איך ללמד את הילדים שלנו לא לשקר?

איך אנחנו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו? בדרך כלל אנחנו רוצים שיהיו מנומסים ונחמדים לזולת, שידעו לזהות את רגשותיהם ואת רגשותיו של האחר ולהתחשב בהם, שלא יעברו על החוקים ושברוב הזמן יאמרו את האמת (לפחות לנו ההורים). אנחנו המבוגרים עושים שימוש בכל מיני כלים כדי ללמד אותם איך להתנהג. אנחנו מעירים או מענישים, אנחנו משבחים או מלמדים, אנחנו משתמשים בסיפורים ומטאפורות או בדוגמה אישית ובטח יש עוד כמה טכניקות ששכחתי. בדרך כלל אנחנו פועלים מתוך אינטואיציה, מתוך מה שאנחנו מכירים מהסביבה (למשל, איך ההורים שלנו חינכו אותנו?) וגם מתוך מדריכי פעולה כאלה ואחרים. אבל בסופו של דבר, מה עובד? זו, מן הסתם, שאלה מורכבת ולתשובה פנים רבות, אבל מדי פעם שווה לנסות להתמקד בצד כזה או אחר שלה.

בפוסט הזה אתמקד בסיפורים חינוכיים לגיל הרך, שמטרתם ללמד את הילד שאסור לשקר. הדוגמה המפורסמת ביותר היא ככל הנראה "פינוקיו", הסיפור על בובת-העץ איטלקית שקמה לתחיה ובכל פעם ששיקרה אפה התארך באופן פלאי. השאלה שננסה לענות עליה היא האם יש ערך חינוכי אמיתי לסיפורים כאלו (מעבר להנאה שבהאזנה או קריאה של סיפור). או במילים אחרות, האם סיפורי מוסר מהסוג הזה משפיעים על התנהגות הילד? מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת Psychological Science מנסה לענות על השאלה הזו בעזרת שני מחקרים קטנים ופשוטים (לקריאת המאמר לחצו כאן).

מקור תמונה

אל המעבדה הוזמנו ילדים בגילאי 3 עד 7. הם נכנסו עם הנסיין לחדר ושיחקו איתו במשחק: הילד ישב עם הגב אל הנסיין שלחץ על צעצוע שעשה רעש מסוים. הילד התבקש לנחש איזה צעצוע זה (למשל, הילד שומע נביחה של כלב וצריך לומר שמדובר בכלב צעצוע). אחרי שני סיבובים כאלו אמר הנסיין שהוא שכח להביא ספר שהוא רוצה להקריא לילד ושהוא עוד מעט יחזור. לפני שעזב את החדר, הניח הנסיין צעצוע נוסף על השולחן וביקש מהילד לחכות שהוא יחזור ולא להציץ. בזמן שהנסיין היה מחוץ לחדר, הוא לא ידע מה הילד עושה, אך זה צולם ע"י מצלמה נסתרת. כשחזר הנסיין לחדר, הוא כיסה את הצעצוע שעל השולחן במפית והקריא לילד אחד מארבעה סיפורים. לכאורה, הסיפורים לא קשורים למשחק, אך הם מהווים את המשתנה הבלתי-תלוי, המניפולציה. היו ארבעה סיפורים:

"פינוקיו" – אני לא צריך להכביר פה במילים, זה סיפור מוכר וידוע. אך שימו לב שיש בו דגש על האיסור לשקר ועל העונש שמגיע למי שמשקר (האף המתארך).

"הילד שצעק זאב" – גם זה סיפור שודאי מוכר לכם, על רועה הצאן ששוב ושוב צעק סתם שמגיע זאב ובסוף כשזאב אמיתי הגיע תושבי הכפר לא האמינו לו. שוב – אסור לשקר, ומי שמשקר נענש (וגם הכבשים שלו, מסכנות).

"ג'ורג' וושינגטון" – זה סיפור שפחות מוכר כאן אך נחשב לקלאסיקה אמריקאית. ג'ורג' וושינגטון הקטן מקבל גרזן מאביו (הגיוני, לא? מתנה מקובלת גם אצלנו במשפחה). הלך לו ג'ורג'י הקטן אל הגינה וכרת את עץ הדובדבן, למרות שאסור. כשאביו שאל אותו מה קרה לעץ ג'ורג' התלבט ולבסוף אמר "אינני יכול לשקר, אבי, זה אני שכרתתי את העץ". האב שמח כל כך שבנו אמר את האמת עד שכעסו התפוגג לגמרי. ההבדל הקריטי בין הסיפור הזה לשני הסיפורים הקודמים הוא שגם כאן מדובר על שקרים, אך הפעם הדגש הוא על הערך החיובי של אמירת האמת.

"הצב והארנב" – הסיפור הרביעי מהווה את קבוצת הביקורת. זה הסיפור הקלאסי על הצב והארנב ואין לו שום קשר לענייני שקרים.

בתום ההקראה, שאל הנסיין את הילד "האם זה בסדר לשקר?" ולאחר שזה ענה אמר לו, בהתאם לסיפור שהוקרא, משהו כמו "אני לא רוצה שתהיה כמו פינוקיו, אלא שתאמר לי את האמת. האם הצצת בצעצוע?" (או, בקבוצה המתאימה, "אני רוצה שתהיה כמו ג'ורג' וושינגטון בסיפור ותאמר את האמת"). המשתנה התלוי היה אחוז הילדים "השקרנים", שהם אלו שהציצו בצעצוע אך לא הודו בכך.

לעומת קבוצת הביקורת ("הצב והארנב"), הילדים בקבוצת "ג'ורג' וושינגטון" היו היחידים שבאופן משמעותי שיקרו פחות. פי שלוש פחות, למעשה. הילדים בקבוצות "פינוקיו" ו"זאב! זאב!" שיקרו באותה מידה כמו ילדי קבוצת הביקורת. אפשר לראות זאת בגרף הבא (שימו לב שהציר האנכים מתייחס לאמירת האמת – יותר גבוה שווה פחות שקרנים).

מדוע רק הסיפור עם ג'ורג' וושינגטון גרם לילדים לשקר פחות?
על פניו, היו לנו כאן שלושה סיפורים שעוסקים בילדים ושקרים, שלושה משלי-מוסר. אולם, מתברר שרק אחד מהם הצליח להשפיע על התנהגות הילדים. מדוע?

החוקרים שיערו שההסבר לכך נעוץ בהבדל המהותי בין הסיפור על וושינגטון לשני הסיפורים האחרים. כאמור, הסיפור על פינוקיו והסיפור על הילד שצעק זאב מדגישים את הצד השלילי של השקר, בעוד שהסיפור על וושינגטון מדגיש את הצד החיובי של אמירת האמת.

כדי לבדוק את הסברה הזו, נערך ניסוי נוסף, כמעט זהה למקור, רק שהפעם היו שתי גרסאות לסיפור על וושינגטון: הקלאסית והמעובדת, שבה מודגש מחיר השקר, בדומה לשני הסיפורים האחרים (בסיפור המעובד, וושינגטון משקר וכשאביו מגלה זאת הוא כועס עליו מאוד ולוקח לו את הגרזן).

גם הפעם, הילדים ששמעו את הסיפור (הקלאסי) על וושינגטון, שיקרו פחות מהילדים בקבוצת הביקורת. הילדים ששמעו את הסיפור המעובד על וושינגטון, לעומת זאת, שיקרו באותה מידה כמו הילדים בקבוצת הביקורת או בקבוצות "פינוקיו" ו"זאב! זאב!", מה שמאשש את הסברה שמה שתרם להתנהגות החיובית של הילד הוא הדגשת הצד החיובי של אמירת האמת ולא הדגשת הצד השלילי של השקר.

הנקודה הזו היא קריטית ובעיני זה המסר שיש לקחת מהמחקר הזה. נראה שבדרך כלל הורים נוטים לשים יותר לב לרגעים שבהם הילד מתנהג לא יפה ולהעיר לו או להעניש אותו על כך, ופחות שמים לב לרגעים שבהם הוא מתנהג יפה – דובר אמת, למשל – ולא תמיד מחזקים אותו על כך, וחבל. המחקר הזה מראה לנו בצורה מאוד פשוטה וברורה שלחיזוק התנהגות טובה יש כוח גדול הרבה יותר מהענשה של התנהגות רעה. באותו הקשר אני מבקש להזכיר פוסט שכתבתי לפני מספר חודשים ועסק בדרכים היעילות יותר שהורים יכולים להשתמש בהן על מנת לפתח התנהגות מוסרית אצל ילדים. אני חושב שהמסקנה המובאת בפוסט הנוכחי ראויה מאוד להצטרף לשאר הנקודות שהבאתי שם.