מכתבים לבריאות הנפש

במסגרת ההתמחות בפסיכולוגיה, אחת המטלות שלי היא לערוך אבחונים רגשיים לחלק מהפונים למרפאה. אבחון הוא תהליך מורכב שלוקח זמן ולעתים די מעיק לעשות אותו, בעיקר כשאתה צריך להספיק כמות מסוימת של אבחונים במהלך השנה ומרגיש כל הזמן שאתה רודף אחרי הזנב של עצמך. זה גם תהליך די מעניין ומלמד (למרות הספקות שיש לי לגביו לעתים).

בכל מקרה, כשהתחלתי את ההתמחות קיבלתי תיק של ילד צעיר שהופנה למרפאה וכחלק מתהליך הקבלה שלו נתבקשתי לאבחן אותו. הוריו של הילד פנו למרפאה כמה חודשים לפני כן ונאלצו להמתין לתורם, כך שלא בזבזתי זמן, שינסתי מתניים ובקול קצת רועד מהתרגשות (בכל זאת, רק התחלתי) הזמנתי את ההורים לפגישה מקדימה. אחר כך הילד ואני נפגשנו מספר פעמים שבהן ערכתי את האבחון ואז עבדתי על ניתוח הממצאים וכתיבת הדו"ח במשך זמן לא קצר. בסופו של דבר, בהתאם להמלצה שלי, הילד הופנה לטיפול במרפאה. מה שאומר שהוא נכנס לרשימת המתנה.

באותה תקופה רשימת ההמתנה לטיפול בילדים אצלנו היתה ארוכה כמו גלות בבל. טוב, אולי לא, אבל היינו נוהגים לומר להורים שהמתנה לטיפול עשויה לארוך בין חצי שנה לשנה. נכון שהיו מקרים דחופים ולפעמים היה אפשר להקדים את הטיפול אבל בסופו של דבר, רוב הילדים והוריהם נאלצו להמתין זמן רב לטיפול. אני מניח שתסכימו איתי שהמתנה של כמה חודשים עד שנה היא ארוכה לכל דבר ועניין, אבל כשמדובר בטיפול נפשי לילד פרק הזמן הזה יכול להיות משמעותי במיוחד.

בשלב מאוחר יותר, לדעתי קצת יותר משנה מאז שההורים פנו למרפאה בפעם הראשונה, קולגה שלי קיבלה את הילד לטיפול. כשהיא התקשרה להורים להזמינם לפגישה הם הודיעו שכבר אין צורך והם פנו למקום אחר, בו קיבלו טיפול מהיר יותר, אך בתשלום (אצלנו במרפאה הטיפול ניתן בחינם לגמרי, לפחות עד הרפורמה בבריאות הנפש שתתחיל בעוד שנה). מי יודע, אולי אם זמני ההמתנה היו שפויים יותר, הילד הזה היה יכול לקבל טיפול בטווח קצר (ואולי מתאים יותר לצרכים שלו).

ולמה אני מספר לכם את כל זה? בגלל פרויקט שכמה שהוא פשוט ככה הוא חשוב, אותו יזמה הילה בניוביץ'-הופמן, בעלת הבלוג ואן דר גראף אחותך. לאחרונה היא עברה פרוצדורה רפואית כלשהי ובפוסט בבלוגה היא מתארת את החוויות שעברה כשטולטלה בין בתי חולים ובין רופאים ואנשי צוות אחרים עמוסים לעייפה בעבודה. בין השאר היא מספרת:

אחרי חמש שעות המתנה במיון שיבא, שהגיעו אחרי שלוש שעות המתנה במיון השרון, שהגיעו אחרי שעה של המתנה והתרוצצות בקופת החולים, פשוט לא יכולתי יותר. הלכתי שוב לאחות הראשית של מיון אורתופדיה, ואמרתי לה "אני יודעת שעמוס פה היום, אבל אני נמצאת בסיכון של גרימת פריצת דיסק נוספת לעצמי. אני לא יכולה לעמוד או לשבת יותר. אני חייבת לשכב". – "אין לי מיטה!" נבחה עלי האחות העצבנית והעייפה ודחפה אותי החוצה מחדר הבדיקות, "לכי למיון הכללי. אם אין להם מיטה, אין מה לעשות!"

הסצינה הסופית נדמתה לטיוטה שנזנחה מתוך מחזה של חנוך לוין: מצד אחד, אישה צעירה ומנותחת-גב, מותשת מיום שלם של התרוצצויות, עמידה וישיבה לסירוגין, דחיות של רופאים ואחיות ומזכירות, ממררת בבכי ומנסה להסביר לאח הראשי של חדר המיון שהיא פשוט לא יכולה לעמוד יותר, כי נשבר לה הגב, שלא לדבר על הזין, מרוב ההמתנה הזו. מצד שני, אח ראשי של חדר מיון בתפוסה של יותר מ-100%, צועק על האישה הצעירה דברים בנוסח "אין לי מיטה! מה את רוצה שאני אעשה, שאקח אותך 'שק קמח' על הגב שלי?? אין מיטות!! אין!!!"

ומוסיפה:

מה שעצוב באמת הוא שזו לחלוטין לא אשמת הצוות. אכן, לא היו מיטות. אכן, היו יותר מטופלים ממה שהמקום מסוגל להכיל. יחד איתנו בחדר ההמתנה היו איש עם כוויה חמורה ברגל, ילדה עם אצבעות שבורות, אישה עם חשד לאפנדיציטיס, איש מבוגר עם חשד להתקף לב. כולם ישבו וחיכו, שעות על גבי שעות. לא בגלל רשעות הרופאים ואטימות המערכת, אלא בגלל שבמילים פשוטות, מערכת הבריאות במדינה לא יכולה לספק את צרכי האוכלוסייה. זו אשמתם ואחריותם הישירה של הממונים על תקצוב ותחזוקת המערכת הזו, דהיינו, שרי הממשלה.

(ההדגשה שלי)

בסוף הפוסט היא מזמינה את הקוראים לשתף בסיפורים דומים:

כמעט לכל אחת ואחד מאתנו יש סיפור על טיפול לקוי, המתנה של שעות ארוכות, הגעה לרופא/ה או לאח/ות עצבני/ת ועייפ/ה, היתקלות בקיר של בירוקרטיה, סבל כזה או אחר בגלל חוסר היכולת של מערכת הבריאות לתת מענה הולם לתחלואינו. שִלחו לי את הסיפורים הללו. אני אעביר אותם הלאה. אני מתחייבת בפניכם שכל סיפור וסיפור שיגיע אלי יקבל מכתב משלו, שיישלח אל שרת הבריאות, שר האוצר וראש הממשלה.

לשם כך היא יצרה עם חברים את האתר מכתבים לבריאות בו מתפרסמים הסיפורים, ודרכו אפשר לשלוח סיפורים נוספים. זכרו, כל סיפור שכזה לא רק מתפרסם באתר אלא נשלח במכתב (אמיתי, עם מעטפה ובול) אל שרת הבריאות, שר האוצר וראש הממשלה וכל מכתב ייחתם בנוסח הבא:

"מאז שנת 1976 לא עודכנה מערכת התקינה הקובעת את מספרי הרופאים, האחיות, מיטות האשפוז ואמצעים חיוניים נוספים בבתי החולים ובמרפאות. משנה זו ועד התקופה הנוכחית, אוכלוסיית ישראל גדלה מ-3.5 מיליון איש ליותר מ-8 מיליון. כל ההבטחות להוסיף תקנים לאנשי צוות ומיטות אשפוז טורפדו בשל חוק ההסדרים ולא מומשו.

ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו את תיק הבריאות. מערכת הבריאות בישראל כבר לא נמצאת "על סף קריסה", היא קורסת בפועל. כעת האחריות נמצאת בידיכם.

אנו, אזרחיות ואזרחי ישראל הסובלים מדי יום כתוצאה מההזנחה המתמשכת, דורשים להציב את שיקום מערכת הבריאות בראש סדר העדיפויות הלאומי, ולייחס לתקציב ולקשיי התפעול של מערכת הבריאות את אותה מידת חשיבות שמוענקים לתקציב ולקשיים של מערכת הביטחון. ההגנה על חייהם של אזרחי המדינה כוללת לא רק פעילות צבאית, אלא גם את השמירה על תפקודן התקין של מערכות מצילות חיים, מאריכות חיים ותומכות באיכות החיים. אנו נמשיך להזכיר לכם מדי יום ביומו עד כמה גרוע המצב, עד שנראה שינוי לטובה מיושם בפועל".

(למעוניינים, יש גם עמוד פייסבוק)

וכאן, אני מקווה, אתם תיכנסו לתמונה. כמו שתוכלו לראות באתר, המכתבים כולם עוסקים במערכת בריאות הגוף – קופות ובתי החולים. אבל הבעיות לא מתחילות ונגמרות שם, והייתי שמח אם אור דומה יישפך על מערכת בריאות הנפש – בבתי החולים, בקופות החולים ובמרפאות הציבוריות. כמו שניסיתי להדגים בסיפור בתחילת הפוסט, אני מכיר ממקור ראשון את מצוקת כוח האדם שמביאה לזמני המתנה גדולים במיוחד, או לקיצור טיפולים מהסיבות הלא נכונות. אם יש לכם סיפור כזה, קטן וטריוויאלי או גדול ומשמעותי; מזווית של מטופל או של מטפל; אני בטוח שבמערכת "מכתבים לבריאות" ישמחו לקבלו ולהעבירו הלאה.

ואסיים בציטוט נוסף מהפוסט שלה:

התרומה החשובה ביותר שתוכלו לתת היא פשוט לשלוח את הסיפורים שלכן ושלכם. הפיצו את הפוסט הזה, או את הטופס באתר. בקשו מאנשים לספר על המצוקות שלהם. אמרו להם שאם אנחנו נתחיל לתת תשומת לב ראויה לסיפורים שלנו, נוכל להתחיל להתעקש שגם האנשים שממונים על בריאותנו ורווחתנו יקדישו להם תשומת לב ראויה. הם הנציגים שלנו ועובדים בשבילנו, והגיע הזמן להזכיר להם את זה. כל יום מחדש.

את הסיפורים תוכלו לשלוח באמצעות הטופס המצורף כאן ממש או על ידי כניסה לעמוד הזה. אפשר לשלוח באופן אנונימי, כמובן.