הפסיכולוגיה של אכילת בעלי חיים

יום העצמאות מוכר לנו כחגיגה של בשר על האש. אתמול הגיעה קבוצה של פעילי ארגון זכויות בעלי החיים 269 לפארק הירקון, הביאו מנגל (כבוי) ועליו הניחו חתולים, ארנבים וחולדות מתות, כל זה כשמסביב היו ודאי עשרות משפחות שמינגלו להנאתן וצלו בשר פרה, כבש, עוף ועוד. אני לא רוצה להיכנס לשאלה למה אנשי 269 עשו את זה והאם מדובר בפרובוקציה לגיטימית או יעילה, אבל זה בהחלט עורר מחדש את הדיון על הלגיטימיות של אכילת בשר, לפחות בפיד הטוויטר שלי (אם כי זה דיון שגם ככה מתעורר לפחות פעם-פעמיים בחודש), ואלו שאלות שאני די מתחבט בהן בעצמי.

ואז, במקרה, נתקלתי אתמול במאמר שעניין אותי בכתב העת Current Directions in Psychological Science שקשור מאוד לנושא הזה. כותרת המאמר פשוטה: "The Psychology of Eating Animals" ובו סוקרים הכותבים, בקצרה, את המחקר (הלא רב) שנערך בנוגע ללמה בכלל אנחנו אוכלים בשר.

להמשיך לקרוא הפסיכולוגיה של אכילת בעלי חיים

איך לגדל ילד מוסרי

זה יהיה פוסט קצר שנועד בעיקר לעודד אתכם לקרוא את הכתבה הזו בניו יורק טיימס מאת אדם גראנט. הוא מדבר על כך שרוב ההורים שמים את החינוך להתנהגות מוסרית וטובה בראש סדר העדיפויות, אפילו לפני הישגים והצלחה כלכלית (או במילים אחרות, "רק שיהיה בן אדם") – אבל הרבה לא מצליחים בכך (יש אפילו ציטוט ממחקר ישראלי על זה… כמה מפתיע). ואז, דרך סקירה של כמה מחקרים בנושא, מציע את הדרכים שבהן הורים יכולים לעודד התנהגויות טובות יותר אצל ילדיהם. מה זה התנהגות מוסרית? בגדול – דאגה לאחר, אמפתיה, חמלה, לא לפגוע באחר. הכתבה מפורטת ופחות פשטנית ממה שכתבתי כאן, אז אני באמת מפציר בכם לקרוא אותה, לגזור ולשמור, אבל לטובת ההורים העסוקים, הנה הדגשים החשובים בעיני:

* כשרוצים לעודד התנהגות טובה עדיפים שבחים על פרסים.
* כשרוצים לעודד התנהגות טובה עדיף לשבח את הילד ולא את המעשה ("אני רואה שהתחלקת בצעצועים, אתה ילד נחמד ונדיב" יותר טוב ויעיל מ"אני רואה שהתחלקלת בצעצועים, זה היה מעשה יפה")
* כשרוצים להקטין התנהגות לא טובה עדיף לעשות הפוך – להתייחס לפעולה ולא לילד. חשוב להבדיל בין בושה (שיפוט שלילי כלפי העצמי) לבין אשמה (שיפוט שלילי כלפי הפעולה). אנחנו רוצים שהילד ירגיש אשמה ולא בושה, כי בושה היא הרסנית יותר ומניעה את הילד להתנתקות מהמבוגר ומהסיטואציה ואשמה מניעה את הילד לחיבור ולנסיון לתקן.
* חשיבות ה-modeling – זה לא מספיק לדבר ולהטיף על כמה חשוב להיות בסדר, ילדים לא לומדים מזה כמו שהם לומדים מחיקוי, או במילים אחרות – ההורים צריכים להתנהג בצורה מוסרית כדי שהילדים ילמדו את זה.

מה נראה לכם שצריך להוסיף?

זהו, לכו לקרוא. יש גם איורים של רותו מודן, אז בכלל שווה.

לקרוא על הספה: שנה חדשה, עסק חדש, קישורים חדשים

הבטחתי לכם חדשות משמחות
בסוף הפוסט הקודם הבטחתי חדשות משמחות והנה הן כאן. קצת יותר משלושת אלפים ושבע מאות ימים עברו מאז נכנסתי לראשונה לאוניברסיטה כדי ללמוד פסיכולוגיה, ועכשיו התחלתי ליישם סוף סוף באופן עצמאי את המטרה שבשבילה עשיתי את זה. או במילים אחרות, פתחתי קליניקה פרטית. על הקליניקה ועלי תוכלו לקרוא באתר שמוקדש לה ואם אתם מכירים מישהו מחפש פסיכולוג במרכז תל אביב – לילדים או למבוגרים – אשמח אם תחשבו עלי.

ובתזמון מושלם, ביקורת על המחירים שגובים פסיכולוגים
לפני כשבועיים, בטורו במוסף הארץ, כתב אלון עידן על המחירים החזיריים שלוקחים הפסיכולוגים ובשביל מה? בשביל להקשיב ולהיות אמפתיים. אני לא נוהג לקרוא את עידן בדרך כלל והפעם חרגתי ממנהגי רק בשביל להתרגז. נכון, אפשר לומר שהוא לחץ על עצבים רגישים אצלי ואצל עמיתיי. אבל אפשר וצריך גם לומר שהתפיסה שלו את העבודה שלי מוטעית מאוד. נראה שהוא לא מבין את מידת ההשקעה הנדרשת מהפסיכולוג, לא רק מבחינה כלכלית (הוצאות החזקת העסק) אלא בעיקר מבחינה רגשית ומנטלית. (ודונט גט מי סטארטד על הקנטרנות של התלונה על כך ששעה טיפולית נמשכת חמישים דקות). אין לי חשק (או זמן) לכתוב תגובה מפורטת ובחרתי להביא כמה תגובות שפורסמו מאז הטור ומסכמות את העניין די טוב:

* משפטן זועף מתייחס לזווית הכלכלית של העניין

* למה כן לשלם לפסיכולוג – מאמר דעה של טל ניב בעמוד הדעות של הארץ

* אלון עידן חושף את פרצופם האמיתי של הפסיכולוגים -הבלוג של דני בר-און

* פסיכולוגים מגיבים לאלון עידן – מספר מכתבים שנשלחו למערכת הארץ.

וזהו.

בואו נדבר על תרופות פסיכיאטריות
באתר פסיכולוגיה עברית פורסמה סדרת מאמרים על תרופות פסיכיאטריות המנסה להטיל ספק ביעילותן וברמת הבטיחות בשימוש בהן בטווח הארוך. שלושת המאמרים הראשונים סוקרים שלושה ספרים: הראשון על יעילותן של תרופות נגד דכאון לעומת פלסבו; השני מדבר על המודל (השגוי, לדעת הסופרת) לפיו מפותחות התרופות; והשלישי עוסק בהשפעה ארוכת הטווח של התרופות. ולסיום, החלק הרביעי של הסדרה שמסכם אותה ומביאה את דעתה של הכותרת על המצב.

עוד בעניין תרופות, פסק דין מסוף השנה שחלפה גזר על חברת ג'ונסון וג'ונסון פיצויי ענק לאחר שהואשמה בהטעיית הציבור באופן שבו שיווקה תרופה אנטי-פסיכוטית.

ילדים, הישמרו לכם משרלטנים
בבלוג המומלץ "לולאת האל" כותב תומר פרסיקו על סדנאות לשינוי פסיכולוגי בשם "שקוף", שמנוהלות על ידי אחד', גידי דבוש. כהרגלו, פרסיקו נותן זווית מעניינת על הנושא ואני ממליץ לכם ללכת גם לקרוא את התחקיר המקורי.

פינת ה"אני רוצה את זה"
"פסיכואנליזה" – הקומיקס!

לינקים לעוד שבת בנובמבר שלא יורד בה גשם

השבוע הלכה לעולמה שמחה יעל פזואלו. היא היתה פסיכולוגית. היא היתה מתרגלת ומורה בודהיסטית. היא היתה חולת סרטן. אני הכרתי אותה מעט מאוד, כשהשתתפתי בקורס מבוא למיינדפולנס ומדיטציה בהנחייתה. זה היה מפגש בינאישי קצר יחסית, וכזה שאין בו מקום רב להתקשרות אבל היה בה משהו שמאוד משאיר חותם. אולי זה הרוגע שהיה סביבה, או העניין הרב שלה בזולת, אולי הקבלה שלה את החיים (על כל הכאב הכרוך בהם ובסופם) באופן מעורר השראה, אני לא יודע, אבל אני שמח שיצא לי ללכת דווקא לקורס שלה. לשני המפגשים האחרונים היא כבר לא הגיע כי חשה ברע. במוצאי שבת האחרונה נתקלתי בפוסט הזה וגיליתי שהיא נפטרה. לכבודה אפתח את הפוסט הזה בוידאו שלה, שהכותרת שלו אומרת הכל.

האם זהו סופה של הפסיכולוגיה בישראל?*
בתחילת החודש התפרסם מאמר דעה בעיתון הארץ ובו כותב הפסיכולוג רפאל יונתן לאוס על חיסולה של הפסיכולוגיה הקלינית בישראל. או לפחות כך לתפיסתו. הוא מתייחס לשני אלמנטים שונים אך בעלי קשר: הרפורמה בבריאות הנפש שלטענתו מדירה את הפסיכולוגים מהמקצוע ושינויים בלימודי התואר השני ובהתמחות שאמורים להתבצע בשנים הקרובות בהמלצת הוועדה הקלינית במועצת הפסיכולוגים. המאמר הזה עבר מתחת לרדאר של רוב הציבור אבל עורר כמה גלים בקהילה המקצועית המקומית ואף עשה את דרכו אל ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי ועורר שם דאגה. משיחות שאני נחשף אליהם בקבוצות דיון מקצועיות אני למד שהדברים לא כל כך נוראיים וקיצוניים כמו שלאוס מציג. גם לי זה הרגיש שהוא קצת נסחף למקום פטאליסטי מדי ונלחם באיום שאני לא בטוח שהוא ממשי. בכל מקרה הובטחה תגובה של משרד הבריאות. כשתהיה אחת כזו אני מבטיח לספר.

שחקי שחקי
באלכסון מביאים מאמר מתורגם על נושא שמדי פעם צץ במאמר כזה או אחר ובעיני הוא חשוב מאוד – ההישגיות שאליה אנחנו דוחפים את הילדים שלנו, העשיה מסביב לשעון על חשבון פשוט משחק רגיל ולא מובנה, האם זה בא על חשבון משהו?

ואם כבר אנחנו בעניין ילדים והורים אז הורים, תשבחו את הילדים שלכם!

וגם זה, נועה יחיאלי שואלת בכתב-העת "חברה" "מה אמורה לעשות אימא בישראל שלא מרגישה שהיא מרחפת בענן ורוד של אושר מרגע הלידה?"

מפת ההפרעות הנפשיות
מאמר ארוך ומפורט ממגזין "אודיסאה" סוקר את התפתחות ה-DSM – מדריך האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי – ובעיקר את הנסיון הכושל לעשות מהפכה תפיסתית במהדורה האחרונה.

ועוד בעניין ה-DSM החדש, אולי הוא בכלל רומן דיסטופי?

בניו יורקר כותבים על הצרות של תעשיית התרופות הפסיכיאטריות

פינת הדהרמה
ההשפעות הטובות של מדיטציה נמשכות גם הרבה אחרי סיום התרגול

לא בדיוק על פסיכולוגיה, אבל מעניין. תומר פרסיקו מראיין את אביתר שולמן על הספר "שירת הארה: הטקסטים העתיקים ביותר של הבודהיזם" בתרגומו.

עד כאן לבינתיים. אבל בקרוב: חדשות מרגשות!

*לא

לינקים לכל המרבה במחיר: תוקפים את ה-DSM, מנסים להבין מה זה ADHD, מריחים סכיזופרניה וממשיכים עם מיינדפולנס

זה אולי הסיפור הכי גדול בתחום הפסיכיאטריה מתחילת השנה ובכלל בזמן האחרון – כולם יודעים שה-DSM (המדריך לאבחנות פסיכיאטריות של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי) הוא "התנ"ך של הפסיכיאטרים" (או, יש לומר, "התנ"ך של חברות הביטוח"). החודש יוצאת הגרסה החדשה, מספר 5, שעובדים עליה כמה שנים טובות ויש מאחוריה לא מעט ביקורת. עכשיו, ה-NIMH (המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב) מרים את הכפפה ויוצא נגד ה-DSM ושיטת האבחון שבו. המכון מכריז על פרויקט שמטרתו ליצור מערכת חלופית שתתבסס, למשל, על מחקרים גנטיים או הדמיות מוח. האם הפתרון הזה באמת יותר טוב? נראה. אבל כשמישהו מנסה לערער את ההגמוניה של ה-DSM, אני בעד.

אבחון יתר ל-ADHD – עיתון "הארץ" מביא כתבה מהניו יורק טיימס ובה מדווח שעשרים אחוז (!) מבני הנוער בארה"ב מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז. אם אכן יש עליה בשכיחות ההפרעה או שזה אבחון יתר?
בהקשר זה, הנה פוסט קצר אבל חשוב של ד"ר גבריאלה בינדר שמעורר את השאלה מתי זה כן ADHD ומתי לא.

לאבחן סכיזופרניה דרך האף – אין לי מה להוסיף על הכותרת הזו.

מתי להפסיק פסיכותרפיה? – ד"ר ירדן לוינסקי מתמודד עם שאלה מאוד חשובה בכל טיפול פסיכולוגי.

האמריקאים האלו, שיהיו בריאים – אז לאמריקאים קשה להתמודד עם זה שבבתי הספר מלמדים את הילדים להשתמש במילים כמו "ואגינה" או "פין", רחמנא ליצלן. (גם לא במסגרת תכנית למניעת הטרדות מיניות, כן?)

תפקידה המועיל של הימנעות – ג'וזף לדו, מבכירי חוקרי המוח הפעילים היום, כותב בניו יורק טיימס על תיאוריה ומודל שמנסים להתמודד עם האופן שבו הימנעות מהדבר שמאיים עלינו יכולה דווקא לעזור במקרי חרדה.

השפעתה של טראומה – בכתב-העת של הסתדרות הרופאים מדווח על מחקר שמצא שגברים שפונו מגוש-קטיף נמצאים בסיכון מוגבר לסכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב.
בעיתון "הארץ" מדווח על כך שחיילים שהינם דור שני לשואה פיתחו מנגנון שהגן עליהם מפני פוסט-טראומה.
ולעומת זאת, מחקר שבדק ילדים שנשלחו מפינלד לשבדיה במלחמת העולם השניה, כדי שלא ייאלצו להתמודד עם זוועות המלחמה. התברר שדווקא הילדים שנשלחו לאיזור ללא המלחמה היו בעלי סיכון גבוה יותר לסכרת , מחלות לב והפרעות נפשיות.

Beauty is in the eye of the beer holder – תודו שהשם של המחקר הזה משעשע. ובכן, מסתבר שכשאנחנו שתויים, אנחנו חושבים שאנחנו יפים יותר. עד כאן, לא מפתיע. אבל מסתבר שכשאנחנו חושבים שאנחנו שתויים, אז אנחנו גם חושבים שאנחנו יפים יותר. (מה שאותי מעניין הוא איך יוצרים פלסבו לאלכוהול)

ולסיום, בפוסט הקודם התחלתי עם כמה מילים וקישורים על מיינדפולנס. בשבוע שעבר הגיע לארץ ג'ון קבאט-זין, ליום עיון וסדנאות בנושא. קבאט-זין, ביולוג מולקולרי, שכונה ע"י אחד ממארגני הכנס "אבי המיינדפולנס החילוני", פעל ופועל רבות כדי לקרב בין הפרקטיקה הבודהיסטית הזו לבין המיינסטרים של הרפואה המערבית, ובהצלחה גוברת. יום העיון היה מעניין מאוד, ועוד יותר מכך הסדנה שנערכה למחרת והייתה, ובכן, חוויתית מאוד (דמיינו 200 איש, לפחות, באמצע בית חולים תל השומר, הולכים בקצב של צעד לדקה בערך, בעיניים עצומות, הלוך וחזור). אני עוד מתכוון לכתוב משהו יותר ומפורט על המחשבות שלי בנושא, אבל בינתיים, אני אשים כאן הרצאה שנתן קבאט-זין בדראטמות'. כן, זה כמעט שעתיים. זה לא הופך את זה לפחות מומלץ.