איך אנחנו רוצים שהילדים שלנו יתנהגו? בדרך כלל אנחנו רוצים שיהיו מנומסים ונחמדים לזולת, שידעו לזהות את רגשותיהם ואת רגשותיו של האחר ולהתחשב בהם, שלא יעברו על החוקים ושברוב הזמן יאמרו את האמת (לפחות לנו ההורים). אנחנו המבוגרים עושים שימוש בכל מיני כלים כדי ללמד אותם איך להתנהג. אנחנו מעירים או מענישים, אנחנו משבחים או מלמדים, אנחנו משתמשים בסיפורים ומטאפורות או בדוגמה אישית ובטח יש עוד כמה טכניקות ששכחתי. בדרך כלל אנחנו פועלים מתוך אינטואיציה, מתוך מה שאנחנו מכירים מהסביבה (למשל, איך ההורים שלנו חינכו אותנו?) וגם מתוך מדריכי פעולה כאלה ואחרים. אבל בסופו של דבר, מה עובד? זו, מן הסתם, שאלה מורכבת ולתשובה פנים רבות, אבל מדי פעם שווה לנסות להתמקד בצד כזה או אחר שלה.
בפוסט הזה אתמקד בסיפורים חינוכיים לגיל הרך, שמטרתם ללמד את הילד שאסור לשקר. הדוגמה המפורסמת ביותר היא ככל הנראה "פינוקיו", הסיפור על בובת-העץ איטלקית שקמה לתחיה ובכל פעם ששיקרה אפה התארך באופן פלאי. השאלה שננסה לענות עליה היא האם יש ערך חינוכי אמיתי לסיפורים כאלו (מעבר להנאה שבהאזנה או קריאה של סיפור). או במילים אחרות, האם סיפורי מוסר מהסוג הזה משפיעים על התנהגות הילד? מאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת Psychological Science מנסה לענות על השאלה הזו בעזרת שני מחקרים קטנים ופשוטים (לקריאת המאמר לחצו כאן).