להרגיש את העתיד

אני בטוח שכל אחד מכם מכיר מישהו שמכיר מישהו ששמע על מישהו שיכול לראות דברים מהעתיד, או דברים הנסתרים מהעין. אותם אנשים שפוגשים מישהו ויודעים עליו הכל ואומרים לו מה כל החולשות והחוזקים שלו בלי שהוא בכלל ביקש לשמוע ומזהירים אותו שאם לא יעשה כך וכך העתיד שלו יהיה עגום. לפעמים הם זורקים פנימה רוחות רפאים, או כל מיני ישויות אחרות. לפעמים הם מדברים על אנרגיות רבות כוח. לפעמים הם לא מסבירים.

אם אתם דומים לי, אתם ודאי מסתכלים על האנשים האלו ומפטירים מבין השפתיים משהו על הקשקשנות הרמאית שלהם. כל אותם ידעונים בגרוש או ביוקר שטוענים שיש להם היכולת לצפות את העתיד, להתבונן קדימה אל מעבר לזמן ולראות דברים שאנחנו, בני התמותה הרגילים, עיוורים להם – על מי הם מנסים לעבוד?

אבל מה אם כן קיימת יכולת אנושית שכזו. מה אם בכל אחד מאיתנו טבועה היכולת להיות מושפעים מאירועים שטרם התרחשו ולחזות את העתיד?

מי שמכיר אותי יודע שאני לא אקבל תשובה חיובית לשאלה הזו כל כך בקלות, ואני אצטרך לראות ביסוס מדעי ומהימן לעניין הזה. ולכן, המאמר שעומד להתפרסם בכתב העת לאישיות ופסיכולוגיה חברתית (Journal of Personality and Social Psychology) הוא כל כך מעניין ובעל פוטנציאל נפיץ.
המאמר מסכם שורה של תשעה ניסויים שנערכו במשך מספר שנים ובהם השתתפו למעלה מאלף נחקרים. עורך המחקר הוא דריל בם, פסיכולוג חברתי מכובד ובעל שם מאוניברסיטת קורנל, שהחליט לקחת את הנושא הזה של יכולת פארא-פסיכולוגית ולבחון אותה בכלים מדעיים.

לשם כך הוא בנה מערך ניסוי מבריק בפשטות שלו. הוא לקח תשע פרדיגמות של ניסויים פסיכולוגיים מוכרים ומבוססים ועשה עליהן היפוך זמנים. וכדי להסביר זאת בצורה ברורה יותר, ניקח לדוגמה את הניסוי השלישי המתואר במאמר.

הניסוי הזה לוקח טכניקה שכל סטודנט שנה א' לפסיכולוגיה מכיר, ונקראת הטרמה או Priming באנגלית. תהליך הטרמה מתרחש כאשר אנו נחשפים לגירוי כלשהו, נניח מילה, והוא משפיע על ההתנהגות שלנו ברמה בלתי מודעת. אני זוכר למשל ניסוי שסיפרו לנו עליו בתואר הראשון שבו אנשים זומנו למעבדה לצורך מחקר על זכרון. כל נבדק שובץ לאחת משתי קבוצות באופן שרירותי. קבוצה אחת התבקשה לשנן מילים הקשורות לעזרה והקבוצה השניה שיננה מילים ניטרליות. הניסוי האמיתי התרחש כשהם עזבו את המעבדה. במסדרון מחוץ למעבדה הם ראו אדם שהפיל כאילו במקרה קופסה מלאה בעטים. החוקרים רצו לדעת כמה אנשים יעצרו לעזור לאותו אדם וכמה ימשיכו הלאה. התוצאות הראו שבאופן מובהק יותר אנשים שנחשפו למילים הקשורות לעזרה (דהיינו, עברו הטרמה), עצרו לעזור.

האפקט הכי פשוט של הטרמה מתרחש כאשר נבדקים מתבקשים לקבוע האם תמונה היא חיובית או שלילית. לפני שהתמונה מוקרנת על המסך הנבדק עובר הטרמה פשוטה כאשר על המסך מוקרנת במהירות מילה חיובית או שלילית ("יפה" או "מגעיל", למשל). המילה מוקרנת לשבריר שניה והנבדק אפילו לא מודע לכך שהוא ראה אותה, אבל המוח שלו ראה ועיבד אותה. בניסוי כזה רואים שהנבדקים קובעים שתמונה היא חיובית מהר יותר אם המילה המטרימה היא חיובית, ולהפך.

אז מה עשה דריל בם? הוא הפך את הסדר של האירועים. הנבדקים התבקשו לקבוע אם תמונה היא חיובית או שלילית וזמני התגובה שלהם נמדדו (זהו המשתנה התלוי). אך הפעם המילה המטרימה הופיעה אחרי שהנבדק הספיק להגיב, כך שלכאורה המילה המטרימה לא היתה יכולה להשפיע על תגובתו של הנבדק.

במצב כזה היינו מצפים כמובן שהנבדקים לא יושפעו מהמילים ולא יקבעו שתמונה היא חיובית מהר יותר במידה והמילה שמוקרנת אחריה חיובית, נכון? אז זהו, שתוצאות הניסוי מראות שאם המילה שהופיעה אחרי התמונה היא חיובית, הנבדקים קבעו שהתמונה חיובית – ולהפך – למרות שהם קבעו את אופי התמונה לפני שהמילה ה"מטרימה" הופיעה.

מה קורה פה?

בואו נסתכל על ניסוי אחר ומפתיע לא פחות. בניסוי זה הנבדקים צפו במסך עליו הוצגו שני וילונות. נאמר להם שמאחורי אחד הוילונות יש תמונה, ורק מאחוריו. הנבדקים התבקשו לבחור את הוילון שלדעתם מאחוריו יש תמונה. כמובן שאין להם שום יכולת לדעת איפה תהיה תמונה (המחשב בחר באופן רנדומלי בכל סיבוב איפה התמונה תוצג). בנוסף, חלק מהתמונות היו אירוטיות וחלק ניטרליות, ודבר זה נאמר לנבדקים.

מכיוון שמיקום התמונה נבחר בכל סיבוב מחדש ובאופן רנדומלי על ידי המחשב, היינו מצפים שסיכויי ההצלחה של הנבדקים יהיו 50 אחוז. אבל התוצאות הראו שהנבדקים הצליחו לבחור את הוילון הנכון ב-53 אחוז מהמקרים, אבל רק כאשר מדובר בתמונות האירוטיות. כאשר היה מדובר בתמונות הניטרליות, אחוז ההצלחה של הנבדקים היה 49.8 אחוז.

זה נכון ש-53 אחוזים זה לא הרבה מאוד מעל חמישים, ויש מי שיאמר שמדובר במקריות טהורה. אבל זה מביא אותי למקום שבו טמון הכוח של המחקר של בם ולסיבה שהוא בכלל ראוי לציון ולא צריך להיזרק למגירת ה"קשקוש-פסאודו-מדעי". בם ערך את המחקר במשך כמה שנים והשתתפו בו מעל לאלף נבדקים. כשמדובר בכמות גדולה כזו של נבדקים, סטייה של שלושה אחוזים מהמצופה היא משמעותית. אולי לא מדובר באפקט גדול מאוד, אבל הוא אפקט שקשה להתעלם ממנו לחלוטין.

היופי של המחקר של בם הוא שמדובר במחקר. כזה שמנסה להתבונן בתופעה בעזרת כלים מדעיים ורציניים, ולא כקוריוז. הרי כולנו "עדים" מדי יום ליכולות טלפתיות, אנרגטיות, וכן הלאה. כולנו ראינו את אורן הקטן מופיע בטלוויזיה בשנות השמונים, כולנו רואים את הפרסומות של אורן זריף במוספי השבת. חלק מכם אולי פגשו אדם ש"התברך" ביכולות כאלו וחוו זאת באופן אישי. אבל כל אלו אינן דרכים רציניות ומהימנות להתבונן על התופעה. בם הוא האדם הראשון שהרים את הכפפה והחליט לבחון תופעה שכזו בעזרת שיטות מדעיות מקובלות, תוך הסתמכות על מערכי ניסוי מוכרים ומבוססים – והכי חשוב: את הניסויים של בם אפשר לנסות ולשחזר באופן בלתי תלוי. מי יודע, אולי בם טועה? אולי התוכנות שהשתמש בהם כדי ליצור רנדומליזציה לא באמת עבדו? אולי הגישה הסטטיסטית שלו שגויה? אולי יש הסברים פשוטים שיראו שהניסוי שלו לא באמת בדק מה שהוא היה אמור לבדוק? את כל אלו אפשר לבדוק.

שלא כמו כל הידעונים למיניהם, המרפאים האלטרנטיביים שמוכרים מים וטוענים שיש בהם כוחות ריפוי (הומיאופתיה, אני מסתכל עלייך), וכל מי שטוען שאצלו זה עובד וזה מספיק – בם מכניס לתחום הזה גישה אחרת, רצינית יותר, ספקנית אם תרצו. גישה שאומרת "הי, תראו מה הצלחתי לעשות. עכשיו תנסו גם אתם ונראה אם יש כאן משהו אמיתי או לא". והכי חשוב – זו גישה שמוכנה לקבל שהיא טועה. זאת הדרך, וזו הדרך היחידה, שבה אמור להתקדם המדע והידע שלנו.

מי שרוצה לקרוא את המאמר של בם, אפשר להוריד את הגרסה הכמעט סופית כאן (PDF).

עדכוןרועי צזנה מהבלוג המצוין "מדע אחר" כתב גם הוא על המחקר ועל הבעיות שבו.

מקור התמונה הגדולה | מקור התמונה הקטנה

13 Replies to “להרגיש את העתיד”

  1. פוסט מצוין, מאיר עיניים וכיף לקרוא.

    רק דקרה לי בצד השורה האחרונה שלך: "זאת הדרך, וזו הדרך היחידה, שבה אמור להתקדם המדע והידע שלנו". דווקא כמי שמאמין בגישה המדעית, שמצידה מאמינה שיש להכיר בטעויות ולבדוק כל דרך אפשרית כדי לוודא שהיא תקפה, אני לא חושב שאפשר לקבוע ש"זו הדרך היחידה" בה אמור להתקדם הידע האנושי. ממש לא.
    אמת, זו הדרך המוכחת והמקובלת כרגע, ויש יאמרו האמפירית (ויש יאמרו שטויות). אבל לסגור את האפשרויות האחרות, אם יורשה לי להיות פה אנאלי לרגע, זה סותר את הגישה המדעית עצמה.

  2. גיא, אולי לא הבהרתי את עצמי כראוי, או שהתנסחתי בחדות מדי. כשאני אומר שזו הדרך היחידה, אני מתכוון לנושא ההכרה בטעויות. מה שאני מנסה לומר הוא שהדרך הנכונה, בעיני, לקדם את המדע והידע הוא על ידי שיטה שמקבלת את האפשרות שהיא טועה. מקבלת אותה בשמחה, למעשה. אפילו מחפשת בכוח את הטעויות. זאת להבדיל משיטות שקובעות על דעת עצמן שהן צודקות ויהי מה.

    אז אני מקבל את מה שאתה אומר. הגישה המדעית הזו היא הדרך המקובלת (בכמה, מאתיים השנים האחרונות?) והמוכחת. היא הוכיחה את עצמה עד כה ואין סיבה שלא תמשיך להוכיח את עצמה. וברגע שתבוא שיטה אחרת שתוכיח את עצמה כטובה ויעילה יותר, אני אהיה הראשון שיעמוד בשער לאמץ אותה.

  3. לצערי אין לי זמן לקרוא את המאמר אז אשאל פה: בניסוי התמונות, רק תמונות אירוטיות גרמו לניבוי מוצלח יותר, אבל בניסוי זיהוי המילים, לא היה תמריץ שכזה לניבוי העתיד, ובכל זאת הייתה השפעה. איך שני הניסויים מוסברים זה מול זה?

    1. הי דובי, שמח לראות אותך פה 🙂
      אני לא בטוח שאני מבין את השאלה, אבל בעניין ניסוי התמונות, קשה לומר שבאמת יש פה תמריץ, כי לפחות ברמה המודעת אין. הוא אמנם כותב שמבחינה הישרדותית יש הגיון בזה שנהיה מכוונים כלפי גירויים אירוטיים (בגלל שהם מקושרים לרבייה) אבל זה לא מובא ממש כהסבר.

      אני מודה גם שבעוונתי, בגלל חוסר זמן, לא קראתי את מלוא המאמר אז אולי יש פה הסבר שפספסתי.

  4. השאלה היא כזאת: אם יש לנו קדם-ידיעה בלי קשר לנושא, אז זה מסביר את ניסוי התמונות שצריך לזהות כחיוביות ושליליות. אבל אם יש לנו קדם-ידיעה רק בנושאים "חשובים" כמו סקס או סכנה, אז זה מסביר את תוצאות הניסוי עם התמונה האירוטית. אבל אי אפשר גם וגם, שכן ניסוי התמונה האירוטית הראה שסיכויי ההצלחה כאשר אין "נושא חשוב" זהים לבחירה רנדומלית, אבל ניסוי התמונות החיוביות/שליליות מראים תוצאה אחרת. כלומר, יש סתירה בתוצאות המחקר. אם החוקר לא ניסה אפילו להסביר את הסתירה, יש כאן בעיה.

    1. שאלה טובה, דובי. אין לי תשובה כרגע. ניסיתי לחפש אותה במאמר אבל לא מצאתי (אם כי שוב, זה היה ברפרוף) – אני לא בטוח שהוא התייחס לזה. אפשר לנסות ולבדוק אם הניסויים באמת בודקים קדם-ידיעה מאותו הסוג (קדם-ידיעה שמקורה באלמנט ויזואלי כמו תמונה לעומת קדם-ידיעה שמקורה באלמנט טקסטואלי-סמנטי). אבל האמת היא שאנחנו עוד רחוקים משם, לדעתי. זה רק מחקר אחד, ועכשיו ינסו לשחזר אותו ומי יודע? אולי כל העסק ייפול מהר מאוד.

  5. כתבה מעניינת, זה מסוג המחקרים שידרדרו את עולם המדע לאשפתות. אין כאן שום ביסוס מדעי לשום כלום. אני דווקא מאמין שלאנשים יש אפשרות לצפות מצבים חברתיים עתידיים. אבל אין כאן שום נושא חברתי. אם היו, למשל, עושים ניסוי ובו שמים 50 אנשים יחד ובחלק מהניסוי היו נותנים למתנדבים לגלות את המטרימה, ולאחר מכן היו נותנים להם לנחש אותה ורובם היו מנחשים אותו הדבר (בלי קשר למה שמופיע לאחר מכן), אז יש כאן ניבוי חברתי. אבל מה שהוצג דווקא מוכיח שאין בזה כלום, 53% בקרב 1000 אנשים זה קרוב מידי לסטייה הסטטיסטית. פשוט ביזיון של מחקר.

  6. אייל, אני לא בטוח שאני מבין את הניסוי שאתה מציע. למה אתה מתכוון שקודם נותנים למתנדבים לגלות את המטרימה ואז נותנים לנחש אותה? וגם, מה המצב החברתי פה? מה זאת אומרת שיש פה ניבוי חברתי? שכקבוצה אנחנו מסוגלים לנבא יותר ממה שאנחנו מסוגלים כפרטים?

  7. המדע לא מתקדם רק ע"י אוסף של תצפיות, אלא ע"י מציאת הסברים.
    אם החוקר לא מציע מנגנון כלשהו שיסביר את התוצאות שלו, אני לא רואה סיבה להתייחס אליהן כמשהו שונה מסטייה סטטיסטית. כלומר: מה האיכות הפיסית/ פסיכולוגית שמאפשרת את "חיזוי העתיד"?
    כמובן שלא קראתי את המאמר, ואני מתייחס רק למה שפורסם בפוסט.

  8. ערן. הכוונה שלי שהקבוצה היתה מתחילה להתנהג כמו עדר. בהתחלה הם היו מנחשים באמת בהתפלגות של 50% ולאט לאט הם היו מצליחים לחשוב אותו הדבר. אנשים יכולים לזהות מצבים עתידיים חברתים. אני בטוח בזה. הם לא היו מצליחים כ"עדר" לזהות את המילה המטרימה, הם היו מצליחים רק לחשבו אותו הדבר. לא יודע אם יש מחקרים בזה. אבל לנחש את העתיד ובסבירות של 53%. זה באמת שטויות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.