לכאורה, התשובה לשאלה שבכותרת צריכה להיות פשוטה, משהו בסגנון של "שכל אחד יספר לילד מה שהוא חושב בעצמו". אבל המציאות שבה אנחנו חיים מורכבת יותר, בעיקר במדינה שבה הדת נוכחת מאוד בחיי הילדים – דרך החברים, מסגרות החינוך והתרבות בכלל. וכך, ככל שההורים מנסים להתעלם מהנושא, הילד לעתים מתקיל עם שאלות או אפילו דרישות לקיום מצווה כזו או אחרת שלמד בגן או בית הספר. במשפחות שבהן ההורים מאמינים, הדילמה לכאורה פשוטה יותר – אין סתירה בין האמונה של ההורה למה שהילד מביא עמו. למה לכאורה? כי עדיין יכולים להיות פערים בין התפיסה והאמונה של ההורים לזו של סבא וסבתא, או של הורים אחרים בשכונה או בכיתה, ואפילו בין ההורים לבין עצמם. במשפחות חילוניות, ובעיקר אתאיסטיות, הפערים בין הבית לסביבה בולטים יותר.
אז מה עושים? איך להתמודד עם ילד שבא הביתה ומספר שאלוהים אמר שאסור לנסוע בשבת אבל אתם ממש רוצים ללכת לים? או שמסרב בתוקף שתאכלו ספגטי בולונייז עם פרמזן ונכנס לחרדה מפני מה שיקרה לכם? מצד אחד, אתם רוצים לחנך את הילד על פי האמונה שלכם; מצד שני, אתם רוצים לנהל שיחה כזו בצורה רגישה, שלא תבלבל את הילד או תכניס אותו ללחץ.
מה ילדים מבינים על אלוהים?
אלוהים הוא מושג סופר-מופשט. בינינו, גם המבוגרים לא תמיד יודעים להסביר אותו. לכל מסורת יש וריאציה קצת שונה והסברים שונים על המעורבות של אלוהים בחיינו (אם בכלל). כך או כך, בתרבות שבה אנו חיים, אלוהים מתואר לרוב כישות כל-יכולה ונוכחת-בכל-מקום; מישהו שיודע הכל, גם את הדברים הכמוסים שבנפשנו; ומישהו ששופט, לעתים באלימות.
במידה כזו או אחרת, ילדים נולדים לתוך עולם שיש בו ישות כזו בדיוק – ההורה. תינוק נולד לתוך העולם כשהוא עוד לא מסוגל לתפוס את עצמו ואת הסביבה, ומבחינתו יש אותו וזהו. ההורה המטפל בו – בין אם זו אמא או אבא – עוד לא נתפס כישות נפרדת ושלמה אך הוא מקיים את התינוק ומהווה עבורו כמו-אלוהים – הוא נוכח, הוא יודע מה עובר על התינוק (קר לו? הוא רטוב? הוא רעב?), הוא מעניק לו מה שהוא צריך. ייתכן שהחוויה המכוננת הזו היא זו שתרמה עם הזמן להתפתחות המושג האלוהי.
כך או כך, להבין מה זה אלוהים (או כח עליון או חיבור לעולם איך שלא נקרא לזה) ברמה הפילוסופית זה דבר אחד, וברמה הפרקטית זה דבר אחר. בגיל הרך ילדים שומעים סיפורים על אלוהים, על דת ועל מצוות. זה המקום שבו דילמות וחיכוכים יכולים להתחיל.
אם אני לא מאמין באלוהים, האם בכל זאת לומר לילד שאלוהים קיים?
לעתים אנחנו לא רוצים לבלבל את הילד ולסתור את מה שנאמר לו בגן או בבית הספר, ולכן יש הורים שאולי לא ישתפו את הילדים בדעה שלהם לגבי אי-קיומו של אלוהים. לדעתי זו טעות. הרי לכם כהורים יש דעה לגבי אלוהים ומותר לכם להחזיק בה. לספר לילד שיש אלוהים למרות שאתם בטוחים שאין – זה פשוט לא יעבוד לאורך זמן ואני מאמין שילדים ירגישו בזה. זה לא אותו דבר כמו לספר לילד שיש פייה שבאה לקחת את השיניים שנפלו לו בלילה ומשאירה לו מתנה. פיית השיניים היא שקר לבן, חמוד ובלתי מזיק, ובעיקר – נקודתי. אלוהים זה קונספט גדול שמקיף את כל תחומי החיים ולכן עלול להיווצר כאן דיסוננס לא נוח עבורנו ההורים, ובמוקדם או במאוחר – הילד ירגיש בזה.
לכל אחד מותר להחזיק בדעה משלו
אם יש דבר אחד שתיקחו מהפוסט הזה, אני רוצה שהוא יהיה המשפט הזה. לכל אחד מותר להחזיק בדעה משלו. בהקשר הזה אין דעה אסורה. זה המסר הכי חשוב שאתם יכולים להנחיל לילדים שלכם בשיחה על אלוהים. בסופו של דבר, אנחנו לא באמת יודעים מה נכון או לא, אלא מאמינים בדבר כזה או אחר. אני חושב שדרך המלך טמונה ביכולת שלנו ההורים לומר – בכנות – שיש אנשים שמאמינים באלוהים ויש אנשים שמאמינים שאין אלוהים, וגם זה וגם זה בסדר. אם יש סתירה בין מה שהילד חושב למה שאתם חושבים (וזה לא משנה אם אתם מאמינים והוא לא או להפך) – לא כדאי לומר לו שהוא חייב לחשוב כמוכם או שהוא טועה. עדיף לומר לו שזה בסדר, מותר לו לחשוב כמו שהוא חושב, ושאתם חושבים אחרת. אפשר גם לפתוח בשיחה או סדרת שיחות שבה תנסו לשכנע אחד את השני – אך מתוך מטרה לנהל דיאלוג פתוח בין שני צדדים ששומעים זה את זה – כך תלמדו את הילד להטיל ספק, לשמוע דעות שונות ובעיקר תתנו לו תחושה שהדעה שלו נחשבת ונשמעת, גם אם לא מתקבלת.
אבל מה אם הוא מתעקש שנתחיל להפריד בשר וחלב או לא נשתמש בחשמל בשבת?
צריך להבדיל בין אמונה לבין ציפייה להתנהגות. אם וכאשר הילד מתחיל לדרוש התנהגות כזו או אחרת שאתם לא מעוניינים בה, אתם יכולים להציב גבול – בכל זאת אתם ההורים. במקרה כזה הייתי מנסח אמירה שמכבדת את דעתו של הילד אך מציינת את הגבול שלכם כהורים שאחראים על הבית. דוגמה: "זה נכון שאלוהים של היהודים לא מרשה לאכול בשר וחלב ביחד, וזה בסדר. אבל אני לא מאמין בו ולכן אני אמשיך לאכול בשר וחלב, ובבית הזה לא נעשה הפרדה מיוחדת". אם הילד מתעקש לשמור על ההפרדה בעצמו, לא הייתי נכנס לו לצלחת. באותה שיחה הייתי מדבר עם הילד על כך שיש עוד אלוהים מכל מיני סוגים בכל מיני ארצות ותרבויות, ושחלק מהם מרשים לאכול בשר וחלב (או לנסוע בשבת או ללבוש שרוול קצר). כך תציגו בפני הילדים את עובדת קיומן של תרבויות ואמונות אחרות ושכולן לגיטימיות.
ובעיקר, תנשמו ותנו לזמן לעשות את שלו
ילדים הם יצורים הפכפכים ומושפעים מהרבה דברים. אם הילד מתחיל לדבר על דת ומצוות, תנו לו לדבר ותסבירו את דעתכם אבל אל תכנסו ללחץ – זה לא שהוא עובר למאה שערים. גם להפך – אם אתם מאמינים והילד אומר שהוא לא, אל תכנסו ללחץ – הוא עוד לא מתפקר לכם. מי יודע במה הוא יאמין ומה הוא יחשוב בעוד שבוע, חודש או שנה?
רגישות וכבוד
לסיכומו של עניין, השיחה הזו צריכה להתנהל ברוגע ועם הרבה כבוד לכל הצדדים. כשאנחנו מדברים עם הילדים על נושאים מורכבים ורגישים, שלא תמיד אנחנו מבינים עד הסוף (וגם אם אנחנו חושבים שאנחנו כן), עלינו לזכור שאנחנו הבוגרים והילדים הם הילדים ולרוב הם מתבלבלים יותר בקלות מאתנו, ושעמוק בפנים הם זקוקים לאישור שלנו. לא תמיד הם יודעים איך לבחור בין סטים שונים של אמונה שהם נחשפים אליהם ולא יודעים למי "להאמין". תנו להם את הזמן והכבוד, הסבירו להם שאין שחור-לבן ויש הרבה מקום לדעות שונות באמצע הדרך, ובעיקר – מותר להם לחשוב אחרת מילדים אחרים, מהמורה או הגננת וגם מכם. זה שיעור חשוב לחיים.
* רוצים לקרוא עוד על איך לדבר עם ילדים? נסו את איך ללמד את הילדים שלנו לא לשקר?
** הפוסט מבוסס על הראיון הזה שנתתי למאקו **