השיר הזה לא יוצא לי מהראש!

בימים האחרונים תקועה לי מנגינה מסוימת בראש. מה זה תקועה? כמו החרב אקסקליבר הממתינה בסלע לאדם הראוי למלוכה. זו נעימה בסגנון ימי-ביניימי, משהו שאולי הייתי מצפה למצוא בסרט שייקספירי של קנת' בראנה. היא מתנגנת לי הלוך ושוב בראש, מפורטת להפליא, מלודית מאוד. אני יודע שאני מכיר אותה, אבל לא מצליח להזכר מאיפה. בהתחלה זה שיגע אותי שלא הצלחתי להזכר מאיפה אני מכיר אותה. אחר כך השתגעתי פשוט מהעובדה שהיא לא נעלמת וממשיכה להתנגן שוב ושוב ושוב ושוב…

התופעה הזו ודאי מוכרת לרוב (אם לא לכל) הקוראים. קטע מוזיקלי, בדרך כלל מוכר, נתקע לכם בראש. לא חשוב אם אתם בהרצאה, פגישת עבודה, באמצע הפקק או באמצע הסקס – הקטע נכנס ומתנגן בלולאה אינסופית. עד שהוא מתחלף באחר. למה זה קורה? האם אנחנו כולנו סובלים מהזיות קול?

סביר להניח שלא, ושיש הסבר טוב יותר לתופעה הזו. כך או כך, עושה רושם שזו תופעה הפוקדת אנשים רבים. כמי שאוהב מוזיקה ואוהב לערוך מיקסטייפים (כפי שיעיד הבלוג הראשון שלי, לטאת האמבט) ביקשתי מאנשים בטוויטר לספר לי אם תקוע להם שיר בנקודת זמן מסוימת, ואם כן אז מהו. מהשירים שאספתי הרכבתי מיקסטייפ בן כשעה המהווה ייצוג ארעי לחלוטין של שירים שנתקעו לאנשים שונים בראש בנקודות זמן שונות. תוכלו להקשיב למיקסטייפ כאן תוך כדי הקריאה. אם תרצו עוד פרטים על השירים ו/או האנשים שהשתתפו – גשו לעמוד המיקסטייפ בלטאת האמבט.

[audio:http://pod.icast.co.il/0c00254f-e08e-429c-ba31-562f26229979.icast.mp3]

התופעה הזו של שיר-שנתקע-בראש נקראת בעגה המקצועית earworm, מהמקור הגרמני Ohrwurm. זו תופעה מוכרת מאוד וממש לא מאפיינת רק את החיים המודרניים (בהם נחשפים כל הזמן למוזיקה ממקורות שונים). ראו למשל, את הטקסט הזה של מארק טווין, אשר מתאר בצורה הייחודית והמשעשעת שלו איך נתקע לו קטע בראש והדרך היחידה שבה הצליח להפטר ממנו היתה "להדביק" מישהו אחר באותו הקטע.

תופעה זו שייכת לסדרת תופעות של קוגניציות לא רצויות, שנעות ממחשבות פשוטות ולא רצויות (מה שיקרה לכם אם אני אבקש מכם בכל לשון של בקשה עכשיו לא לחשוב על פיל בצבע לבן עם נקודות סגולות) עד למצבים מפריעים ופתולוגיים כמו מחשבות אובססיביות או פלאשבקים טראומטיים. Earworms, שמעתה אקרא להן מנגינות תקועות, הן תופעה יומיומית המוכרת, כפי שציינתי, לרוב האנשים. התופעה מוגדרת בצורה פשוטה: חוסר היכולת להפסיק את המנגינה התקועה בראש. בדרך כלל החוויה לא מציקה במיוחד, לכן אין הרבה התייחסות אליה מבחינה מחקרית. אחד הנסיונות המרכזיים לבחון את התופעה הזו נעשה בפינלנד, שם תושאלו 12 אלף גולשי אינטרנט על מקרים בהם הם חוו גירוי כלשהו שנתקע בראש (לאו דווקא מוזיקלי). 90 אחוזים דיווחו שהם חווים מקרה כזה בכל שבוע. שליש מהנשאלים חווים זאת מדי יום. ובאופן לא מפתיע, סוג הגירוי הכי שכיח הוא מוזיקה, והיא גם דורגה כהכי מציקה.

מעבר למחקר זה, לא נעשו כמעט מחקרים על התופעה. מה שלא מפריע לאנשי מקצוע שונים לטעון, למשל, שמוזיקאים חווים מנגינות תקועות יותר משאר האנשים. או למשל שאנשים הסובלים מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) סובלים יותר מהתופעה (הם גם חווים אותה יותר והיא גם מציקה להם יותר), ולהסיק מכאן ששימוש בתרופות העוזרות להפרעה אובססיבית קומפולסיבית יכול להקל או למנוע מנגינות תקועות. טענות נוספת היא שאורך המנגינה שנתקעת חייב להיות קצר (15 עד 30 שניות), שפרסומות נתקעות יותר מסתם מנגינות, שנשים סובלות ממנגינות תקועות יותר מגברים ועוד. אך למרבית הטענות אלו אין שום ביסוס מחקרי.

למה בכלל חשוב לחקור את התופעה?
יש שתי סיבות לחקור את התופעה. נתחיל מזה שמדובר בתופעה מוזרה בסך הכל. מנגינה שנכנסת "משום מקום" וחוזרת על עצמה וקשה להפטר ממנה? למה שזה יקרה בכלל?המוח שלנו הוא איבר כל כך מורכב ומתוחכם, אז מה גורם לו להתנהג בצורה מוזרה שכזו, ועוד אצל כל כך הרבה אנשים? אם נחקור את התופעה ונרד לשורשיה אולי נזכה בהבנה מהותית על המוח ואיך הוא עובד. זה מוביל אותי לסיבה השניה לחקור את התופעה. ציינתי כבר שאפשר לנסות ולמקם את התופעה על רצף של קוגניציות לא רצויות כאשר בקצה אחד נמצאות קוגניציות לא מזיקות כמו מנגינות תקועות, אך בקצה השני נמצאת קוגניציות מאוד לא רצויות שיכולות מאוד להפריע לאדם הסובל מהן, בין אם אלו מחשבות אובססיביות המאפיינות OCD ובין אם אלו זכרונות מסויטים המופיעים לאחר חוויה טראומטית קשה. אם נחקור קצה אחד של הרצף, אולי נצליח להגיע להבנה טובה יותר של הקצה השני, ובאופן הזה גם למצוא דרכים נוספות וטובות לטפל באותה מצבים ולהקל על הסובלים מהם.

לאחרונה התפרסם מחקר הנערך באנגליה ומנסה לבחון את תופעת המנגינות התקועות בצורה שיטתית. המחקר התחלק לשני חלקים. בחלק הראשון ניגשו החוקרים לאנשים בתחנת רכבת או באוניברסיטה וביקשו מהם למלא שאלון שכל השאלות בו עסקו בתופעה. במחקר השני קיבלו הנבדקים יומנים בהם הם תיעדו את התופעה באופן יומיומי לאורך שבועיים או חודש.

במחקר הראשון כל הנבדקים הכירו את התופעה. מרביתם (כמעט 90 אחוז!) דיווחו שכאשר מנגינה נתקעת, היא נשארת לכמה שעות לפחות. 11 אחוז מהנשאלים אמרו שהמנגינות מציקות להן עד כדי כך שהם לא מסוגלים להתרכז ומאבדים זמן.

הזכרתי קודם את הטענה שמוזיקאים סובלים יותר ממנגינות תקועות. אמנם לא נערך מחקר ספציפי על מוזיקאים אך במחקר הנוכחי ראו שמי שציין שמוזיקה היא תחום חשוב בחייו ((מה שאני בהחלט יכול לומר על עצמי)) חווה את התופעה כמתמשכת יותר זמן, מציקה יותר וקשה יותר לשלוט בה. זה מעניין מאוד כי זה מראה שקוגניציות שיש להן חשיבות אישית (כמו מנגינה למי שאוהב מוזיקה) מקבלות יותר תשומת לב (לטוב ולרע). אפשר להקביל את זה למחשבות האובססיביות אצל האדם הסובל מ-OCD, אשר נוטות להיות קשורות לדברים החשובים לאדם (נקיון וסדר, למשל).

מה נתקע לנו בראש?
המחקר בדק גם איזה סגנונות מוזיקליים ואיזה חלקים של השיר נוטים יותר להתקע לאנשים בראש. במחקר הראשון התברר שהחלק השכיח ביותר של השיר הוא הפזמון. השיר נוטה להשתנות והוא בדרך כלל אינדיבידואלי (זאת אומרת שבדרך כלל אין מצב ששני אנשים שונים מדווחים על אותו שיר). רוב השירים הם שירי פופ, מה שלא מפתיע, הרי המטרה שלהם היא להיות קליטים… ובניגוד למה שנוטים לחשוב, שכיחות הג'ינגלים שנתקעים בראש לא גבוהה. עוד משהו ששמו לב אליו הוא שתמיד מדובר במנגינה מוכרת. אף אחד מהנבדקים לא סיפר שנתקעה לו מנגינה שהוא לא מכיר בראש. אבל אם כבר דיברנו על מוזיקאים לעומת שאר האוכלוסייה – זה משהו שצריך לבדוק על מוזיקאים. לא אופתע אם מוזיקאים חווים מנגינות חדשות שנתקעות להם בראש, כחלק מתהליך היצירה (ואשמח לתגובות מהמוזיקאים שבכם).
המחקר הראשון בעייתי כי הוא מבקש מאנשים לדווח מהזכרון ולא לדווח על מה שקורה בפועל. לשם כך נערך המחקר השני שתיעד בזמן אמת את המנגינות התקועות. התוצאות מראות תמונה דומה, אך מפורטת יותר. מתוך 269 אפיזודות של מנגינה תקועה, רוב המקרים כללו חלקים שונים של השיר אך כמעט שלושים אחוז מהמקרים כללו שיר שלם.

איך נפטרים מזה?
להפטר משיר תקוע זה קשה. קשה מאוד, כפי שאני יכול להעיד. אנשים שונים פיתחו אסטרטגיות שונות שלא תמיד מצליחות. רוב הנשאלים במחקר סיפרו שהם מנסים לחשוב על שיר אחר או פשוט להתעלם. חלק מנסים להסיח את דעתם עם משהו אחר לגמרי, כמו לשקוע בעבודה או לקרוא ספר (אם כי ממש לא ברור לי למה שזה יעזור) ושני אחוזים מהנבדקים (במחקר הראשון) סיפרו שהם מנסים להתמודד עם זה דרך שתיית אלכוהול. מה הקשר? לא לי הפתרונים.

אז, יש לזה קשר להפרעה טורדנית כפייתית?
קשה להגיע למסקנה חד משמעית לגבי הקשר בין המנגינות התקועות למחשבות הטורדניות ב-OCD (או לקוגניציות לא רצויות אחרות) בעקבות המחקר הזה, פשוט מכיוון שהמחקר נערך על אוכלוסייה כללית ולא בדק אנשים הסובלים מ-OCD באופן ספציפי. מה שכן ברור הוא שבניגוד לאופי הלא נעים של המחשבות הטורדניות, המנגינות התקועות לא נחוות כמשהו שלילי במיוחד. עוד הבדל משמעותי בין מחשבות טורדניות ומנגינות תקועות הוא שהמנגינות נעלמות, בדרך כלל, לאחר כמה שעות או לאחר יום, וכשהן חוזרות, מדובר במנגינה חדשה. המחשבות הטורדניות ב-OCD אינן כאלו, שכן הן חוזרות ונשנות פעמים רבות במהלך היום והתוכן שלהן חוזר על עצמו.

מצד שני, אני לא בטוח שאפשר לשלול כל קשר בין הדברים. עדיין, בשני המקרים מדובר בקוגניציה החודרת לתודעה ומסרבת לעזוב למרות נסיונות להפטר ממנה. אני עדיין חושב שיש מקום להניח שמנגנונים מוחיים דומים עובדים כאן, לפחות בכל הנוגע למידת השליטה בקשב המופנה לקוגניציה. נראה לי שהסיבה להבדלים בין המחשבות הטורדניות למנגינות התקועות היא שהמחשבות הטורדניות קשורות לחלקים נוספים באישיות. חלקים הקשורים בפחדים של האדם (אחרי הכל מדובר בהפרעת חרדה) ולכן הן מקבלות אופי שלילי ועוצמתי יותר. המנגינות התקועות, בסופו של דבר, הן תמימות ומגיעות מבחוץ (הראו, למשל, שמידת החשיפה לשיר משפיעה על הסיכוי שלו להתקע בראש) אך המחשבות הטורדניות הן ממש לא תמימות, והן מגיעות מבפנים. אבל הבסיס הנוירולוגי של החזרתיות ונסיונות השליטה בקוגניציה, בהחלט יכול להיות שזה אותו בסיס. אם נחקור את הבסיס הזה, נפענח איזה חלקים במוח נאבקים עם הלולאה הזו ומה משפיע על מידת ההצלחה שלהם – נוכל אולי לעזור להם במאבק – ומכאן לעזור לאדם הסובל מ-OCD, הפרעת דחק פוסט-טראומטית וכן הלאה.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

13 Replies to “השיר הזה לא יוצא לי מהראש!”

  1. לפני כמה שבועות נתקע לי בראש שיר שנדבקתי ממנו מספר!!!!
    זה היה מבחינתי כל כך מוזר, עד שלא היה לי אכפת שזה שיר מעצבן ביותר.
    קראתי את "זכרון דברים" , ובעמודים הראשונים אחת הדמויות (מתאים לצזאר, אבל אני לא זוכרת) שר כל הזמן : אופלדי אופלדה לייף גוז און… וזה כתוב ככה, בעברית (שזה עילג), ואני שונאת את השיר הזה(כי הוא גרוע), והוא לא יצא לי מהראש ימים!
    אני שונאת את צזאר!! מניאק דפוק בשכל, איך שהוא מתייחס לנשים, ולבן הגוסס שלו…. הייתי חונקת אותו עם השיר הזה איך שהוא הדביק אותי! חזיר בן זונה…
    סליחה על ההתפרצות. זה היה נורא מעצבן.
    אתם חושבים שיעקב שבתאי עשה את זה בכוונה?
    כי יש הרבה יצירות מוזיקליות מפורסמות שמאוזכרות בהתחלה של הספר (וריאציות גולדברג, והיצירה השניה ששכחתי) אבל הן לא נהיות ממש פסקול לספר
    ולעומתן, השיר המעצבן הזה לחלוטין נהיה פסקול לספר כי הוא נתקע לי בראש?
    בנוסף, כשאני חושבת על הספר, אני חושבת כמובן על וריאציות גולדמן(ברג) אבל השיר שעולה לי בראש… מה לעשות… זה: אופלדי אופלדה לייף גוז און…

    סליחה אם זו אנקדוטה טפשית.

  2. כמי ש(לא) נהנה מ-ADHD, אני יכול לספר לך שאצלי זה לא "כמה שעות או יום", אלא יומיים-שלושה, שבמסגרתם אני גם מתעורר עם השיר, ולפעמים הוא גם מלווה את השינה שלי. לא כיף.

  3. ככה,בתור מי שעד מספר שנים סבל מאו סי די קשה,שהיום נשארו ממנו בייחוד קוגניציות מוטעות שנטמעו :גם לי נתקעים מדיי פעם שירים,או שורה אבל מבחינתי זה לא דבר מטריד,אני יכול להיפטר מזה בקלות וזה לא מעיב עליי בכלל. מה שמעניין אותי יותר הוא למה דווקא השיר הספציפי מתחיל להתנגן לי במח,לרוב אני מצליח לעלות על ההקשר האסוציטיבי,אבל לפעמים נשלף לו ברגע מוסיים שיר(מהדיסגורפיה הרחבה מאוד במוחי) או פלאשבק מסויים ורגעי מאוד שאני תוהה מדוע דווקא הוא נשלף מאיזה הקשר,אבל זו כבר שאלה אחרת שעוסקת במנגונני זיכרון או אולי בתפיסות פסיכואנליטיות יותר.
    באשר להיותה של או סי די הפרעת חרדה,ישנה סברה חדשנית של שני מומחים בעלי שם עולמי באו סי די עודד בן ארוש ופרופרסור יוסף זוהר שטוענים שאו סי די אינו שייך בכלל לספקטרום הפרעות החרדה,ונמצא בספקטרום מוחי /קוגנטיבי משלו.

  4. יו, הפוסט הזה בא לי בדיוק בזמן!
    בדיוק בימים האחרונים חשבתי על זה שצריך לחקור את הנושא…
    הרבה פעמים קורה לי שדווקא השיר הראשון שאני שומעת בבוקר "נדבק" אליי לכל היום.
    חשבתי על הסבר (שלא מבוסס על כלום) שאולי זה בגלל שבדקות הראשונות אחרי שמתעוררים המוח עדיין לא "ער" לחלוטין וזה מה שגורם לשיר "להיתפס". אולי בשלב זה המוח עוד לא מסנן ביעילות את הגירויים אליהם הוא נחשף. אבל זאת סתם השערה…
    למישהו עוד קורה הקטע הזה בבוקר או שאני סתם מוזרה?

  5. בוודאי נועה! את בסדר גמור(או ששנינו מוזרים)! בד"כ כשנדבק לי שיר בראש זה הדבר הראשון ששמעתי בבוקר.
    את זה צריך לחקור!
    חוץ מזה זה אחלה מיקסטייפ ולא איכפת לי שיתקע לי בראש קצת.

  6. לעוד מישהו קורה שהוא מתחיל לזמזם את הקטע התקוע בלי לשים לב?
    פדיחות, במיוחד כשזה משהו שלך…

    לי בד"כ נדבק הדבר הראשון ששמעתי בבוקר, או האחרון ששמעתי, או סתם משהו ששמתי לב אליו במיוחד. אם זה שיר רנדומלי אני בד"כ מנסה לשחזר את הגורם – ולרוב זה סתם משהו שמזכיר לי את המילים. כשמדובר במנגינות זו כבר שרשרת אסוציאטיבית מורכבת יותר, שלא תמיד אני מצליחה לפענח… אבל נחמד לנסות 🙂

  7. הי
    אני מוזיקאי (כשאני לא בעבודה הרגילה) ואצלי דווקא נתקעים קטעים לא מוכרים שמלווים בתיפוף המקצב ע"י אצבעות הידיים או ביטבוקינג עם הפה. זה קורה מספר פעמים ביום וכמעט תמיד זה לא מפריע לי.
    בנוסף, יש לי גם את סוג הרגיל, המציק של שירים שנתקעים אפילו ללילה שלם (הולך לישון ומתעורר עם אותו שיר בראש)
    יהיה מעניין לקרוא על זה עוד (:

  8. אני לא זוכר איפה קראתי את זה, אבל מחקר בנושא (או שאולי זה סתם תרופות סבתא?) מצא פתרונות לבעיה הנפוצה:
    לאכול מקלות קינמון – לא ברור איך זה עוזר, אבל יש אנשים שנשבעו שזה הוציא את הדיבוק!
    להאזין לשיר "קשמיר" של לד זפלין: מורכבות השיר, מעברי האקורדים ושינויי המקצבים עושים את שלהם ומוציאים כל שיר אחר שהיה קודם.

  9. ואו.. כמה חיפשתי פראזה וחצי בנושא הזה..

    אני לא שוללת קשר לOCD. אני אפילו חושבת שיש מצב שיש קשר, יתרה מכך, אני חושבת שאנשים עם נטיות מוסיקליות אולי סובלים ממנה ברמה זו או אחרת? מוסיקה מבטאה פסיכולוגיה ועולם פנימי עשיר – בפחדים, טראומות ובכלל רגשות שבאים לידי ביטוי באופן יצירתי.
    אני מוכרחה לציין ששירים נתקעים לי בראש פשוט המון, ברמה יומיומית כמעט, חלקם לא מציקים לי בכלל וחלקם נתקעים בצורה טורדנית ממש שמתפלק לי "די" בקול וניסיון לנער. חלק מהשירים שנתקעו לי היו שירים לא מוכרים לי בכלל. חלק מהשירים המוכרים שנתקעו לי בראש, נתקעו למשך יום ויומיים. וכן, מוסיקה היא חלק חשוב בחיי, אני מנגנת. האם זה קשור למשהו שהמוח מתעסק בו על בסיס יומיומי? ונכנס לאוטומט? מעין "קשרים מוסיקלים" כפי שאני קוראת להם, כלומר נכנס תו והמוח פשוט רוקם לו את הסוף באופן אוטומטי תחילות וסופים? ואם כן – למה? מדוע לא מספיקה סופה של המלודיה? אגב, אני חושבת שהסיבה שאולי פזמונים נתקעים יותר היא מכיוון שהם לרוב הקליימקס המוסיקלי, זה הפורקן והשחרור המוסיקלי לאחר הבניה. אבל אצלי נניח, יכולים להתקע חלקים שאינם הפזמון בכלל, החלקים שנבנים נניח, אלה שהרטיטו אותי, יכולים להתנגן שוב. נראה לי, שאולי כי זה מבטא משהו וזה לא מוצא עד תום, או שהמוח ממש אהב את קומבינצית הצלילים ובא לו עוד ואז – לופ שלא נפסק.
    זהו. אני אפסיק פה. בכל מקרה זה מרתק ותודה.

  10. השירים הנתקעים הם בעיקר אלה שהלחן שלהם חוזר וחוזר וחוזר על עצמו במעגליות בלי סוף. ע"ע שורום זורום רים הם שרים שורום זורום רים ככה בלי הפסקה במחזוריות….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.