למה "הקול בראש" הוא הסרט הכי חשוב שתראו השנה?

הרבה זמן לא כתבתי על סרט, והסרט החדש של פיקסאר "הקול בראש" (או Inside Out במקור) הוא הזדמנות נפלאה לכתיבה.

אתחיל מאזהרה: אם לא ראיתם את הסרט, תפסיקו לקרוא את הפוסט, לכו לראות אותו ויפה שעה אחת קודם. אחר כך תחזרו. יהיו פה ספויילרים לסרט. ובלי קשר לספויילרים, זה סרט כל כך טוב שחבל שאתם מפספסים אותו.

אם אתם עוד כאן, אני מניח שראיתם את הסרט. יופי. בואו נדבר עליו לרגע.

רק כדי ליישר קו, ולטובת העצלים ביניכם שלא טרחו לראות אותו ובכל זאת ממשיכים לקרוא: "הקול בראש" מספר סיפור בשני רבדים המתרחשים בו זמנית. מצד אחד, זה סיפור פשוט על ילדה-על-סף-התבגרות שנעקרת מביתה ועוברת למדינה אחרת ומתמודדת עם הקשיים הנלווים למעבר כזה. מצד שני, זה סיפור על הרגשות וחשיבותם בחיינו. ריילי, הילדה, והוריה, הם דמויות משניות בסיפור שלנו. הדמויות הראשיות הם הרגשות שחיים ופועלים בתוך ראשה של ריילי (ושל כל דמות אחרת בסרט).

הכל מתחיל, כמובן, עם הלידה (נשאיר את השאלה אם זה לא מתחיל עוד קודם לדיון אחר). התינוקת ריילי פוקחת עיניים ורואה את שני הוריה מסתכלים עליה. ויחד עם ריילי נולדת שמחה, הרגש הראשון שלה (למען הנוחות, כשאכתוב את שמות הרגשות באותיות נוטות אני לא מתייחס לרגש המופשט אלא לדמות המייצגת אותו בסרט). שמחה, או במקור Joy, כשמה כן היא, פיצוץ של שמחה בלתי מתפשרת. היא שוכנת במוחה של ריילי, צופה דרך עיניה כמו במסך קולנוע ומשפיעה על התנהגותה דרך קונסולה שבשלב זה כוללת רק כפתור אחד. כשהיא לוחצת עליו, ריילי שמחה ומחייכת. פשוט מאוד.
ואז מגיעה עצב. כשהיא לוחצת על אותו כפתור, ריילי עצובה או מתוסכלת והיא מתחילה לבכות. וכך מתחיל מעין מאבק נצחי בין שמחה ועצב. עם השנים ריילי גדלה ומתפתחים רגשות נוספים ובסופו של דבר אנחנו למדים שלכל אחד בראש יש חמישה רגשות בסיסיים: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס.

הרגשות מהסרט הכל בראש

וכך לאורך הסרט אנחנו רואים בעיקר את המתרחש בתוך מוחה של ריילי, כשאנחנו מלווים את הסיפור של חייה וקורותיה עם המעבר ממינסוטה לסן-פרנסיסקו, מעבר שנוחת עליה בהפתעה, כך זה נראה. המעבר הזה קשה לה. מאוד. המשפחה עוברת לטובת העסק של האב ומשהו שם תקוע והוא מאוד מתוח ולא פנוי לריילי. היא לא מוצאת את עצמה בבית הספר החדש ולא מצליחה להתקבל לנבחרת ההוקי – תחום מאוד מאוד חשוב בחייה.

בתחילת הסרט ריילי שלנו ילדה שמחה מאוד. היא מבלה ילדות מאושרת עם הוריה שאוהבים מאוד לכייף איתה. יש לה חברים, היא אוהבת לצחוק ולעשות שטויות אבל מחזיקה בתפיסה מוסרית ברורה, יש לה תחביב שמעשיר אותה (הוקי) וחיבור משמעותי לדבר הזה שנקרא משפחה. היא מחייכת כל הזמן.

ריילי והוריה

למעשה, שמחה תפסה פיקוד על "חדר הבקרה" בראשה של ריילי. היא המנהיגה הבלתי מעורערת של חמשת הרגשות ותעשה הכל כדי שריילי תהיה מאושרת, תצבור רק זכרונות שמחים ושום דבר לא נעים לא יידבק אליה. לא כעס, לא פחד, לא גועל, ובטח שלא עצב.
אבל אחרי המעבר לסן-פרנסיסקו, משהו משתנה. פתאום עצב נמצאת בכל מקום. באופן כאילו בלתי נשלט (שבהתחלה גורם לנו, הצופים, לכעוס עליה) היא נוגעת בזכרונות של ריילי ומקלקלת אותם. היא מתחילה להתעסק עם הקונסולה של השליטה בריילי וגורמת לה לבכות באמצע הכיתה ביום הראשון ללימודים. בתגובה, שמחה מנסה לתחום אותה, פשוטו כמשמעו, לתוך מקום מאוד קטן בחדר הבקרה (היא מציירת לה עיגול ממנו אסור לה לצאת). אבל עצב לא שולטת בזה, או שכן, אבל היא יוצאת מהעיגול ועושה בלגן ומתחילה שרשרת אירועים שבסופה שמחה ועצב נזרקות מחדר הבקרה יחד עם זכרונות הליבה השמחים של ריילי. מכאן הסרט מתמקד במסע שלהן בחזרה לחדר הבקרה כשלאורך הדרך שמחה משוכנעת שהיא חייבת לחזור כדי הדבר הכי הכי הכי חשוב הוא שריילי תהיה שמחה כל הזמן. במהלך המסע הזה נוצר בלגן שלם, עצוב ומשעשע לפרקים, שמתבטא בעולם החיצוני בנסיגה דכאונית של ריילי, עד שבסופו של דבר שמחה לומדת שאי אפשר לחיות ללא עצב (הדמות עצמה והרגש עצמו).

joy and sadness

נקודת המפתח היא רגע יפה מאוד שבו בינג-בונג, החבר הדמיוני והנשכח של ריילי הפעוטה, מבין שלעולם לא יגשים את חלומו לטוס לירח עם ריילי ולמעשה מבין שסיים את תפקידו בחייה. הוא כל כך עצוב שהוא מסרב להמשיך בתפקידו כמורה-דרך של שמחה ועצב. באופן טיפוסי, שמחה אומרת לו שיפסיק להיות עצוב ופשוט שיבוא. זה לא עובד. ואז עצב עושה משהו שזורע אצל שמחה את זרע התובנה: היא ניגשת לבינג-בונג, מתיישבת לידו, שמה עליו יד מנחמת ואומרת לו שזה עצוב. בינג-בונג פורץ בבכי ואחריו נרגע, מרגיש טוב יותר והחבורה ממשיכה בדרכה.

אבל רגע השיא מגיע מאוחר יותר. ריילי, שמאבדת חלקים משמעותיים מאישיותה, נכנסת למעין לדכאון. היא מנתקת קשר עם חברים, מפסיקה לעשות פעילויות שהיא אוהבת, מייחלת לפתרון קסם והופכת לאפאתית עם הזמן. לאורך כל הדרך זה נראה כאילו הוריה מצליחים לפספס את מה שקורה לה, ובגדול. באחד הלילות הראשונים אמה ניגשת אליה ואומרת לה שלאבא יש הרבה מתח בעבודה וזה מאוד יעזור אם שתיהן יהיו חיוביות וישמרו על החיוך. כשריילי מתחילה לבטא כעס ותסכול ההורים לא מבינים מאיפה זה יוצא לה (הרי היא היתה ילדה מאושרת עד לאותו רגע) ולא מנסים לברר אלא מזיזים את הכעס הצידה (שולחים את ריילי הכועסת לחדר) ומנסים לעורר את השמחה במחוות ילדותיות מהעבר. זה לא עובד, ובסופו של דבר ריילי מחליטה לברוח מהבית ולחזור למינסוטה. כשהיא על האוטובוס, שמחה ועצב מצליחות לחזור לחדר הבקרה. כולם מחכים לרגע שבו שמחה תתפוס את המושכות, תהפוך את ריילי לילדה שמחה שוב ותציל את המצב, אבל בינתיים נפל לה האסימון והיא נותנת לעצב את המקום הראוי לה, כחלק משמעותי בצוות הרגשות ולא כסרח עודף שיש להיפטר ממנו או לפחות לדחוק אותו הצידה ככל האפשר. היא מבינה שהעצב מאפשר לריילי לבטא מצוקה ולבקש עזרה, ואז קורים דברים טובים.

כשכל הרגשות נמצאים שוב בחדר הבקרה, משהו נדלק אצל ריילי, היא מבינה מה היא עושה ומחליטה לחזור מיד הביתה. הוריה יושבים בבית, דואגים, מתקשרים לכל מי שרק אפשר כשלפתע ריילי נכנסת הביתה. ההורים נעמדים מולה, בטח חשים הקלה וגם כעס. ובתוך ראשה של ריילי לא שולטת רק השמחה, אלא גם העצב. וברגע הכי מרגש של הסרט ריילי פורצת בבכי ומספרת להם הכל. כמה קשה לה המעבר, כמה היא סובלת, איך היא חשבה שלברוח הביתה יפתור הכל. וההורים שלה, נוכחים בפעם הראשונה בעצב של בתם. רואים אותה באמת בפעם הראשונה ועושים את הדבר הנכון. כורעים לידה ומחבקים אותה.

ההורים של ריילי מחבקים אותה

מכאן הדברים משתפרים. המשפחה מחוברת יותר, ובעיקר ריילי מחוברת יותר לרגשותיה, גם לעצב, מה שבסופו של דבר מאפשר לה לחוות את שאר הדברים בחיים בעוצמה גדולה יותר (שימו לב לאיי-האישיות שלה לפני ואחרי) ולהיות גמישה יותר בהתנהלותה בעולם.

וזה המסר של הסרט. שאי אפשר לדחוק את העצב לפינה. אי אפשר להעלים אותו. אי אפשר להתעלם ממנו. ובכלל לא אמורים לשאוף לזה. כי ככל שננסה לעשות את זה, נמחוק נדבכים משמעותיים באישיותנו. והמסר הזה כל כך חשוב כי אנחנו חיים בחברה שמקדשת, ברובה, את ההפך. החברה הזו מקדשת את התפקוד, את החתירה קדימה. זו לא ארץ למדוכאים. זו לא ארץ לעצובים. הם מבאסים אותנו. אנחנו מבאסים אותנו. אבל אנחנו גם מבואסים, וחיים בתוך סיר לחץ חיצוני ופנימי. לא פלא, אני חושב, שגישות מהמזרח שנותנות הרבה מקום לרגשות הקשים, מבלי לברוח מהם, תופסות יותר ויותר מקום בקליניקות הפסיכולוגיות המערביות.

אבל זה לא המסר היחיד של הסרט. לפחות עבורי, ואולי כאן טמונה הסיבה למחשבה שלי שהסרט הזה חשוב כל כך. המסר הכי חשוב נוגע להתקשרות של ריילי והוריה. למה הרגע הזה שבו ריילי חוזרת הביתה ומתפרקת בבכי כל כך עוצמתי? כי זה הרגע שבו היא הפסיקה להעמיד פנים מול עצמה ומול ההורים ואפשרה לכל העצב לצאת החוצה. והכי חשוב, זה הרגע שבו ההורים שלה הצליחו לראות את העצב שלה ולתת לו מקום ופשוט. להיות. שם. איתה.
כי מה כל ילד רוצה? שיאהבו אותו? ברור. אבל מה זו האהבה הזו אם לא מילוי המשאלה שיראו אותו. שיראו אותו גם כשהוא פוחד, או כועס, או עצוב. ושיהיו שם איתו, בלי לדחות אותו או לבטל את מה שהוא מרגיש. עצב צריך שיהיה לו מקום. עצב צריך שיראו אותו וישתתפו בו, אחרת הוא מרעיל מבפנים בבדידותו. או כמו שאומרת אחת הדמויות בספרה המצוין של רוני גלבפיש, "אגם הצללים": "אולי זה כל מה שאפשר לקוות לו… שיכאב לך ביחד עם כולם".

והמסר הזה, בשבילי, הוא הכי חשוב. הוא חשוב לי כילד-של. הוא חשוב לי כבן-זוג. הוא חשוב לי כפסיכולוג. הוא חשוב לי כהורה.
ובגלל שני המסרים האלו אני חושב שזה הסרט הכי חשוב שתראו השנה. ושאני רוצה שייצא כבר ב-DVD כי הוא יכול להיות כל כך שימושי בהדרכות הורים ובטיפול בכלל.

11 תגובות בנושא “למה "הקול בראש" הוא הסרט הכי חשוב שתראו השנה?”

  1. מסכימה עם כל מילה. בהתחלה היה לי קשה להסביר לעצמי את המהלך התסריטאי, של הפעולות הכפייתיות של עצב, לגעת בזכרונות ולצבוע אותם. אחר-כך חשבתי, זה מה שקורה כשלא נותנים לה מקום מראש, זה בסוף יוצא החוצה, ללא שליטה. (אגב, הדברים יצאו שם כל כך משליטה בשלב מסויים, כשעצב ושמחה נעדרו, שחשבתי שתכף יופיע רגש חדש – "שיגעון" 🙂

    ואהבתי את האבחנה היפה שעשית ל"ריילי של -לפני", ל"ריילי של אחרי", שיש לה פתאום יותר אישיות. זה באמת בולט (תכל'ס זה היה קצת מפחיד לפני כן, שבעצם אנחנו סוג של בובה על חוטים…).
    וגם המורכבות של החיים והרגשות שעלתה שלב, בחלק האחרון,, יחד עם הקונסולה המתוחכמת יותר, שאפשרה לכמה רגשות לעבוד בו זמנית, ולייצר זכרונות מורכבים יותר, וחוויה מורכבת יותר של המציאות.

    בהחלט אחד הסרטים הכי טובים שיצא לי לראות בחיי, וגם חברים שלי, שאינם פסיכולוגים, הסכימו עם ההאבחנה הזו. בא לי לראות אותו שוב! 🙂

  2. מסכים לחלוטין.
    ראיתי את הסרט עם 2 בנותי.
    וניראה שדוקא אני היה זה שעמד לבכות…
    אהבתי גם את הסימבוליקה שהיתה בכל פינה.
    ואת התיאור הפשטני אך עדיין מציאותי של מבנה המוח.

  3. מצוין. ראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה לבד (בלי הבת שלי), והוא לגמרי גרם לי לבכות. אמיתי.

    גם אני פסיכולוג, ואני מסכים עם כל מילה, סרט שמצליח להעביר מסר סופר חשוב, בדרך מדליקה, בהירה ובלתי אמצעית כמו שרק פיקסאר יודעים.

    ועוד הערה קטנה – אצל פיקסאר אין שום דבר מקרי, אז שימו נא לב שכל הדמויות הן אחידות צבעים (עצב כחולה, גועל ירוקה, זעם אדום) – ואילו רק ג'וי (שמחה) היא צהובה, אך השיער שלה הוא כחול (בצבעה של העצבות) – המסר ברור: אין שמחה בלי עצב 🙂

    צפיה נעימה…

    1. יובל: צודק, לא חשבתי על עניין הצבעים!
      בעקבות מה שכתבת הסתכלתי עליהם שוב וראיתי שבגועל יש גם נגיעות של סגול (פחד). בהחלט הולם.

  4. תודה על הסקירה. גם אני מאוד התחברתי לסרט, ושבועיים אחרי שראיתי אותו בעצמו, ישבתי עם הילדים לראות אותו שוב. דבר שאני לא נוהג לעשות.
    המסרים של הסרט שתיארת בכישרון כמובן נכונים, אבל אני שמתי לב לעוד משהו, שכיף לי לאחוז בו:
    לאורך כל הזמן שבו שמחה ועצב נמצאות מחוץ לחדר הבקרה וריילי אפאתית ובורחת חזרה, יש פער גדול בין המציאות הגלויה למציאות הפנימית-פנימית. כלומר מבחוץ ריילי נראית נחושה ואפאתית, וגם היא עצמה חווה את עצמה כמנותקת, כאדישה.
    אבל במעמקים, במקומות שאליהם אפילו התודעה של ריילי אינה מגיעה, שמחה ועצב עובדות קשה מאוד בלי הרף כדי לשקם את המצב. וגם כששמחה מגיעה לעמקי התת מודע, למקום שאליו נזרקים הזכרונות שכבר אין בהם צורך, היא ממשיכה לעבוד במרץ ולא לוותר.
    כלומר: גם כשאני מרגיש איום ונורא, גם כשנראה שאין לי שום תקווה, יש בתוכי כוחות נסתרים שפועלים להחזיר אותי למקום של צמיחה. נכון, אני לא רואה אותם, והם אינם נגישים לי כעת, אבל עצם האמונה בקיומם (דרך התבוננות בחוויות קודמות של קושי והתגברות, למשל), עוזרת מאוד לשים את הקושי בפרופורציות. זה שאני עכשיו בשלכת לא אומר שאני מת. מתחת לפני השטח קורים דברים שמכינים את הלבלוב הבא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.