנרגטיים ומאמנים שנכנסים בעצם לתחומים שהרבה יראו כפסיכותראפיה. ההגדרה הזו משפיע על תחום רחב ובעייתי שבכלל לא נגעת בו.

  3. עירא – אתה צודק לחלוטין. למעשה התיקון כאן מתייחס לפסיכולוגים בלבד ולא אומר כלום על כל היועצים למינהם שנהנים מתחום אפור למדי.

  4. אם כך מה מונע מפסיכולוג שיקומי לתת למטופל שלו "הדרכה רוחנית" במקום פסיכותראפיה ונגמרה הבעיה (עד שיוסדר הענין)?

    מה יעשו הפסיכולוגים הקליניים אם יוכח יום אחד שטיפולים קוגניטיביים (CBT) או שיטה נוירולוגית שעוד לא הומצאה, עוקפות סטטיסטית את האפקטיביות של הפסיכותראפיה? האם האגו שלהם יניח להם לעזוב את המקצוע, אם יתברר ש"מדע" הפסיכולוגיה אינו תקף יותר? בעצם יש פה שאלה גדולה של הסדרה של טיפולים אלטרנטיביים מול מיינסטרים. השאלה אם זה צריך להיות מוסדר בחוק או ברגולציות של משרד הבריאות?

  5. שום דבר לא מונע את זה מהפסיכולוג השיקומי, אבל זה נוגע בעובדה שאין שום הגדרה ברורה בחוק של מהי פסיכותרפיה, ופה שורש הבעיה. להגדיר מהי פסיכותרפיה, ולא פחות חשוב – מהי איננה פסיכותרפיה – זה עניין מסובך שלמחוקק אין את הכלים או הרצון לעסוק בו ואני בכלל לא בטוח שאנשי בריאות הנפש עצמם יצליחו להגיע לכלל הסכמה.

    בעניין הדוגמה שלך, מדבריך ניתן להבין שטיפולים קוגנטיביים-התנהגותיים אינם פסיכותרפיה. אני לא מסכים עם זה. אלו טיפולים שיש בהם אלמנט חזק של פסיכותרפיה. הם אולי לא טיפול פסיכודינמי (שלא לומר פסיכואנליטי חס וחלילה) – אבל זה לא אומר שהם לא פסיכותרפויטיים.

    לדעתי, כל הסיפור הזה, על כל נגזרותיו, חייב להיות מוסדר בחוק ותחת רגולציה של משרד הבריאות. כמו שאמרתי, התיקון בחוק אומר שפסיכולוג יוכל להציע שירות בתנאי ויש לו המומחיות המתאימה (כפי הנדרש בחוק – זאת אומרת שהוא הוסמך על ידי המדינה). כך יוכל הפסיכולוג השיקומי להציע פסיכותרפיה למטופליו, בהנחה שהוא עבר הכשרה מתאימה, וכן הלאה.

  6. טוב, אינני פסיכולוג, אז אני לא נוקט עמדה בנושא ההגדרות הסמנטיות, אבל להבנתי הגיסה הבהייביוריסטית-קוגניטיבית לא מכירה במבנה הנפש הפרוידיני, ולכן יש העוסקים בתחום שטוענים שאם אין פסיכה, היאח תהיה פסיכותראפיה 🙂 אני מניח שהסמנטיקה הזו היא חלק מהבעיה 🙂

  7. הגישה הביהביוריסטית קוגנטיבית אולי לא מקבלת את הנחותיו של פרויד בנוגע למבנה הנפש, אבל זה בסדר, כי אפשר לעבוד עם הנפש גם בלי לקבל את התיאוריה של פרויד. צריך לזכור שפרויד, עם כל הכבוד לו, בסך הכל ניסח תיאוריה אחת של הנפש. אתה יכול להיות פסיכולוג קליני ולטפל בפסיכה גם בלעדיו, לצורך העניין.

  8. כל העיסוק בצורך לקבל מהמדינה הסכמה בכדי להרגיש לגיטימי משעשע בעיניי ונובע ממבנים אישיותיים מצומצמים ,שמתבטאים בפרספקטיבה צרה הנובעת מחוסר ביטחון עצמי בעיקר.
    מטפל טוב אינו נמדד על פי הליגיטמציה או הסמכות שניתנת לו על ידי המדינה אלא על ידי קהל המטופלים החוזר והמתרחב לאור המוניטין שצבר אותו מטפל במשך השנים -אם זה עובד, יש מקום לזה. ואם אין זה עובד- סביר להניח שזה יעלם מעצמו. דהיינו, יש לאפשר למטפל טוב להציע את שירותיו הטיפוליים. האם פרויד קיבל הסמכה לטפל? נראה שלא. יש לאפשר לאינדיוודואלים לקדם את יכולותיהם האישיות בכדי ליצור מסגרת טיפולית שיתכן שבהמשך שתיתפס כאפקטיבית ולכן לגיטימית על ידי החברה.
    גם פסיכולוגים שאינם עוברים התמחות (דהיינו פסיכולוגים מחקריים) יכולים להציע את שרותיהם- אך בתור תרפיסטים- בשונה מפסיכותרפיסטים -המוגדרים ככאלו שנותנים טיפול פסיכולוגי. אני מאמין שיש לעגן את הטיפול הפסיכולוגי כפי שהוא נתפס כיום רק למי שהתמחה ועבר הנחייה מסודרת על ידי פסיכותרפיסט. פסיכולוג מחקרי שלמד בבית ספר כלשהו לפסיכותרפיה, צריך להיות רשאי לבצע טיפול בתחום הפסיכותרפויטי אותו הוא למד. ולהציג את עצמו ככזה -לדוגמא פסיכולוג שאינו קליני ומעניק טיפול נפשי בגישה "…".
    אנו מודעים לתחרות ההולכת וגוברת בנסיונות קבלה להכשרה הקלינית. הרבה אנשים עם יכולות מצויינות מתפספסים בשל מדדים רדוקטיבים של החברה המערבית. הרעיון שעומד מאחורי דבריי הוא שמטפל הוא אינו תעודה אלא הרבה מעבר. ואם הוא שווה משהו יש לאפשר לא לצמוח ולשגשג…
    נסו לאהוב את עצמכם ולהאמין בעצמכם וראו איך עיניכם הצרות נפקחות לפתע, ובעייתכם שכרגע נראית כל כך גדולה, נפתרת ברגע.
    בקיצור, נשו להיות "אנשים גדולים"…"אנשים קטנים" יש מספיק, ואסור שיהיה להם מקום בשיח התרפויטי. אינך יכול לתת מה שלא קיים בתוכך, ואינך יכול להאיר את עיניו של אדם למקומות שבהם אתה עדין חשוך. עבודה עצמית היא התשובה לשאלתכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.