לטעום את הרתיעה הדתית

בואו נעשה ניסוי מחשבתי קטן. נניח שהוזמנתם להשתתף במחקר שיווקי כלשהו תמורת תשלום. אתם מגיעים למכון המחקר ונכנסים לחדר. החוקר מגיש לכם כוס של משקה חדש שנראה כמו מים כמעט שקופים ומבקש מכם לטעום ולדרג ארבעה פרמטרים הנוגעים לטעמו של המשקה: כמה הוא חמוץ, כמה הוא מתוק, כמה הוא מר וכמה הוא מגעיל. לאחר מכן אתם מתבקשים לטעום כוס של משקה אחר, אך לפני שתעשו זאת, עליכם להמתין כמה דקות כדי לרענן את החיך ולאפשר לו לספוג טעמים חדשים.

בזמן שאתם ממתינים, מבקש מכם החוקר להעתיק קטע כתוב כלשהו בכתב-ידכם, כחלק ממחקר אחר הקשור לניתוח אישיות בעזרת גרפולוגיה. “למה לא?”, אתם שואלים את עצמכם ומעבירים כמה דקות בהעתקת כמה פסקאות מהתנ”ך או מספר אחר. כשאתם מסיימים להעתיק והחיך שלכם רענן שוב, אתם מקבלים כוס משקה חדש ומתבקשים שוב לטעום ולדרג אותו על אותם ארבעה פרמטרים.

מה יקרה לחווית הטעם שלכם ולדירוג שנתתם למשקה? האם הוא יהיה שונה מהפעם הראשונה? ואם כן, האם הקטע שהעתקתם ישפיע על הדירוג?

רגע – מה קשור בכלל הקטע שהעתקתם לטעם של המשקה?

 

מה שתיארתי כאן הוא למעשה מחקר שנערך באוניברסיטת אילינוי על ידי ריאן ריטר וג’סי לי פרסטון. לא היה פה מחקר שיווקי אלא מחקר שבדק כיצד מפגש עם אמונה דתית השונה משלך משפיע על תחושות גועל וטעם. המשתתפים במחקר היו 82 סטודנטים אשר הגדירו את עצמם כנוצרים. נאמר להם שהם ישתתפו בשני מחקרים שונים – הראשון סקר שיווקי והשני על כתב יד ואישיות. במסגרת "הסקר השיווקי" התבקשו הנבדקים, כאמור, להגדיר את טעמם של שני משקאות שונים, כשלמעשה מדובר באותו משקה שהוכן מערבוב של כף מיץ לימון בגלון של מים. בחלק שבו התבקשו הנבדקים להעתיק טקסט, הם למעשה חולקו באופן שרירותי (מבלי ידיעתם, כמובן) לאחת משלוש קבוצות, וכל קבוצה קיבלה טקסט אחר. קבוצה אחת העתיקה קטע מהקוראן, קבוצה שניה העתיקה קטע מספרו האתאיסטי של ריצ’רד דוקינס “יש אלוהים?” והקבוצה השלישית – קבוצת הביקורת במקרה זה – העתיקה קטע מההקדמה למילון מרים-וובסטר.

 

החוקרים, למעשה, מדדו את ההבדל בתחושת הגועל שדיווחו הנבדקים לפני ואחרי החלק הכתוב ומצאו שכאשר הנבדקים נאלצו להתמודד עם טקסט הסותר את אמונתם (טקסט מוסלמי או טקסט אתאיסטי – כאמור, הנבדקים הזדהו כנוצרים מאמינים), תחושת הגועל שלהם עלתה. חשוב לשים לב שמדדי הטעם האחרים (מתיקות, מרירות וחומציות) לא השתנו, כך שההשפעה של הטקסט היתה רק על הגועל.

 

בניסוי המשך שערכו החוקרים השתתפו 206 נבדקים והמערך היה דומה, אך כלל שני הבדלים: ראשית, הקבוצה השלישית התבקשה להעתיק קטע מהתנ”ך (להבדיל מקטע נייטרלי שהועתק במחקר הראשון). שנית, חצי מהנבדקים קיבלו מטליות אלכוהול לחיטוי הידיים אחרי העתקת הטקסט ולפני טעימת כוס המשקה השני. גם הפעם נמצא שמי שהעתיק טקסט הנוגד את אמונתו חש גועל רב יותר, אלא אם כן חיטא את ידיו. הנבדקים שהעתיקו טקסט מוסלמי או אתאיסטי אך יכלו לחטא את ידיהם לאחר מכן, לא דיווחו על תחושת גועל גדולה יותר.

אגב, מספר מחקרים מצאו קשר מעניין בין רחיצת ידיים ותחושת הנקיון הנלווית לה לתחושות הקשורות למוסר. למשל, במחקר שפורסם בשנה שעברה התבקשו הנבדקים לדרג התנהגויות שונות על סולם מוסריות. ההתנהגויות שדורגו כללו שימוש בסמים, פורנוגרפיה, קללות, זריקת פסולת ברחוב ועוד. מחצית מהנבדקים התבקשו לחטא ידיהם לפני שהתיישבו מול המחשב. אותם נבדקים נתנו דירוגים חמורים יותר להתנהגויות הנ"ל, כאילו חיטוי הידיים גרם להם – לפחות באופן לא-מודע – לתפוס עמדה מוסרנית יותר.

 

מה הטעם בכל זה?

במחשבה ראשונה, לא לחלוטין ברור מה הטעם במחקר הזה. מה חשוב הקשר בין דעה דתית לבין תחושה של גועל? אך המחקר הזה כן מלמד אותנו משהו ומרחיב את הידיעה שלנו לגבי איך אנחנו מתמודדים עם הסביבה שלנו, ובעיקר עם הדברים שלא עושים לנו נוח.

תחושת גועל היא היא תגובה אוניברסלית אצל כל בני האדם. לרגש הגועל יש חשיבות גדולה באבולוציה שלנו שכן הוא איפשר לנו, במשך דורות על גבי דורות, להמנע מדברים מזיקים שעשוים לפגוע בנו – אוכל מקולקל, צמח רעיל ועוד. תחושות הגועל התפתחו, באופן טבעי, כנגד גורמים פיזיים הנמצאים בסביבה שלנו. אך עם הזמן התחלנו להטמיע את תחושות הגועל גם כלפי דברים שאינם עשוים לפגוע בנו באופן ישיר, אך עלולים להתפס כ”רעילים” עבורנו, בצורה עקיפה. הדוגמה שעלתה במחקר הנוכחי ברורה למדי. עבור הנבדקים – מאמינים נוצרים – החשיפה לתכנים כופרים (בין אם כופרים בנצרות או כופרים בדת באשר היא) יצרה תחושה של גועל הדומה, מבחינה פיזיולוגית, לתחושה של חשיפה לאוכל מקולקל. ודאי תסכימו איתי שזה יכול להסביר לפחות מעט ממה שקורה שבני דתות שונות נפגשים.

 

המחקר הזה לא מושלם. למשל, הוא לא מסביר מה במניפולציה הוביל לתחושת הגועל. האם החשיפה עצמה לתכנים הכופרים הובילה לגועל או שהיתה זו העובדה שהנבדקים נאלצו להעתיק את התכנים בכתב ידם (וכך במובן מסוים “השתתפו” ביצירה שלהם)? אפשר, כמובן, לבדוק את זה במחקר המשך. גם קשה להכליל מאוכלוסית המחקר הזו לאוכלוסיה הכללית. למשל, האם קורה אותו דבר אצל יהודים? ומה קורה לאתאיסט שמעתיק קטע מכתבי המורמונים? מכיוון שאני מאמין שלכולנו אבולוציה זהה, אני חושב שנמצא ממצאים זהים בין קבוצות דתיות שונות – אבל זה טעון בדיקה.

מעניין יותר יהיה לבדוק האם תחושת גועל דומה עולה כאשר מדובר בחשיפה לתכנית שאינם דתיים. למשל, האם אדם המחזיק בדעות ימניות וקורא את הבלוג של יוסי גורביץ יחוש תחושה דומה? האם אוהד של מכבי תל אביב יחוש גועל כשהוא מעתיק כתבה אוהדת על הפועל?

אם מישהו מהקוראים מחפש נושא לעבודת תזה או אף דוקטורט… הנה רעיון…