המתמחים בפסיכולוגיה מצטרפים למאבק

כבר שבועיים שהארץ מתמלאת ברוחות של שינוי. זה מרגש, באמת. סוף סוף אנשים יוצאים, בהמוניהם, מהבית לרחובות כדי לומר שדי, נמאס. בהתחלה נמאס מעלויות הדיור, ועכשיו נמאס מכל כך הרבה דברים שכולם – לדעתי – קשורים זה לזה בעבותות של יוקרה. החיים פה יקרים מאוד, ולא באופן פרופורציונלי ליכולת ההשתכרות. וכך, מי שממש יש לו הרבה נהנה מהכל, ומי שיש לו קצת נאלץ לכרוע תחת הנטל. על מי שאין לו בכלל כבר לא מדברים.

כשהמאבק התחיל הסתכלתי מהצד בעינים נפעמות. לא הלכתי לבקר ברוטשילד, לא עברתי לאוהל. כן הלכתי להפגנה הגדולה והמרשימה במוצאי שבת (מחר יש עוד אחת – תבואו?). אבל אמש הייתי שם, כחלק מהתעוררות של המתמחים בפסיכולוגיה שהחליטו להצטרף למאבק.

כמו שאני רואה את זה, המאבק של המתמחים בפסיכולוגיה מכיל שתי פנים הקשורות זו לזו:
ראשית, המאבק הוא אישי ונוגע לתנאי העבודה כמתמחים. זה מתחיל מכך שקשה מאוד למצוא מקומות התמחות (בעיקר התמחות קלינית) וממשיך לכך שאחרי שכבר מוצאים מקום, העבודה היא על הנייר חצי משרה, אך בפועל עובדים יותר ומקבלים פחות. מתמחה ממוצע בפסיכולוגיה הוא אדם בשנות השלושים בחייו, אחרי לפחות 5 שנות לימודים של תואר ראשון ושני). זה לא גיל שאפשר להסתדר בו עם משכורת של 2,500 ש"ח לחודש.

שנית, זה מאבק ציבורי. ואסור להפריד בין השניים. השירות הפסיכולוגי הציבורי בארץ נמצא במצב רע. היעדר תקציבים מתאימים הולך ומייבש את התחנות לבריאות הנפש שמטרתן להעניק לכל אזרח טיפול פסיכולוגי בחינם (או ממש בזול). היעדר התקציבים מתבטא גם בכך שאין מתמחים, אך גם במקומות נוספים כמו איכות המרפאות (כולל ציוד) והשכר שמקבלים פסיכולוגים מומחים שעובדים במרפאות. שלא לדבר על זמני ההמתנה הארוכים שהמטופלים נאלצים לסבול. כל זה פוגע מן הסתם בשכבות החלשות, קודם כל, ואחר כך גם בשכבות מעמד הביניים שלא תמיד יכולות להרשות לעצמם לפנות לטיפול פרטי.

אלו הם שני צדדי המאבק, וכאמור, לדעתי, הן קשורות ומשלימות זו את זו. אני שמח לראות שסוף סוף גם המתמחים בפסיכולוגיה התעוררו והצטרפו למחאה הכללית שקמה פה, וסקרן לראות מה יקרה בהמשך.
מי שמעניין אותו לדעת עוד על המאבק יכול להצטרף לעמוד בפייסבוק וכמובן לבוא לבקר במאהל המתמחים שנמצא ברוטשילד פינת נחמני. במאהל ניתן לפגוש סטודנטים לתואר שני, אנשים שסיימו תואר ומחפשים המתחות וגם מתמחים, כמוני, ולשמוע קצת על החיים במסלול הזה. במאהל מופעל גם אוהל שבו מתמחים מעניקים שיחות תמיכה לציבור הרחב ובעיקר ליושבי המאהלים.

אתמול גם פורסם נייר עמדה של המאבק, ואני מביא אותו להלן:

מתמחים בפסיכולוגיה נאבקים על היכולת לטפל במגזר הציבורי
אנחנו, ציבור המתמחים בפסיכולוגיה, מצטרפים להתעוררות החברתית בישראל הדורשת צדק חברתי. כמתמחים בשרות הציבורי אנו עובדים בתת תנאים על מנת לספק טיפול, סיוע ויעוץ לאוכלוסיה שידה אינה משגת לקבל טיפול פסיכולוגי במגזר הפרטי.
מצב המתמחים בפסיכולוגיה מייצג בצורה הבוטה ביותר את תחלואיה וגסיסתה של מערכת בריאות הנפש הציבורית, ועל כך אנו נאבקים.
1. הממשלה במשך שנים רבות מנסה להסיר מעצמה אחריות על מערכת בריאות הנפש הציבורית במגמה להפריטה ולהעביר את האחריות לאנשים או מוסדות פרטיים (בדומה למדיניות בסקטורים ציבוריים אחרים כגון, שרותי הרווחה, מכבי אש, תקשורת וכד'). תקציבים זעומים וקיצוץ בתקנים, יוצרים מצב בו מחד אנשים רבים הזקוקים לסיוע נפשי לא מצליחים לקבלו, ומאידך פסיכולוגים מתמחים רבים המבקשים לעזור לאנשים אלו מנוצלים באמצעות תנאי העסקה מחפירים.
א. ייבוש התקציבים והתקנים יוצר מצב מעוות (אך בר תיקון!) בו אנשים רבים בציבור הזקוקים לטיפול לא מקבלים אותו בגלל העדר כוח עבודה, וזאת למרות שכוח עבודה זה קיים! פסיכולוגים, מסיימי תואר שני, ממתינים להתמחות חודשים ארוכים (כ 79% מהמתמחים מוצאים מקום התמחות עד שנה מתחילת זמן החיפוש וכ 21% מהמתמחים מוצאים מקום רק לאחר יותר משנה ).
2. כל המתמחים הינם אקדמאים בעלי תואר שני לפחות. רובנו בשנות השלושים לחיינו, חלקנו עם משפחות צעירות, וכולנו נאבקים לקיים את עצמנו במשך ארבע שנות ההתמחות. תנאי העבודה שלנו מבזים ובלתי אפשריים:
א. שכר של מתמחה נע בטווח של 2000 ₪ (ולעיתים אף פחות מזה) לערך ועד 3500 ₪ כשהרוב מרווחים כ 2500 ₪ לחצי משרה.
ב. המתמחים עובדים כ- 6 שעות שבועיות מעבר לאחוז המשרה שנקבע עבורם. מדובר עבור המרבית המוחלטת של המתמחים שעובדים ב-30 אחוז שעות עבודה נוספות ללא תגמול. בהתחשב בשכר הנמוך עד מאוד של המתמחים ובגילם זהו נתון מטריד הדורש התערבות של כלל הגורמים במשרד הבריאות האמונים על תהליך ההתמחות.
חשוב לזכור:
• פסיכולוגים מתמחים מהווים את עיקר כוח העבודה בשירות הציבורי שנועד לתת טיפול לאוכלוסיה כולה ולא רק למי שיכול לשלם מאות שקלים לשעה!
• המתמחים קורסים תחת הנטל, אינם מצליחים להתקיים בכבוד, ועל כן אינם יכולים להעניק את הטיפול האופטימלי לפגועי נפש ואנשים הסובלים ממצוקה נפשית.
• אנו מוחים כנגד מציאות זו וחותרים לשינוי המדיניות החברתית והכלכלית הממשלתית המזניחה את מערך בריאות הנפש ובכלל זה את ציבור המתמחים בפסיכולוגיה.