לנסות להכנס לראש הכפייתי

הנה וידאו שהוכן על ידי דניאל ברק וטל שוויגר ממקאן-אריקסון עבור ארגון ה-OCD הבינלאומי:

קצר, נכון?

הרעיון העומד מאחורי הסרטון יפה ומעניין. הוא קצר מכדי שתספיקו באמת לקרוא את הכתוב, וכדי שתוכלו לקרוא תצטרכו להקליק שוב ושוב על כפתור הנגינה ולראות את הסרט מחדש (או לעצור אותו ממש מהר). בדרך זו מבקשים יוצרי הסרט לתת לגולש תחושה של לפחות חלק אחד מהחיים עם הפרעה טורדנית-כפייתית, או OCD.

כאמור, הרעיון יפה וחשוב. אני בעד להעלות את המודעות להפרעות ומחלות נפשיות אצל מי שאינם סובלים מהן. אבל לדעתי הסרטון הזה מפספס נקודה מהותית ב-OCD. היופי הוא שאפשר לנצל את הפספוס הזה כדי להאיר את אותה נקודה.

הסרטון מנסה להדגים לגולש איך זה מרגיש לחזור על אותה פעולה שוב ושוב. אחד התסמינים המוכרים ביותר של הפרעה טורדנית-כפייתית הוא ביצוע כפייתי של פעולות. הדוגמה הכי מוכרת היא רחיצת ידיים חוזרת ונשנית. דוגמה אחרת היא לכבות ולהדליק את האור שוב ושוב. אי אפשר שלא להזכיר את הסרט "הכי טוב שיש" שבמרכזו סופר הסובל מ-OCD:

אבל יש הבדל משמעותי בין לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ב-OCD לבין הרצת הסרט שוב ושוב כדי לראות מה כתוב בו. כשאתם, הצופים, מריצים את הסרט שוב ושוב כדי להצליח לקרוא את כל הטקסט, אתם עושים זאת מכיוון שבפעם הראשונה לא הספקתם לקרוא. וכך גם בפעם השניה ושלישית וכן הלאה. בכל פעם אתם קופצים עם העין לסוף החלק שכן הצלחתם לקרוא וכך מצליחים לקרוא את הכל. וברגע שקראתם את כל המשפט, אפשר לשכוח מהסרט, לסגור את החלון בו הוא נמצא ולהמשיך הלאה.

לא כך הדבר כשמדובר בפעולה כפייתית. כאשר אדם בעל OCD מדליק ומכבה את האור עשר פעמים לפני שהוא יוצא מהבית, הוא לא עושה זאת משום שפעם הראשונה הוא לא הצליח לכבות את האור כמו שצריך. ואחרי שיעשה זאת עשר פעמים, יכול להיות שהוא יחוש את הצורך לעשות זאת עוד עשר פעמים. גם האדם שרוחץ את ידיו שוב ושוב לא עושה זאת כי הפעם הראשונה לא הצליחה או לא השאירה אותו מספיק נקי.

כל זה נוגע באחד המאפיינים הבולטים ביותר של OCD לעומת הפרעות נפשיות אחרות. זוהי הפרעה שהינה אגו-דיסטונית, זאת אומרת שהאדם מזהה שההתנהגות שלו (והמחשבות הטורדניות גם) הינה מוגזמת או מוזרה. האדם שרוחץ את ידיו באופן בלתי פוסק יודע שאין בזה צורך. הוא יודע שמספיקה פעם אחת, אבל הוא עדיין חש צורך בלתי נשלט להמשיך ולרחוץ את הידיים. למעשה, אם האדם מתנהג כך ולא מזהה את המוּזרות וההגזמה שבפעולותיו הוא לא יאובחן עם OCD ((אלא אם מדובר בילד)).

אם כך, הסרטון שבתחילת הפוסט יכול להעביר אולי את ההרגשה הבסיסית של הצורך בללחוץ שוב ושוב על כפתור, אבל שם זה נעצר. הוא לא מסוגל להעביר את תחושת המצוקה הנלווית להתנהגות הכפייתית, ולא פחות חשוב – את תחושת חוסר התוחלת המתלווה אליה. אני לא יודע אם סרט כלשהו יכול לעשות זאת. ואולי טוב שכך.

משהו קטן ולא קשור: בבר הצידי, שם משמאל למעלה מתחת לתיבת החיפוש, הוספתי ספירה לאחור ליום שבו אתחיל סוף כל סוף את ההתמחות בפסיכולוגיה קלינית. זה ייצא קצת יותר משנה אחרי שקיבלתי באופן רשמי את התואר השני, ובאופן מפתיע זה לא נחשב למרווח זמן גדול מי-יודע-מה. בכל אופן, יפה שעה אחת קודם.

(למי שמעוניין לקרוא עוד על OCD, אני ממליץ על שני הפוסטים של ד"ר ירדן לוינסקי בנושא: מבוא לאובססיה חלק ראשון וחלק שני).