מראה, מראה שעל הקיר

בספרו "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" עוסק פיליפ ק. דיק בשאלה מה זה אומר להיות אנושי. הספר מספר על עתיד פוסט-אפוקליפטי שבו מרבית האנושות עזבה את כדור הארץ ולקחה איתה אנדרואידים – חיקויים כמעט מושלמים של בני אדם, המשמשים כמשרתים. הדמיון בין האנדרואידים לבני האדם כל כך מדהים ומבלבל, עד שציידי הגולגלות המתמחים באיתור אנדרואידים שברחו נאלצו למצוא דרך להבין מי אנדרואיד, ומי אנושי. על פי הספר, אנדרואידים חסרים תכונה אחת המאפיינת בני אנוש, והיא האמפתיה. חוסר היכולת שלהם לחוש אמפתיה כלפי הזולת, יהא הוא אנושי או מכונה, אמורה להבדיל אותם מהאחרים. אצל דיק כמו אצל דיק, דבר אינו פשוט וכמו שהוא נראה, וגיבור הספר מוצא עצמו מתלבט בשאלות על מהי אנושיות, מה תפקידה של האמפתיה בתוכה ועוד.

אמפתיה היא מושג שפסיכולוגים מרבים להשתמש בו, אך הוא מושג חמקמק למדי. בגדול ניתן לומר שאמפתיה היא היכולת לחוש את רגשותיו של האחר (לטוב ולרע). מוצאת חן בעיני ההגדרה של היינץ קוהוט: "אמפתיה היא היכולת לחשוב ולהרגיש את עצמך לתוך חייו הפנימיים של אדם אחר". זה משפט מעט מוזר: "להרגיש את עצמך לתוך חייו…" – אבל הוא קולע יפה במטרה, שכן המהות של האמפתיה היא להכנס לנעליו של האחר ברמה כזו שתוכל להרגיש ככל האפשר (אך לעולם לא באופן מושלם) את מה שהוא מרגיש, תוך שמירה על הנפרדות ביניכם. זאת להבדיל מסימפטיה שמוגדרת יותר כיכולת להבין את הרגשות של האחר, מבלי ממש להרגיש אותם. הנה מה שיש לאודרי הפבורן לומר על אמפתיה וסימפטיה, מתוך Funny Face:

איך אנחנו מצליחים להכנס לנעליו המנטליות של האחר ולהרגיש רגשות ואף תחושות פיזיות שהוא חש? מכיוון שמקור כל התחושות שלנו הוא מערכת העצבים, אזי ברור שמתרחש משהו אצלנו במוח שמדמה או מחקה את מה שקורה אצל האחר. אבל מהו אותו משהו?

נוירוני מראה

בשנים האחרונות מתחילות להצטבר עבודות מחקר העוסקות בזיהוי נוירוני מראה במוח. נוירוני מראה הם נוירונים – תאי עצב – המצויים במוח ומגיבים בשני מצבים דומים אך שונים מהותית. הם מגיבים גם כאשר האדם מבצע פעולה כלשהי וגם כשהוא צופה במישהו אחר מבצע את אותה פעולה. כך הם משקפים את הפעולה המבוצעת על ידי האחר, כאילו האדם הצופה ביצע אותה. לדוגמה, כאשר אתם חותכים עגבניה, התנועה נולדת מנוירונים השולחים הוראה לשרירים המפעילים את היד. אך במקביל פועלים נוירונים אחרים שאינם מפעילים את השריר. אותם נוירונים פועלים בתצורה דומה גם כאשר אתם צופים במישהו אחר חותך עגבניה.

נוירוני מראה נחקרים כבר מהשנים האחרונות של המאה הקודמת אך במובנים רבים מדובר עדיין בתחום חדש ואפילו שנוי במחלוקת. רובן ככולן של העדויות המחקריות על נוירוני מראה מגיעות ממחקרים שבוצעו על קופים, אך מחקר חדש שהתפרסם בחודש שעבר בכתב העת Current Biology מביא עדות ראשונה לקיומם, לכאורה, של נוירוני מראה ((למה לכאורה? מכיוון שקיומם של נוירוני מראה עדיין שנוי במחלוקת ויש ויכוחים על המהות שלהם)) אצל בני אדם, באמצעות מדידות ישירות מתוך המוח.

לחקור את המוח של בני אדם זה עסק מסובך, ולא רק מכיוון שמדובר באיבר מורכב להפליא, אלא קודם כל מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא יכולים לקחת נבדק ולהכניס לו מכשירי מדידה לתוך הראש. לכן נאלצים החוקרים להשתמש בטכניקות שאינן חודרניות כמו MRI, EEG ועוד. אך במחקר זה מצאו החוקרים הזדמנות להקליט ישירות מתוך מוחם של הנבדקים. הנבדקים במחקר הם אנשים החולים באפילפסיה קשה אשר עמדו לפני ניתוח מוח. על מנת לאתר את מקור האפילפסיה במוח הוחדרו לתוכו אלקטרודות, וזו היתה ההזדמנות של החוקרים לבצע את הניסוי.

הניסוי התחלק לשלושה מצבים. מצב אחד היה מצב הפעולה שבו התבקשו הנבדקים לבצע את פעולה הכתובה על המסך ("חיוך", "אחיזת כוס"); מצב שני היה מצב הצפיה שבו צפו הנבדקים בקטע וידאו שבו בוצעה הפעולה; המצב השלישי היה הביקורת ובו הוצגו המילים לנבדקים אך הם התבקשו לא לעשות כלום.

החוקרים הקליטו את פעילותם של 1,177 נוירונים מאיזורים שונים במוח. מרבית הנוירונים הגיבו לאחד משני המצבים (פעולה או צפיה), אך החוקרים הצליחו לזהות קבוצות קטנות של נוירונים אשר הגיבו גם לפעולה וגם לצפייה. למשל, הנוירונים הגיבו באותו אופן כאשר האדם חייך וכאשר האדם ראה מישהו אחר מחייך.
במילים אחרות, נוירוני מראה.

זוהי, אם כך, העדות הראשונה לקיומם האפשרי של נוירוני מראה במוח האנושי, שהושגה באמצעי מדידה ישירים ולא עקיפים. המחקר הזה אינו חף מבעיות ואסור לבנות עליו תורה שלמה, אבל הוא בהחלט מספק נקודה מעניינת לצאת ממנה. בבלוג Neurocritic תוכלו למצוא ביקורת על המחקר ועל נוירוני מראה באופן כללי.

למה זה טוב?

גם אם נניח שהקונספט של נוירוני מראה באמת מתקיים, עדיין נשאלת השאלה מדוע הם קיימים. מרבית החוקרים קושרים בין נוירוני מראה לבין למידה דרך חיקוי. כל מי שמכיר ילדים קטנים יודע כמה הרבה הם מסוגלים ללמוד פשוט על ידי חיקוי פעולות של אחרים. מערכת של נוירונים המגיבים כאשר הילד צופה בפעולה יכולה להסביר חלק מתהליך זה. אך מעניינות לא פחות הפונקציות הרגשיות שיכולות להיות לנוירוני המראה, מה שמחזיר אותנו למקום בו התחלנו – האמפתיה.

הרי בבסיס האמפתיה עומדת היכולת לחוות דבר מה שחווה אדם אחר. מדובר בחוויה אמיתית, פנימית לנו, שמקורה מתוך מערכת העצבים שלנו. נוירוני מראה יכולים להוות את הבסיס לקיומה של אמפתיה אם בתגובה למצב נפשי של אדם אחר הם מתחילים להגיב וכך לייצר אצלנו מצב נפשי דומה. המנגנון הזה, אם באמת קיים, חייב להיות מורכב יותר – אבל שוב, יש פה ניצן של תחום מחקרי שיכול להתפתח למשהו מרתק בהבנה שלנו את האמפתיה.

ומי יודע, אולי יום אחד נבין האם האמפתיה היא באמת מה שהופך אותנו לאנושיים.