חלוקת תפקידים

בעיתון "הארץ" פורסמה אתמול (18/1) כתבה לפיה לחצים פוליטיים הופעלו על סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ולשכתו, כדי לשנות את המועמד לתפקיד יו"ר מועצת הפסיכולוגים מד"ר' גבי וייל לפרופ' יואל אליצור. בכתבה הזו יש שני נושאים מעניינים. הראשון הוא שאלת הלחצים הפוליטיים. אין בכתבה שום תימוכין או דוגמאות ללחצים פוליטיים שהופעלו. לא ברור מי הפעיל, איך הפעיל ולמה הפעיל. רק נאמר שהיו לחצים פוליטיים. בהינתן חוסר ראיות, צריך לראות בדיווח הזה כמוטל בספק.
הנושא השני שעולה בכתבה מעניין במיוחד והוא קשור לעתיד הפסיכולוגיה הקלינית. מדובר בשאלה מי מורשה לתת טיפול פסיכותרפי. לפני שאסביר מה לזה וללחצים הפוליטיים שהיו או לא היו, קצת רקע.

כפי שכבר הסברתי בפוסט הראשון בסדרת המדריך לסטודנט, חוק הפסיכולוגים מגדיר מהו טיפול פסיכותרפי ((לשון החוק היא "טיפול פסיכותרפויטי" אך המונח תרפויטי קצת התיישן)) ומי רשאי להעניקו. על פי החוק (סעיף 9ב'):

לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו.

פסיכולוג קליני הוא אדם בעל תואר שני בפסיכולוגיה אשר ביצע התמחות בפסיכולוגיה קלינית. פסיכולוג שאינו קליני הוא למשל פסיכולוג חינוכי, אשר סיים התמחות חינוכית. בסך הכל מוגדרות על פי החוק שש התמחויות בפסיכולוגיה: קלינית, חינוכית, חברתית-ארגונית, שיקומית, התפתחותית ורפואית. ההבדלים ביניהן נוגעים לתחומי העיסוק של כל התמחות ואולי אכתוב על כך פוסט נפרד בהמשך, אבל אפשר לומר, למשל, שפסיכולוגיה רפואית עוסקת בעזרה לאנשים בעלי בריאות נפשית תקינה המתמודדים עם מחלות פיזיות (סרטן, לדוגמה), פסיכולוגיה שיקומית עוסקת בשיקום אנשים בעלי פגיעות ראש וכן הלאה. מתוך התמחויות אלו, הפסיכולוגיה הקלינית היא זו המוכרת לקהל הרחב – זו העוסקת בטיפול נפשי בהפרעות נפשיות בעזרת שיטות שנולדו עם התיאוריה של פרויד והתפתחו לדברים אחרים לגמרי.

זה היה הרקע. איך זה קשור למינוי יו"ר מועצת הפסיכולוגים והלחצים הפוליטיים השונים?
מועצת הפסיכולוגים היא גוף המונה 27 חברים שתפקידו לייעץ לשר הבריאות בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה. פשוטו כמשמעו. הנושאים העיקריים בהם היא עוסקת הם מנהליים, מן הסתם, וקשורים לאתיקה, נהלי רישום וכדומה. בשנה האחרונה המועצה לא מתפקדת, זאת לאחר שיושב הראש הקודם (ד"ר שלמה לקס) סיים את תפקידו מבלי שמונה יו"ר חלופי. לפני כמה חודשים החליטו במשרד הבריאות להחזיר עטרה ליושנה ולמנות יו"ר חדש. בסופו של דבר הוחלט לבחור בד"ר וייל, אך על פי הכתבה ב"הארץ", חזר בו משרד הבריאות מהחלטה זו ובחר בפרופ' אליצור.

ועדיין עומדת תלויה השאלה מה לזה ולעתיד הפסיכולוגיה הקלינית. ובכן, בשנים האחרונות מתנהל ויכוח בין פסיכולוגים שונים סביב היוזמה לאפשר לפסיכולוגים שמומחיותם אינה קלינית לעסוק בפסיכותרפיה. פרופ' אליצור, היו"ר שנבחר בסופו של דבר למועצה, ידוע כתומך ביוזמה זו. נכון שעצם מינויו לתפקיד לא אומר שהוקוס פוקוס והמצב ישתנה, אך הוא בהחלט יכול לקבוע את הטון במועצה, ודרכה את הטון במשרד הבריאות ((זה המקום להעיר, אגב, שאינני מכיר את ד"ר וייל או את פרופ' אליצור, ואין לי דעה מסוימת על כישוריהם)).

למה הופעלו, אם הופעלו, לחצים פוליטיים?
כפי שציינתי, לא ניתנו בכתבה פרטים על אופיים של אותם לחצים פוליטיים. לא ברור מי לחץ, איך ולמה. עם זאת, הכתב דן אבן רומז לכיוונה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. נתניהו היא פסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. זאת אומרת שהיא יכולה לעסוק בפסיכולוגיה חינוכית הכוללת עבודה עם מורים, תלמידים והורים סביב בעיות הקשורות לתפקוד בבית הספר או הגן. היא לא יכולה, למשל, לקבל ילד לטיפול פרטני על הפוביות שלו מנעליים מתעופפות. שינוי של החוק, אם כך, יפעל לטובתה (ולטובת למעלה מאלפיים פסיכולוגים אחרים). האם היא הגורם ללחצים הפוליטיים? זו טענה קלושה, למרות שבישראל אין לדעת. אבל זה לא מה שבאמת משנה כרגע. מה שכן משנה הוא…

האם זה טוב או רע לאפשר לפסיכולוגים שאינם קליניים לטפל

אתחיל בהבהרה שלא רק פסיכולוגים קליניים מטפלים. אם אנו מגדירים טיפול כעבודה הנעשית עם אדם אחד או יותר מתוך מטרה לעזור לו עם בעיה הקשורה בתפקוד היומיומי, אז יש הרבה אנשים שעושים טיפול ואינם פסיכולוגים קלינים. הפסיכולוג החינוכי עובד עם מורה בבית הספר והפסיכולוג השיקומי עובד עם פגוע ראש ועוזר לו בתהליך החזרה לחיים הרגילים, הפסיכולוג ההתפתחותי עובד עם הילד הקטן אשר סובל מלקות התפתחותית וכן הלאה.

זה הכל עניין של תחומי עניין והתמחות. לפסיכולוגיה, כמו לרפואה, פנים שונות. כל פן מתעסק באספקט אחר של עולם הנפש האנושי, ולכן הוא משתמש בנקודות מבט שונות ובטכניקות שונות. אמנם יש נקודות השקה וחפיפה רבות, אך גם אם מביאים אותן בחשבון ישנה שונות משמעותית. כשם שאנו לא דורשים מרופאינו לדעת הכל מהכל, אלא מעוניינים שיתמחו בתחום מסוים, כך גם עם הפסיכולוגים. והרי מי שהתמחה בפסיכולוגיה רפואית לא למד בדיוק מה שלמד מי שהתמחה בפסיכולוגיה קלינית שלא למד בדיוק מה שלמד מי שהתמחה בפסיכולוגיה ארגונית. למה, אם כך, שנאפשר לאדם לעסוק בתחום שהוא לא התמחה בו? במיוחד כשמדובר במקצוע רגיש כמו מתן טיפול נפשי.

שוק הטיפול והעזרה הנפשית, במצבו הנוכחי, פרוץ למדי. ההגדרה החמקמקה של טיפול מאפשרת לאנשים חסרי הסמכה טיפולית לבצע התערבויות נפשיות שעלולות להזיק מבלי שתהיה להם ההכשרה המתאימה ומבלי לעבור תחת רגולציה המחייבת אותם לכללי אתיקה וכיוצא באלו. אדם לא יכול לקום ביום בהיר אחד ולקרוא לעצמו "פסיכולוג" – לשם כך הוא צריך ללמוד לפחות שני תארים בפסיכולוגיה, מה שלא הולך ברגל. אבל כל אחד יכול לקרוא לעצמו "מאמן", "יועץ", "מדריך רוחני" וכן הלאה, בין אם הוא עשה לימודי תעודה באיזה בית ספר ובין אם הוא פשוט קם בבוקר והחליט שזה מה שהוא. זה חוקי, אך עובד לרעתם של הזקוקים לטיפול שדווקא במצב רגיש בחייהם עלולים להגיע לאדם שאיננו מוסמך לטפל בהם.

פסיכולוגים שאינם קליניים הם סיפור שונה. הרי מותר להם לקרוא לעצמם "פסיכולוג", מתוקף היותם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה. הם גם ביצעו התמחות בתחומם, ועל נקראים פסיכולוג שיקומי/רפואי/וכן-הלאה. אבל זו בדיוק הנקודה. התמחותם היא בתחום שאינו התחום הקליני. על כן, למה שיציעו טיפול שלא התמחו בו?

מצדדי היוזמה אומרים שהיא דווקא טובה למטופלים, שכן היא פותחת את השוק ליותר תחרות ובהכרח תביא להוזלה של עלויות הטיפול הגבוהות. יהיו גם מי שיגידו שאני, כמי שמצוי על המסלול הקליני, מתנגד ליוזמה הזו כי אני חושש לעתידי המקצועי. תשובתי היא שאני דווקא לא חושש מהתחרות, אלא מהבלבול שיווצר. מה שמטריד אותי הוא האופן שבו היוזמה הזו עלולה לפגוע במטופלים. זה נכון שאולי היא תביא להוזלת הטיפול, אבל ההוזלה הזו עלולה לעלות לנו ביוקר.

לא מן הנמנע שאנשים שלא הצליחו להתקבל ללימודי הפסיכולוגיה הקלינית או להתמחות הקלינית, ילכו להתמחות אחרת רק בשביל להגיע, בעקיפין, לאותה נקודה ולהציע את אותו טיפול שמציע מי שכן ביצע התמחות קלינית, רק בלי ללמוד ולהתנסות באותם הדברים. זה לא אומר שאותם מטפלים יהיו בהכרח פחות טובים, אבל מספיק מטפל אחד שלא באמת יודע מה הוא עושה ומזיק, בלי להתכוון, ללקוח לו – כדי שכל זה לא יהיה שווה.
אם רוצים להוזיל את עלויות הטיפול, אפשר למצוא דרכים טובות יותר, לדעתי, כמו למשל להשקיע יותר בטיפוח מערך הטיפול הציבורי (נושא שבאמת זקוק לפוסט נפרד).

במצב הנוכחי, כאשר אדם הולך לבקש טיפול פסיכולוגי מפסיכולוג קליני, הוא יודע בדיוק מה הוא מקבל. הוא יקבל טיפול מאדם אשר למד והתמחה בפסיכולוגיה קלינית (דהיינו, מי שלמד את תיאוריות האישיות השונות, סוגי ההפרעות והמחלות השונים ובעיקר את טכניקות הטיפול השונות) וצבר נסיון טיפולי. יכול להיות שהוא ייפול על חרא של מטפל, אבל זה כבר סיפור אחר. במצב שיווצר אם ישונה החוק, אדם שיילך לקבל טיפול פסיכולוגי לא יידע למעשה מול מי הוא עומד. הוא לא יידע מה הוא למד ובמה המומחיות שלו. אלא אם הוא יטרח לברר, כמובן. אבל נראה לי שרוב האנשים לא יטרחו לברר ומלכתחילה הם לא יודעים מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לחינוכי או התפתחותי וכן הלאה. אני מתערב אתכם שמרבית האנשים לא יודע שיש הבדל בכלל.

ולמה זה רע? כי המטופלים האלו, הזקוקים לטיפול מקצועי, עלולים להגיע לאדם שאינו מוסמך ומיומן בטיפול הדרוש להם. הוא מוסמך ומיומן בטיפול מסוג אחר, אך החוק מאפשר לו לתת גם טיפול שאינו מיומן בו. הדבר משול למצב שבו אדם ייגש לאונקולוג ויבקש ממנו לטפל בקטרקט שהצטבר בעינו. אין חולקין על הידע והמיומנות של האונקולוג בטיפול במחלת הסרטן, אך מה לכך ולטיפול בקטרקט? נכון שהדוגמה הזו כנראה לא תתרחש במציאות, אבל זה רק משום שהציבור יודע להבדיל בין אונקולוג לרופא עיניים. כפי שציינתי בפסקה הקודמת, כשזה נוגע לפסיכולוגיה, אני חושש שזה לא המצב.

חשוב לי להדגיש נקודה משמעותית, שנראה לי שלא תמיד חושבים עליה. הפסיכולוגיה הקלינית, כמו שאני רואה אותה, לא מתיימרת לאמץ לחיקה את כל הטיפולים ולדחוק הצידה את שאר הפסיכולוגים. יש הרי מי שיגידו שהפסיכולוגים הקליניים יהירים, יושבים במגדל השן שלהם וכו'. זו שטות. תסתובבו פעם במרפאות הציבוריות, על התנאים הדפוקים שלהן, ודברו איתי על מגדל השן. זה לא שאין פסיכולוגים קליניים יהירים, אבל זו שאלה של פרופורציה, הרי יהירות אפשר למצוא בכל מקום.

לדעתי יש מקום לכולם, בתנאי שכל אחד יתמקד בתחום שבו הוא בחר לעסוק ואותו הוא יודע לעשות הכי טוב. הרי לא תרצו שפסיכולוג קליני שלא למד את האנטומיה של מערכת העצבים יטפל באדם שראשו נפגע בתאונה. אם אדם כזה יגיע אלי לטיפול, אני אכיר בכך שאין לי את הידע והנסיון שיאפשרו לי לעזור לו ואפנה אותו לפסיכולוג שיקומי. על אותו משקל אני לא מעוניין שאדם בעל הפרעת אישיות עמוקה יטופל על ידי פסיכולוג ארגוני, למשל.

לסיכומו של דבר, אני חושב שכנקודת בסיס, יש לתת לפסיכולוגים הקליניים את אשר לפסיכולוגים הקליניים, לפסיכולוגיים החינוכיים את אשר לפסיכולוגים החינוכיים וכן הלאה. מצד שני, לא צריך לסגור דלתות ואם פסיכולוג שיקומי, למשל, מעוניין לעשות הסבה ולהכנס לתחום הפסיכולוגיה הקלינית, יש לעגן בחוק מערך הסמכה שיאפשר לאותו פסיכולוג לבצע לימודי השלמה בפסיכולוגיה קלינית (למשל בבתי הספר לפסיכותרפיה, או כלימודים לאחר תואר באוניברסיטאות) והתמחות קלינית מזורזת, ויאללה, לקליניקה. ואותו כנ"ל לכל כיוון – פסיכולוג קליני לשיקומי, רפואי להתפתחותי וכן הלאה.

כל היוזמה הזו מריחה לי לא טוב ויש לי הרגשה לא טובה בכלל שמה שמניע אותה הוא לא טובת המטופלים אלא משחקי כוח מיותרים. שינוי כזה של החוק חייב לנבוע מסיבה טובה באמת, לאחר שנערך דיון ציבורי ונלקחו בחשבון ההשלכות השונות. משום מה, לא נראה לי שזה המקרה.

עדכון – עיתון הארץ מדווח שפרופ' יואל אליצור ימונה ליו"ר מועצת הפסיכולוגים (6/3/10)

מקור תמונת פוסט

השיר הזה לא יוצא לי מהראש!

בימים האחרונים תקועה לי מנגינה מסוימת בראש. מה זה תקועה? כמו החרב אקסקליבר הממתינה בסלע לאדם הראוי למלוכה. זו נעימה בסגנון ימי-ביניימי, משהו שאולי הייתי מצפה למצוא בסרט שייקספירי של קנת' בראנה. היא מתנגנת לי הלוך ושוב בראש, מפורטת להפליא, מלודית מאוד. אני יודע שאני מכיר אותה, אבל לא מצליח להזכר מאיפה. בהתחלה זה שיגע אותי שלא הצלחתי להזכר מאיפה אני מכיר אותה. אחר כך השתגעתי פשוט מהעובדה שהיא לא נעלמת וממשיכה להתנגן שוב ושוב ושוב ושוב…

התופעה הזו ודאי מוכרת לרוב (אם לא לכל) הקוראים. קטע מוזיקלי, בדרך כלל מוכר, נתקע לכם בראש. לא חשוב אם אתם בהרצאה, פגישת עבודה, באמצע הפקק או באמצע הסקס – הקטע נכנס ומתנגן בלולאה אינסופית. עד שהוא מתחלף באחר. למה זה קורה? האם אנחנו כולנו סובלים מהזיות קול?

סביר להניח שלא, ושיש הסבר טוב יותר לתופעה הזו. כך או כך, עושה רושם שזו תופעה הפוקדת אנשים רבים. כמי שאוהב מוזיקה ואוהב לערוך מיקסטייפים (כפי שיעיד הבלוג הראשון שלי, לטאת האמבט) ביקשתי מאנשים בטוויטר לספר לי אם תקוע להם שיר בנקודת זמן מסוימת, ואם כן אז מהו. מהשירים שאספתי הרכבתי מיקסטייפ בן כשעה המהווה ייצוג ארעי לחלוטין של שירים שנתקעו לאנשים שונים בראש בנקודות זמן שונות. תוכלו להקשיב למיקסטייפ כאן תוך כדי הקריאה. אם תרצו עוד פרטים על השירים ו/או האנשים שהשתתפו – גשו לעמוד המיקסטייפ בלטאת האמבט.

[audio:http://pod.icast.co.il/0c00254f-e08e-429c-ba31-562f26229979.icast.mp3]

התופעה הזו של שיר-שנתקע-בראש נקראת בעגה המקצועית earworm, מהמקור הגרמני Ohrwurm. זו תופעה מוכרת מאוד וממש לא מאפיינת רק את החיים המודרניים (בהם נחשפים כל הזמן למוזיקה ממקורות שונים). ראו למשל, את הטקסט הזה של מארק טווין, אשר מתאר בצורה הייחודית והמשעשעת שלו איך נתקע לו קטע בראש והדרך היחידה שבה הצליח להפטר ממנו היתה "להדביק" מישהו אחר באותו הקטע.

תופעה זו שייכת לסדרת תופעות של קוגניציות לא רצויות, שנעות ממחשבות פשוטות ולא רצויות (מה שיקרה לכם אם אני אבקש מכם בכל לשון של בקשה עכשיו לא לחשוב על פיל בצבע לבן עם נקודות סגולות) עד למצבים מפריעים ופתולוגיים כמו מחשבות אובססיביות או פלאשבקים טראומטיים. Earworms, שמעתה אקרא להן מנגינות תקועות, הן תופעה יומיומית המוכרת, כפי שציינתי, לרוב האנשים. התופעה מוגדרת בצורה פשוטה: חוסר היכולת להפסיק את המנגינה התקועה בראש. בדרך כלל החוויה לא מציקה במיוחד, לכן אין הרבה התייחסות אליה מבחינה מחקרית. אחד הנסיונות המרכזיים לבחון את התופעה הזו נעשה בפינלנד, שם תושאלו 12 אלף גולשי אינטרנט על מקרים בהם הם חוו גירוי כלשהו שנתקע בראש (לאו דווקא מוזיקלי). 90 אחוזים דיווחו שהם חווים מקרה כזה בכל שבוע. שליש מהנשאלים חווים זאת מדי יום. ובאופן לא מפתיע, סוג הגירוי הכי שכיח הוא מוזיקה, והיא גם דורגה כהכי מציקה.

מעבר למחקר זה, לא נעשו כמעט מחקרים על התופעה. מה שלא מפריע לאנשי מקצוע שונים לטעון, למשל, שמוזיקאים חווים מנגינות תקועות יותר משאר האנשים. או למשל שאנשים הסובלים מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD) סובלים יותר מהתופעה (הם גם חווים אותה יותר והיא גם מציקה להם יותר), ולהסיק מכאן ששימוש בתרופות העוזרות להפרעה אובססיבית קומפולסיבית יכול להקל או למנוע מנגינות תקועות. טענות נוספת היא שאורך המנגינה שנתקעת חייב להיות קצר (15 עד 30 שניות), שפרסומות נתקעות יותר מסתם מנגינות, שנשים סובלות ממנגינות תקועות יותר מגברים ועוד. אך למרבית הטענות אלו אין שום ביסוס מחקרי.

למה בכלל חשוב לחקור את התופעה?
יש שתי סיבות לחקור את התופעה. נתחיל מזה שמדובר בתופעה מוזרה בסך הכל. מנגינה שנכנסת "משום מקום" וחוזרת על עצמה וקשה להפטר ממנה? למה שזה יקרה בכלל?המוח שלנו הוא איבר כל כך מורכב ומתוחכם, אז מה גורם לו להתנהג בצורה מוזרה שכזו, ועוד אצל כל כך הרבה אנשים? אם נחקור את התופעה ונרד לשורשיה אולי נזכה בהבנה מהותית על המוח ואיך הוא עובד. זה מוביל אותי לסיבה השניה לחקור את התופעה. ציינתי כבר שאפשר לנסות ולמקם את התופעה על רצף של קוגניציות לא רצויות כאשר בקצה אחד נמצאות קוגניציות לא מזיקות כמו מנגינות תקועות, אך בקצה השני נמצאת קוגניציות מאוד לא רצויות שיכולות מאוד להפריע לאדם הסובל מהן, בין אם אלו מחשבות אובססיביות המאפיינות OCD ובין אם אלו זכרונות מסויטים המופיעים לאחר חוויה טראומטית קשה. אם נחקור קצה אחד של הרצף, אולי נצליח להגיע להבנה טובה יותר של הקצה השני, ובאופן הזה גם למצוא דרכים נוספות וטובות לטפל באותה מצבים ולהקל על הסובלים מהם.

לאחרונה התפרסם מחקר הנערך באנגליה ומנסה לבחון את תופעת המנגינות התקועות בצורה שיטתית. המחקר התחלק לשני חלקים. בחלק הראשון ניגשו החוקרים לאנשים בתחנת רכבת או באוניברסיטה וביקשו מהם למלא שאלון שכל השאלות בו עסקו בתופעה. במחקר השני קיבלו הנבדקים יומנים בהם הם תיעדו את התופעה באופן יומיומי לאורך שבועיים או חודש.

במחקר הראשון כל הנבדקים הכירו את התופעה. מרביתם (כמעט 90 אחוז!) דיווחו שכאשר מנגינה נתקעת, היא נשארת לכמה שעות לפחות. 11 אחוז מהנשאלים אמרו שהמנגינות מציקות להן עד כדי כך שהם לא מסוגלים להתרכז ומאבדים זמן.

הזכרתי קודם את הטענה שמוזיקאים סובלים יותר ממנגינות תקועות. אמנם לא נערך מחקר ספציפי על מוזיקאים אך במחקר הנוכחי ראו שמי שציין שמוזיקה היא תחום חשוב בחייו ((מה שאני בהחלט יכול לומר על עצמי)) חווה את התופעה כמתמשכת יותר זמן, מציקה יותר וקשה יותר לשלוט בה. זה מעניין מאוד כי זה מראה שקוגניציות שיש להן חשיבות אישית (כמו מנגינה למי שאוהב מוזיקה) מקבלות יותר תשומת לב (לטוב ולרע). אפשר להקביל את זה למחשבות האובססיביות אצל האדם הסובל מ-OCD, אשר נוטות להיות קשורות לדברים החשובים לאדם (נקיון וסדר, למשל).

מה נתקע לנו בראש?
המחקר בדק גם איזה סגנונות מוזיקליים ואיזה חלקים של השיר נוטים יותר להתקע לאנשים בראש. במחקר הראשון התברר שהחלק השכיח ביותר של השיר הוא הפזמון. השיר נוטה להשתנות והוא בדרך כלל אינדיבידואלי (זאת אומרת שבדרך כלל אין מצב ששני אנשים שונים מדווחים על אותו שיר). רוב השירים הם שירי פופ, מה שלא מפתיע, הרי המטרה שלהם היא להיות קליטים… ובניגוד למה שנוטים לחשוב, שכיחות הג'ינגלים שנתקעים בראש לא גבוהה. עוד משהו ששמו לב אליו הוא שתמיד מדובר במנגינה מוכרת. אף אחד מהנבדקים לא סיפר שנתקעה לו מנגינה שהוא לא מכיר בראש. אבל אם כבר דיברנו על מוזיקאים לעומת שאר האוכלוסייה – זה משהו שצריך לבדוק על מוזיקאים. לא אופתע אם מוזיקאים חווים מנגינות חדשות שנתקעות להם בראש, כחלק מתהליך היצירה (ואשמח לתגובות מהמוזיקאים שבכם).
המחקר הראשון בעייתי כי הוא מבקש מאנשים לדווח מהזכרון ולא לדווח על מה שקורה בפועל. לשם כך נערך המחקר השני שתיעד בזמן אמת את המנגינות התקועות. התוצאות מראות תמונה דומה, אך מפורטת יותר. מתוך 269 אפיזודות של מנגינה תקועה, רוב המקרים כללו חלקים שונים של השיר אך כמעט שלושים אחוז מהמקרים כללו שיר שלם.

איך נפטרים מזה?
להפטר משיר תקוע זה קשה. קשה מאוד, כפי שאני יכול להעיד. אנשים שונים פיתחו אסטרטגיות שונות שלא תמיד מצליחות. רוב הנשאלים במחקר סיפרו שהם מנסים לחשוב על שיר אחר או פשוט להתעלם. חלק מנסים להסיח את דעתם עם משהו אחר לגמרי, כמו לשקוע בעבודה או לקרוא ספר (אם כי ממש לא ברור לי למה שזה יעזור) ושני אחוזים מהנבדקים (במחקר הראשון) סיפרו שהם מנסים להתמודד עם זה דרך שתיית אלכוהול. מה הקשר? לא לי הפתרונים.

אז, יש לזה קשר להפרעה טורדנית כפייתית?
קשה להגיע למסקנה חד משמעית לגבי הקשר בין המנגינות התקועות למחשבות הטורדניות ב-OCD (או לקוגניציות לא רצויות אחרות) בעקבות המחקר הזה, פשוט מכיוון שהמחקר נערך על אוכלוסייה כללית ולא בדק אנשים הסובלים מ-OCD באופן ספציפי. מה שכן ברור הוא שבניגוד לאופי הלא נעים של המחשבות הטורדניות, המנגינות התקועות לא נחוות כמשהו שלילי במיוחד. עוד הבדל משמעותי בין מחשבות טורדניות ומנגינות תקועות הוא שהמנגינות נעלמות, בדרך כלל, לאחר כמה שעות או לאחר יום, וכשהן חוזרות, מדובר במנגינה חדשה. המחשבות הטורדניות ב-OCD אינן כאלו, שכן הן חוזרות ונשנות פעמים רבות במהלך היום והתוכן שלהן חוזר על עצמו.

מצד שני, אני לא בטוח שאפשר לשלול כל קשר בין הדברים. עדיין, בשני המקרים מדובר בקוגניציה החודרת לתודעה ומסרבת לעזוב למרות נסיונות להפטר ממנה. אני עדיין חושב שיש מקום להניח שמנגנונים מוחיים דומים עובדים כאן, לפחות בכל הנוגע למידת השליטה בקשב המופנה לקוגניציה. נראה לי שהסיבה להבדלים בין המחשבות הטורדניות למנגינות התקועות היא שהמחשבות הטורדניות קשורות לחלקים נוספים באישיות. חלקים הקשורים בפחדים של האדם (אחרי הכל מדובר בהפרעת חרדה) ולכן הן מקבלות אופי שלילי ועוצמתי יותר. המנגינות התקועות, בסופו של דבר, הן תמימות ומגיעות מבחוץ (הראו, למשל, שמידת החשיפה לשיר משפיעה על הסיכוי שלו להתקע בראש) אך המחשבות הטורדניות הן ממש לא תמימות, והן מגיעות מבפנים. אבל הבסיס הנוירולוגי של החזרתיות ונסיונות השליטה בקוגניציה, בהחלט יכול להיות שזה אותו בסיס. אם נחקור את הבסיס הזה, נפענח איזה חלקים במוח נאבקים עם הלולאה הזו ומה משפיע על מידת ההצלחה שלהם – נוכל אולי לעזור להם במאבק – ומכאן לעזור לאדם הסובל מ-OCD, הפרעת דחק פוסט-טראומטית וכן הלאה.

מקור תמונה גדולה | מקור תמונה קטנה

המדריך לפסיכולוג שבדרך 2#: התואר הראשון

תזכורת: בסדרת הפוסטים "אז אתה רוצה להיות פסיכולוג" אשפוך קצת אור על התהליך הנדרש ממי שרוצה לעסוק בפסיכולוגיה בישראל. בפוסט הפתיחה הסברתי על ההבדל בין פסיכולוג "סתם" לפסיכולוג מומחה וציטטתי את חוק הפסיכולוגים. בפוסט הזה אעסוק בתואר הראשון.

פרק שני אך על תואר ראשון
בו מומלץ להקשיב ולהשתדל לא לישון
כאן תגלו שבעצם זה לא מה שחשבתם
אך יש למה לצפות אם בכל זאת נשארתם

כל אמא יודעת שבלי תואר אי אפשר להסתדר בארץ הזו. אם בחרתם להיות פסיכולוגים, אין לכם ברירה אלא להתחיל בתואר הראשון. הפוסט הזה יעסוק בכל הנוגע לתואר זה: איפה, כמה ולמה.

איפה כדאי ללמוד פסיכולוגיה

לא מעט מוסדות להשכלה גבוהה מציעים תואר ראשון בפסיכולוגיה. כל האוניברסיטאות המציעות תואר ראשון (מלבד הטכניון) מכילות חוג לפסיכולוגיה. בנוסף, ניתן לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה בכל אחת מהמכללות הבאות (אם טעיתי או שכחתי מוסד מסוים, אנא תקנו אותי בתגובות):

  • המרכז הבינתחומי הרצליה (תואר בפסיכולוגיה)
  • המכללה האקדמית של תל אביב יפו (מדעי ההתנהגות)
  • המסלול האקדמי של המכללה למנהל (מדעי ההתנהגות)
  • המכללה האקדמית תל חי (תואר בפסיכולוגיה)
  • המכללה האקדמית עמק יזרעאל (מדעי ההתנהגות)
  • המכללה האקדמית יהודה ושומרון (מדעי ההתנהגות)
  • המכללה האקדמית נתניה (מדעי ההתנהגות)
  • המרכז האקדמי רופין (מדעי ההתנהגות)
  • הקמפוס האקדמי – מכללת אחווה (תואר בפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר אילן)
  • המרכז האקדמי פרס (מדעי ההתנהגות)

אני לא הולך להכנס להבדלים בין המוסדות השונים – פשוט כי אני לא בקיא בהם. באופן אישי אני יכול לספר על אוניברסיטת תל אביב, שבה למדתי אני. כך או כך, הלימודים הם פחות או יותר אותו דבר, עם הבדלים קטנים בין מוסד למוסד. הרי בסופו של דבר, כדי שהמועצה להשכלה גבוהה תכיר בתואר ראשון בפסיכולוגיה, תכנית הלימודים צריכה להיות מורכבת מאותם דברים ואין הרבה מקום למשחק.

לא פעם נשאלתי איפה כדאי לעשות את התואר הראשון כדי להתקבל לתואר השני. לצערי, אין לי תשובה מוסמכת לתת בנושא. אני רוצה להגיד שזה לא באמת משנה איפה עושים את התואר הראשון בתנאי שעושים אותו טוב, מקבלים ציונים גבוהים ומתמקצעים בחומר. מצד שני, אנשים רבים מניחים שמכיוון שתואר שני עושים באוניברסיטה, עדיף ללמוד באוניברסיטה ולא במכללה, כי זה נראה יותר טוב. האם זה נכון? לא בהכרח. אני אישית מכיר מישהי שלמדה באחת המכללות שצוינו ברשימה למעלה והתקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. מצד שני, שאר השותפים שלנו ללימודים היו מאוניברסיטאות – האם הסטטיסטיקה מנצחת? אין לי תשובה. מה דעתכם? אם מישהו רוצה לתרום מנסיונו, אני אשמח שיעשה זאת דרך התגובות.

מה לומדים בתואר הראשון

מבחינת החוויה האישית שלי ושל שותפיי לספסל הלימודים, אפשר לומר שלומדים בתואר הראשון המון דברים, אבל אף אחד מהם הוא לא מה שאתה מצפה ללמוד. במיוחד לא אם אתה מפנטז על הקליניקה הפרטית שתהיה לך ביום מן הימים.
למה הכוונה?

ובכן, כידוע לכם, אוניברסיטאות הן מוסדות מחקר. הסגל האקדמי מחלק את זמנו בין הוראה לבין המחקר האישי. באופן טבעי, אוניברסיטאות מעוניינות להכשיר את הדורות הבאים של החוקרים. לא בכדי השמות של הפקולטות מתחילים (לרוב) במילה "מדעי". לא נדון בהבדלים בין מדעים "קשים" כמו פיזיקה ומתמטיקה למדעים "רכים" כמו סוציולוגיה, מדע המדינה וכן, גם פסיכולוגיה ((יהיו מי שיטענו שאלו הם בכלל לא מדעים)) – אתם מוזמנים לתרום את שני הפזוס שלכם בתגובות. פשוט נצא מנקודת הנחה שהפסיכולוגיה באקדמיה בהחלט תופסת את עצמה כתחום מדעי העושה שימוש בכלים מדעיים, וככזו, היא מעוניינת להכשיר את הסטודנטים שלה בהתאם.

המדעים
כולם רוצים להיות מדעיים מקור תמונה

מה זה אומר בתכל'ס? זה אומר שלומדים המון, אבל המון סטטיסטיקה. כן כן. אם יש לכם פוביות ממתמטיקה ונוסחאות, זה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולהתמודד עם זה. בזמנו עשיתי חישוב וגיליתי שמתוך 60 שעות סמסטריאליות שנדרשו ממני לקבלת תואר בפסיכולוגיה, 12 היו לטובת קורסי חובה בסטטיסטיקה. 12 מתוך 60. זה עשרים אחוז, כן?
אבל שזה לא ירתיע אתכם ויגרום לכם לוותר על הלימודים. זה לא כזה מסובך ואפשר בהחלט להתמודד עם זה. בסך הכל לא מדובר בסטטיסטיקה ברמה סופר-מסובכת. וגם לא צריך ידע מתמטי מיוחד. והכי טוב, אפשר לשכוח הכל אחרי המבחן ולהיעזר בעתיד ביועצים סטטיסטיים (לא שמעתם את זה ממני).

אתם בטח שואלים את עצמכם, אם חמישית מהתואר מורכבת מסטטיסטיקה, מה עם כל שאר השעות? האם פרויד לא נכנס לשם? האם מחלות הנפש לא מוצאות שם מקום? התשובה היא שכן, הם בהחלט מגיעים לשם – אבל במינון קטן יחסית.
בתואר הראשון מגלים שפסיכולוגיה זה לא רק כורסאות, הנהונים ופירוש חלומות. כאן מגלים לראשונה את האמת המחרידה שפסיכולוגיה הוא עולם עצום ומלא כל טוב (?) המכיל תחומים שלא חשבתם עליהם בכלל כשראיתם "בטיפול". ואת התחומים האלו לומדים מרבית מהתואר. הנה כמה טעימות.

פסיכולוגיה קוגנטיבית – תחום העוסק בתהליכים הנפשיים של התפיסה והחשיבה – או בלעז, הקוגניציה. הקורסים בפסיכולוגיה קוגנטיבית יפגישו אתכם עם נושאים שתמיד חלמתם עליהם כמו המבנה האנטומי של האוזן או העין ונפלאות האשליות האופטיות.

פסיכולוגיה חברתית – עוסקת בתהליכים העוברים על הפרט כשהוא בתוך חברה או קבוצה, ועל התהליכים העוברים על קבוצות (קטנות, כי צריך להשאיר מקום לסוציולוגים). שם תלמדו איך הרוב משפיע על החלטות המיעוט (ולהפך) או מתי ומדוע אנשים עוזרים לזרים ברחוב ומתי לא. האמת? תחום מאוד מעניין לדעתי ותלמדו שם על הרבה ניסויים משעשעים או מחרידים.

פסיכולוגיה פיזיולוגית – אם המתמטיקה מהסטטיסטיקה לא עשתה לכם את זה, הנה המקום לפגוש את הביולוגיה. כאן תלמדו על המבנה של מערכת העצבים מרמת המוח כולו לרמת התא הבודד, איך עוברים המסרים בין תא לתא, איך מבטאים את המילה נוירומודולטור, ובגדול תנסו להבין איך מתוך ערבוביית התאים האלו נוצר מה שאנחנו קוראים לו "נפש".

הבנתם את הרעיון? אתם תלמדו בתואר הזה הרבה דברים שחלקם יהיו מאוד מעניינים וחלקם, איך לומר, לא. תלמדו גם על מחלות נפש, על תיאוריות של הנפש והאישיות, על פרויד וחבריו. אבל זה די טובע בבליל הדברים האחרים. האם זה מה שקיוויתם לו? לא בהכרח. האם זה טוב? כן ולא.

למה בכלל לומדים את כל הדברים האלו ולא נותנים לנו ללמוד את התכל'ס הטיפולי שאנחנו רוצים?
פשוט מאוד. מטרת התואר הראשון היא לחשוף אתכם לעולם הגדול הזה שנקרא פסיכולוגיה. במידה מסוימת אפשר לומר שהמטרה היא להראות לכם שפסיכולוגיה זה לא רק כורסאות מטופלים או פירושי חלומות – אלא תחום מאוד גדול שמקיף אותנו מכל עבר, בכל יום ויום. חלקכם יתאהבו בתחומים שלא חשבתם עליהם בכלל וימשיכו לעסוק בהם בעתיד. חלקכם לא. זה הכל טוב ויפה. תחשבו על זה כעל ארוחת טעימות שבסופה תוכלו להחליט מה היה הכי טעים ולהזמין ממנו את המנה העיקרית.

מה ללמוד עם פסיכולוגיה – חוגים משולבים

שמתם לב ודאי שברשימת המכללות רשמתי ליד רובן בסוגריים את הביטוי "מדעי ההתנהגות". המשמעות היא שהתואר שמקבלים הוא לא תואר בפסיכולוגיה אלא תואר במדעי ההתנהגות, המשלב מספר תחומים שהפסיכולוגיה היא אחד מהם (האחרים הם סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכדומה). בכלל, אני לא מכיר כמעט מוסדות המאפשרים ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה בלבד. אני למדתי באוניברסיטת תל אביב. שם הלומדים לתואר ראשון בפסיכולוגיה חייבים לעשות זאת במסגרת תואר דו-חוגי: יש לבחור חוג נוסף שיילמד במקביל לפסיכולוגיה. חלק גדול מהאנשים עושים את השילוב הבנאלי ולומדים סוציולוגיה-אנתרופולוגיה, אבל זו לא חובה.

וזה חלק מהכיף הגדול של הלימודים באוניברסיטה – השילובים. תחשבו על זה – זו אחת ההזדמנויות היחידות והאחרונות שיהיו לכם ללמוד מה שבאמת מעניין אתכם, ולא רק מה שאתם צריכים כדי להתמקצע. זו הזדמנות פז לפתוח את הראש, להרחיב אופקים ולטעום עולמות חדשים. אני מכיר אנשים שלמדו פסיכולוגיה ומחשבים, פסיכולוגיה וספרות, פסיכולוגיה ופילוסופיה – אפילו פסיכולוגיה ולימודי מזרח אסיה. למה לא בעצם? מי שאוהב פיצה יודע כמה ששילובים זה אדיר ואין כמו ללמוד תחומים שונים ולמצוא את הקשרים ביניהם.

ובכל זאת, לא פעם נשאלתי מה כדאי ללמוד בחוג השני, כדי להצליח יותר להתקבל לתואר שני ולהצליח בו. התשובה שלי לכולם היתה זהה: "מה מעניין אתכם?". בסופו של דבר אני באמת מאמין שאדם צריך ללמוד מה שהוא אוהב ונהנה ממנו, מה שמעורר אצלו את התשוקה ללמידה. במיוחד אדם שכבר נסגר פחות או יותר על המסלול המקצועי שהוא מעוניין בו. תרגישו חופשיים ללמוד בחוג השני מה שעושה לכם את זה. אני לא חושב שיש שילוב הכרחי כדי להצליח טוב יותר להתקבל לתואר השני או כדי להיות פסיכולוג יותר טוב. זה היופי בפסיכולוגיה – היא מגוונת ודינאמית. אם מחשבים וטכנולוגיה עושים לכם את זה, לכו על זה – אני בטוח שתוכלו למצוא את נקודות הממשק בין התחומים ולהפוך את הקריירה שלכם ליותר מעניינת ויותר "שלכם". הפסיכיאטר ירדן לוינסקי עושה את זה בצורה מעוררת הערכה. אם אתם מתים על ספרים או אוהבים לכתוב, תעשו תואר בספרות בתור החוג השני. זה יעשיר אתכם ותאמינו או לא, יעניק לכם כלים שיעזרו לכם גם כפסיכולוגים. אני ממליץ באמת לבחון את האפשרויות השונות, לקרוא קצת את התיאורים של הקורסים השונים ולראות מה מדגדג לכם בתאים האפורים. אני באופן אישי בחרתי ללמוד במסלול ייעודי ללימודי פסיכולוגיה וביולוגיה המתמקד במדעי המוח, כי עניין אותי ללמוד את החיבור בין העולם המרחף לעתים של הנפש לבין העולם הארצי יותר של הגוף והחומר. האם זה יהפוך אותי לפסיכולוג טוב יותר ממי שלמד פסיכולוגיה והיסטוריה? לא. רק לאחד שיותר מודע ומבין את התהליכים המתרחשים בין עולם הגוף ועולם הנפש.

קטנה לקראת סיום: אומרים שסטודנטים לפסיכולוגיה הם רעים, אגואיסטים ותולשים דפים מספרים בספרייה.
יש הרבה מיתוסים סביב סטודנטים בכלל וסטודנטים לפסיכולוגיה בפרט. אומרים שמדובר באוכלוסייה של אנשים אינטרסנטים ומרושעים שדואגים רק לתחת של עצמם, לא נותנים אחד לשני לצלם חומר או לקבל סיכומי שיעור והכי גרוע – תולשים את הדפים החשובים בספרים מהספרייה כדי שלאחרים לא יהיה.
כדרכם של מיתוסים, מדובר בבולשיט עם גרעין מסוים של אמת. כל סטודנט לפסיכולוגיה יודע שאם הוא רוצה סיכוי להמשיך לתואר שני, הוא חייב לשמור על ממוצע ציונים מאוד גבוה. בדרך כלל מדובר על ממוצע 90 לפחות. זה לא קל להגיע לממוצע הזה ולא קל לשמור עליו במשך שלוש שנות לימודים (לפחות). העובדה הזו מאיימת על הרבה אנשים, במיוחד כאלו הלחוצים מטבעם, ובהחלט יש מי שהופך להיות בהמה בעקבות זאת. לא חסרים סטודנטים לחוצים שמשתיקים כל שאלה שעולה באיזו הרצאה ולא קשורה בדיוק לחומר למבחן, או קונים את כל המרקרים בחנות "דיונון" וכן הלאה. אבל לא כולם כאלו – יהיה בסדר. בסופו של דבר, סטודנטים לחוצים יש בכל פקולטה והדבר האחרון שצריך להשפיע על הבחירה מה ואיפה ללמוד הוא הפחד מפני סטודנטים משוגעים.

עד כאן בעניין התואר הראשון. יש לכם שאלות נוספות? או שאתם מעוניינים לחלוק את החוויות שלכם מהלימודים או טיפים מנצחים? השאירו הכל בתגובות, ואל תשכחו לבקר בפוסט הבא שבו נתחיל לדבר על המשוכה הבאה בדרך אל הספה – תהליך הקבלה לתואר השני.

האמנות השביעית והמוח האנושי: איך סרטים משפיעים על המוח

הסדרן תולש את ספח הביקורת ואתם נכנסים לאולם. האורות עדיין דלוקים ואתם מוצאים בזריזות את המקומות. מקום טוב, באמצע. אתם מכבים את הסלולרי ומשתדלים לנשנש כמה שפחות מהפופקורן כדי שלא יחסר בזמן הסרט יתחיל. עוד ועוד אנשים זורמים אל האולם המתמלא לאיטו. ואז, באיחור אופנתי של כרבע שעה, הוילונות האדומים הכבדים המכסים על המסך נפתחים ((זוכרים שבבתי הקולנוע היו וילונות כאלו?)). עוד כמה דקות ארוכות של פרסומות ובקרובים ואז שקט… המסך נפרש למלוא אורכו. הסרט מתחיל.

להמשיך לקרוא האמנות השביעית והמוח האנושי: איך סרטים משפיעים על המוח

אז אתה רוצה להיות פסיכולוג – מדריך לסטודנט

מזל טוב, החלטת להיות פסיכולוג. בחרת כיוון, קריירה. החלטת שאתה רוצה לבלות את חייך על כורסה נוחה, ולהקשיב. אולי בחרת במקצוע הזה כי התאהבת בדמות של אסי דיין ב"בטיפול". יכול להיות שהבחירה נבעה דווקא משיקולים כלכליים ואגדות על מאות שקלים להנהון של שעה ((ולא סתם המילה אגדות נבחרה כאן)). יכול להיות שאת ממש רוצה לעזור לאנשים. וגם יכול להיות שאתה בעצמך אדם נוירוטי ודי מסובך והלכת ללמוד פסיכולוגיה כדי למצוא פתרון לבעיות של עצמך.
תהא הסיבה אשר תהיה – זו הבחירה שלך. ואני מברך אותך על כך. ברוך הבא למועדון הסטודנטים לפסיכולוגיה. מה שאתה ואת לא יודעים עדיין, הוא שחברותכם במועדון תהיה ארוכה ורבת תלאות, ופשוט לא סיפרו לכם על זה.
בדיוק בשביל זה אני פה.

להמשיך לקרוא אז אתה רוצה להיות פסיכולוג – מדריך לסטודנט