פסק דין חדש קובע: רק פסיכולוגים קלינים מורשים לבצע פסיכותרפיה

אחד הנושאים הבעייתיים ביותר בתחום הרגולציה על הפסיכולוגיה בארץ הוא השאלה למי מותר לבצע טיפול פסיכולוגי ולמי לא. כפי שכבר הסברתי בפוסט על חלוקת התפקידים בפסיכולוגיה ובחלק הראשון של המדריך ללימודי פסיכולוגיה, תחום העיסוק בפסיכולוגיה מוסדר ע"י חוק הפסיכולוגים שבו נקבע ש"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני". סעיף זה גורם להרבה ויכוחים וסערות בין הפסיכולוגים לבין עצמם ובכלל ולמעשה מקפל לתוכו את כל הבעייתיות של הרגולציה על הטיפול הפסיכולוגי בארץ.

מי שעוקב אחרי הבלוג יודע ודאי שעמדתי בנושא היא שיש לאפשר לכל מי שהוסמך לכך באמצעים המקובלים בחוק לעסוק בפסיכותרפיה על פי תחום התמחותו. ואם יורשה לי לצטט את עצמי:

לדעתי יש מקום לכולם, בתנאי שכל אחד יתמקד בתחום שבו הוא בחר לעסוק ואותו הוא יודע לעשות הכי טוב. הרי לא תרצו שפסיכולוג קליני שלא למד את האנטומיה של מערכת העצבים יטפל באדם שראשו נפגע בתאונה… יש לתת לפסיכולוגים הקליניים את אשר לפסיכולוגים הקליניים, לפסיכולוגיים החינוכיים את אשר לפסיכולוגים החינוכיים וכן הלאה.

בשבוע שעבר התפרסם פסק דין בבית המשפט המחוזי בתל אביב שמנסה לעשות צעד לקראת סוף הויכוח על ידי קביעה פשוטה: רק פסיכולוג קליני מורשה לבצע פסיכותרפיה. פסק הדין, מאת כבוד השופט זאב המר, מגיע לאחר כתריסר שנות דיונים בבתי המשפט והוא למעשה ערעור על ערעור. כל הסיפור התחיל מטענה של אדם שהמטפלת של אשתו אינה פסיכולוגית קלינית ולכן אינה רשאית לתת טיפול פסיכותרפויטי. מי שמעוניין יכול לקרוא את פסק הדין המלא הזמין כאן (קובץ DOC). בכל מקרה, אתאר את השתלשלות העניינים להלן.

ומעשה שהיה כך היה

כאשר התובע ((שמות המעורבים בפרשה רשומים בפסק הדין, אך הם לא רלוונטיים לדיון העקרוני, לכן השמטתי אותם מהפוסט)), התגרש מאשתו, החליט בית הדין הרבני להפנות את שני בני הזוג לאבחון אצל פסיכיאטריים שבמסגרתו הומלץ להפנות את האישה לטיפול פסיכותרפויטי. היא הופנתה למכון פסיכולוגי (לא הבנתי אם היא בחרה את המקום או הופנתה על ידי בית הדין, אך זה לא רלוונטי) ובמסגרת המכון הופנתה למטפלת משפחתית מוסמכת. לצורך העניין אסביר שהמטפלת סיימה תואר ראשון ושני במדעי ההתנהגות, לא בפסיכולוגיה, והוסמכה לטיפול משפחתי במסגרות שונות. הטיפול נמשך כשנתיים ועל פי פסק הדין, לטישלר היתה בטן מלאה על הטיפול והמטפלת והוא הגיש תלונה לועדה של משרד הבריאות שבה טען שהמטפלת אינה מוסמכת למתן טיפול פסיכותרפויטי. הועדה דחתה את התלונה והסבירה ש"כל עוד לא חוקק חוק הפסיכותרפיה אין הגבלות על עיסוק בתחום זה". הסברה של הועדה לטענה זו חשוב מאוד, שימו לב (ההדגשה שלי):

חוק הפסיכולוגים התשל"ז 1977 מסדיר את העיסוק בפסיכולוגיה ומטיל על הפסיכולוגים הגבלות מסויימות, כגון ההגבלה לפיה רק פסיכולוג קליני מורשה לעסוק בפסיכותרפיה. מובן שחוק זה לא מונע, לדוגמא, מפסיכיאטר, לעסוק בכך. אין כיום חוק הקובע תנאים לגבי הכשרה של העוסקים בפסיכותרפיה או המקומות המורשים לתת הכשרה זו

משמע, שעל פי ועדת התלונות, חוק הפסיכולוגים תקף רק למי שהינו פסיכולוג מוסמך (סיים תואר שני בפסיכולוגיה) ולא חל על מי שאינו פסיכולוג. החוק מונע מפסיכולוג שאינו קליני מלעסוק בפסיכותרפיה, אך לא מונע ממי שאינו פסיכולוג בכלל את העיסוק בה. כך שאם למדתי פסיכולוגיה חינוכית, נניח, לא אוכל לעסוק בפסיכותרפיה, אך אם אני פסיכיאטר, או עובד סוציאלי, נניח, אין בעיה שאעסוק בפסיכותרפיה.

נמשיך.
התובע לא היה מרוצה מתשובת ועדת התלונות והחליט לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות, שם תבע החזר על כל התשלומים שהעביר בגין הטיפול. כב' השופטת יונה אטדגי החליטה שמדובר בעניין עקרוני והעבירה את התביעה לבית משפט השלום בתל אביב ובמסגרת הדיון הוחלט שהשאלה העקרונית היא "האם על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת, ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני"

הדיון נערך בפני כב' השופט מוקי לנדמן שהחליט לדון בו במסגרת חוק יסוד: חופש העיסוק שקובע בסעיף 3 ש"כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד". השופט הגדיר את הטיפול הפסיכותרפויטי כ"אוסף טכניקות של טיפול בדיבור, המצריך הכשרה מצד המטפל וקשרי אמון בין המטפל והמטופל, ואשר נועד להשיג מטרה בתחום הנפשי או ההתנהגותי" ומצא שאין הסדרה חוקית לנושא זה מלבד אותו סעיף מפורסם בחוק הפסיכולוגים. השופט פירש את חוק הפסיכולוגים בדומה לועדת התלונות של משרד הבריאות והסביר שהחוק מתייחס לפסיכולוגים באופן בלעדי, ולא למי שאינו פסיכולוג.

אך לא רק זאת, אלא שהשופט מוסיף לעניין את סעיף 2(ג) בחוק הפסיכולוגים שקובע "לא יראו בעיסוק בפסיכולוגיה פעולה שעשה אדם באקראי או במהלך עיסוקו במקצועו כדין ובתום לב" ((יש להזכיר שהמושג "עיסוק בפסיכולוגיה" מוגדר בחוק הפסיכולוגים: "עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של ענינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לענינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג")) ומסביר שכאשר בעלי משלח יד טיפולי שאינם פסיכולוגים משתמשים בכלים פסיכותרפויטים, הם אינם עוברים על החוק על פי סעיף זה.

כב' השופט לנדמן עושה רושם של אדם יסודי, והוא הלך ופתח את הספר "פרקים נבחרים בפסיכיאטרייה" ומצא שהטיפול המשפחתי מוגדר כאחד מסוגי הפסיכותרפיה.
לפיכך, בסופו של דבר, לא קיבל בית המשפט את עמדת התובע.

למי מותר לתת טיפול פסיכולוגי פסק דין
מקור תמונה

סיבוב שני – ערעור לבית המשפט המחוזי

התובע לא קיבל את החלטת בית משפט השלום וערער לבית המשפט המחוזי. הדיון נערך בפני שלושה שופטים (כב' השופטים הילה גרסטל, עוזי פוגלמן ואילן שילה) שהחליטו לקבל את עמדת בית משפט השלום והסבירו שפרשנותו את החוק מתיישבת עם חוק יסוד: חופש היסוד וכל עוד אין חקיקה אחרת אי אפשר למנוע ממי שאינו פסיכולוג קליני את העיסוק בפסיכולוגיה.

שלושת השופטים החליטו להוסיף ולהסביר שלמעשה, אדם שאינו פסיכולוג קליני יכול לעסוק בפסיכותרפיה ועדיין להיות במסגרת החוק בתנאי שהוא עושה כן במסגרת מקצועו ובתום לב. ובמילותיהם: "יש להניח שהן פסיכיאטרים, הן עובדים סוציאליים המעניקים טיפולים פסיכותרפיים יוכלו לחסות בצל הגנתו של סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, אם עברו הכשרה מתאימה" (ההדגשה שלי).

אבל זה לא נגמר בכך. זוכרים שבית משפט השלום הגדיר את השאלה העקרונית האם לפי החוק מותר למי שהינה בעלת תואר שני במדעי ההתנהגות והסמכה לטיפול משפחתי להעניק טיפול פסיכותרפויטי? על פי שופטי המחוזי לא התקבלה תשובה מספקת לכך והדיון הוחזר לערכאה התחתונה שקבעה בשנית, שאין לקבל את עמדת התובע: "ובשאלה המשפטית, האם מוסמך מטפל משפחתי לעשות שימוש בפסיכותרפיה, התשובה היא הן בהא רבתי".

מגיעים להווה

התובע שוב לא קיבל את עמדת בית המשפט והחליט לערער בשנית. הפעם הדיון נערך בבית המשפט המחוזי מול כב' השופט זאב המר, וזהו כאמור הדיון שהסתיים בשבוע שעבר.

דבר ראשון שניתן להבין מפסק הדין שהוא שהמטפלת בכלל לא היתה מוסמכת לטיפול כלשהו בתקופה שבה ביצעה את הטיפול (היא סיימה את ההכשרה כשנתיים לאחר מכן). יכול להיות שהיא טיפלה במסגרת הלימודים, כפרקטיקום או התמחות, אך זה לא מוסבר.

דבר שני ששבולט הוא נראה שהשופט מזלזל בהכשרתה ועיסוקה של המטפלת, ובחוסר היכולת שלה לענות בצורה ישירה לשאלה האם היא מוסמכת לעסוק בפסיכותרפיה ("המשיבה 1 טוענת להכשרה בתחום הפסיכותרפיה תחת "טיפול משפחתי" אך היא "לא יודעת" אם מונח זה מופיע בתעודות.")

אבל העניין הוא כמובן מה החליט בית המשפט. ובכן.
כב' השופט המר מסביר שאשת התובע הופנתה לטיפול "פסיכותרפויטי" ולא לטיפול משפחתי או כזה הכולל אלמנטים של טיפול משפחתי. בכך הוא למעשה מבטל את טענת השופט קלנמן שהטיפול המשפחתי מהווה סגנון מסוים של פסיכותרפיה. השופט למעשה מקבל את עמדת התובע שהוצג בפניו מצג שווא ושהוא שילם על מה שלכאורה היה אמור להיות טיפול פסיכותרפויטי אך לא היה כזה. לפיכך, מקבל השופט את עמדת התובע ופוסק לו החזר כספי מהמכון הפסיכולוגי.

אבל כאן מגיע הקטע המעניין באמת

השופט המר מסביר שיש לו בעיה עם הקביעה של בית משפט השלום, זו שבה חוק יסוד: חופש העיסוק מתפרש כך שאי אפשר לאסור על מי שאינו פסיכולוג קליני לעסוק בפסיכולוגיה.

לפי השופט, אין הגיון בקביעה שמי שאינו פסיכולוג יכול לעסוק בפסיכותרפיה, שכן היא סותרת את האמור בחוק הפסיכולוגים ושלמעשה, הקביעה בחוק יסוד: חופש העיסוק שלפיה לכל אדם מותר לעסוק בכל עיסוק, סותרת ומבטלת את חוק הפסיכולוגים.

לכן הפרשנות היחידה שניתן לקבל, לפי השופט המר, היא "שהפסיכותרפיה, בהיותה סוג של טיפול פסיכולוגי, חלות עליה הוראות חוק הפסיכולוגים. לפי סעיף 9(ב) לחוק זה, היא יוחדה לפסיכולוג קליני בלבד" (ההדגשות שלי).

עד כאן פסק הדין.
יש לציין, וזה חשוב, שהקביעה של השופט המר שרק פסיכולוג קליני מורשה לבצע פסיכותרפיה איננה מחייבת, לפי הבנתי המשפטית (האפסית, למעשה) שכן הוא קבע זאת למעלה מן הדרוש, כפי שהוא מסביר: "הערה זו, היא, כאמור, למעלה מן הדרוש, שכן אין אני מוסמך בתיק זה, להידרש עתה לסוגייה זו".
חשוב לומר את זה כדי שלא יתקבל הרושם שכל האנשים שמבצעים פסיכותרפיה ואינם פסיכולוגים קליניים הופכים לפתע לפורעי חוק. זו אמירה עקרונית שנראה כאילו היא מזמינה את המחוקק לעשות דיון בדבר ולהגיע להחלטות. אבל זו אמירה מעניינת כי יש פה נקיטת עמדה נחרצת למדי שיכולה לשמש כנסיון ליצור תקדים או לניגוח מטפלים שאינם פסיכולוגים.

באופן אישי אני חושב שהפרשנות של כב' השופט המר לא נכונה. אי אפשר פתאום לקבוע שרק פסיכולוגים קליניים יורשו לטפל בפסיכותרפיה כי זה בבחינת לזרוק את התינוק עם המים. איפה זה שם את הפסיכיאטריים? איפה זה שם את העובדים-סוציאליים-קליניים? ואיפה זה שם את הפסיכולוגים המומחים שאינם קליניים?

כמו שהזכרתי בתחילת הפוסט ובפוסטים קודמים, אני חושב שחייבים לעשות הפרדה נכונה בין מי שהוא מוסמך על ידי גורם מקובל לתת פסיכותרפיה לבין מי שאינו מוסמך. מי שהוסמך על ידי מוסד המקובל על ידי המדינה יוכל לעסוק בפסיכותרפיה בהתאם להתמחותו. שהפסיכולוגים הקליניים יעסקו בפסיכותרפיה להפרעות הנפש עם הכלים המצויים בידם; שהפסיכולוגים החינוכיים יעסקו בטיפול במסגרות הלימוד; שהפסיכולוגים השיקומיים יעסקו בשיקום פגועי ראש; שהפסיכיאטריים יעסקו בפסיכיאטריה וכן הלאה.

ומה דינם של אלו שאינם מוסמכים? כל המטפלים ומאמנים מטעם עצמם? כל עוד לא יתקבל תחום "ההתמחות" שלהם על ידי המדינה ויוסדר בחוק, אסור להם לעסוק בטיפול/ייעוץ/אימון.

אך המכשול העיקרי בדרך לרגולציה נורמלית ויעילה על התחום הוא כמובן שאלת השאלות: איך מגדירים פסיכותרפיה. איך מבדילים את הטיפול הפסיכותרפויטי מסתם שיחה חברית, או מייעוץ או אימון. כל עוד לא נשכיל למצוא תשובה יעילה לשאלה הבעייתית הזו, נהיה תקועים פחות או יותר באותו מקום.

לצערי, אין לי תשובה לשאלה הזו. יש לכם תשובה או רעיון בכיוון? ספרו לנו בתשובות.

מקור תמונה קטנה | מקור תמונה גדולה

24 Replies to “פסק דין חדש קובע: רק פסיכולוגים קלינים מורשים לבצע פסיכותרפיה”

  1. הממ
    די מבלבל
    ושוב.. דעתי היא שכל אחד יעסוק בתחום שלו
    לשל אם הוא פסיכולוג שיקומי לאפשר לו לתת פסיכותרפיה לאוכלוסיית המשתקמים . למה למשל נפגע ראש לא יכול לקבל פסיכותפיה מהפסיכולוג השיקומי שממלא מטפל בו?
    למה היא צריך ללכת למיליון פסיכולוגים
    1 לתחום התעסוקתי – התאמת עבודה מתאימה- פסיכולוג תעסוקתי
    2 טיפול נפשי פסיכותרפויתי – פסיכולוג קליני
    3 טיפול שיקומי מהפסיכולוג השיקומי
    מספיק לדעתי פסיכולוג שיקומי שמטפל בכל המישורים ואולי גם עו'ס להבט החברתי תעסוקתי וכו

    אני בדעה שכל פסיכולוג כל עוד עוסק בתחום הטיפול ועושה פרקטיקום קליני רשאי לטפל (כגון פסיכולוג שיקומי, רפואי, התפתחותי, חיכוכי וכו)
    ופסיכולוגים שאינם טיפוליים כמו פסיכולוג חברתי\ תעסוקתי \ קוגנטיבי וכו לא יהיו רשאים לטפל מכוון שלא עשו סטג'

  2. עלמה, אני לא לחלוטין מסכים איתך. הבעיה נעוצה בהגדרת המושג "פסיכותרפיה". אם אנחנו מגדירים אותו במובן הרחב של כל הטיפולים הקשורים למצב הנפשי, אז אני יכול לקבל מה שאת אומרת בתנאי שמבדילים בין סוגי הטיפולים השונים כפי שהם מיועדים ומתאימים לאוכלוסיות השונות. אבל כאמור זו הגדרה פריכה מאוד ובעייתית.

    את שואלת מדוע צריך ללכת לכמה פסיכולוגים ותשובתי לך היא כזו: תעשי רגע את ההקבלה לרפואה. קחי דוגמה של אדם שנפגע, למשל, בתאונת דרכים. הוא נפגע בראשו וגם סובל משבר מורכב בכמה נקודות בעצם הירך. מן הסתם הוא יילך לנוירולוג שיטפל בפגיעת הראש ואולי גם לפסיכולוג שיקומי שיעזור לו להשתקם מפגיעה זו. במקביל הוא יילך לטיפול של אורטופד שיטפל בשבר של עצם הירך וכנראה לפיזיוטרפיסט שיעזור לו לשקם את פעולת הרגל. אני בטוח שאת לא שואלת את עצמך למה הוא צריך ללכת לשניים עד ארבעה רופאים/מטפלים שונים.

    אותו דבר בבריאות הנפש. תפקידו של הפסיכולוג השיקומי הוא לעזור לאדם להשתקם מפגיעת הראש, לרכוש מחדש את המיומנויות שנפגעו וכיוצא בזה ולתמוך בו לאורך הדרך הזו. לא מתפקידו לתת טיפול נפשי לבעיות הרגשיות שאולי מתלוות לכך והסיבה לכך היא שמדובר בעולמות משיקים אך נפרדים. (מה גם שברוב המקרים הוא פשוט לא למד והתמחה בזה. אם הפסיכולוג השיקומי התמחה גם בקלינית, זה סיפור אחר – אבל בינינו, בכמה דברים אפשר באמת להתמחות).

  3. אני חושבת אחרת
    לדעתי הפסיכולוג השיקומי יכול (ולדעתי) צריך לטפל בכל ההבטים הרגשיים של השיקום

    נקח מחלה שיש בה הבטים פסיכולוגים \נפשיים ברורים כמו מעי רגיז
    לדעתי הקשר כלכך חזק בין גוף נפש(במקרה הזה) שיהיה מאוד קשה להפריד
    בין מה שנכנס לתחום פסיכו' רפואית ומה שלא.

    אני למשל חולה בסנדרום הנקרה פיברומיאלגיה שיש בו הבים פסיכולוגים מאוד ברורים . אני למשל מטופלת על ידי פסיכולוגית קלינית ש.. מה לעשות לא מתמחה ולא ממש מכירה את המלחה (ולא משנה כמה מאמרים תקרא בתחום). היא נכנסה יותר לעומק המלחה רק אחרי שאני באתי אליה ונתתי לה כמה קישורים במייל עם info .
    אז לדעתך אני צריכה ללכת גם לפסיכולוג רפואי שיטפל בפן המחלה וגם פסיכולוג קליני שיטפל בפן הרגשי (אבל במקרה הזה הרגיש והרפואי הם ממש interwoven)
    הרי הרגשי משפיע על הפיזי וההפך..

    מה שקורה בפועל זה שאני בקושי מדברת איתה על המחלה כי היא לא הכי מתמצאת בתחום

    או אם נקח למשל מחלת הסוכרת או איידס וכו

    מה שאתה מציע זו הפרדה שבעיניי לא טיבעית
    מה אמור הפסיכולוג הרפואי לעשות כאשר המטופל "יגלוש" לתחום ההתמודדות הרגשית עם המחלה ?
    להגיד סטופ ולהפנות לקילני?
    שוב ..ישנם מחלות שההפרדה היא קשה עד בלתי אפשרית (ובעיניי לא מומלצת)

  4. תראי, לעתים קשה מאוד לעשות הפרדה כל כך יפה וטובה בין האספקט של התמודדות רגשית עם המחלה לבין האספקט של טיפול בסימפטומים הפסיכוסומטיים שלה. אם אנחנו מדברים על מחלות מהסוג הזה, המצב מסתבך יותר, מן הסתם (מה גם שבמקרים רבים חסר לנו הידע לגבי הגורמים למחלה).
    הנקודה שלי היא לא שאסור לפסיכולוג הרפואי לטפל בנפש, נניח, אלא שזה ייעשה במסגרת הראויה והרלוונטית למה שהוא יודע, מבין ומתמחה בו.

  5. אני חושבת אחרת
    לדעתי הפסיכולוג השיקומי יכול (ולדעתי) צריך לטפל בכל ההבטים הרגשיים של השיקום

    נקח מחלה שיש בה הבטים פסיכולוגים \נפשיים ברורים כמו מעי רגיז
    לדעתי הקשר כלכך חזק בין גוף נפש(במקרה הזה) שיהיה מאוד קשה להפריד
    בין מה שנכנס לתחום פסיכו' רפואית ומה שלא.

    או אם נקח למשל מחלת הסוכרת או איידס וכו

    מה שאתה מציע זו הפרדה שבעיניי לא טיבעית
    מה אמור הפסיכולוג הרפואי לעשות כאשר המטופל "יגלוש" לתחום ההתמודדות הרגשית עם המחלה ?
    להגיד סטופ ולהפנות לקילני?
    שוב ..ישנם מחלות שההפרדה היא קשה עד בלתי אפשרית (ובעיניי לא מומלצת)

    מצד שני אני גם מבינה אותך . אתה הרי לומד 5 שנים (3 שנים תואר 1 2 תואר שני) כדי לתת פסיכותרפיה בשורה התחתונה . וזה די גולש לתחום שלך ולפרנסה שלך כי הרי מה ייחד אותך כפסיכו' קליני (בין כל הפסיכולוגים) אם לא הקטע של פסיכותרפיה.
    הרי גם כיום התחום די פרוץ וגם מטפלים בהבעה ויצירה או עו'סים(בעלי תואר II כמובן) מורשים לתת פסיכותרפיה וגם זה די נכנס לתחום של הקלינים ו"לוקח " נתך לא מבוטל מהמטופלים .

    אני למשל רוצה (אם ירצה האל) ללמוד טיפול בהבעה ויצירה תואר II מה שיקנה לי (גם) אפשרות להרחיב לפסיכותרפיה ואני יודעת ישינם פסיכולוגים קליניים שהיו מאוד רוצים שפסיכותרפיה תהיה נחלתם של פסיכולוגים קליניים בלבד ולא עו"סים או מטפלים בהבעה.
    אני נגד ואני מאוד מקווה שזה לא יקרה לעולם!

  6. עלמה, אני רוצה לחדד משהו.

    זה נכון שאני צריך ללמוד הרבה שנים כדי לתת פסיכותרפיה. למעשה לא מדובר בחמש שנים, אלא לפחות בתשע שנים (5 שנים של תואר ראשון ושני ועוד ארבע שנים של התמחות – ובהתחשב בעובדה שברוב המקרים לא מתחילים התמחות מיד לאחר התואר השני, זה הופך ליותר מתשע שנים).
    אבל זה לא אומר שאני חושב שהפסיכותרפיה צריכה להיות נחלתם של הפסיכולוגיים הקליניים בלבד ואינני רואה עצמי כמי שיושב במגדל שן כזה או אחר.

    מה שכן, אני בהחלט חושב שאין שום סיבה שאדם שלא למד ולא עשה שום התמחות מסודרת יבצע טיפול פסיכותרפי. לכן, אני לא חושב שזה לגיטימי שפסיכולוג קוגנטיבי, נניח, יבצע פסיכותרפיה. אני כן חושב שזה לגיטימי שמי שלמד טיפול בהבעה והוסמך כנדרש יבצע טיפול בהבעה, וכן הלאה.

  7. אני איתך לגבי פסיכולוג קוגנטיבי \חברתי \ תעסוקתי

    אבל לא בחלק של מטפל בהבעה
    מטפל בהבעה כן עובר הסמכה קלינית טיפולית עם סטג' וsupervision כך שבהחלט יש לו הסמכה טיפולית מעמיקה לכן אני כן חושבת שמי שיש לו תואר שני בטיפול בהבעה אם ירצה יוכל להשלים לפסיכותרפיה ועובדה שישנם לא מעט בתי ספר לפסיכותרפיה שמאפשרים להם לעשות זאת כמו מכון מגיד וכו

  8. ואגב מה עם העובדים הסוציאלים שבמהות שלהם בעצם זה לא טיפול רגשי אלה חברתי \סוציאלי
    גם הם יכולים להשלים אחרי תואר II לפסיכותרפיה

  9. מי שלומד בבית ספר לפסיכותרפיה ועובר את ההסמכות הדרושות, אז שיטפל בהתאם. הרי הרעיון בבתי הספר האלו הוא ללמד את מה שצריך לדעת כדי לבצע פסיכותרפיה. אין פה שאלה. הוא יכול להיות פסיכולוג, הוא יכול להיות עו"ס, הוא יכול להיות פסיכיאטר, הוא יכול להיות מטפל בהבעה. זה לא משנה, כל עוד הוא למד ועמד בדרישות וכפוף לרגולציה (נקודת חולשה בארץ) אז בסדר.

  10. אבל מה שאתה אומר הוא שתחום הפסיכותרפיה לדעתך צריך להיות מוגבל לפסיכולוגים קלינים והרי מטפל בהבעה או עו"ס איננו פסיכו קליני .
    אז בעצם מה רע שלמשל פסיכולוג רפואי יורשה גם להשתלם בטיפול פסיכותרפי ויוכל להשתמש בכלי הזה עם המטופלים שלו?
    איזה נזק הוא יכול לעשות למטופל שלו?
    כי ממלא כיום לא רק פסיכולוגים קלינים עוסקים בזה אז מה בעצם ההבדל?

  11. או שהתנסחתי לא נכון או שהבנת אותי לא נכון. לא אמרתי שפסיכותרפיה צריכה להיות מוגבלת לפסיכולוגים קליניים בלבד. זה מה שאמר השופט המר בפס"ד המדובר בפוסט זה, אבל אני לא מסכים איתו. שימי לב למה שאני כותב בסוף הפוסט:
    "אי אפשר פתאום לקבוע שרק פסיכולוגים קליניים יורשו לטפל בפסיכותרפיה כי זה בבחינת לזרוק את התינוק עם המים. איפה זה שם את הפסיכיאטריים? איפה זה שם את העובדים-סוציאליים-קליניים? ואיפה זה שם את הפסיכולוגים המומחים שאינם קליניים?

    כמו שהזכרתי בתחילת הפוסט ובפוסטים קודמים, אני חושב שחייבים לעשות הפרדה נכונה בין מי שהוא מוסמך על ידי גורם מקובל לתת פסיכותרפיה לבין מי שאינו מוסמך. מי שהוסמך על ידי מוסד המקובל על ידי המדינה יוכל לעסוק בפסיכותרפיה בהתאם להתמחותו. שהפסיכולוגים הקליניים יעסקו בפסיכותרפיה להפרעות הנפש עם הכלים המצויים בידם; שהפסיכולוגים החינוכיים יעסקו בטיפול במסגרות הלימוד; שהפסיכולוגים השיקומיים יעסקו בשיקום פגועי ראש; שהפסיכיאטריים יעסקו בפסיכיאטריה וכן הלאה."

  12. אז לדעתך (כדי לחדד)
    נפגע מחלמה (PTSD) מטופל על ידי פסיכולוג רפואי יכול לקבל פסיכותרפיה במסגרת שהוא נמצא בה או שהוא צריך לחפש מסגרת אחרת בשביל זה?

    עוד דבר שלא חשבת עליו זה ההבט הכלכלי:
    אם למשל נקח מישהו שעבר שבץ מוחי ומטופל על ידי פסיכולוג שיקומי – אחראי לשיקום, פסיכולוג תעסוקתי אחראי לפן התעסוקה , פסיכולוג רפואי לפן הפסיכו- רפואי , ניורו- פסיכולוג וזה רק מהפן הפסיכולוגי ריפוי בעיסוק , פיזיותרפיסט וכו
    אה ועובד סוציאלי שמנסה לקשר בין כל אנשי מקצו ע ומנסה להרכיב סל שיקום

    וכמה נפגעי שבץ יש בארץ?
    אני חושבת שאת הפן הפסיכולוגי שיקומי יכול בהחלט לקחת פסיכולוג שיקומי על כתפיו (זה כולל פסיכותרפיה אם יהיה בכך צורך) זה נראה גם לא הכי יעיל למטופל שיש צוות שלם של פסיכולוגים שעובדים איתו

    מה שכן אני לא רואה למשל שפסיכולוג שיקומי יטפל ב.. מישהו עם OCD ..
    אז כן כל אחד מטפל בתחומו אבל גם רשאי לתת פסיכותרפיה למטופלים הספציפים שלו.

  13. אני לא מבין את השאלה שלך. למה שנפגע פוסט טראומה יפנה לפסיכולוג רפואי לטובת טיפול ב-PTSD? אני חושב שאת מבלבלת בין הדיסציפלינות והמטרות השונות שלהן.

    ובעניין הכלכלי, זה כמו להגיד שהאדם שנפגע מתאונת הדרכים בדוגמה הקודמת שלי צריך לשלם לרופאים שונים ויש פה בעיה. זה נכון אבל זה מחיר ההתמחות.
    מלבד זאת, שימי לב כמה מטפלים שונים הכנסת לאותו מקרה. פסיכולוג שיקומי ונוירופסיכולוג זה למעשה אותו דבר. עכשיו, מה מטרת הפסיכולוג הרפואי? למה הוא שם? ומה כוונתך בפסיכולוג תעסוקתי? הוא מטפל לאורך זמן?
    שוב, אני חושב שאת מבלבלת בין מטרות טיפוליות שונות של דיסציפלינות שונות. לא כל אחד צריך את כל הטיפולים האפשריים.

    ודבר נוסף, כפי שאמרתי, אני חושב שכל פסיכולוג צריך לטפל במסגרת ההתמחות שלו. אם פסיכולוג שיקומי הוא מומחה לפסיכולוגיה שיקומית, אבל גם למד פסיכותרפיה, והוא עובד עם נפגע ראש שגם סובל מדכאון (בעקבות הפציעה או לא בעקבות הפציעה) – אז שיעשה גם פסיכותרפיה כדי להתמודד עם הדכאון.

    אני רוצה רגע להפוך את הדוגמה שלך ולשאול אותך כך: את מוכנה שהפסיכולוג השיקומי ייתן פסיכותרפיה במסגרת הטיפול. האם נראה לך נכון שהפסיכולוג הקליני יבצע שיקום נוירופסיכולוגי עם מטופל? באיזה תנאים כן ובאיזה תנאים לא?

  14. יש הבדל
    פסיכולוג שיקומי מתמחה בתחום השיקום ולכן (לדעתי) אם עשה השתלמות גם בפסיכותרפיה הוא יכול לטפל בכל המישורים (גם ב CBT אם למד את התחום).

    פסיכולוג קליני לא התמחה בשיקום לכן התשובה היא לא
    בידיוק כפי שפסיכולוג שיקומי לא יכול לטפל באדם עם הפרעות אכילה למשל או OCD

  15. את שואלת מדוע צריך ללכת לכמה פסיכולוגים ותשובתי לך היא כזו: תעשי רגע את ההקבלה לרפואה. קחי דוגמה של אדם שנפגע, למשל, בתאונת דרכים. הוא נפגע בראשו וגם סובל משבר מורכב בכמה נקודות בעצם הירך. מן הסתם הוא יילך לנוירולוג שיטפל בפגיעת הראש ואולי גם לפסיכולוג שיקומי שיעזור לו להשתקם מפגיעה זו. במקביל הוא יילך לטיפול של אורטופד שיטפל בשבר של עצם הירך וכנראה לפיזיוטרפיסט שיעזור לו לשקם את פעולת הרגל. אני בטוח שאת לא שואלת את עצמך למה הוא צריך ללכת לשניים עד ארבעה רופאים/מטפלים שונים.
    +1

  16. אולי במקום להתעסק במעמדכם הרגיש כל היום תתחילו להתמודד עם הבעיה של חוסר אפקטיביות של הטיפול הפסיכותרפי שניתן עי פסיכולוגים קליניים שחוץ מלהפליץ מרשים לעצמם את כל תנוחות הנוחות וחוסר העניין מול עיניו של המטופל. כמובן בהכללה ומתוך ניסיון שלי ושל חברים ומתוך הכרה שבמקרי הקצה הפסיכולוג הקליני שמפגש באותו מקרה כן עוזר ומאוד. מה שמותיר אתכם אם בערך 90% כשלון. שזה כמו לקבל 90 רק הפוך. המספר פה ניתן בהגזמה לטובתכם מתוך מקור בזכרוני שמצטט מעקב אחרי תוצאות הפסיכותרפיה בארהב לאורך זמן בהשוואה.

  17. להשלמת המידע, ביום 4.12.12 ניתן פסק דינו של בית משפט העליון בבקשת רשות לערער שהגישו המכון והמטפלת (רע"א 3750/10), אשר בהרכב מלא (כב' השופטים רובינשטיין, דנציגר, ברק-ארז) החליט לא להיעתר לבקשה ולא לתת רשות לערער. בתוך כך הבהיר את עמדתו לגבי המצב המשפטי העכשווי (לאותם ימים – אם כי לא מצאתי פסיקה מאוחרת יותר). פסק הדין קצר ביותר ואפשר להביאו במלואו כאן:

    השאלה האמיתית שבמחלוקת בין הצדדים היא ביסודה, האם על פי המצב הקיים בדין בישראל מוגבל הטיפול בפסיכותרפיה לפסיכולוגים קליניים (או כיום – לפסיכולוגים מומחים). בית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"א 3224/02 השיב על כך בפסק דינו מיום 17.9.06 בשלילה, אך סבר שיש לברר עוד האם ההכשרה בתואר ראשון ושני במדעי ההתנהגות מאפשרת עיסוק במקצועה של המשיבה 1 כמטפלת בפסיכותרפיה בגדרי סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977, שלפיו "לא יראו בעיסוק בפסיכולוגיה פעולה שעשה אדם באקראי או במהלך עיסוקו במקצועו כדין ובתום לב". בית משפט השלום, שאליו הוחזר הדיון, בת"א 10315/01, סבר שהתשובה לכך חיובית, במסגרת הכשרתה ותאריה של המשיבה 1 במסגרת עיסוקה כדין כמטפלת משפחתית. בית המשפט המחוזי, בפסק הדין נשוא הבקשה מיום 21.4.10, לא נדרש לשאלה זו, ועל פי עובדות המקרה סבר שההסכמה בין הצדדים באשר לטיפול פסיכותרפי לא כללה הסכמה לטיפול משפחתי, גם אם לדעת המשיבים מדובר בטיפול שוה לטיפול פסיכותרפי. לכך הוסיף בית המשפט המחוזי, בחינת למעלה מן הדרוש, כי הוא חולק על הכרעת אותו בית משפט מחוזי הנזכרת מעלה, כי אין הטיפול מוגבל לכל מי שאינו פסיכולוג קליני (כיום פסיכולוג מומחה) ולדעתו יוחד התחום לפסיכולוג. הוא הטעים, כי ההערה היא למעלה מן הדרוש. נוסיף לשלמות התמונה, כי מדינת ישראל, עוד בשלב מוקדם של הטיפול בפרשה, לא הביעה עמדה בתיק (הודעה בת"ק 14569/98 משנת 2000), וצר לנו על כך. איננו רואים לנכון ליתן רשות ערעור. רשות ערעור בגלגול שלישי – וכאן שישי – ניתנת כאשר מדובר בנושא בעל אופי ציבורי או משפטי. ברי כי דבריו של בית המשפט המחוזי בתיק נשוא הבקשה באשר לנושא הכללי היו בחינת הערת אגב, שהוא עצמו לא ראה כמחייבת, ובודאי לא נחלוק אנו על כך שאיננה מחייבת. אשר להכרעה האופרטיבית, היא תחומה לעובדות המקרה, ולגביה איננו רואים ליתן רשות ערעור. המצב המשפטי נכון לשעה זו ומבלי שלפנינו טיעונים יסודיים מטעם כל הנוגעים בדבר, כולל המדינה ואיגודים מקצועיים רלבנטיים, איננו חורג מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בגלגול ראשון כאמור (מ-17.9.06), ובהמשך לו על כל מקרה להיבחן לנסיבותיו. מובן כי ככל שהסוגיה טעונה יתר הבהרה, עליה להתברר אם על-ידי המחוקק ואם בהליך שבו יישמעו כל הטיעונים כאמור.
    בנתון לאמור, איננו נעתרים איפוא לבקשת רשות הערעור. אין צו להוצאות בבית משפט זה.
    ניתנה היום, כ' בכסלו התשע"ג (4.12.12).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.