לינקים לכל המרבה במחיר: תוקפים את ה-DSM, מנסים להבין מה זה ADHD, מריחים סכיזופרניה וממשיכים עם מיינדפולנס

זה אולי הסיפור הכי גדול בתחום הפסיכיאטריה מתחילת השנה ובכלל בזמן האחרון – כולם יודעים שה-DSM (המדריך לאבחנות פסיכיאטריות של ארגון הפסיכיאטריה האמריקאי) הוא "התנ"ך של הפסיכיאטרים" (או, יש לומר, "התנ"ך של חברות הביטוח"). החודש יוצאת הגרסה החדשה, מספר 5, שעובדים עליה כמה שנים טובות ויש מאחוריה לא מעט ביקורת. עכשיו, ה-NIMH (המכון הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב) מרים את הכפפה ויוצא נגד ה-DSM ושיטת האבחון שבו. המכון מכריז על פרויקט שמטרתו ליצור מערכת חלופית שתתבסס, למשל, על מחקרים גנטיים או הדמיות מוח. האם הפתרון הזה באמת יותר טוב? נראה. אבל כשמישהו מנסה לערער את ההגמוניה של ה-DSM, אני בעד.

אבחון יתר ל-ADHD – עיתון "הארץ" מביא כתבה מהניו יורק טיימס ובה מדווח שעשרים אחוז (!) מבני הנוער בארה"ב מאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז. אם אכן יש עליה בשכיחות ההפרעה או שזה אבחון יתר?
בהקשר זה, הנה פוסט קצר אבל חשוב של ד"ר גבריאלה בינדר שמעורר את השאלה מתי זה כן ADHD ומתי לא.

לאבחן סכיזופרניה דרך האף – אין לי מה להוסיף על הכותרת הזו.

מתי להפסיק פסיכותרפיה? – ד"ר ירדן לוינסקי מתמודד עם שאלה מאוד חשובה בכל טיפול פסיכולוגי.

האמריקאים האלו, שיהיו בריאים – אז לאמריקאים קשה להתמודד עם זה שבבתי הספר מלמדים את הילדים להשתמש במילים כמו "ואגינה" או "פין", רחמנא ליצלן. (גם לא במסגרת תכנית למניעת הטרדות מיניות, כן?)

תפקידה המועיל של הימנעות – ג'וזף לדו, מבכירי חוקרי המוח הפעילים היום, כותב בניו יורק טיימס על תיאוריה ומודל שמנסים להתמודד עם האופן שבו הימנעות מהדבר שמאיים עלינו יכולה דווקא לעזור במקרי חרדה.

השפעתה של טראומה – בכתב-העת של הסתדרות הרופאים מדווח על מחקר שמצא שגברים שפונו מגוש-קטיף נמצאים בסיכון מוגבר לסכרת, יתר לחץ דם ומחלות לב.
בעיתון "הארץ" מדווח על כך שחיילים שהינם דור שני לשואה פיתחו מנגנון שהגן עליהם מפני פוסט-טראומה.
ולעומת זאת, מחקר שבדק ילדים שנשלחו מפינלד לשבדיה במלחמת העולם השניה, כדי שלא ייאלצו להתמודד עם זוועות המלחמה. התברר שדווקא הילדים שנשלחו לאיזור ללא המלחמה היו בעלי סיכון גבוה יותר לסכרת , מחלות לב והפרעות נפשיות.

Beauty is in the eye of the beer holder – תודו שהשם של המחקר הזה משעשע. ובכן, מסתבר שכשאנחנו שתויים, אנחנו חושבים שאנחנו יפים יותר. עד כאן, לא מפתיע. אבל מסתבר שכשאנחנו חושבים שאנחנו שתויים, אז אנחנו גם חושבים שאנחנו יפים יותר. (מה שאותי מעניין הוא איך יוצרים פלסבו לאלכוהול)

ולסיום, בפוסט הקודם התחלתי עם כמה מילים וקישורים על מיינדפולנס. בשבוע שעבר הגיע לארץ ג'ון קבאט-זין, ליום עיון וסדנאות בנושא. קבאט-זין, ביולוג מולקולרי, שכונה ע"י אחד ממארגני הכנס "אבי המיינדפולנס החילוני", פעל ופועל רבות כדי לקרב בין הפרקטיקה הבודהיסטית הזו לבין המיינסטרים של הרפואה המערבית, ובהצלחה גוברת. יום העיון היה מעניין מאוד, ועוד יותר מכך הסדנה שנערכה למחרת והייתה, ובכן, חוויתית מאוד (דמיינו 200 איש, לפחות, באמצע בית חולים תל השומר, הולכים בקצב של צעד לדקה בערך, בעיניים עצומות, הלוך וחזור). אני עוד מתכוון לכתוב משהו יותר ומפורט על המחשבות שלי בנושא, אבל בינתיים, אני אשים כאן הרצאה שנתן קבאט-זין בדראטמות'. כן, זה כמעט שעתיים. זה לא הופך את זה לפחות מומלץ.