לא פרויד יהרוג את המחאה החברתית – תגובה לאווה אילוז

ביום שישי (15.6) התפרסם במוסף הארץ מאמר של הסוציולוגית פרופ' אווה אילוז שעורר בי קשת רחבה של רגשות. קודם כל זעם. אחר כך בלבול וחוסר הבנה שהתחלפו בייאוש מסוים ולבסוף השלמה והבנה חלקית מהולות בכעס.

במאמר (שניתן לקרוא אותו כאן) מתארת אילוז כיצד הפסיכולוגיה ניתקה את הקשר ההדדי בין האדם לחברה. לפי אילוז, הפסיכולוגיה מקדשת את העיסוק האינטנסיבי של הפרט בעצמו על חשבון האחריות ההדדית בין הפרט לחברה. כיוון ש"פסיכולוגים הפכו לבעלי עוצמה מפני שהם נכנסו לכל התחומים בחברה" (שם), התפיסה האינדיבידואליסטית הפכה לשלטת והיא מנתקת את האדם מהספירות הסוציו-פוליטיות בהן הוא חי. כך למעשה הפסיכולוגים משרתים את הגישה הניאו-ליברלית על מנת לקבע את התפיסה שהאדם אחראי רק לעצמו והחברה איננה אחראית לו – תפיסה שחלקים גדולים בעולם יצאו נגדה בשנה האחרונה.

כדי להסביר למה היא מתכוונת, ניקח לדוגמה את ירון, גבר בן 35, עובד בחברת היי-טק, נשוי לרואת חשבון עצמאית. יש להם ילדה חמודה בת 4 ועוד ילד בדרך. ירון חוזר הביתה מאוחר בכל ערב כך שהוא מספיק רק לקלח את הילדה ולהשכיב אותה לישון. אחר כך הוא אוכל ויושב עם אשתו כעשרים דקות עד שכל אחד מהם מתכנס מול המחשב שלו כדי להספיק לעבוד עוד קצת. ירון אוהב את משפחתו, הוא ישמח לזמן איכות עם אשתו וישמח לבלות עם בתו, אבל כמי שעובד לפחות 10 שעות ביום ומבלה עוד כשעתיים על הכביש הוא פשוט לא מספיק. כתוצאה מכך הוא מרגיש מתוסכל, לחוץ, מדוכא. אז הוא עושה מה שאולי רבים עושים במצב כזה – הולך לפסיכולוג.
לפי אילוז, הפסיכולוג של ירון ידבר איתו על עצמו ורק על עצמו. הם ידברו על האופן שבו ירון חווה את הריחוק שלו מהמשפחה, איך הוא מפרש את זה לעצמו ומה הוא יכול לשנות בעצמו על מנת להרגיש טוב יותר. הפסיכולוג לא ידבר עם ירון על הלחצים שהחברה הקפיטליסטית מפעילה עליו. הוא לא ידבר על איך החיים בארץ יקרים כל כך אפילו עבור אדם כמו ירון שעובד קשה ומרוויח שכר גבוה. הוא לא ידבר על הלחץ המופעל על ירון מצד המעסיק שדורש שיעבוד שעות נוספות ללא תמורה, גם מהבית, הכל בשביל להוכיח כמה הוא ראוי וחיוני יותר מעובדים אחרים. כל הלחצים המודעים והבלתי-מודעים האלו גורמים לירון להשקיע המון זמן בעבודה על חשבון חיי המשפחה וכך תורמים ללחץ והדכאון שהוא חווה.

הפסיכולוג – לכאורה – לא ידבר את הדברים האלו עם ירון. הוא לא יציע אותם כחלק מהנראטיב שיסביר לירון מה גורם לו להרגיש כפי שהוא מרגיש. הוא לא "יאשים" את החברה. הוא לא יעודד את ירון לחשוב מה מגיע לו מהחברה. באופן זה, הפסיכולוג משחרר את החברה מאחריות כלפי ירון. הוא לא יעסוק באופן שבו החברה יכולה, או צריכה, לעזור לירון – או במילים אחרות, הוא לא יעסוק בשינוי חברתי.

אני טוען שזה לא נכון.

מההכרות שלי עם התחום, אני בהחלט יכול לומר שפסיכולוגים עוסקים באופן שבו החברה משפיעה על הפרט. ייתכן שלא כל לא פסיכולוג עושה זאת – הרי אי אפשר להכליל (ולצערי, מאמרה של אילוז חוטא רבות בחטא ההכללה). אך לא מן הנמנע שהפסיכולוג יכניס את ההתבוננות הזו לתוך הטיפול. לדעתי, ההסתכלות הזו היא אינהרנטית לעיסוק הטיפולי בדיוק כשם שהעיסוק ברגשות העצמיים אינהרנטי לו.

הדגש הוא שאין פה או-או, יש פה גם וגם. ניתן (וצריך) לעסוק בשני התחומים האלו במשולב ובמקביל. זה עובד לשני הכיוונים: אי אפשר לבוא לירון ולומר לו "רק החברה אשמה". יש פה שילוב של גורמים. ייתכן וגלעד, שעובד במשרד הסמוך לזה של ירון ובתפקיד דומה, דווקא מצליח פעמיים-שלוש בשבוע לצאת מוקדם יותר מהעבודה כדי להיות עם הילדה, ובשעות הערב הוא לא חוזר לעבוד מהבית אלא מבלה עם הזמן הזה עם אשתו. שניהם נתונים לאותם לחצים חברתיים, רק שגלעד מסוגל להתמודד איתם באופן שונה מירון. בקיצור, הדרך בה אנחנו פועלים בעולם מושפעת מהעצמי שלנו אך גם מהסביבה ומה שהיא עושה לנו (( זו למעשה וריאציה על הויכוח השחוק כל כך של nature vs. nurture)).

דבר נוסף שהפריע לי במאמר הוא שיש בו לא מעט אי-דיוקים וטעויות הנוגעות לעבודה הפסיכולוגית. אני מבין שזה מאמר של כמה עמודים ספורים במוסף בעיתון. זה לא מאמר אקדמי או ספר, ומתוקף הפורמט העיתונאי הוא חייב להיות מוגבל ושטחי. אבל מרגיז למצוא בו אמירות כל כך שגויות עד שהן מעידות או על זלזול באינטליגנציה של הקורא או על חוסר ידיעה והבנה של הנושא. אני אתייחס כאן לטעויות האלו ואנסה לשפוך עליהן אור אבל כן חשוב לי לומר שגם בלעדיהן התזה של אילוז בנוגע לחשיבות ההתייחסות החברתית בתוך הטיפול עומדת בעינה ועדיין צריך להתייחס אליה.

***

אני חושב שהכעס שנוצר אצלי כתוצאה מקריאת המאמר היה שהרגשתי שהיא תוקפת אותי כפסיכולוג, או לפחות את המקצוע שלי. יש משהו מרגיז בכך שבחרת במקצוע שחלק גדול מהמהות שלו היא מתן עזרה לאנשים אחרים, תוך השקעה של משאבים כלכליים ונפשיים רבים, ואז מישהו בא ואומר לך שאתה עושה נזק, תוך שימוש בנימוקים שבלשון המעטה ניתן לקרוא להם בעייתיים. ומה שגרם לי להבין ולהשלים עם דבריה, תוך שמירה על מידה מסוימת של כעס, היא ההבנה שאילוז לא באמת מדברת על פסיכולוגיה. או ליתר דיוק, לא פסיכולוגיה כמו שאני מכיר אותה ועוסק בה. הבנתי את זה כשקלטתי שאילוז לא עושה במאמר הבדלה מאוד חשובה (( זה המקום לומר שהתחלתי לקרוא את ספרה של אילוז “גאולת הנפש המודרנית” שעליו מתבסס המאמר ושם היא קצת נוטה לעשות את ההבדלה)): ישנה הפסיכולוגיה הטיפולית-יישומית שנעשית על ידי פסיכולוגים שהוסמכו למקצוע (פסיכולוגים קליניים/שיקומיים וכו') או אנשי מקצוע אחרים שלמדו פסיכותרפיה כלשהי (פסיכיאטריים, עובדים סוציאליים קליניים ועוד). וישנה הפסיכולוגיה של חיי היום-יום שאותה אנחנו פוגשים מדי יום בכתבות ב-Ynet, סדרות טלוויזיה, תכניות אירוח, ספרי עזרה עצמית ובשפה היום-יומית. צודקת אילוז כשהיא אומרת שהשפה הפסיכולוגית – בדגש על השפה הפסיכואנליטית – הצליחה להתנחל בלב השיח התרבותי. אך השיח הזה לא מתוחזק על ידי אנשי מקצוע שלמדו להכיר את השפה באופן מעמיק ומורכב וכך השפה הפסיכולוגית הפופולרית הפכה לצל שטחי של עצמה. זו פסיכולוגיה תקשורתית, או תקשורת פסיכולוגיסטית. חלקה מבוטא על ידי פסיכולוגים בעצמם, אך מטבע הדברים היא עוברת רידוד כי בעולם של מסרים מידיים ותוכן שמתאים להמונים אין מקום להתעמק או לתפוס מורכבות.

האירוניה המאכזבת היא שאותו רידוד מופיע במאמרה של אילוז עצמה בדמות אותן טעויות שהזכרתי קודם לכן. אני אתייחס לכמה מהן כדי להדגים (הציטוטים כולם מן המאמר וההדגשות שלי).

כשאנחנו בוחנים את הנפש שלנו כיום, אנו לא תרים אחר עקבותיהם של הרהורי חטא או תשוקות, אלא להפך, אנו מחפשים עקבות של אמת הקבורה עמוק בפנים, שאותה יש לגלות בסבלנות כדי להשיג אושר ורווחה נפשית. דוגמה לכך היא התפיסה שסקס סאדו-מזוכיסטי הוא אמיתי יותר מאשר סקס רגיל, בדיוק משום שנראה שהוא נובע ממקום מודחק בנפש.

אין לי מושג על מה היא מדברת, בכנות. אני לא מכיר תפיסה פסיכואנליטית או פסיכולוגית שלפיה סקס סאדו-מזוכיסטי הוא אמיתי יותר מאשר סקס רגיל כי הוא נובע ממקום מודחק בנפש (אגב, מה זה סקס רגיל?). באופן שבו אילוז כותבת את הדברים ניתן להבין כאילו יש איזו הבנה בסיסית בפסיכולוגיה שזה המצב.

הסיבה לכך שרעיונות הבריאות והאמת הפנימית הפכו דומיננטיים כל כך, היא שהם מאפשרים להניע מכונה כלכלית מעוררת פלא… חשבו לדוגמה על תכונה כמו "ביישנות": עד לפני 20 שנה, ביישנות היתה למעשה מעלה, עדות לצניעות, למידה נכונה של איפוק, מוסריות ומידות טובות. אך מאז, ביישנות תויגה מחדש כ"חרדה חברתית" ועל כן היא מושא ראוי לטיפול פסיכולוגי ואף תרופתי פשוט למדי.

טענה מסוג זה נפוצה מאוד בקרב מתנגדי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. היא מקבילה לטענה ששומעים רבות בדיון על הפרעות קשב וריכוז לפיה פעם היינו קוראים לילד "שובב" או "בעל עולם פנימי עשיר" והיום אנחנו קוראים לו "היפראקטיבי" ו"חסר קשב" ודוחפים לו ריטלין. בעוד שאני מסכים שיש יד קלה מדי על הדק הריטלין, בהקשר שאילוז מביאה אותה היא טענה בעייתית ורדודה. הביישנות מעולם לא תויגה מחדש כחרדה חברתית. יכול להיות שהיא תויגה כך באיזו כתבה אווילית באתר חדשות פופולארי כזה או אחר, או באיזה רב מכר לעזרה עצמית כמו "איך להפסיק להתבייש ולהתחיל להתקשקש תוך 60 ימים!". אבל לא כך אצל הפסיכולוג הרציני. נכון, ב-DSM ((מדריך ההפרעות הנפשיות האמריקאי המשמש את אנשי הטיפול והמחקר לאבחון ומחקר בהפרעות נפשיות)) ישנה הגדרה להפרעת חרדה חברתית אך ההבדל בינה לבין "סתם" ביישנות הוא מהותי וקשור באופן הדוק למידת המצוקה שחווה האדם. אדם שהוא קצת ביישן פה ושם ויילך אל הפסיכולוג לא יקבל מיד אבחנה של חרדה חברתית. פסיכולוג רציני ייקח את הזמן כדי להכיר את האדם ולהבין את עומק המצוקה והפגיעה בתפקוד שהוא חווה ורק אז יעריך האם מדובר בהפרעת חרדה של ממש או לא.

מכל הרגשות, כעס הוא ככל הנראה הרגש הכי פוליטי: בלעדיו, קשה לחשוב על מהפכות, הפגנות ומחאה חברתית. אולם התרבות הפסיכולוגית שסביבנו אומרת לאנשים כעוסים שהכעס הוא בעיה אישית שלהם, שיש לו סיבה פסיכולוגית, שאפשר וצריך לטפל בו, שכישלון בהתמודדות איתו רק מוכיח את אוזלת היד של האדם הכועס… כשהוא מנוכס על ידי פסיכולוגים, הכעס הופך ללא לגיטימי; הוא מתויג כלא בריא.

כאן, אם יורשה לי להודות, חוויתי כעס אמיתי. באמת? הפסיכולוגים אומרים לאנשים שכעס הוא בעיה אישית שלהם, שאין לו לגיטימציה? שאין לו סיבות חיצוניות? סליחה, אבל זה בולשיט. אני לא חושב שיש אף פסיכולוג רציני שיאמר למטופל שלו שרגש – כן, גם כעס – הוא לא לגיטימי. חלק עצום מהעבודה שלנו בחדר הטיפול היא קבלה והכלה של רגשות מגוונים, גם (יש היאמרו בעיקר) תוקפניים. יש לציין שנושא הכעס עולה במאמר של אילוז כשהיא מדברת על חדירת הפסיכולוגיה למקומות עבודה, בדגש על תאגידים אמריקאיים ("אחת ההשפעות העיקריות מבחינה היסטורית של העובדה שפסיכולוגים נכנסו לתאגידים, היתה האיסור על הפגנת כעס במקום העבודה. הפגנת כעס הפכה לביטוי של חוסר מקצועיות", שם). בכל הנוגע לדבריה של אילוז על השתלטות הפסיכולוגיה על עולם העבודה התאגידית אני דווקא נוטה להסכים, אבל זו התייחסות לחלק מאוד מסוים של הפסיכולוגיה, וכאמור – היא לא עושה את ההבדלה.

על איזו פסיכולוגיה מדובר?

למעשה, זה המקום שבו הבנתי שאילוז פשוט לא מדברת על הפסיכולוגיה הטיפולית כפי שאני מכיר אותה ועוסק בה. היא מדברת על "התרבות הפסיכולוגית" שמופעלת על ידי אנשי תקשורת ומטפלים-בעיני-עצמם שלא טרחו ללכת וללמוד את המקצוע ולהכיר את המורכבויות שבו. וכשהיא מדברת על הפסיכולוגיה הזו, היא יכולה להרשות לעצמה לומר ש"הפסיכולוגיה הפופולרית מקדמת: שאנחנו אחראים לכישלונות שלנו; שאם נעבוד על עצמנו מספיק נוכל לעשות כל דבר שנרצה; שהמציאות לא קיימת, רק הדרך שלנו לפרש אותה; שאנחנו יכולים לשפר את עצמנו בלי די". אף לא אחת מהאמירות האלו לא מקודמת על ידי הפסיכולוגיה הרצינית. נשמע כאילו המשפטים האלו נשלפו מספרי קואצ'ינג או ניו אייג' למיניהם.

אתייחס במיוחד למשפט "המציאות לא קיימת, רק הדרך שלנו לפרש אותה". הפסיכולוגיה הטיפולית רחוקה מכך שנות אור. כשאילוז אומרת את זה היא לא מתייחסת כלל לקיומם, לדוגמה, של טיפולים קוגנטיביים שכל מהותם היא הכנסה של המציאות לחדר הטיפול ועימותה עם הדרך השגויה שבה מפרש המטופל את העולם.

ואכן, נראה שכשאילוז מדברת על הפסיכולוגיה, היא מדברת אך ורק על הגרסאות של הפסיכואנליזה שהתקיימו אי שם במחצית הראשונה של המאה העשרים. נכון, הטיפול הפסיכודינמי נשען בבסיסו על התיאוריות הפסיכואנליטיות האלו, אך שיטות העבודה והתפיסה של מהו טיפול השתנו כל כך, התקדמו כל כך והשתחררו מאותם מקומות שבהם קיים רק העולם הפנימי של אובייקט המטופל ואין דבר מלבדו. התקדמנו לפסיכולוגיה מודרנית יותר. פסיכולוגיה אינטר-סובייקטיבית שרואה גורמים נוספים שמתקיימים בחדר ומחוצה לו ומהווים חלק משמעותי מהנראטיב הטיפולי.

הפסיכולוגיה והניאו-ליברליזם

בכל הנוגע לביקורת של אילוז לפיה הפסיכולוגיה משרתת את הניאו-ליברליזם על ידי שלילת האחריות של החברה למצבו של האדם אני לחלוטין לא מסכים. זו לא נקודת מוצא של הפסיכולוגיה. ייתכן שהקפיטליזם אימץ את השיח הפסיכואנליטי כי הוא יכול לשרת את מטרותיו. זה נכון שאם הפסיכולוגיה מקדשת את העצמי בלבד היא מתאימה כמו כפפה ליד לתפיסה שבה כל אחד עומד בפני עצמו, עושה מה שהוא יכול עם מה שיש לו והמטרה היא שיפור אינטנסיבי ובלתי פוסק של עצמך, גם על חשבון האחר. אבל כמו שניסיתי לטעון, הפסיכולוגיה לא עושה את זה. השאלה היא למי צריך לבוא בטענות, לפסיכולוגיה או לניאו-ליברליזם שעושה בה שימוש ציני. אם לצטט צייצן חכם אחד: "להאשים את הפסיכולוגיה בקפיטליזם דומה להאשמת הדרוויניזם בקפיטליזם" ((ואף מילה על דרוויניזם חברתי ותורת הגזע)).

דבר נוסף שחשוב לומר הוא שבסופו של דבר אין שום דבר רע בעיסוק עצמי. אני אשאל דוגמה שעלתה באחד מהדיונים על המאמר שהיו בפייסבוק. נעשתה הקבלה בין הפניה לעיסוק עצמי בתוך טיפול פסיכולוגי לכך שאדם שחלה בסרטן פונה קודם כל לרופא ולא תובע את המפעל המזהם שבגללו נגרמה המחלה, כי ההנחה היא שהפתרון הוא פנימי ופרטי ולא ציבורי. הנחה זו היא אכן ניאו-ליברלית במובן מסוים כי היא לא שמה אחריות על החברה המזהמת. אבל זה לא עובד ככה לא באונקולוגיה ולא בפסיכולוגיה. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יסכים שהדבר הראשון שיש לעשות לאחר גילוי סרטן הוא לקבל טיפול רפואי שיעזור הרבה יותר בשלב זה מלתבוע את המפעל. התביעה יכולה להגיע תוך כדי הטיפול הרפואי או אחריו – וכך גם בטיפול פסיכולוגי. כפי שכתבתי קודם, הפתרון הפנימי יכול וצריך לבוא עם הפתרון הציבורי.

לסיכום, המאמר של אילוז בא לומר משהו מאוד חשוב: שעיסוק יתר בעצמי המנתק את האדם מהחברה הופך את השינוי החברתי לבלתי אפשרי ובלתי רלוונטי, וזו אמת חשובה שכל מי שעוסק בבני אדם צריך להחזיק בראש, ודאי אם הוא איש טיפול. אבל המאמר מאכזב כי הוא עושה את זה בצורה עקומה ושטחית שמקפלת לגוש אחד הן את הפסיכולוגיה הטיפולית על נגזרותיה והן את השיח הפסיכולוגי הפופולרי. כשם שכתבות על תגליות מדעיות יוצאות בכותרות מופרכות שמצליחות לפספס את העובדות שהתגלו במחקר, כך גם במאמר זה (למשל: "אנשים שעוברים טיפול פסיכולוגי דואגים יותר מדי לבריאותם ולרגשותיהם" או "פסיכולוגיה היא בשביל הנפש בדיוק מה שהניאו-ליברליזם הנו בשביל השוק: אידיאולוגיה שמצדיקה את הכישלון והאומללות של רבים, על מנת להצדיק ולחגוג את ההצלחות של אחרים" – ההדגשות שלי). על הדרך אילוז טועה ומטעה בכמה הבנות בסיסיות של הטיפול הנפשי ומוציאה אותנו, ציבור הפסיכולוגים, כאנשים תאבי כוח, שמחפשים איך להפוך כל אדם לחולה בשם איזו תפיסה קפיטליסטית שלא אכפת לה מהאחר. וזה, ידידיי, פשוט לא נכון.

סייג
אפשר בטח להבין שהמאמר הזה די הרגיז אותי. בפוסט הזה ניסיתי להסביר למה. מקווה שהצלחתי. היו עוד חלקים במאמר שלא התייחסתי אליהם כמו הדוגמה שהיא נותנת על טיפול זוגי שבו היא מציגה פסיכולוג שיפוטי שלוקח את עמדת הגבר ומבקר את האישה על "תגובתה הלא ראויה לאדישות בעלה". נו באמת, אם אתם הולכים לטיפול זוגי וזה מה שהפסיכולוג אומר לכם, תגידו לו יפה שלום ותמצאו מישהו רציני יותר. ואולי גם את זה יש לומר – פסיכולוגים יש כל מיני, וחלקם לא טובים. חלקם באמת עשויים להתעמק בפרט היושב מולם בלי לחשוב לרגע על החברה ואיך היא משפיעה עליו. לא חייבים ללכת אליהם. זה פשוט מאוד. הפסיכולוגים שאני מכיר הם, ברובם, לא כאלה והם דווקא מאוד עסוקים בנושאים חברתיים (כמה דוגמאות: התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, פסיכואקטיב, מאבק לא אלים).

יש לציין שבסוף המאמר מופיעה הערה שספרה החדש של אילוז, "גאולת הנפש המודרנית", יצא לאחרונה בעברית. התחלתי לקרוא אותו ועד כה הוא עושה רושם מעט שונה מהמאמר. בספר היא כן מכירה בחשיבות הטיפול הנפשי ועושה הבדלה מסוימת בין הפרקטיקה הפסיכולוגית המקצועית לבין השיח הפסיכולוגי הפופולרי – הבדלה שלא נעשית במאמר וחבל שכך.