אז אתה רוצה להיות פסיכולוג – מדריך לסטודנט

מזל טוב, החלטת להיות פסיכולוג. בחרת כיוון, קריירה. החלטת שאתה רוצה לבלות את חייך על כורסה נוחה, ולהקשיב. אולי בחרת במקצוע הזה כי התאהבת בדמות של אסי דיין ב"בטיפול". יכול להיות שהבחירה נבעה דווקא משיקולים כלכליים ואגדות על מאות שקלים להנהון של שעה ((ולא סתם המילה אגדות נבחרה כאן)). יכול להיות שאת ממש רוצה לעזור לאנשים. וגם יכול להיות שאתה בעצמך אדם נוירוטי ודי מסובך והלכת ללמוד פסיכולוגיה כדי למצוא פתרון לבעיות של עצמך.
תהא הסיבה אשר תהיה – זו הבחירה שלך. ואני מברך אותך על כך. ברוך הבא למועדון הסטודנטים לפסיכולוגיה. מה שאתה ואת לא יודעים עדיין, הוא שחברותכם במועדון תהיה ארוכה ורבת תלאות, ופשוט לא סיפרו לכם על זה.
בדיוק בשביל זה אני פה.

אתם מבינים, כולם יודעים מה צריך בשביל להפוך לעורך דין. עושים תואר במשפטים, מסיימים סטאז', עוברים בחינות לשכה והופ! כל מה שנשאר זה לקנות פאה מצחיקה. וכולם גם יודעים מה צריך בשביל להפוך לרופא. מתקבלים איכשהו ללימודי רפואה, טוחנים שש שנות לימוד ועוד שנת סטאז' ומתחילים לטחון את שנות ההתמחות. קשה קשה, אבל לפחות אתם יודעים למה אתם נכנסים.

בפסיכולוגיה, לעומת זאת, זה לא עובד ככה. לא ברור למה, אבל משום מה רוב הסטודנטים הנרשמים לתואר ראשון בפסיכולוגיה עם מטרה להיות פסיכולוגים בסופו של דבר לא יודעים בדיוק מה התהליך המצפה להם. הרוב יודע שחייבים לעשות תואר שני. אבל לא כולם יודעים מה נדרש בשביל להתקבל לתואר השני, או ממה הוא מורכב. וכמה מכם באמת יודעים שאחרי התואר השני הדרך לניקה הפרטית עוד ארוכה, ארוכה מאוד?

ובכן, לא עוד! בסדרת הפוסטים הזו אנסה לשפוך מעט אור על עולם הפסיכולוגיה, ובמיוחד הפסיכולוגיה הקלינית. כל הידע שאביא כאן מבוסס על נסיוני האישי במערכת ועל נסיונם של אחרים. באופן טבעי, סדרת פוסטים זו מיועדת לסטודנטים לעתיד או בהווה, אך לא מן הנמנע שגם שאר הקוראים ימצאו פה דבר מה או שניים מעניינים.
(הערה: הטקסט הבא כתוב בלשון זכר, אך מיועד מן הסתם גם לבנות המין היפה)

אז מצאו לכם כורסה נוחה, הכינו כוס קפה – אנחנו יוצאים לדרך.

מיהו פסיכולוג?

פרק ראשון ובו יסופר על מקצוע הפסיכולוגיה בישראל בעיקר.
ננסה לפזר עננים של בלבול ונברר למי מותר להעניק טיפול.
ונכיר מעט הגדרות וחוקים, בטרם ניגש לתוך הלימודים.

לפני שנצלול לעולם לימודי הפסיכולוגיה, חשוב להבהיר מה זה בכלל אומר להיות פסיכולוג. וחשוב יותר, מה זה לא אומר. הרבה אנשים מציעים את שירותיהם בשוק הטיפולים הנפשיים והעזרה האישית. עובדים סוציאליים, פסיכולוגים מסוגים שונים, פסיכיאטרים, מאמנים, מטפלים בהבעה/אמנות/וואטאבר. קל מאוד להתבלבל. בואו נעשה קצת סדר.

בארץ, לא נדרשת "תעודת מטפל" כדי לקרוא לעצמך מטפל. החוק, כנראה, סומך על השכל הישר של הציבור שידע להבחין בין אדם בעל ידע, נסיון ואחריות לבין אדם שהסמיך עצמו מטעם עצמו. באופן תיאורטי, כל אדם יכול לקום בוקר אחד ולהציע את שירותיו כמטפל. לא בכדי יש סביבנו המון "מטפלים ב…" (פרחי באך/אנרגיות/אבנים/מחטים וכו'). אגב, אל תבינו אותי לא נכון, אני לא בהכרח מזלזל במטפלים שונים – לצורך הדיון גם רופא לב בכיר הוא "מטפל בבעיות ומחלות לב בעזרת מדע הרפואה המודרנית". החוק, למיטב ידיעתי, פשוט לא מגדיר מהו טיפול. אותו דבר נכון לגבי מושג ה"ייעוץ" שגם הוא משהו שפסיכולוגים עושים. כל אחד יכול להיות יועץ.

למה, אם כך, אני לא יכול להחליט יום אחד שאני פסיכולוג ולהציע טיפול פסיכולוגי לכל דורש? כי יש תחומים שבהם החוק מכיר כאסכולות מקצועיות ודורש מהעוסק בהן לעבור הסמכה מטעם גוף המוכר על ידי המדינה. ככה זה אצל רופאים, משפטנים – וגם ביניהם פסיכולוגים.

החוק בישראל מגדיר מהו עיסוק בפסיכולוגיה בצורה מדויקת: "עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג".

החוק מגדיר פסיכולוג כ"אדם הרשום בפנקס הפסיכולוגים או בעל היתר". אוקיי, זו כבר התקדמות. אך מהו אותו פנקס גדול בו נרשמים הפסיכולוגים ואיך נרשמים בו?

פנקס הפסיכולוגים הוא רשימה שמתחזק משרד הבריאות ובה זכאי להרשם מי שסיים תואר שני ומעלה בפסיכולוגיה במוסד המוכר על ידי המדינה להעניק תואר כזה (בארץ או בחו"ל). המסקנה, עד כה, שכדי להיות פסיכולוג, ולא רק כדי להיות פסיכולוג, אלא כדי להציג את עצמך כפסיכולוג (וזה חשוב), צריך לסיים תואר שני בפסיכולוגיה. זה נכון, אבל זה מטעה. כי זה שאתה פסיכולוג לא אומר שאתה רשאי לבצע טיפול נפשי – העניין שלשמו התכנסנו כאן. וכאן הנקודה שאתם בדרך כלל לא יודעים כשאתם מתחילים ללמוד פסיכולוגיה – כדי להיות פסיכולוג קליני – כזה שיושב בקליניקה ומעניק טיפול נפשי – חייבים לבצע התמחות בפסיכולוגיה קלינית.

כמה מילים זריזות על התמחות, שעוד ידובר בה בהמשך. עולם הפסיכולוגיה הוא עולם עצום. ממש עצום. יש בו תחומים ותתי-תחומים ותתי-תתי-תחומים מלוא החופן. לראשונה תתקלו באמת המרה הזו בתואר הראשון, אבל נגיע לשם בקרוב. לעניינו נציין רק שבארץ המחוקק הגדיר תחומי מומחיות שונים בפסיכולוגיה. מי שסיים תואר שני יכול לקרוא לעצמו פסיכולוג אבל זה לא באמת אומר כלום, כי אסור לו לעשות עם זה שום דבר בעל משמעות, כמו לבצע אבחון פסיכולוגיים, להעניק טיפול נפשי וכדומה. כדי לעשות את כל אלו, יש לסיים תקופת התמחות ולקבל תואר פסיכולוג מומחה. כל פסיכולוג צריך לבחור מה התחום בו הוא רוצה לעסוק ולבצע התמחות בהתאם. חשקה נפשכם לבסס קריירה על עזרה לפגועי מוח בתהליך השיקום שלהם? תצטרכו לעשות התמחות מסוג אחד. יותר מעניין אתכם לעזור לילדי הגן ובית הספר בתוך מערכת החינוך? זה סיפור אחר. שישה סוגי התמחות יש בארץ, ועליהם עוד נדבר בהמשך. בינתיים אסתפק בלהסביר שאם אתם רוצים להיות פסיכולוגים "קלאסיים", דהיינו מה שכולם מכירים מסרטים/ספרים או מהנסיון האישי, אתם צריכים לסיים התמחות קלינית. לפי החוק: "לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני".

אני חושב שזה מקום טוב לסיים בו, לעת עתה. לסיכום – סקרנו את ההבדלים בין פסיכולוג למי שאינו פסיכולוג ובין פסיכולוג מומחה למי שאינו מומחה. עכשיו אנחנו יודעים שכדי לעסוק בפסיכולוגיה בישראל בישראל חייבים לסיים תואר שני בפסיכולוגיה ולבצע התמחות מתאימה. אבל נתחיל בהתחלה – התואר הראשון. ועל כך – בפוסט הבא בסדרה.