לא פרויד יהרוג את המחאה החברתית – תגובה לאווה אילוז

ביום שישי (15.6) התפרסם במוסף הארץ מאמר של הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז שעורר בי קשת רחבה של רגשות. קודם כל זעם. אחר כך בלבול וחוסר הבנה שהתחלפו בייאוש מסוים ולבסוף השלמה והבנה חלקית מהולות בכעס.

במאמר (שניתן לקרוא אותו כאן) מתארת אילוז כיצד הפסיכולוגיה ניתקה את הקשר ההדדי בין האדם לחברה. לפי אילוז, הפסיכולוגיה מקדשת את העיסוק האינטנסיבי של הפרט בעצמו על חשבון האחריות ההדדית בין הפרט לחברה. כיוון ש"פסיכולוגים הפכו לבעלי עוצמה מפני שהם נכנסו לכל התחומים בחברה" (שם), התפיסה האינדיבידואליסטית הפכה לשלטת והיא מנתקת את האדם מהספירות הסוציו-פוליטיות בהן הוא חי. כך למעשה הפסיכולוגים משרתים את הגישה הניאו-ליברלית על מנת לקבע את התפיסה שהאדם אחראי רק לעצמו והחברה איננה אחראית לו – תפיסה שחלקים גדולים בעולם יצאו נגדה בשנה האחרונה.

כדי להסביר למה היא מתכוונת, ניקח לדוגמה את ירון, גבר בן 35, עובד בחברת היי-טק, נשוי לרואת חשבון עצמאית. יש להם ילדה חמודה בת 4 ועוד ילד בדרך. ירון חוזר הביתה מאוחר בכל ערב כך שהוא מספיק רק לקלח את הילדה ולהשכיב אותה לישון. אחר כך הוא אוכל ויושב עם אשתו כעשרים דקות עד שכל אחד מהם מתכנס מול המחשב שלו כדי להספיק לעבוד עוד קצת. ירון אוהב את משפחתו, הוא ישמח לזמן איכות עם אשתו וישמח לבלות עם בתו, אבל כמי שעובד לפחות 10 שעות ביום ומבלה עוד כשעתיים על הכביש הוא פשוט לא מספיק. כתוצאה מכך הוא מרגיש מתוסכל, לחוץ, מדוכא. אז הוא עושה מה שאולי רבים עושים במצב כזה – הולך לפסיכולוג.
לפי אילוז, הפסיכולוג של ירון ידבר איתו על עצמו ורק על עצמו. הם ידברו על האופן שבו ירון חווה את הריחוק שלו מהמשפחה, איך הוא מפרש את זה לעצמו ומה הוא יכול לשנות בעצמו על מנת להרגיש טוב יותר. הפסיכולוג לא ידבר עם ירון על הלחצים שהחברה הקפיטליסטית מפעילה עליו. הוא לא ידבר על איך החיים בארץ יקרים כל כך אפילו עבור אדם כמו ירון שעובד קשה ומרוויח שכר גבוה. הוא לא ידבר על הלחץ המופעל על ירון מצד המעסיק שדורש שיעבוד שעות נוספות ללא תמורה, גם מהבית, הכל בשביל להוכיח כמה הוא ראוי וחיוני יותר מעובדים אחרים. כל הלחצים המודעים והבלתי-מודעים האלו גורמים לירון להשקיע המון זמן בעבודה על חשבון חיי המשפחה וכך תורמים ללחץ והדכאון שהוא חווה.

הפסיכולוג – לכאורה – לא ידבר את הדברים האלו עם ירון. הוא לא יציע אותם כחלק מהנראטיב שיסביר לירון מה גורם לו להרגיש כפי שהוא מרגיש. הוא לא "יאשים" את החברה. הוא לא יעודד את ירון לחשוב מה מגיע לו מהחברה. באופן זה, הפסיכולוג משחרר את החברה מאחריות כלפי ירון. הוא לא יעסוק באופן שבו החברה יכולה, או צריכה, לעזור לירון – או במילים אחרות, הוא לא יעסוק בשינוי חברתי.

אני טוען שזה לא נכון.

מההכרות שלי עם התחום, אני בהחלט יכול לומר שפסיכולוגים עוסקים באופן שבו החברה משפיעה על הפרט. ייתכן שלא כל לא פסיכולוג עושה זאת – הרי אי אפשר להכליל (ולצערי, מאמרה של אילוז חוטא רבות בחטא ההכללה). אך לא מן הנמנע שהפסיכולוג יכניס את ההתבוננות הזו לתוך הטיפול. לדעתי, ההסתכלות הזו היא אינהרנטית לעיסוק הטיפולי בדיוק כשם שהעיסוק ברגשות העצמיים אינהרנטי לו.

הדגש הוא שאין פה או-או, יש פה גם וגם. ניתן (וצריך) לעסוק בשני התחומים האלו במשולב ובמקביל. זה עובד לשני הכיוונים: אי אפשר לבוא לירון ולומר לו "רק החברה אשמה". יש פה שילוב של גורמים. ייתכן וגלעד, שעובד במשרד הסמוך לזה של ירון ובתפקיד דומה, דווקא מצליח פעמיים-שלוש בשבוע לצאת מוקדם יותר מהעבודה כדי להיות עם הילדה, ובשעות הערב הוא לא חוזר לעבוד מהבית אלא מבלה עם הזמן הזה עם אשתו. שניהם נתונים לאותם לחצים חברתיים, רק שגלעד מסוגל להתמודד איתם באופן שונה מירון. בקיצור, הדרך בה אנחנו פועלים בעולם מושפעת מהעצמי שלנו אך גם מהסביבה ומה שהיא עושה לנו (( זו למעשה וריאציה על הויכוח השחוק כל כך של nature vs. nurture)).

דבר נוסף שהפריע לי במאמר הוא שיש בו לא מעט אי-דיוקים וטעויות הנוגעות לעבודה הפסיכולוגית. אני מבין שזה מאמר של כמה עמודים ספורים במוסף בעיתון. זה לא מאמר אקדמי או ספר, ומתוקף הפורמט העיתונאי הוא חייב להיות מוגבל ושטחי. אבל מרגיז למצוא בו אמירות כל כך שגויות עד שהן מעידות או על זלזול באינטליגנציה של הקורא או על חוסר ידיעה והבנה של הנושא. אני אתייחס כאן לטעויות האלו ואנסה לשפוך עליהן אור אבל כן חשוב לי לומר שגם בלעדיהן התזה של אילוז בנוגע לחשיבות ההתייחסות החברתית בתוך הטיפול עומדת בעינה ועדיין צריך להתייחס אליה.

***

אני חושב שהכעס שנוצר אצלי כתוצאה מקריאת המאמר היה שהרגשתי שהיא תוקפת אותי כפסיכולוג, או לפחות את המקצוע שלי. יש משהו מרגיז בכך שבחרת במקצוע שחלק גדול מהמהות שלו היא מתן עזרה לאנשים אחרים, תוך השקעה של משאבים כלכליים ונפשיים רבים, ואז מישהו בא ואומר לך שאתה עושה נזק, תוך שימוש בנימוקים שבלשון המעטה ניתן לקרוא להם בעייתיים. ומה שגרם לי להבין ולהשלים עם דבריה, תוך שמירה על מידה מסוימת של כעס, היא ההבנה שאילוז לא באמת מדברת על פסיכולוגיה. או ליתר דיוק, לא פסיכולוגיה כמו שאני מכיר אותה ועוסק בה. הבנתי את זה כשקלטתי שאילוז לא עושה במאמר הבדלה מאוד חשובה (( זה המקום לומר שהתחלתי לקרוא את ספרה של אילוז “גאולת הנפש המודרנית” שעליו מתבסס המאמר ושם היא קצת נוטה לעשות את ההבדלה)): ישנה הפסיכולוגיה הטיפולית-יישומית שנעשית על ידי פסיכולוגים שהוסמכו למקצוע (פסיכולוגים קליניים/שיקומיים וכו') או אנשי מקצוע אחרים שלמדו פסיכותרפיה כלשהי (פסיכיאטריים, עובדים סוציאליים קליניים ועוד). וישנה הפסיכולוגיה של חיי היום-יום שאותה אנחנו פוגשים מדי יום בכתבות ב-Ynet, סדרות טלוויזיה, תכניות אירוח, ספרי עזרה עצמית ובשפה היום-יומית. צודקת אילוז כשהיא אומרת שהשפה הפסיכולוגית – בדגש על השפה הפסיכואנליטית – הצליחה להתנחל בלב השיח התרבותי. אך השיח הזה לא מתוחזק על ידי אנשי מקצוע שלמדו להכיר את השפה באופן מעמיק ומורכב וכך השפה הפסיכולוגית הפופולרית הפכה לצל שטחי של עצמה. זו פסיכולוגיה תקשורתית, או תקשורת פסיכולוגיסטית. חלקה מבוטא על ידי פסיכולוגים בעצמם, אך מטבע הדברים היא עוברת רידוד כי בעולם של מסרים מידיים ותוכן שמתאים להמונים אין מקום להתעמק או לתפוס מורכבות.

האירוניה המאכזבת היא שאותו רידוד מופיע במאמרה של אילוז עצמה בדמות אותן טעויות שהזכרתי קודם לכן. אני אתייחס לכמה מהן כדי להדגים (הציטוטים כולם מן המאמר וההדגשות שלי).

כשאנחנו בוחנים את הנפש שלנו כיום, אנו לא תרים אחר עקבותיהם של הרהורי חטא או תשוקות, אלא להפך, אנו מחפשים עקבות של אמת הקבורה עמוק בפנים, שאותה יש לגלות בסבלנות כדי להשיג אושר ורווחה נפשית. דוגמה לכך היא התפיסה שסקס סאדו-מזוכיסטי הוא אמיתי יותר מאשר סקס רגיל, בדיוק משום שנראה שהוא נובע ממקום מודחק בנפש.

אין לי מושג על מה היא מדברת, בכנות. אני לא מכיר תפיסה פסיכואנליטית או פסיכולוגית שלפיה סקס סאדו-מזוכיסטי הוא אמיתי יותר מאשר סקס רגיל כי הוא נובע ממקום מודחק בנפש (אגב, מה זה סקס רגיל?). באופן שבו אילוז כותבת את הדברים ניתן להבין כאילו יש איזו הבנה בסיסית בפסיכולוגיה שזה המצב.

הסיבה לכך שרעיונות הבריאות והאמת הפנימית הפכו דומיננטיים כל כך, היא שהם מאפשרים להניע מכונה כלכלית מעוררת פלא… חשבו לדוגמה על תכונה כמו "ביישנות": עד לפני 20 שנה, ביישנות היתה למעשה מעלה, עדות לצניעות, למידה נכונה של איפוק, מוסריות ומידות טובות. אך מאז, ביישנות תויגה מחדש כ"חרדה חברתית" ועל כן היא מושא ראוי לטיפול פסיכולוגי ואף תרופתי פשוט למדי.

טענה מסוג זה נפוצה מאוד בקרב מתנגדי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. היא מקבילה לטענה ששומעים רבות בדיון על הפרעות קשב וריכוז לפיה פעם היינו קוראים לילד "שובב" או "בעל עולם פנימי עשיר" והיום אנחנו קוראים לו "היפראקטיבי" ו"חסר קשב" ודוחפים לו ריטלין. בעוד שאני מסכים שיש יד קלה מדי על הדק הריטלין, בהקשר שאילוז מביאה אותה היא טענה בעייתית ורדודה. הביישנות מעולם לא תויגה מחדש כחרדה חברתית. יכול להיות שהיא תויגה כך באיזו כתבה אווילית באתר חדשות פופולארי כזה או אחר, או באיזה רב מכר לעזרה עצמית כמו "איך להפסיק להתבייש ולהתחיל להתקשקש תוך 60 ימים!". אבל לא כך אצל הפסיכולוג הרציני. נכון, ב-DSM ((מדריך ההפרעות הנפשיות האמריקאי המשמש את אנשי הטיפול והמחקר לאבחון ומחקר בהפרעות נפשיות)) ישנה הגדרה להפרעת חרדה חברתית אך ההבדל בינה לבין "סתם" ביישנות הוא מהותי וקשור באופן הדוק למידת המצוקה שחווה האדם. אדם שהוא קצת ביישן פה ושם ויילך אל הפסיכולוג לא יקבל מיד אבחנה של חרדה חברתית. פסיכולוג רציני ייקח את הזמן כדי להכיר את האדם ולהבין את עומק המצוקה והפגיעה בתפקוד שהוא חווה ורק אז יעריך האם מדובר בהפרעת חרדה של ממש או לא.

מכל הרגשות, כעס הוא ככל הנראה הרגש הכי פוליטי: בלעדיו, קשה לחשוב על מהפכות, הפגנות ומחאה חברתית. אולם התרבות הפסיכולוגית שסביבנו אומרת לאנשים כעוסים שהכעס הוא בעיה אישית שלהם, שיש לו סיבה פסיכולוגית, שאפשר וצריך לטפל בו, שכישלון בהתמודדות איתו רק מוכיח את אוזלת היד של האדם הכועס… כשהוא מנוכס על ידי פסיכולוגים, הכעס הופך ללא לגיטימי; הוא מתויג כלא בריא.

כאן, אם יורשה לי להודות, חוויתי כעס אמיתי. באמת? הפסיכולוגים אומרים לאנשים שכעס הוא בעיה אישית שלהם, שאין לו לגיטימציה? שאין לו סיבות חיצוניות? סליחה, אבל זה בולשיט. אני לא חושב שיש אף פסיכולוג רציני שיאמר למטופל שלו שרגש – כן, גם כעס – הוא לא לגיטימי. חלק עצום מהעבודה שלנו בחדר הטיפול היא קבלה והכלה של רגשות מגוונים, גם (יש היאמרו בעיקר) תוקפניים. יש לציין שנושא הכעס עולה במאמר של אילוז כשהיא מדברת על חדירת הפסיכולוגיה למקומות עבודה, בדגש על תאגידים אמריקאיים ("אחת ההשפעות העיקריות מבחינה היסטורית של העובדה שפסיכולוגים נכנסו לתאגידים, היתה האיסור על הפגנת כעס במקום העבודה. הפגנת כעס הפכה לביטוי של חוסר מקצועיות", שם). בכל הנוגע לדבריה של אילוז על השתלטות הפסיכולוגיה על עולם העבודה התאגידית אני דווקא נוטה להסכים, אבל זו התייחסות לחלק מאוד מסוים של הפסיכולוגיה, וכאמור – היא לא עושה את ההבדלה.

על איזו פסיכולוגיה מדובר?

למעשה, זה המקום שבו הבנתי שאילוז פשוט לא מדברת על הפסיכולוגיה הטיפולית כפי שאני מכיר אותה ועוסק בה. היא מדברת על "התרבות הפסיכולוגית" שמופעלת על ידי אנשי תקשורת ומטפלים-בעיני-עצמם שלא טרחו ללכת וללמוד את המקצוע ולהכיר את המורכבויות שבו. וכשהיא מדברת על הפסיכולוגיה הזו, היא יכולה להרשות לעצמה לומר ש"הפסיכולוגיה הפופולרית מקדמת: שאנחנו אחראים לכישלונות שלנו; שאם נעבוד על עצמנו מספיק נוכל לעשות כל דבר שנרצה; שהמציאות לא קיימת, רק הדרך שלנו לפרש אותה; שאנחנו יכולים לשפר את עצמנו בלי די". אף לא אחת מהאמירות האלו לא מקודמת על ידי הפסיכולוגיה הרצינית. נשמע כאילו המשפטים האלו נשלפו מספרי קואצ'ינג או ניו אייג' למיניהם.

אתייחס במיוחד למשפט "המציאות לא קיימת, רק הדרך שלנו לפרש אותה". הפסיכולוגיה הטיפולית רחוקה מכך שנות אור. כשאילוז אומרת את זה היא לא מתייחסת כלל לקיומם, לדוגמה, של טיפולים קוגנטיביים שכל מהותם היא הכנסה של המציאות לחדר הטיפול ועימותה עם הדרך השגויה שבה מפרש המטופל את העולם.

ואכן, נראה שכשאילוז מדברת על הפסיכולוגיה, היא מדברת אך ורק על הגרסאות של הפסיכואנליזה שהתקיימו אי שם במחצית הראשונה של המאה העשרים. נכון, הטיפול הפסיכודינמי נשען בבסיסו על התיאוריות הפסיכואנליטיות האלו, אך שיטות העבודה והתפיסה של מהו טיפול השתנו כל כך, התקדמו כל כך והשתחררו מאותם מקומות שבהם קיים רק העולם הפנימי של אובייקט המטופל ואין דבר מלבדו. התקדמנו לפסיכולוגיה מודרנית יותר. פסיכולוגיה אינטר-סובייקטיבית שרואה גורמים נוספים שמתקיימים בחדר ומחוצה לו ומהווים חלק משמעותי מהנראטיב הטיפולי.

הפסיכולוגיה והניאו-ליברליזם

בכל הנוגע לביקורת של אילוז לפיה הפסיכולוגיה משרתת את הניאו-ליברליזם על ידי שלילת האחריות של החברה למצבו של האדם אני לחלוטין לא מסכים. זו לא נקודת מוצא של הפסיכולוגיה. ייתכן שהקפיטליזם אימץ את השיח הפסיכואנליטי כי הוא יכול לשרת את מטרותיו. זה נכון שאם הפסיכולוגיה מקדשת את העצמי בלבד היא מתאימה כמו כפפה ליד לתפיסה שבה כל אחד עומד בפני עצמו, עושה מה שהוא יכול עם מה שיש לו והמטרה היא שיפור אינטנסיבי ובלתי פוסק של עצמך, גם על חשבון האחר. אבל כמו שניסיתי לטעון, הפסיכולוגיה לא עושה את זה. השאלה היא למי צריך לבוא בטענות, לפסיכולוגיה או לניאו-ליברליזם שעושה בה שימוש ציני. אם לצטט צייצן חכם אחד: "להאשים את הפסיכולוגיה בקפיטליזם דומה להאשמת הדרוויניזם בקפיטליזם" ((ואף מילה על דרוויניזם חברתי ותורת הגזע)).

דבר נוסף שחשוב לומר הוא שבסופו של דבר אין שום דבר רע בעיסוק עצמי. אני אשאל דוגמה שעלתה באחד מהדיונים על המאמר שהיו בפייסבוק. נעשתה הקבלה בין הפניה לעיסוק עצמי בתוך טיפול פסיכולוגי לכך שאדם שחלה בסרטן פונה קודם כל לרופא ולא תובע את המפעל המזהם שבגללו נגרמה המחלה, כי ההנחה היא שהפתרון הוא פנימי ופרטי ולא ציבורי. הנחה זו היא אכן ניאו-ליברלית במובן מסוים כי היא לא שמה אחריות על החברה המזהמת. אבל זה לא עובד ככה לא באונקולוגיה ולא בפסיכולוגיה. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יסכים שהדבר הראשון שיש לעשות לאחר גילוי סרטן הוא לקבל טיפול רפואי שיעזור הרבה יותר בשלב זה מלתבוע את המפעל. התביעה יכולה להגיע תוך כדי הטיפול הרפואי או אחריו – וכך גם בטיפול פסיכולוגי. כפי שכתבתי קודם, הפתרון הפנימי יכול וצריך לבוא עם הפתרון הציבורי.

לסיכום, המאמר של אילוז בא לומר משהו מאוד חשוב: שעיסוק יתר בעצמי המנתק את האדם מהחברה הופך את השינוי החברתי לבלתי אפשרי ובלתי רלוונטי, וזו אמת חשובה שכל מי שעוסק בבני אדם צריך להחזיק בראש, ודאי אם הוא איש טיפול. אבל המאמר מאכזב כי הוא עושה את זה בצורה עקומה ושטחית שמקפלת לגוש אחד הן את הפסיכולוגיה הטיפולית על נגזרותיה והן את השיח הפסיכולוגי הפופולרי. כשם שכתבות על תגליות מדעיות יוצאות בכותרות מופרכות שמצליחות לפספס את העובדות שהתגלו במחקר, כך גם במאמר זה (למשל: "אנשים שעוברים טיפול פסיכולוגי דואגים יותר מדי לבריאותם ולרגשותיהם" או "פסיכולוגיה היא בשביל הנפש בדיוק מה שהניאו-ליברליזם הנו בשביל השוק: אידיאולוגיה שמצדיקה את הכישלון והאומללות של רבים, על מנת להצדיק ולחגוג את ההצלחות של אחרים" – ההדגשות שלי). על הדרך אילוז טועה ומטעה בכמה הבנות בסיסיות של הטיפול הנפשי ומוציאה אותנו, ציבור הפסיכולוגים, כאנשים תאבי כוח, שמחפשים איך להפוך כל אדם לחולה בשם איזו תפיסה קפיטליסטית שלא אכפת לה מהאחר. וזה, ידידיי, פשוט לא נכון.

סייג
אפשר בטח להבין שהמאמר הזה די הרגיז אותי. בפוסט הזה ניסיתי להסביר למה. מקווה שהצלחתי. היו עוד חלקים במאמר שלא התייחסתי אליהם כמו הדוגמה שהיא נותנת על טיפול זוגי שבו היא מציגה פסיכולוג שיפוטי שלוקח את עמדת הגבר ומבקר את האישה על "תגובתה הלא ראויה לאדישות בעלה". נו באמת, אם אתם הולכים לטיפול זוגי וזה מה שהפסיכולוג אומר לכם, תגידו לו יפה שלום ותמצאו מישהו רציני יותר. ואולי גם את זה יש לומר – פסיכולוגים יש כל מיני, וחלקם לא טובים. חלקם באמת עשויים להתעמק בפרט היושב מולם בלי לחשוב לרגע על החברה ואיך היא משפיעה עליו. לא חייבים ללכת אליהם. זה פשוט מאוד. הפסיכולוגים שאני מכיר הם, ברובם, לא כאלה והם דווקא מאוד עסוקים בנושאים חברתיים (כמה דוגמאות: התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, פסיכואקטיב, מאבק לא אלים).

יש לציין שבסוף המאמר מופיעה הערה שספרה החדש של אילוז, "גאולת הנפש המודרנית", יצא לאחרונה בעברית. התחלתי לקרוא אותו ועד כה הוא עושה רושם מעט שונה מהמאמר. בספר היא כן מכירה בחשיבות הטיפול הנפשי ועושה הבדלה מסוימת בין הפרקטיקה הפסיכולוגית המקצועית לבין השיח הפסיכולוגי הפופולרי – הבדלה שלא נעשית במאמר וחבל שכך.

11 Replies to “לא פרויד יהרוג את המחאה החברתית – תגובה לאווה אילוז”

  1. א. אווה אילוז הוציאה עכשיו ספר שעוסק בדיוק בנושא הזה (סורפרייז סורפרייז, הכתבה בעיתון היא יחצ"נות). נדמה לי שכדאי לך לקרוא.

    ב. תחושת הבטן שלי – הלא מאוד מבוססת – היא שגם אם אילוז חוטאת בהכללה, אתה עושה אותו דבר לצד השני. נדמה לי שהראייה שלך של המודעות החברתית של פסיכולוגים היא מוגזמת.
    אם לדבר על תחום שאני מכיר יותר – העבודה הסוציאלית – אני יכול להעיד שיש נטייה עצומה להאשמת הפרט במקום החברה, וזה במקצוע שהדגל שלו הוא 'האדם בסביבתו' – ואצל פרקטיקנים יותר מאשר באקדמיה.. להבנתי, המצב אצל פסיכולוגים גרוע יותר מאשר אצל העו"סים.
    אבל כן, אני חייב לך פוסט. אנסה לנצל את סוף השבוע…

    ג. נכון שהפסיכואנליזה הטהורה היא המודל של מה שאילוז מדברת עליו, מעצם ההנחה שמה שקורה מחוץ לקליניקה הוא חסר משמעות, אבל גם הCBT – עם הדגש על שינוי אופני חשיבה – נוטה מאוד להנחה שהבעיה היא ביחיד, וספציפית – באופני החשיבה שלו. אבל שוב, אני צריך לנמק.

    1. נדב – (א) אני יודע, כתבתי בסוף שאני קורא אותו עכשיו ושמה היא מציעה הסתכלות מעט שונה מהמאמר. מעט.
      (ב) + (ג) הפידבק שלך הוא חשוב. אתה מכיר את העבודה הסוציאלית ומעניין לשמוע שדווקא שם אתה מזהה נטייה להאשמת הפרט במקום החברה (ושוב, אני שואל למה או-או). אגב, העובדים הסוציאלים הקליניים שאני מכיר דווקא אינם כאלו. אבל אולי זה העניין, אני מכיר אתה מה ומי שאני מכיר, לא הרבה יותר מזה.

  2. המאמר של אילוז מאוד הכעיס גם אותי, בעיקר כי הסיבות שהיא פירטה היו הסיבות בגללן נרתעתי במשך שנים מטיפול, רק כדי לגלות, כשכמעט בטעות התחלתי טיפול לפני שמונה חודשים, שהפסיכולוגית שלי דווקא עושה את האינטגרציה. היא לא דוחה נושאים פוליטיים ומגדירי זהות חברתיים, ויותר מזה, דווקא נותנת להם מקום, אבל מבקשת להבין את התפתחות הנרטיב האישי שלי מתוך אותן נסיבות פוליטיות. הפסקה שעסקה באי-מתן לגיטימציה לכעס ממש הפתיעה אותי, כי דווקא הפסיכולוגית שלי מנסה בעקביות לגרום לי להיות יותר מודעת לכעסים שלי ולהרגיש שהם לגיטימיים. בקיצור, פוסט חיוני. תודה.

  3. ערן: חשוב לי להדגיש שהדברים שלי לא נובעים מתוך היכרות עם ארבעה עובדים סוציאליים. ההיכרות שלי עם התחום – ואולי היה ראוי שאציין את זה בתחילת הדיון – מגיעה מהתחום המחקרי של עבודה סוציאלית ועוני, שאני עוסק בו לא מעט, ומבוססת גם על הידע התיאורטי-מחקרי בתחום וגם, בעקבות זאת, על שיחות (ישירות ודרך סטודנטים) עם עשרות עובדים סוציאליים, רובם בעלי נסיון רב.

    ואני חושב שהבעיה שלי עם התשובה שלך היא מתחילה מ'למה לא גם וגם'. אני בהחלט חושב (אולי בניגוד לאילוז) שאפשר – וצריך – גם וגם. אבל ה'גם וגם' הזה הוא לא מובן מאליו. זה לא 'אני אתן את הטיפול שלי כדי לתקן את הפרט, ואשאיר לפעילים החברתיים לתקן את העולם'. הטיפול הפסיכולוגי צריך להינתן מתוך מודעות לכך שהוא רק צד אחד של הפעולה, ומתוך מודעות להשפעות שלו על הצד השני.
    ואלו בדיוק השאלות שהפסיכולוגיה – בניגוד לעבודה הסוציאלית – נמנעת באופן מוחלט מעיסוק בהן. אני לא פסיכולוג, אבל בכל זאת עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובתואר השלישי למדתי קורסים קליניים מפי פסיכולוגים. השאלה הזו מעולם לא עלתה. כששוקלים את היתרונות והחסרונות של שיטת התערבות ספציפית, אף פעם לא שואלים 'מה ההשפעה שלה על המבנה החברתי'. נדמה לי שתסכים איתי שזה לא נובע מהידע המוגבל שלי, אלא שזו לא שאלה שקיימת בפסיכולוגיה (ואם היא קיימת, זה כשיקול מוסרי של הפסיכולוג, חיצוני לעולם הידע הפסיכולוגי).
    ברגע שאין עיסוק בשאלה הזו, אוטומטית הפסיכולוגיה נופלת למקום שאילוז מצביעה עליו. בלי לדעת מה תוצאות ההתערבות, אתה לא יכול להניח שאתה לא גורם נזק חברתי. כי כל עוד אתה לא לוקח את השאלה הזו בחשבון, 'לסייע לאדם להשתלב בחברה' זה תמיד 'לחזק את הסדר הקיים'.
    וזה לא מקרה שהפסיכולוגיה לא שואלת את השאלה הזו – כי הפסיכולוגיה (בניגוד בולט לעבודה הסוציאלית) בכלל לא עוסקת בשאלה של 'מהי החברה הצודקת'. אני לא יכול לדרוש מפסיכולוגים לצאת נגד האשמת העניים בעוניים, כשמקצוע הפסיכולוגיה בכלל לא מתיימר להכריע בשאלה האם העניים אשמים בעוניים או לא.
    וחשוב לי להדגיש: ההבדל בין עבודה סוציאלית לפסיכולוגיה הוא שמקצוע העבודה הסוציאלית מתמודד עם השאלות האלו, ולפעמים נכשל בהתמודדות הזו. הפסיכולוגיה בכלל לא שואלת אותן.
    כל זה המון על 'מה לא' ואף מילה על 'מה כן'. אני בכל זאת אשתדל לכתוב את הפוסט, כדי לגעת בנקודות האלו….

  4. גם אותי המאמר הרגיז בגישה הכללית שלו – כמטופל וכאדם סקרן שמתמצא ברבים מהרפרנסים התיאורטיים שלה ומסכים עם חלקם.
    הטון המכליל והמפליל לא לעניין.
    אני מסכים איתך שהיא מתייחסת ל"תרבות פסיכולוגית" ויותר מזה, בעצם לפופ-פסיכולוגיה מאסכולות הסלף-הלף ורוחניות פופלארית. פרידגמות ה"שלום מתחיל בתוכי" וה"ג'סאט דו איט" ( או כמו שהחלטתי כרגע לקרוא להן, התאומות פאסיב ואגרסיב.). שם כל ההאשמות שלה ראויות ומוצדקות.
    אבל הפרקטיקה הטיפולית היום, בגדול, אפילו למיטב ידיעתי הנחותה כלא מקצועי, היא הרבה יותר דינמית, אינטגרטיבית ועם השפעות אקזיסטנציאליסטיות שבהחלט מחפשות לחבר אדם לעולם ולמערכת החברתית שבה הוא חי. ובכלל מערכות משמעות בתפיסה עכשווית מחוברות תמיד ל"אקוסיסטם" רחב יותר.
    אפילו פסיכולוגיה התנהגותית-קוגניטיבית, שהיא מקור עשיר לגניבות מחברי ספרי עזרה עצמית עוסקת הרבה בללמד אנשים להבדיל בין דעות ועובדות – שוב, חיבור לעולם…
    cbt: מתעסק הרבה עם ללמד אנשים להבדיל בין עובדות ודעות. זה לא עולה בקנה

  5. נדב – אני יודע שאתה מגיע מתחום אקדמי ולכן אני מאוד אשמח לקרוא את הפוסט שלך, לכשיהיה. בסופו של דבר אני כן חושב שאילוז מעלה פה נקודה שחשוב לתת עליה את הדעת ונדמה לי שאמרתי את זה. אני חושב שהפסיכולוגים צריך להיות יותר מודעים לאספקטים החברתיים של המקצוע שלהם ולהתמודד איתם ואין לי ספק שכשאתה עוסק כל היום בפרטים ורואה מטופל אחרי מטופל קל נורא להתנתק מהסביבה ולא לחשוב עליה, וזו מודעות שחשוב לפתח כבר מהתואר הראשון.

    יש עוד דברים שפחות ברור לי. כמו למשל למה מקצוע הפסיכולוגיה צריך להכריע בשאלות כמו למה עניים הם עניים (או שלא התכוונת לזה כך). אני קצת פחות מבין מה הפתרון המוצע (או שלא הבנתי נכון ואין כזה). כשאתה אומר "כששוקלים את היתרונות והחסרונות של שיטת התערבות ספציפית, אף פעם לא שואלים 'מה ההשפעה שלה על המבנה החברתי'" למה אתה מתכוון?

    בקיצור, אשמח לפוסט 🙂

    יאיר, גל ואורי, תודה על התגובות

  6. הכתיבה של אווה אילוז מאוד סלקטיבית. לא יודע אם מחוסר הבנה או מתוך מניפולציה מכוונת.

    הפסיכולוגיה נולדה עם האדם הראשון, ה-mind הראשון. המושג אמנם לא היה קיים, אבל העיסוק בעולם פנימי, מחשבות, רגשות, מניעים, ומפגש של נפש אחת עם אחרת קיים משחר האנושות. הוא בא לידי ביטוי ביחסי יום יום, בהבנה אחד את האחר, בנורמות חברתיות, בהורות, בחינוך, דת, כלכלה, פוליטיקה, פילוסופיה, אומנות… החידוש של הפסיכולוגיה הוא בניסיון ממוקד לארגן ולבדוק את הידע המסוים הזה ולהציע דרכים להשפיע ולא רק להתבונן. יש שיגידו שבניסיון להשפיע טמונה היומרה המקוממת של הפסיכולוגיה. אני לא אחד מהם. יתכן שאווה אילוז כן.

    אילוז מתעלמת באלגנטיות מכל זה. היא מתארת במאמרה את הפסיכולוגיה כתחום חדש המנוגד לגמרי מכל מה שהיה לפניו, ה"מגדיר מחדש את הנפש", אפילו "מפריט" אותה. ובכך יוצרת פיצול המשרת את הנקודה אותה היא מנסה להעביר. כאשר קראתי את המאמר לפני כמה ימים גם אני התמלאתי כעס אותו לא הצלחתי להבין לעומק. בפוסט הדגמת בצורה צלולה מאוד את חוסר ההבחנה שהיא עושה בין העיקר לטפל, בין פסיכולוגיה ופסבדו-פסיכולוגיה שמציפה אותנו בחיי היום יום, וחוסר ההבחנה הזה הוא מה שהרגיז אותי יותר מכל. אז עכשיו כשהבנתי קצת יותר את מקור הכעס המאוד לגיטימי ("שומעת פרופסור אילוז, מאוד לגיטימי!") שלי, אני יכול לקרוא את המאמר שוב ולראות אם יש שם דברים שאני כן מסכים איתם. תודה 🙂

  7. אתה כותב: "במאמר מתארת אילוז כיצד הפסיכולוגיה ניתקה את הקשר ההדדי בין האדם לחברה". אני מוצאת בדבריה אלה טעם רב. המודל של הנפש, לפי הפסיכולוגיה, הוא אוניברסלי וא-סוציאלי. ולא היא. כתבתי על כך כאן במאמר על פסיכולוגיה תרבותית:
    http://www.e-mago.co.il/magazine-243.htm

  8. לכל הפגועים,הלא מבינים מה אילוז רוצה-נסיון הסבר ממקום אחר.
    אילוז אמנם סוציולוגית בהכשרתה ומקצועה אבל לפני כן היא מזרחית בעלת אג'נדה מאד מסויימת בקונטקסט התרבותי ישראלי.
    המקצוע משמש לעתים מזומנות ככלי בשרות האג'נדה.
    מסיבות של פוליטיקלי קורקט הבקרנות,שהפכה כמעט למקצוע בפני עצמו,על הציונות,הציונים והמדינה הציונית מוכמנת ומוסתרת תחת הררי הסברים והנמקות כביכול מקצועיים.
    מעשית,בתשתית של הדברים, הביקורת היא כנגד האשכנזים.
    הציונות היא synonym לאשכנזיות.
    ואשכנזיות זה מערביות ומערביות זה קפיטליזם.
    ומאחר והתרבות האשכנזית-הציונית-הישראלית השמידה את התרבות המזרחית וניחשלה כלכלית, השכלתית,מקצועית,מעמדית את התרבות המזרחית ונושאיה ניתן לבקר אותה דרך ביקורת הקפיטליזם.
    טענה, נכונה כשלעצמה, בביקורת התרבות המערבית מהפן המשפטי אומרת שהחוקים משרתים את האינטרסים של השולטים בחברה ובמדינה,כל חברה וכל מדינה.
    הטענה החדשה יחסית היא שגם הפסיכולוגיה משרתת את את האינטרסים הללו ואת הקפיטליזם בכלל.
    כיצד?
    הקפיטליזם אומר שמצבו של האדם משקף ומבטא את יכולותיו וכשרונותיו.
    אומרת הביקורת שזה נכון ותקף למסגרת החוקים הקיימים.שהמסגרת הזו מנחשלת קבוצות מסויימות ללא הצדקה עיניינית.
    אם נשנה את החוקים ישתנה מצבם המעמדי של המנוחשלים ע"י החוקים=ע"י החברה=ע"י התרבות=ע"י המדינה.
    אומר הקפיטליזם-מי שמשקיע ומתאמץ להשתלב במסגרת החוקיות יצליח כשחובת ההוכחה עליו והמדינה חוקיה ותרבותה אינם נושאים באחריות למצבו של הפרט.
    באה הפסיכולוגיה ומצטרפת לגורמים החוקתיים-משפטיים המגינים על הסדר הקיים בכך שהיא גם כן אומרת לפרט שקשייו,מצוקותיו,כאביו,תיסכוליו נובעים ממי שהוא ולא ממי וממה שהם המסגרות בהן הוא חי ומתפקד.
    גם הפסיכולוגיה בכלים שבנתה ובגבולות האתיים שהציבה לעצמה מצטרפת לחומות המגינות על המשטר החוקי הקיים,על הסדריו ומעמדותיו.
    כמובן,הפסיכולוגיה אינה מכריזה על עצמה כנוטרת המצב הקיים.
    מהתגובות של חלק גדול מהמגיבים,כאן ובאתרים אחרים,גם של העוסקים במקצוע הפסיכולוגיה על ענפיו השונים, וגם אחרים,ניתן לראות בברור שאינם מצליחים לראות את הקשר בין הפסיכולוגיה להאשמה או "ההאשמה" המוטחת בו.
    הסוציולוגיה והפסיכולוגיה התחלקו בתחומי הטיפול שהן עוסקות בהן-הפסיכולוגיה בפרט והסויולוגיה בחברה.
    בעבר הסוציולוגים השתדלו לעסוק בחקר החברה ללא אג'נדה פוליטית,ככל האפשר.
    ימים אלו חלפו והסוציולוגיה הפכה לכלי במאבקים פוליטיים כשהעוסקים בה לא מתאמצים יותר מדי להתנער מהאשמה שזנח את האובייקטיביות המדעית.
    כך אילוז המזרחית מגייסת את מקצועה לשרות האג'נדה הפוליטית של אילוז המזרחית המעוניינת לחסל את שלטן ההגמוניה האחוס"לית(אחוס"ל על פי ברוך קימרלינג ז"ל שהיה סוציולוג הינו=אשכנזי-חילוני-ותיק-סוציאליסט-לאומי).
    אחד הקשיים של בעלי האג'נדה הזו נובע מכך שבין הקפיטליסטים הבכירים במערכות ההון-שלטון יש היום די הרבה
    מזרחיים.
    את זה הם פוטרים ופותרים באמירה שהם השתכנזו ואף מגדירים אותם כבוגדים.
    קושי נוסף הרובץ לפיתחם מצוי בנישואי התערובת והצאצאים ההיברידיים.
    אבל לא זה מבלבל אותם עם העובדות.

  9. זה כל כך לא יפה להגיד את הדברים הללו בצורה כל כך גלויה, אבנר, הדברים שאתה טוען נגועים בגזענות, האם המוצא שלה משייך אותה לזהות פוליטית? בכל אופן אין ספק כי כל תחום עבודה סוציאלית צריך להיבדק וכמובן שמגיע לשם הרבה יותר תקציב לעובדים הסוציאלים שמשקיעים זמן ונפש בהקשה ובתמיכה לבעיות של החברה הישראלית, ממקור ראשון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.